ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
וְאַחַר שֶׁהִתְבָּאֵר זֶה, דַּע שֶׁהַמּוֹפֵת בָּעִנְיָנִים הַנִּמְנָעִים בַּטֶּבַע לֹא יִתְאַחֵר כְּלָל וְלֹא יֶאֱרַךְ*, וְלֹא יִשָּׁאֵר עַל עִנְיָנוֹ. שֶׁאִלּוּ הִתְמִיד כָּךְ, הָיָה מַדְרִיךְ לְסַפֵּק* בַּמּוֹפֵת. שֶׁאִלּוּ נִשְׁאַר הַמַּטֶּה נָחָשׁ, הָיוּ מְסַפְּקִין הֱיוֹתוֹ נָחָשׁ מִתְּחִלָּתוֹ. וּמִפְּנֵי זֶה הָיָה שְׁלֵמוּת הַמּוֹפֵת בְּשׁוּבוֹ מַטֶּה: "וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ". וְכֵן אִלּוּ שָׁקְעָה הָאָרֶץ בַּעֲדַת קֹרַח וְהָיְתָה נִשְׁאֶרֶת שְׁקוּעָה לְעוֹלָם, הָיָה הַמּוֹפֵת חָסֵר, וְאוּלָם שְׁלֵמוּתוֹ הָיָה בְּשׁוּב הָאָרֶץ לְעִנְיָנָהּ: "וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ". וְכֵן "וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ".
וּמִפְּנֵי זֶה הָעִקָּר אֲשֶׁר הֲעִרוֹתִיךָ עָלָיו, אֶבְרַח מֵאֱמוּנַת הַתְמָדַת עִנְיָן יוֹצֵא חוּץ לַטֶּבַע כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּזֶה הַמַּאֲמָר.
המופת האפשרי – כוחו בהתמדתו
וְאָמְנָם הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר בָּעִנְיָנִים הָאֶפְשָׁרִיִּים, הוּא כָּל אֲשֶׁר יַתְמִיד וְיַאֲרִיךְ יוֹתֵר רָאוּי לִהְיוֹתוֹ מוֹפֵת, וּמִפְּנֵי זֶה נַאֲמִין הַתְמָדַת הַבְּרָכוֹת וְהַקְּלָלוֹת, הַבְּרָכוֹת עִם הָעֲבוֹדָה וְהַקְּלָלוֹת עִם הַמֶּרִי לְעוֹלָם בְּזֹאת הָאֻמָּה וּבָזֶה שָׁבוּ אוֹת וּמוֹפֵת.
וּשְׁאֵלַת הַשּׁוֹאֵל, לָמָה הוּשַׂם לָהֶם זֶה הַמּוֹפֵת, וְלֹא הוּשַׂם לָהֶם הַתַּכְלִית מוֹפֵת, רְצוֹנִי לוֹמַר תְּחִיַּת הַמֵּתִים וְהַגְּמוּל וְהָעֹנֶשׁ אַחַר הַמָּוֶת לַנֶּפֶשׁ וְלַגּוּף, הוּא כִּשְׁאֵלַת שׁוֹאֵל לָמָה הוּשַׂם מִמּוֹפְתֵי שְׁלִיחַ ה' שׂוּם הַמַּטֶּה נָחָשׁ, וְלֹא הָיָה שׁוּב הָאֶבֶן אֲרִי? וְזֶה כֻּלּוֹ נִתְלֶה בִּגְזֵרַת חָכְמָה לֹא נֵדַע מִמֶּנָּה אֲפִלּוּ דָּבָר קָטָן. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר זָכַרְנוּ אוֹפַנֵּי הַחָכְמָה בּוֹ, וְאוּלַי יֵשׁ שָׁם דֶּרֶךְ אוֹ דְּרָכִים רַבִּים אֲחֵרִים חִיְּבָה אוֹתוֹ חָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדָעֵם.
וְאֵין רָאוּי לְאֶחָד מֵאַנְשֵׁי הַחָכְמָה שֶׁיְּדַקְדֵּק עָלֵינוּ מַה שֶּׁבָּא בְּזֶה הַמַּאֲמָר מִכְּפוֹל הָעִנְיָן הָאֶחָד הַרְבֵּה וְלֹא מִן הַהַאֲרָכָה בְּבֵאוּר מַה שֶּׁלֹּא תוֹסִיף בּוֹ הַהַאֲרָכָה בֵּאוּר. כִּי זֶה הַמַּאֲמָר אָמְנָם חִבַּרְתִּיו לֶהָמוֹן, אֲשֶׁר סִפֵּק עֲלֵיהֶם מִדְּבָרֵינוּ מַה שֶּׁהוּא מְבֹאָר, וּלְמִי שֶׁדִּקְדֵּק מִעוּט הַהַאֲרָכָה בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים.
אָמְנָם הַשְּׁלֵמִים בַּחָכְמוֹת, הָרְמִיזָה תַּסְפִּיק לָהֶם, וְאֵינָם צְרִיכִים לֹא לִכְפֹּל וְלֹא לְהַאֲרִיךְ בַּפֵּרוּשׁ, רַק אֶל רָאשֵׁי הַפְּרָקִים, כְּמוֹ שֶׁעָשִׂינוּ בְּאֵלֶּה הָעִנְיָנִים הָעֲמֻקִּים כֻּלָּם בְּסֵפֶר "מוֹרֵה הַנְּבוֹכִים" חִבּוּרֵנוּ.
כְּמוֹ שֶׁלִּמְּדוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "אָמַר לוֹ פָּרְשֵׁהוּ, אָמַר לוֹ אֵין מְפָרְשִׁים לְחָכָם. אָמַר לוֹ שְׁנֵה, אָמַר לוֹ אֵין שׁוֹנִים לְחָכָם".
