ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש קרוב אליך

מתוך קרוב אליך גליון מס 107

רוחניות בעולם של חומר

לחץ להקדשת שיעור זה
"ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה". בני ישראל לא הקשיבו למשה מפני שמשה השמיע להם את דבר ה' לפני שהצליח לעשות ולו דבר אחד לשיפור מצבם. הם היו נתונים לעבודת פרך ולמאמצי הישרדות יומיומיים. לא היה להם זמן להבטחות אוטופיות הנראות מנותקות מן המציאות. אם רצונכם לשפר את מצבם הרוחני של אנשים, שפרו קודם את מצבם הגשמי. הנה לנו אחת מתובנותיה האנושיות המובהקות של היהדות.
הרמב"ם מדגיש זאת ב"מורה נבוכים". לתורה, הוא אומר, שתי מטרות: תקינות הנפש ותקינות הגוף. תקינות הגוף מתקיימת כאשר כל צרכינו החומריים מסופקים. תקינות הנפש, ממשיך הרמב"ם ואומר, נכבדה יותר מתקינות הגוף – אולם תקינות הגוף "קודמת בטבע ובזמן", והיא תנאי לתקינות הנפש, "כי האדם אינו יכול לתפושׂ מוּשְׂכָּל אפילו אם הוסבר לו, כל שכן שיתעורר לזאת מעצמו, בשעה שיש לו כאב או רעב חזק או צמא או חום או קור חזק".
במאה העשרים ניתן לרעיון זה ניסוח קלאסי בידי שני פסיכולוגים יהודים מניו־יורק, אברהם מאסלו ופרדריק הרצברג. מאסלו תיאר סולם בן חמישה שלבים. השלב הנמוך והבסיסי הוא הצרכים הפיזיולוגיים: מזון ומקלָט, צורכי ההישרדות הבסיסיים. מעליו באים צורכי הביטחון. השלישי הוא הצורך באהבה והשתייכות. מעליו באה הכמיהה להכרה וכבוד, ולבסוף בא תורו של הצורך במימוש עצמי: להגשים את הפוטנציאל שלנו, להיות האדם שאנחנו מרגישים שאנו יכולים להיות ושראוי שנהיה. לימים הוסיף מאסלו למדרג שלב שישי: שֶׂגב והִתעלות. שלב זה חורג מהעצמי אל עבר האלטרואיזם והרוחניות.
הרצברג פישט את המבנה, והבחין רק בין שתי קטגוריות: גורמים פיזיים וגורמים פסיכולוגיים. לצרכים הפיזיים קרא צורכי אדם, על שם אדם הראשון. לצורכי הנפש – צורכי אברהם. הרצברג התעניין במיוחד בשאלה מה מניע אנשים בעבודה. בשלהי שנות החמישים הוא הגיע למסקנה (שפותחה לימים בידי הכלכלן הישראלי דן אריאלי) כי הכסף, השכר והתגמולים הפיננסיים אינם המניע היחיד. אם משלמים לאנשים יותר, הם לא בהכרח עובדים טוב יותר, קשה יותר או באופן יצירתי יותר. הכסף ממלא תפקיד מרכזי עד לרמה בסיסית מסוימת, אך מעבר לה המניע האמתי של העובד הוא אתגר הצמיחה, היצירה, מציאת המשמעות, ורתימת מיטב כישרונותיו למען מטרה חשובה. הכסף ממלא את "צורכי אדם" שלנו, אך המשמעות שאנו שואבים מעבודתנו מספקת את "צורכי אברהם".
היהודים והיהדות נטו לאורך הדורות יותר מתרבויות ודתות אחרות להכיר באֲמִתה הזאת ולחיות לאורה. רוב הדתות הן תרבויות של השלמה. לדידן, העוני, הרעב והמחלות קיימים כי זו דרך העולם; אלוקים ברא אותם ורוצה בהם. נכון, אנו יכולים למצוא אושר, נירוואנה או שלוות עולמים, אבל כדי להגיע אליהם צריך לברוח מהעולם: בפרישה למנזר, במדיטציה, בסמים, בכניסה לטראנס, או בהמתנה סבלנית לעונג המחכה לנו בעולם הבא. רוב הדתות שואפות להרדימנו לבל נחוש בכאב.
לא כן היהדות. ביחסה לעוני ולסבל בעולם, היהדות היא דת של מחאה, לא של השלמה. אלוקים איננו רוצה שאנשים יהיו עניים, רעבים, חולים, נדכאים, נבערים, מנוצלים או נטולי זכויות. הוא ברא אותנו להיות שליחיו במאבק הזה. זו גם הסיבה לכך שעם ישראל העמיד כלכלנים פורצי דרך (וזוכי נובל) כה רבים. כפי שכתב מייקל נובאק (בעקבות אירווינג קריסטול),
מחשבת היהדות חשה תמיד בנוח עם ארציות מיושבת ועם העולם הזה, ואילו מקבילתה הנוצרית נהתה תמיד אחר עולמות אחרים. להגות היהודית יש נטייה כנה לטובת הקניין הפרטי, בעוד זו הנוצרית, שנוסחה עוד מראשיתה בעיקר בידי כמרים ונזירים, ניסתה תמיד להטות את תשומת לבם של המאמינים אל מעבר לפעילויות ולאינטרסים של העולם הזה, ולכוונה אל העולם הבא. כתוצאה מכך, היהודי מן השורה, חניכם של ההלכה ומוסר הנביאים, הרגיש תמיד בעולם הזה כבביתו, בעוד הקתולי מן השורה תפס את העולם הזה כמנהרה של פיתויים המסיחים את הדעת ממה שחשוב באמת, ההכנה לעולם הבא.
ה' נמצא כאן, בעולם הזה, לא רק בעולם הבא. כשהעולם הגשמי קשה, הרוח האנושית נשברת, והבריות אינן מסוגלות לשמוע את דבר האלוקים – אפילו אם הוא נישא בפי אדם גדול כמשה. רבי לוי יצחק מברדיצ'ב ניסח זאת יפה: "אל תדאג לעולם־הבא של חברך ולעולם־הזה שלך. דאג לעולם־הבא שלך ולעולם־הזה של חברך".
עוד בנושא קרוב אליך
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il