ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
וְכֵן הִסְתַּפֵּק עֲלֵיהֶם אָמְרֵנוּ, שֶׁמַּאֲמַר יְשַׁעְיָה "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ" וְגוֹמֵר, שֶׁהוּא מָשָׁל. וְזֶה לֹא אֲנַחְנוּ לְבַד אֲמַרְנוּהוּ, אֶלָּא כְּבָר קְדָמוּנוּ לַהֲבָנַת זֶה הָעִנְיָן אַנְשֵׁי הַתְּבוּנָה מִן הַמְפָרְשִׁים, כְּמוֹ רַבִּי מֹשֶׁה גִּ'קָטִילָ"א, וְאִבְּן בַּלְעָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וְזוּלָתָם מִן הַמְפָרְשִׁים. וְסוֹף הַדְּבָרִים* יוֹרֶה עָלָיו, וְהוּא אָמְרוֹ "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה"'. הִנֵּה כְּבָר נָתַן הָעִלָּה* בִּהְיוֹתָם אָז בִּלְתִּי חוֹמְסִים וְלֹא מַזִּיקִים, לְדַעְתָּם* הַשֵּׁם. הֲתִרְאוּ אַתֶּם, קְהַל יִשְׂרָאֵל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׂכֶל, שֶׁיִּהְיֶה מְצַיֵּר הָאַרְיֵה בִּזְמַנֵּנוּ זֶה מוֹרֶה* וְלָזֶה* הוּא טוֹרֵף, וְאָז יָשׁוּב* וְיֵדַע מִבּוֹרְאוֹ מַה שֶּׁצָּרִיךְ, וְיֵדַע שֶׁאֵין רָאוּי לְהַזִּיק, וְיָשׁוּב לֶאֱכֹל תֶּבֶן?! הִנֵּה נִתְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר "וַתְּהִי לָהֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם" וְגוֹמֵר.
אֲבָל אֲנַחְנוּ כְּבָר בֵּאַרְנוּ זֶה בְּפֵרוּשׁ בְּסֵפֶר "מוֹרֵה הַנְּבוֹכִים". וּבַחִבּוּר בֵּאַרְנוּ רְאָיָתֵנוּ הַגְּלוּיָה מֵאָמְרָם שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ אֵין בּוֹ דָּבָר מִשִּׁנּוּי סֵדֶר בְּרֵאשִׁית.
מתי יעוד הוא משל ומתי מציאות?
וְדַע, שֶׁאֵלּוּ הַיִּעוּדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אֲשֶׁר נֹאמַר שֶׁהֵם מָשָׁל, אֵין דְּבָרֵינוּ זֶה גְּזֵרָה*, שֶׁהֲרֵי לֹא בָּאַתְנוּ מֵהַשֵּׁם נְבוּאָה שֶׁהוֹדִיעַתְנוּ שֶׁהוּא מָשָׁל, וְלֹא מָצָאנוּ קַבָּלָה לַחֲכָמִים מֵהַנְּבִיאִים שֶׁיְּבָאֲרוּ בָּהּ בְּחֶלְקֵי אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁהֵם מָשָׁל. וְאָמְנָם הֱבִיאָנוּ אֶל זֶה עִנְיָן אֲשֶׁר אֲבָאֲרֵהוּ לְךָ, וְהוּא הִשְׁתַּדְּלוּתֵנוּ וְהִשְׁתַּדְּלוּת כָּל אִישׁ מֵהַיְחִידִים*, חִלּוּף* הִשְׁתַּדְּלוּת הֶהָמוֹן.
שֶׁהֲמוֹן אַנְשֵׁי הַתּוֹרָה, הַנֶּאֱהָב שֶׁבַּדְּבָרִים לָהֶם וְהֶעָרֵב לְסִכְלוּתָם, שֶׁיָּשִׂימוּ הַתּוֹרָה וְהַשֵּׂכֶל שְׁנֵי קְצָווֹת סוֹתְרִים, וְיוֹצִיאוּ כָּל דָּבָר נִבְדָּל* מֻפְרָשׁ מִן הַמֻּשְׂכָּל, וְיֹאמְרוּ שֶׁהוּא מוֹפֵת, וְיִבְרְחוּ* מִהְיוֹת דָּבָר עַל מִנְהַג הַטֶּבַע, לֹא בְּמַה שֶּׁיְּסֻפַּר מִמַּה שֶּׁעָבַר, וְלֹא בְּמַה שֶּׁיֵּרָאֶה מִזְּמַן הָעוֹמֵד, וְלֹא בְּמַה שֶּׁיֹּאמַר שֶּׁיֶּאֱרַע לֶעָתִיד.
