בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • אחרי מות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אליהו זצוק"ל

אחרי מות התשע"ו מדברי הרב אליהו זצוק"ל

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

ניסן תשע"ו
8 דק' קריאה
"אני ה' "
בשלוש הפרשות "אחרי-מות", "קדושים" ו"אמור" נמצא צמד המילים "אני ה' " ארבעים - ושתיים פעם. המשמעות הפשוטה של המילים הללו היא שאלוקים נוכח כאן ממש.
לפי זה נבין למה בספר בראשית נזכרו המילים "אני ה' " רק פעמיים. דבר ה' היה באותם ימים בגדר הבטחה בלבד. אך הנוכחות של הקב"ה בעולם החלה להיות ניכרת במכות מצרים וביציאת מצרים. ואת הלימוד הזה לומדים בני ישראל גם במתן תורה.
עיקר הגילוי של ה' בעולם הזה הוא בזמן שכבר נבנה המשכן-המקדש, שכידוע הוא בית לקב"ה בעולם הזה. בית שגורם לכל הבתים בישראל להיות מלאים נוכחות ה'. זה מה שנקרא השראת שכינה. "ושכנתי בתוכם". שכינה שבאה בזכות המשכן והמקדש – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" .זו הסיבה שבגללה התורה חוזרת בפרשיות אלו כל כך הרבה פעמים על המילים הללו, לא כדי ללמד אותנו שהקב"ה קדוש או שגם אנחנו קדושים, שכן בשביל זה הייתה מספיקה פעם אחת.
האמירה החוזרת ונשנית באה להטמיע את הידיעה הזאת בלבנו. בהרגשתנו. בתחושתנו. שנוכחות ה' תהיה חלק ממציאות חיינו.

"בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה"
פשט הפסוק, שאין לאהרן הכהן להיכנס לקודש הקודשים, אלא רק אחרי שיעשה חלק מעבודות יום הכיפורים. אולם במדרש (ויקרא רבה כ"א, ו') דרשו את המילה "בזאת" בכמה אופנים, ומתוכם: "'בזאת' – בזכות התורה". רק בזכות "זאת" יוכל הכהן הגדול להיכנס אל קודש הקודשים. הלא דבר הוא! לא עומדת לו הזכות שהוא בעצמו כהן גדול, מזרע אהרון הכהן, לא זכות הקרבנות, לא זכות העבודה במקדש. גם כל ההכנות המרובות שעשה שבעה ימים לפני יום הכיפורים אין בהם מספיק. להיכנס לפני ולפנים לא יוכל הכהן הגדול אלא רק אם יש לו ולעם ישראל, שהוא שלוחם, זכות התורה. "ותלמוד תורה כנגד כולם".

