ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- גבורות השם
וּרְאָיָה בְּרוּרָה לָזֶה שֶׁלֶּחֶם הָעֹנִי מִצַּד עַצְמוֹ הוּא הַחֵרוּת וְהַגְּאֻלָּה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה, שֶׁהֲרֵי קֹדֶם הַגְּאֻלָּה בְּעוֹדָם בְּמִצְרַיִם אָכְלוּ בַּלַּיְלָה הַזֶּה מַצּוֹת, כְּדִכְתִיב (במדבר ט, יא): עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים יֹאכְלֻהוּ, שֶׁמִּזֶּה תִּלְמֹד וְתֵדַע כִּי לֶחֶם מִצַּד עַצְמוֹ הוּא רָאוּי לְחֵרוּת, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וְרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂין דְּבָרִים לִהְיוֹת נִמְשָׁכִין אַחַר הַחֵרוּת, 1 שֶׁעַל יָדוֹ יִזְכּוּ לִגְאֻלָּה. כִּי שְׁלשָׁה דְבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּהַבְטָחַת אַבְרָהָם (בראשית טו, יג-יד): כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל. הֲרֵי שְׁלשָׁה דְבָרִים: הָאֶחָד, שֶׁיִּהְיוּ מְשַׁעְבְּדִין אֶת יִשְׂרָאֵל. הַשֵּׁנִי, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִבְטִיחַ אוֹתָם לָדוּן אֶת מִצְרַיִם. הַשְּׁלִישִׁי, לִהְיוֹת יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִים מִמִּצְרַיִם. לְכָךְ עָשׂוּ זֵכֶר בַּמָּרוֹר, עַל הַשִּׁעְבּוּד, וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם (שמות א, יד). וּכְנֶגֶד: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי, וְזֶהוּ מַכּוֹת בְּכוֹרוֹת שֶׁהוּא גְּמַר מַכּוֹת מִצְרַיִם, וּרְמוּזָה הַמַּכָּה בְּמִלַּת: דָּן אָנֹכִי. הַדָּלֶ"ת מִן דָּן רֶמֶז דָּם, רֵאשִׁית הַמַּכּוֹת. הַנּוּ"ן מִן דָּן הוּא נֶגַע, וְהִיא שְׁקוּלָה נֶגֶד כָּל הַמַּכּוֹת. וְלָזֶה עָשׂוּ זֵכֶר בַּלַּיְלָה הַזֶּה פֶּסַח שֶׁאָכְלוּ, כִּי שְׁחִיטַת הַפֶּסַח וַאֲכִילָתוֹ בְּעַצְמוֹ שֶׁיַּהֲרֹג בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם וְיִפְסַח עַל בָּתֵּי יִשְׂרָאֵל. וּבְמִדְרַשׁ רַבָּה פָּרָשַׁת בֹּא (פרשה טו, יב): וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל (שמות יב, ו), אַתֶּם שׁוֹחֲטִים אֶת הַפְּסָחִים, וַאֲנִי שׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹרוֹת, כְּדִלְעֵיל. וְהַהוֹצָאָה, דִּכְתִיב: וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל, הָרֶמֶז עָלָיו הַמַּצָּה שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין בַּלַּיְלָה, שֶׁהַמַּצָּה הִיא זֵכֶר לְחֵרוּת. וּלְפִיכָךְ צִוָּה לַעֲשׂוֹת אֵלּוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים בַּלַּיְלָה הַזֶּה, כִּי אֵלּוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים תְּלוּיִים זֶה בָּזֶה. כִּי מִצַּד שֶׁהָיוּ מְשֻׁעְבָּדִים בְּמִצְרַיִם וְהָיוּ בְּעַבְדוּת גָּדוֹל רָאוּי שֶׁיִּהְיוּ נִגְאָלִים, וּמִי שֶׁשִּׁעְבֵּד אוֹתָם רָאוּי לְעֹנֶשׁ. וְזֶהוּ: פֶּסַח, מַצָּה וּמָרוֹר שֶׁנֶּאֱכָלִים כְּאֶחָד. אָמְנָם לְקַמָּן אֵצֶל פֶּסַח מַצָּה וּמָרוֹר יִתְבָּאֵר זֶה עוֹד בְּעִנְיָן אַחֵר. אָמְנָם עַל כָּל פָּנִים בְּלֵיל הַיְצִיאָה אָכְלוּ מַצָּה, מִפְּנֵי שֶׁעַל יָדָהּ יִקְנוּ הַחֵרוּת.
המצה נאכלת בחיפזון המורה על הגאולה
וְהָרַמְבָּ"ן תֵּרֵץ: כִּי גָלוּי וְיָדוּעַ הוּא לִפְנֵי הַמָּקוֹם שֶׁיִּהְיוּ יוֹצְאִים בְּחִפָּזוֹן וְלֹא יִתְחַמֵּץ הָעִסָּה, לְכָךְ צִוָּה קֹדֶם שֶׁיָּצְאוּ עַל מִצְוַת מַצָּה. אֲבָל עִקַּר הַפֵּרוּשׁ: כִּי מִצְוַת מַצָּה הִיא בְּעַצְמָהּ זֵכֶר לְחֵרוּת, וּלְפִיכָךְ אָכְלוּ מַצָּה בַּלַּיְלָה קֹדֶם שֶׁיָּצְאוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹצִיאָם בְּחִפָּזוֹן שֶׁלֹּא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ מִן הַטַּעַם אֲשֶׁר נִתְבָּאֵר, וְהִיא חָכְמָה נִפְלָאָה. וְעוֹד יִתְבָּאֵר לְךָ דָּבָר זֶה בְּמַאֲמַר מַצָּה זוֹ. וְכֵן רָאוּי לִהְיוֹת עוֹשֶׂה כָּל עִנְיַן הַמַּצָּה כְּדֶרֶךְ הֶעָנִי.