וַאֲנַחְנוּ נִשְׁתַּדֵּל לְקַבֵּץ* בֵּין הַתּוֹרָה וְהַמֻּשְׂכָּל, וְנַנְהִיג הַדְּבָרִים עַל סֵדֶר טִבְעִי אֶפְשָׁר* בְּכָל זֶה, אֶלָּא* מַה שֶּׁהִתְבָּאֵר בּוֹ שֶׁהוּא מוֹפֵת, וְלֹא יִתָּכֵן לְפָרֵשׁ כְּלָל, אָז נִצְטָרֵךְ לוֹמַר שֶׁהוּא מוֹפֵת.
וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּ"מוֹרֵה הַנְּבוֹכִים" לְשׁוֹן הַמִּקְרָא הַמְבֹאָר, וּלְשׁוֹן חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, גַּם כֵּן בְּבוֹא בְּדִבְרֵי הַנְּבִיאִים מְשָׁלִים רַבִּים, וְהִפְלַגְנוּ בְּבֵאוּר זֶה עַד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְאֶחָד מִן הַסְּכָלִים שֶׁמִּתְגַּבְּרִים לְהַכְחִישׁוֹ. וּמִפְּנֵי זֶה נֹאמַר אֲנַחְנוּ, וּמִי שֶׁקְּדָמָנוּ מֵחֲשׁוּבֵי הַמְפָרְשִׁים, שֶׁאֵלּוּ מְשָׁלִים כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ.
הסברים נוספים ל"לא ירעו ולא ישחיתו"
וְאֶפְשָׁר שֶׁיֹּאמַר גַּם כֵּן*, כִּי כְּשֶׁיִּרְבֶּה הַיִּשּׁוּב וְתִשְׁמַן הָאָרֶץ*, יִמְעַט נֵזֶק בַּעֲלֵי חַיִּים בְּהִתְקָרֵב קְצָתָם אֶל קְצָתָם. כְּבָר זָכַר זֶה אֲרִיסְטוֹ בְּסֵפֶר בַּעֲלֵי חַיִּים, כְּשֶׁנָּתַן טַעַם סִבַּת מִעוּט הֶזֵּק בַּעֲלֵי חַיִּים קְצָתָם לִקְצָתָם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם.
וְיִהְיֶה גַּם כֵּן גֻּזְמָא, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, דִּבְּרָה תּוֹרָה לְשׁוֹן הֲבַאי. וְאִם הוּא עַל פְּשׁוּטוֹ*, יִהְיֶה מוֹפֵת שֶׁיֵּרָאֶה בְּהַר הַבַּיִת לְבַד, כְּמוֹ שֶׁאָמַר "בְּכָל הַר קָדְשִׁי", וְיִהְיֶה כַּיּוֹצֵא בְּדִבְרֵיהֶם* "לֹא הִזִּיקוּ נָחָשׁ וְעַקְרָב בִּירוּשָׁלַיִם".
___________________________________
וְסוֹף הַדְּבָרִים – שנבואת ישעיהו זו. הָעִלָּה – הסיבה. לְדַעְתָּם – בגלל ידיעתם את ה'. מוֹרֶה – ממרה. וְלָזֶה – ולכן. יָשׁוּב – (האריה). גְּזֵרָה – דעה מובטחת. מֵהַיְחִידִים – מתלמידי החכמים. חִלּוּף – הפוכה. וְיוֹצִיאוּ כָּל דָּבָר נִבְדָּל – מסבירים כל דבר לא מוסבר שבתורה כתופעה ניסית שאינה הגיונית. וְיִבְרְחוּ – נמנעים מלבאר. לְקַבֵּץ – להתאים. אֶפְשָׁר – האפשרי בדרך הטבע. אֶלָּא – מלבד. גַּם כֵּן – לפרש ש"גר זאב עם כבש" כפשוטו, אך כתופעה טבעית. וְתִשְׁמַן הָאָרֶץ – ולכן ירבה המזון לבעלי החיים. עַל פְּשׁוּטוֹ – שינוי טבע האריה. בְּדִבְרֵיהֶם – בדברי חז"ל.