אהבת עולם תביא להם וברית אבות לבנים תזכור
אהבת עולם קדמה לתורה
בימי ספירת העומר, בשבת שלאחר חג הפסח, מתחילים לקרוא בפרקי אבות. מה הטעם לכך? נראה שהטעם הוא, כי כל פרקי אבות הם דברי מוסר, וכשם שאב מייסר את בנו, כמו שכתוב: "כאשר ייסר איש את בנו", כך גם פרקי אבות הם דברי מוסר לעם ישראל בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה" – למתן תורה. עיקר המוסר לעם ישראל הוא ללמד את עם ישראל שהם אהובים לפני הקב"ה, שיש לכל אחד מהם חלק לעולם הבא. לכן מתחילים כל פרק במסכת אבות במילים: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כולם צדיקים, לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר".
מתן תורה מתחיל באהבה
האהבה הזאת היא הקדמה חשובה למתן תורה. כך אנו אומרים בכל תפילת ערבית ושחרית "אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ", ובזכות אותה אהבת עולם לימדת אותנו ואת אבותינו תורה. "וַתּלַמּדֵמוֹ חֻקֵּי חַיִּים לַעֲשׂוֹת רצוֹנךָ בּלֵבָב שָׁלֵם".
גם אנחנו משיבים באותה מטבע ואנחנו אוהבים את הקב"ה בכל לבבנו נפשנו ומאודנו: "ואָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בּכל לבָבךָ וּבְכל נַפְשׁךָ וּבְכל מאֹדֶךָ". ומכוח אותה אהבה לאלוקים אנו לומדים תורה, כמו שמופיע בפסוק מיד אחר כך: "והָיוּ הַדּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מצַוּךָ הַיּוֹם עַל לבָבֶךָ" וכו'. אלה הדברים שהקב"ה אומר לבני-ישראל לפני מתן תורה (שמות יט): "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי: וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ – אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא
אם יש לי חלק בעולם הבא – למה להתאמץ? - יש הטועים ואומרים בדרך עצלות: הרי חז"ל הבטיחו "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", אם כך לא אלמד ולא אקיים מצוות ולא אעשה את מה שמוטל על כל איש ישראל, כי ממילא יש לי חלק המובטח לי שמחכה לי. התשובה לטענה הזאת מובאת במשל.
חקל תפוחין
למה הדבר דומה? לשני חברים שהלכו ברחוב וראו תור אנשים. שאלו את העומדים שם: למה מחכים בתור? והשיבו להם שיש כאן משתלה ומוכרים שתילים של עצי פרי מעולים. עמדו שני האנשים בתור. כשהגיע תורם שאלו אותם באיזה שתיל הם בוחרים, והם השיבו: תפוח-עץ. נתנו לכל אחד מהם שתיל של עץ תפוחים, ואחר כך הנחו אותם להשקות את השתיל כל יומיים כדי שהעץ לא יתייבש ויצמח יפה, וכן לעשות את המלאכות האחרות הנצרכות לטיפול נכון בשתיל.
נטעו שניהם את השתיל שקנו בגינת הבית שלהם. אחד מהם לא השקה את השתיל ולא טיפל בו, עד שכעבור כמה ימים הוא התייבש. כשראתה כך אשתו זרקה את השתיל היבש לרחוב. והנה לרוע מזלה עבר שם פקח של העירייה, וכתב לה קנס על כך שהיא מלכלכת את הרחוב, ונאלצה לשלם. לעומתו חברו לא עשה כן. הוא השקיע בשתיל, השקה אותו, זימר ועשה בו את כל העבודות הנצרכות, וכך גדל העץ ונתן פירות ריחניים ויפים. ביום קיץ חם אחד בא חברו וביקר אצלו, והזמינו החבר לצאת לגינה לשבת תחת עץ יפה וריחני. שאל אותו חברו מנין לו עץ כל כך יפה, והשיב לו חברו: האינך זוכר? הרי שנינו קנינו שתיל, וזהו השתיל שלי.
התמרמר חברו ואמר לו: אני קיבלתי דוח ואתה קיבלת פירות! הוכיח אותו חברו ואמר לו: הן אני עבדתי בפקחות, עדרתי והשקעתי בשתיל עד שנעשה לעץ והוציא פרי, אבל אתה לקחת את החלק שלך ועשית אותו "חלק" בלבד, ואמרת לעצמך שהנה קיבלת את ה"חלק" שלך ותנוח עלי נפשי, אם כך אין שום משמעות וחשיבות ל"חלק" שלך.
כך גם ב"חלק" של העולם הבא. נכון שיש חלק לכל אדם לעולם הבא, אבל יש לנצל את החלק הזה לטובה, ואז תצא תועלת וטובה עצומה לנצח נצחים. מי שמשאיר ומניח את חלקו ללא שום השקעה, לא יראה כל תועלת מאותו החלק.