____________________________
גבורות השם (75)
בשביל הנשמה
32 - לימוד שבועי באמונה יא-יז תמוז תשע"ו
33 - גבורות השם פרק נ"א חלק ד'
34 - גבורות השם פרק נ"ב חלק א'
טען עוד
הרמב"ן הסביר את ציווי אכילת המצה עוד בהיותם במצרים באופן אחר. הוא מבאר שנצטוו לאכול מצה בלילה על שם העתיד, כי גלוי וידוע לפני הבורא שיצאו בחפזון ולא תתחמץ העיסה, לכן ציווה על אכילת מצות כבר בלילה שלפני יציאתם ממצרים. אבל עיקר הפירוש הוא כמו שאמרנו, שהמצה עצמה זכר לחירות, לכן אכלו מצות קודם ליציאתם. הקב"ה הוציאם בחפזון ולא יכלו להתמהמה ולכן לא הספיק בצקם להחמיץ מהטעם שבארנו למעלה, והיא חכמה נפלאה, ועוד יתבאר דבר זה בביאור מצה זו. וכך ראוי לעשות כל עניני המצה כדרך העני.
ביאורים
בימים הקודמים למדנו שבשונה מהמרור, המצה היא זכר לגאולה ולא לשעבוד. היא מסמלת את העצמיות ואת הפשטות. גם החיפזון מבטא עניינים אלו. החיפזון מביא למפגש עם העצמיות, בלי תוספות. וכן לגבי הפשטות – הפשטות העליונה פועלת בחיפזון, באופן פשוט ומיידי, בלי סיבוכים ותהליכים.
על פי דברים אלו מתבררת תמיהה שעליה התעכבו מפרשים רבים. הרי מצד אחד בפסוקים מבואר כי המצה היא זכר ללחץ של המצריים על בני ישראל לצאת ממצרים, כשבידם אין אוכל מוכן: "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" [דברים טז, ג]. היינו, שהמצוות הן זכר למה שקרה לעם ישראל אחרי מכת בכורות: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹֽרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָֽכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹֽא עָשׂוּ לָהֶֽם" [שמות יב, לט]. ואולם מצד שני, אנו מוצאים במפורש בפסוקים כי כבר בא' בניסן, שבועיים לפני היציאה ממצרים, הצטוו עם ישראל לאכול מצות עם קרבן הפסח, בתחילת הלילה, הרבה לפני מכת בכורות והלחץ שבעקבותיה: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים... וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ... שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ ..." [שמות יב, ב-טו]. קשה אם-כן: מדוע הפסוק תולה את המצה בלחץ שהגיע אלינו אחרי מכת בכורות?
לפי מה שלמדנו נוכל להבין את עומק הנימוק של החיפזון: לא לחינם עם ישראל לא הספיקו להכין חמץ. הם היו באמצע הגאולה ממצרים, ומצות וחיפזון מתאימים באופן מהותי לזמן של גאולה. המצה שייכת לגאולתיות (ולכן גם קדם ציוויה מראש), כמו שהחיפזון מתאים למפגש גאולי עם העצמיות שלנו ועם הפשטות העליונה.
הרחבות
כל זמן מאיר בתכונתו
כִּי גָלוּי וְיָדוּעַ הוּא לִפְנֵי הַמָּקוֹם שֶׁיִּהְיוּ יוֹצְאִים בְּחִפָּזוֹן וְלֹא יִתְחַמֵּץ הָעִסָּה, לְכָךְ צִוָּה קֹדֶם שֶׁיָּצְאוּ עַל מִצְוַת מַצָּה. את העובדה שאכילת מצה יכולה להיות גם על שם העתיד, ולא רק כזכר למה שהיה בעבר, אנו מוצאים לא רק בסמוך ליציאת מצרים אלא עוד בזמן האבות. התורה מספרת על כך שלוט אירח את המלאכים ואפה להם מצות: "וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ" [בראשית יט, ג]. רש"י במקום מפרש: "ומצות אפה – פסח היה ".
הרמח"ל בספרו דרך השם כותב: "יש עוד עניינים-פרטיים מיוחדים לכל זמן מזמנים אלה כפי עניינו. ושורש כולם הוא סדר שסדרה החכמה העליונה, שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא, יאיר אור מעין האור הראשון " [חלק רביעי פרק ז]. גם לרעה אנו מוצאים ימים 'מסוגלים', למשל תשעה באב ושבעה עשר בתמוז כמובא במסכת תענית: "בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר" [דף כו.]. אפשר לדמות את העולם למציאות שעולה בספירלה, כך שבכל מעגל שהיא משלימה היא ניצבת מבחינת מֵמד הגובה במקום אחר, אך מבחינת מֵמד האורך והרוחב היא נמצאת בדיוק באותו המקום. כך, בכל שנה המציאות מתקדמת ועולה מבחינה רוחנית, אך מעגל השנה מאיר את אותן הארות מיוחדות בכל שנה.
לעילוי נשמת משה בן שמחה בניטח ז"ל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