ביאורים
אותם האנשים שהזכיר הרמב"ם טעו גם בנבואת ישעיה על אחרית הימים: "וגר זאב עם כבש" [ישעיה יא, ו], שעניינה השלום והשלווה שיהיו לעתיד לבוא, עד כדי שינוי טבעם של בעלי החיים. הרמב"ם הסביר זאת כמשל ליחסי אומות העולם (הזאבים) עִם עַם ישראל (הכבש), נאמן לדעתו שימות המשיח אינם מתאפיינים בשינוי סדרי בראשית. הוא אף מביא ראיה לכך שזהו משל מסופו של הפסוק: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה'" [שם, שם ט]. כיצד העובדה שהארץ תימלא ב"דעה את ה'" דהיינו שנכיר את בוראנו, תהווה סיבה לכך שבעל החיים לא יטרוף וישחית? וכי יש לו יכולת שכלית, אשר בה יבין שמעשיו רעים ולכן יימנע מהרע?!
הרמב"ם נוטה להסביר עניינים שונים כמשל, כיוון שזו גישה המתאימה לאדם המחפש חכמה והיגיון. גישה ההפוכה לזו של ההמון, גם של המון לומדי התורה. ההמון, כאשר קורא הוא בדברי התורה, מעדיף הוא ליצור סתירה בין הכתובים לשכל, להגיון – ולהכתיר זאת כ'נס ופלא'. מועדף בעיניו להסביר מאורע המופיע בכתובים כהתערבות ניסית של הבורא, במקום לבחון כיצד יכול הדבר להתפרש על פי ההיגיון. כך מנהג בני האדם – בין בסיפורי העבר ובין בדברי ההווה והעתיד לבוא.
לא כן מנהג החכמים, חורץ הרמב"ם. אנו נעדיף להסביר את דברי התורה על פי המתיישב עם ההיגיון והשכל, ואך ורק במידה ולא נצליח, ולא נוכל כלל לפרש בדרך אחרת, נסביר זאת כנס.
הרמב"ם כותב שאין לו מסורת לפרש את הדברים כמשל, ורק מחמת ההיגיון הוא מפרשם כך, ולכן ייתכנו גם פירושים אחרים. לכן הוא מעלה מספר אפשרויות לפירוש פסוק זה. ייתכן שכאשר ירבה היישוב והכלכלה תשגשג, יהיה מספיק מזון לחיות הטורפות גם בלי שיצטרכו לצוד חיות אחרות, כחתול-הרחוב שאינו צד עכברים, כיוון שמזונו מזומן לו.
ייתכן אף שאין דברי הנביא אלא לשון הגזמה, (כדברי חז"ל: "דברה תורה בלשון הבאי" [חולין צ.]) או, אם רוצים אנו להבינם כפשטם, הרי שאפשר להבינם כנס המתרחש בהר הבית בלבד, ולא בכל העולם.
הרחבות
הניסים הגלויים
וַאֲנַחְנוּ נִשְׁתַּדֵּל לְקַבֵּץ בֵּין הַתּוֹרָה וְהַמֻּשְׂכָּל. הרמב"ם כותב שאנשי התורה לא צריכים לסמוך על ניסים. להפך, כל עוד נוכל לפרש תופעה מסוימת כתופעת טבע הגיונית – נעדיף לעשות כך. ולכאורה הדברים תמוהים, הרי הניסים מחזקים את האמונה וההכרה במציאות ה'.
הרמב"ן , בפירושו לתורה, פותח לנו צוהר להבנת דברי הרמב"ם: "מן הניסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם" [שמות יג, טז]. לפי דבריו, על האדם להאמין שאלוהים נמצא במציאות היום-יומית והפשוטה. עצם פעולת העולם אינה ברורה מאליה, אלא מתקיימת בזכות אלוהים. אמונה זו היא יסוד התורה כולה, וייתכן שזהו הפירוש לדברי הרמב"ם (עיין בהלכות יסודי התורה ב, ב).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