התפילין של אור החיים הקדוש
מספר הרב - מעשה זה שמעתי מהרה"ג ר' יצחק לוי ז"ל שהיה מעירו של אור החיים הקדוש, העיר סאלי.
רבי חיים בן עטר, בעל אור החיים הקדוש, גר בסוף ימיו בארץ ישראל. לפני פטירתו שאלה אשתו: במה אתפרנס? אמר לה האור החיים הקדוש שתמכור את כל חפציו ומזה תתפרנס, את התפילין אמר לה, תמכרי באלף זהובים. ומזה תתפרנסי שנים רבות. רק תזהירי את מי שירצה לקנות את התפילין, שלא יסיח את דעתו מהן בזמן הנחתן.
ביום השביעי לפטירתו של הצדיק, בא בספינה מעבר לים רב חובל שהיה עשיר מאוד. קנה את התפילין והתחייב לקיים את התנאי שלא יסיח דעתו מהן בזמן הנחתן. הניח היהודי את התפילין המיוחדות והרגיש הארה גדולה בהנחתן.
פעם אחת באמצע ההפלגה הייתה סערה גדולה בים, ונפער חור בירכתי הספינה, והמלחים לא ידעו מה לעשות. באו לשאול את רב החובל שהיה עם התפילין. אמר להם רב החובל שיסתמו את החור בסמרטוטים, ובאותו רגע הסיח את דעתו מהתפילין של אור החיים הקדוש. מיד הרגיש שאותה הארה ראשונה שהייתה לו בשעה שהניח את התפילין לראשונה, הסתלקה ממנו.
כשהגיע לטורקיה, הלך לר' חיים אבולעפיה וסיפר לו את המעשה, פתחו את התפילין וראו שאין כלל אותיות. העשיר הזה התפלא מאוד איך מכרו לו תפילין בלי שום כתב. אמר לו הרב: איזה תנאי אמרה לך האלמנה? אמר לו: שלא יסיח דעתו מן התפילין בזמן הנחתן. וסיפר לו את השתלשלות העניינים בזמן הפלגת הספינה והסערה שהייתה בים.
חשש הרב שמא יצא חילול ה' חלילה ועל כן אמר לו שיקבל עליו לא להסיח דעתו מהתפילין כפי התנאי שנאמר לו והכול ישוב כבראשונה. כשיצא העשיר אמר ר' חיים אבולעפיה: רבש"ע בזכות ר' חיים בן עטר זיע"א, שלא יצא עליו שם רע שקנו את התפילין שלו כשהן ריקות ופסולות, החזר אותם לקדמותן. למחרת פתחו את התפילין וראו את האותיות.
היה חכם אחד שאמר כי התפילין הללו נשארו פסולות גם אחרי שהתגלו בהן האותיות כמו שהיה בתחילה. כיוון שכנראה מלאך כתב אותן, ומלאך לא חייב במצוות. על כן אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתו בכתיבת התפילין. וצריך לומר שבאמת התפילין כשרות כיוון שבאמת נשארו האותיות כבתחילה כל הזמן. רק עיניו של העשיר לא ראו את האותיות בגלל הסחת הדעת שלו. ורק כשחזר בתשובה שלמה – חזר לראותן.

פוסקין על הזבל
סיפר הרב, שפעם ביקש מאחראי פינוי האשפה בירושלים, ידידו הוותיק משחר נעוריו מ"ברית הקנאים", ר' יהודה רידר שיחיה מעיריית ירושלים, שייקחנו ויראהו מה עושים עם תכולת פחי האשפה. נסע עם הרב לכפר עזרייה וראה הרב שמגיעה משאית זבל, ומייד לאחריה בא טרקטור ושופך אדמה על הזבל שרוקנה המשאית. ראה זאת הרב ושמח, אמר: אם כן, קוברים את האשפה! אז זו תקנה טובה לעניין שאריות שמיטה שמשליכים לאשפה. ואחר כך סיפר הרב, שראה שמגיעה משאית אשפה, ומייד באים ורצים אליה הערבים ומחפשים באשפה, ושאל: מה זה? אמרו לו: המשאית הקודמת הייתה משכונת ה"בוכרים", ומה יש בה? כלום! אבל זאת משאית משכונת "רחביה", שם יש הרבה מציאות, קופסאות אוכל וכדומה, ולכן הערבים מחכים לה ומתנפלים על התכולה שלה. אם כך, אמר הרב, להם זו בעיה לעניין שביעית.

דרך הצבעין
כשבא סייד לצבוע את ביתו של הרב, נעמד הרב ליד הסייד בטרם יצא מביתו, ואמר לו שרצונו לראות איך הוא מכין ומערבב את הצבעים והסיד. תמה הסייד מה לרב ולדבר זה, והחל במלאכתו. ראה הרב שהסייד לוקח שפופרת של צבע צבעוני ומוריקה לתוך דלי הצבע הלבן, ושאל אותו הרב: מדוע ככה? ואמר לרב שכך דרכם להכין. ולמד הרב מכאן את ההלכה של הבן איש חי, שבנתינת משקה צבוע בשבת לתוך מים יש איסור צובע מדרבנן, כי כן דרך הצובעים, ורק הפוך, ליתן את המים לתוך הצבע, מותר, שאינו כדרך הצובעים. כשסיים הסייד את עבודתו בא הרב לשלם לו, ולפני שנתן לו את הכסף מלמל הרב דבר מה, ותמה הצבע איזו ברכה מברך הרב, וענה לו הרב, שאומר הוא "לשם ייחוד" על מצוות "ביומו תתן שכרו" ו"לא תלין פעולת שכיר".

