ישיבה
בית המדרש
וְאַחַר שֶׁהִתְבָּאֵר זֶה, דַּע שֶׁהַמּוֹפֵת בָּעִנְיָנִים הַנִּמְנָעִים בַּטֶּבַע לֹא יִתְאַחֵר כְּלָל וְלֹא יֶאֱרַךְ*, וְלֹא יִשָּׁאֵר עַל עִנְיָנוֹ. שֶׁאִלּוּ הִתְמִיד כָּךְ, הָיָה מַדְרִיךְ לְסַפֵּק* בַּמּוֹפֵת. שֶׁאִלּוּ נִשְׁאַר הַמַּטֶּה נָחָשׁ, הָיוּ מְסַפְּקִין הֱיוֹתוֹ נָחָשׁ מִתְּחִלָּתוֹ. וּמִפְּנֵי זֶה הָיָה שְׁלֵמוּת הַמּוֹפֵת בְּשׁוּבוֹ מַטֶּה: "וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ". וְכֵן אִלּוּ שָׁקְעָה הָאָרֶץ בַּעֲדַת קֹרַח וְהָיְתָה נִשְׁאֶרֶת שְׁקוּעָה לְעוֹלָם, הָיָה הַמּוֹפֵת חָסֵר, וְאוּלָם שְׁלֵמוּתוֹ הָיָה בְּשׁוּב הָאָרֶץ לְעִנְיָנָהּ: "וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ". וְכֵן "וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ".
וּמִפְּנֵי זֶה הָעִקָּר אֲשֶׁר הֲעִרוֹתִיךָ עָלָיו, אֶבְרַח מֵאֱמוּנַת הַתְמָדַת עִנְיָן יוֹצֵא חוּץ לַטֶּבַע כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּזֶה הַמַּאֲמָר.
המופת האפשרי – כוחו בהתמדתו
וְאָמְנָם הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר בָּעִנְיָנִים הָאֶפְשָׁרִיִּים, הוּא כָּל אֲשֶׁר יַתְמִיד וְיַאֲרִיךְ יוֹתֵר רָאוּי לִהְיוֹתוֹ מוֹפֵת, וּמִפְּנֵי זֶה נַאֲמִין הַתְמָדַת הַבְּרָכוֹת וְהַקְּלָלוֹת, הַבְּרָכוֹת עִם הָעֲבוֹדָה וְהַקְּלָלוֹת עִם הַמֶּרִי לְעוֹלָם בְּזֹאת הָאֻמָּה וּבָזֶה שָׁבוּ אוֹת וּמוֹפֵת.
וּשְׁאֵלַת הַשּׁוֹאֵל, לָמָה הוּשַׂם לָהֶם זֶה הַמּוֹפֵת, וְלֹא הוּשַׂם לָהֶם הַתַּכְלִית מוֹפֵת, רְצוֹנִי לוֹמַר תְּחִיַּת הַמֵּתִים וְהַגְּמוּל וְהָעֹנֶשׁ אַחַר הַמָּוֶת לַנֶּפֶשׁ וְלַגּוּף, הוּא כִּשְׁאֵלַת שׁוֹאֵל לָמָה הוּשַׂם מִמּוֹפְתֵי שְׁלִיחַ ה' שׂוּם הַמַּטֶּה נָחָשׁ, וְלֹא הָיָה שׁוּב הָאֶבֶן אֲרִי? וְזֶה כֻּלּוֹ נִתְלֶה בִּגְזֵרַת חָכְמָה לֹא נֵדַע מִמֶּנָּה אֲפִלּוּ דָּבָר קָטָן. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר זָכַרְנוּ אוֹפַנֵּי הַחָכְמָה בּוֹ, וְאוּלַי יֵשׁ שָׁם דֶּרֶךְ אוֹ דְּרָכִים רַבִּים אֲחֵרִים חִיְּבָה אוֹתוֹ חָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדָעֵם.
וְאֵין רָאוּי לְאֶחָד מֵאַנְשֵׁי הַחָכְמָה שֶׁיְּדַקְדֵּק עָלֵינוּ מַה שֶּׁבָּא בְּזֶה הַמַּאֲמָר מִכְּפוֹל הָעִנְיָן הָאֶחָד הַרְבֵּה וְלֹא מִן הַהַאֲרָכָה בְּבֵאוּר מַה שֶּׁלֹּא תוֹסִיף בּוֹ הַהַאֲרָכָה בֵּאוּר. כִּי זֶה הַמַּאֲמָר אָמְנָם חִבַּרְתִּיו לֶהָמוֹן, אֲשֶׁר סִפֵּק עֲלֵיהֶם מִדְּבָרֵינוּ מַה שֶּׁהוּא מְבֹאָר, וּלְמִי שֶׁדִּקְדֵּק מִעוּט הַהַאֲרָכָה בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים.
אָמְנָם הַשְּׁלֵמִים בַּחָכְמוֹת, הָרְמִיזָה תַּסְפִּיק לָהֶם, וְאֵינָם צְרִיכִים לֹא לִכְפֹּל וְלֹא לְהַאֲרִיךְ בַּפֵּרוּשׁ, רַק אֶל רָאשֵׁי הַפְּרָקִים, כְּמוֹ שֶׁעָשִׂינוּ בְּאֵלֶּה הָעִנְיָנִים הָעֲמֻקִּים כֻּלָּם בְּסֵפֶר "מוֹרֵה הַנְּבוֹכִים" חִבּוּרֵנוּ.
כְּמוֹ שֶׁלִּמְּדוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "אָמַר לוֹ פָּרְשֵׁהוּ, אָמַר לוֹ אֵין מְפָרְשִׁים לְחָכָם. אָמַר לוֹ שְׁנֵה, אָמַר לוֹ אֵין שׁוֹנִים לְחָכָם".