הִנֵּה כְּבָר הִתְבָּאֵר לְךָ שֶׁהַדִּבּוּר עִם הַשְּׁלֵמִים לֹא יִצְטָרֵךְ לִכְפֹּל וְלֹא לְפָרֵשׁ: "תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד". אָמְנָם הֶהָמוֹן צְרִיכִים לִשְׁנֵי הָעִנְיָנִים יַחַד: "צַו לָצָו קַו לָקָו", וְעִם כָּל זֶה יָבִינוּ מְעַט: "זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם". וְאָמְנָם רָאוּי לְדַבֵּר אֶל כָּל כֹּחַ* כְּפִי מַה שֶּׁסּוֹבֶלֶת*. וְהַשֵּׁם יִתְעַלֶּה יַיְשִׁירֵנוּ בְּמַאֲמָר וּבְמַעֲשֶׂה, יַצִּילֵנוּ מִן הַחֵטְא וְהַשְּׁגִיאוֹת לְמַעַן חַסְדּוֹ.
=
יֶאֱרַךְ – ימשך זמן רב. מַדְרִיךְ לְסַפֵּק – מביא לידי ספק. כֹּחַ – קבוצת אנשים. שֶּׁסּוֹבֶלֶת – שמסוגלת להבין.
ביאורים
לפי החלוקה שעשינו מובן שנס על טבעי לא נמשך יותר מההכרח של פעולתו. טעם הדבר הוא כפי שביארנו שהמציאות הטבעית נוטה להישאר כמות שהיא, ואם נס משנה את הטבע בקביעות כבר לא נוכל לדעת מהי המציאות הטבעית ומה קרה על ידי הנס, ונמצא שהנס איבד את מטרתו. לכן השלמת נס הפיכת המטה לנחש היא דווקא בסיומו: "ויהי למטה בכפו", כי כאן הוברר שטבע המטה איננו להיות נחש. בניסים נוספים התורה מספרת שחזר הטבע לאיתנו: "ותכס עליהם הארץ" בעדת קורח, ובקריעת הים: "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו". כוחו של הנס העל-טבעי הוא דווקא בכך שיש לו התחלה וסיום, ואיננו מתמיד לעולם.
בניסים הטבעיים דווקא ההתמדה היא טובה, ככל שנס מתמיד יותר זמן הוא מהווה מופת יותר גדול על אמיתת עניינו. אנחנו מאמינים בברכות ובקללות כמציאות ניסית דווקא מפני שמציאותם היא תמידית. וזו הוכחה לאמִתת התורה והנביאים.
באותה מידה שהשכר ועונש מהווים מופת וראיה לתורה, אפשר היה לכתוב בתורה את תחיית המתים או עולם הבא, אלא שזה מגזרת חכמתו של הקב"ה, ואין לנו הבנה מדוע בחר ה' דווקא בדרך זו לתת לנו מופת על אמִתת התורה.
בחתימת האיגרת הרמב"ם מתנצל על האריכות בדבריו כאן, שהרי אמרו: "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה". בדרך כלל מספיק לכתוב דברים קצרים, והחכמים יבינו מעצמם את הכוונה – אבל ישנם מקרים החורגים מהכלל. הסיבות לאריכות כאן הן שתיים. האחת היא קהל היעד, והוא ההמון אשר לא תמיד מדקדק בדברים קצרים. והסיבה השנייה היא קיצור בלשון הרמב"ם בנוגע לתחיית המתים, שמחמתו נגרמה טעות בהבנה ובעקבותיו נכתבה איגרת זו, וכדי לתקן את הטעות היה צורך להאריך כאן.
הרחבות
חיבור המצוות לכללות התורה
צַו לָצָו קַו לָקָו. הרב קוק מסביר את הפסוק הזה בדרך שונה מהרמב"ם, ומבאר שיש כאן טענה כלפי עם ישראל. המצב הרצוי הוא שהתורה תהיה נלמדת ומוכרת בתור דבר אחד גדול ומקיף כול, שמתפרט להרבה מעשים ודינים . אך עם ישראל לומד את התורה בתור הרבה פרטים שונים, שכל אחד עומד בפני עצמו – כמו ציווים וחוקים שונים שכל אחד נבדל מחברו. הרב קוק מוסיף שאם עם ישראל יזכה להגיע למדרגה זו של הסתכלות ולימוד התורה בתור דבר אחדותי עליון שכולל כל – אזי עשיית המעשים תיהפך להיות דבר טבעי לנפש האדם ותבוא ממילא מתוך אהבת הבורא: "עיקר הידיעה (– של התורה) היא שתהיה כללות התורה דבקה בלב בחוזק והכרה ברורה כל כך עד שמכוח השפעת הכלל יושפע כח הזהירות הפרטי לכל מצות ודקדוקי תורה. ואז דומה הדבר לכוח חיים הנובע מן הלב ומתפשט על האיברים כולם. מה שאין כן מבלעדי הידיעה האמתית הכללית, הרי כל דבר מן התורה הוא ענין מיוחד בפני עצמו, וזה מטיל שבוש ביסוד הכרת התורה, ומונע מעבודת אהבה ונדבה, 'והיה להם דבר ה' צו לצו קו לקו' [ישעיה כח, יג]. כי צריך שיהיו דברי תורה ניכרים לחוקה אחת ומצוה אחת" [אורות התורה ג ג]. (בצורה דומה כותב הרב קוק בפנקס יג אות ס).
לעילוי נשמת מורי שלום בן חיים ע"ה וסעידה בת יפת ע"ה
להצלחת שלומציון בת רחל מלכה הי"ו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