וישמחו בי חברי
היה הרב מזכיר שיש לו חבר, רב אחד מ"העדה החרדית", שמתקשר אליו לברר הלכות. וכשהרב דיבר עם אנשי "תנובה" שיש איסור בהפרדת גביעי הלבן בשבת, אמרו לו: מה אתה ממציא עלינו חומרות? והלכו וסיפרו לאותו רב מ"העדה החרדית" מה שאמר הרב. אותו רב התקשר לרב לשאול מה מקום לחומרה זו, והפנה אותו הרב לרמב"ם (הלכות שביתת יו"ט פ"ד ה"ז), שם מבואר איסור זה, והודה לדברי הרב והורה ל"תנובה" לעשות כדברי הרב ולציין איסור זה על הגביעים.
כך היה גם כאשר חברה מסוימת שקשורה לבד"ץ עשתה מבצע על מנורות של שבעה קנים, והרב פרסם שיש איסור בדבר לעשות כלים להדיוט כתבנית כלי המקדש, ולאחר שהרב דיבר עם אותו רב והראה לו דברי השו"ע והחיד"א ביו"ד סי' קמא, חזרו בהם והורו להפסיק את שיווק המנורה בתבניתה הזאת. אומרים שחבר זה של הרב היה הגאון רבי משה הלברשטם ע"ה.
נציין שבצעירותו שימש הרב בהלכה שניים מגדולי העדה החרדית, הגאונים הרב ראובן בענגיס והרב פנחס אפשטיין.

שבת בונה
כשהגיע שולחן חדש לבית הרב, ניגש הרב מייד לבדוק את טיבו של השולחן מצד הלכות שבת, האם בפתיחת השולחן יש עץ שנכנס לעץ אחר בחזקה ויש חשש של "תוקע" בשבת או לא. הרב בודק וקורא לר' אסף להביא לו מברג מהמגרה למטה במטבח, והרבנית נזעקת: מה מברג? השולחן חדש! מה זה? והרב משיב: יש כאן עץ שנכנס חזק וצריך להרחיב את החור שלא יהא "תוקע" בשבת קודש. כל הליכותיו הלכות.

" וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו"

מסופר, שחכמי ירושלים שלחו שאלה בעניין כשרות אתרוגים לרבי אליהו, אבי הבן איש חי, רבה הלא-רשמי של בגדאד.
קודם שהגיע האב לשולחן, הגיע לשם משמשו. משהבחין במכתב שנכתב וטרם נשלח, מיהר לשולחו אל מבקשי התשובה.
כשהגיע האב אל השולחן, ראה רק את מכתב השאלה מחכמי ירושלים, והתיישב לדון בדבר. לאחר שכתב מסקנותיו, שלח אותן בעצמו לחכמי ירושלים.
כשקיבלו חכמי ירושלים את המכתב, מצאו שבנו של רבי אליהו חתום עליו. והנה לאחר כמה ימים הגיע גם מכתבו של האב, וראו כי בדרך שונה אך חכמה, הגיעו השניים לאותה מסקנה. קיפלו חכמי ירושלים את מכתבו של הבן ושלחו אותה אל האב, ועמה צירפו פתק עליו כתבו: תודה לכבוד הרב על המענה, אך כפי שיראו עיניו – כבר נתקבלה התשובה מבנו, כמה ימים קודם תשובתו, ו"בן חכם ישמח אב", שכן תשובה טובה ומחכימה כתב.

לרפואת כל חולי ישראל וצה"ל ובתוכם רבקה בת טאוס אילנה בת אסתר עזיז בן גוהר נעם אלעד דרור בן אביטה יוכבד רבקה איתי אהרון בן אילנה מרדכי חי בן ברכה יהודית ידדיה בן טובה יהודה יצחק בן איריס יהונתן בן מלכה רוני תחיה בת טובה ינון דוד בן טובה גיטל שלום בן טאוס אסתר בת נרקיס אסתר בת צפורה




את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il