הִנֵּה כְּבָר הִתְבָּאֵר לְךָ שֶׁהַדִּבּוּר עִם הַשְּׁלֵמִים לֹא יִצְטָרֵךְ לִכְפֹּל וְלֹא לְפָרֵשׁ: "תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד". אָמְנָם הֶהָמוֹן צְרִיכִים לִשְׁנֵי הָעִנְיָנִים יַחַד: "צַו לָצָו קַו לָקָו", וְעִם כָּל זֶה יָבִינוּ מְעַט: "זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם". וְאָמְנָם רָאוּי לְדַבֵּר אֶל כָּל כֹּחַ* כְּפִי מַה שֶּׁסּוֹבֶלֶת*. וְהַשֵּׁם יִתְעַלֶּה יַיְשִׁירֵנוּ בְּמַאֲמָר וּבְמַעֲשֶׂה, יַצִּילֵנוּ מִן הַחֵטְא וְהַשְּׁגִיאוֹת לְמַעַן חַסְדּוֹ.
=
יֶאֱרַךְ – ימשך זמן רב. מַדְרִיךְ לְסַפֵּק – מביא לידי ספק. כֹּחַ – קבוצת אנשים. שֶּׁסּוֹבֶלֶת – שמסוגלת להבין.
ביאורים
לפי החלוקה שעשינו מובן שנס על טבעי לא נמשך יותר מההכרח של פעולתו. טעם הדבר הוא כפי שביארנו שהמציאות הטבעית נוטה להישאר כמות שהיא, ואם נס משנה את הטבע בקביעות כבר לא נוכל לדעת מהי המציאות הטבעית ומה קרה על ידי הנס, ונמצא שהנס איבד את מטרתו. לכן השלמת נס הפיכת המטה לנחש היא דווקא בסיומו: "ויהי למטה בכפו", כי כאן הוברר שטבע המטה איננו להיות נחש. בניסים נוספים התורה מספרת שחזר הטבע לאיתנו: "ותכס עליהם הארץ" בעדת קורח, ובקריעת הים: "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו". כוחו של הנס העל-טבעי הוא דווקא בכך שיש לו התחלה וסיום, ואיננו מתמיד לעולם.
בניסים הטבעיים דווקא ההתמדה היא טובה, ככל שנס מתמיד יותר זמן הוא מהווה מופת יותר גדול על אמיתת עניינו. אנחנו מאמינים בברכות ובקללות כמציאות ניסית דווקא מפני שמציאותם היא תמידית. וזו הוכחה לאמִתת התורה והנביאים.
באותה מידה שהשכר ועונש מהווים מופת וראיה לתורה, אפשר היה לכתוב בתורה את תחיית המתים או עולם הבא, אלא שזה מגזרת חכמתו של הקב"ה, ואין לנו הבנה מדוע בחר ה' דווקא בדרך זו לתת לנו מופת על אמִתת התורה.
בחתימת האיגרת הרמב"ם מתנצל על האריכות בדבריו כאן, שהרי אמרו: "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה". בדרך כלל מספיק לכתוב דברים קצרים, והחכמים יבינו מעצמם את הכוונה – אבל ישנם מקרים החורגים מהכלל. הסיבות לאריכות כאן הן שתיים. האחת היא קהל היעד, והוא ההמון אשר לא תמיד מדקדק בדברים קצרים. והסיבה השנייה היא קיצור בלשון הרמב"ם בנוגע לתחיית המתים, שמחמתו נגרמה טעות בהבנה ובעקבותיו נכתבה איגרת זו, וכדי לתקן את הטעות היה צורך להאריך כאן.
הרחבות
חיבור המצוות לכללות התורה
צַו לָצָו קַו לָקָו. הרב קוק מסביר את הפסוק הזה בדרך שונה מהרמב"ם, ומבאר שיש כאן טענה כלפי עם ישראל. המצב הרצוי הוא שהתורה תהיה נלמדת ומוכרת בתור דבר אחד גדול ומקיף כול, שמתפרט להרבה מעשים ודינים . אך עם ישראל לומד את התורה בתור הרבה פרטים שונים, שכל אחד עומד בפני עצמו – כמו ציווים וחוקים שונים שכל אחד נבדל מחברו. הרב קוק מוסיף שאם עם ישראל יזכה להגיע למדרגה זו של הסתכלות ולימוד התורה בתור דבר אחדותי עליון שכולל כל – אזי עשיית המעשים תיהפך להיות דבר טבעי לנפש האדם ותבוא ממילא מתוך אהבת הבורא: "עיקר הידיעה (– של התורה) היא שתהיה כללות התורה דבקה בלב בחוזק והכרה ברורה כל כך עד שמכוח השפעת הכלל יושפע כח הזהירות הפרטי לכל מצות ודקדוקי תורה. ואז דומה הדבר לכוח חיים הנובע מן הלב ומתפשט על האיברים כולם. מה שאין כן מבלעדי הידיעה האמתית הכללית, הרי כל דבר מן התורה הוא ענין מיוחד בפני עצמו, וזה מטיל שבוש ביסוד הכרת התורה, ומונע מעבודת אהבה ונדבה, 'והיה להם דבר ה' צו לצו קו לקו' [ישעיה כח, יג]. כי צריך שיהיו דברי תורה ניכרים לחוקה אחת ומצוה אחת" [אורות התורה ג ג]. (בצורה דומה כותב הרב קוק בפנקס יג אות ס).
לעילוי נשמת מורי שלום בן חיים ע"ה וסעידה בת יפת ע"ה
להצלחת שלומציון בת רחל מלכה הי"ו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
