ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- תפילה
תפילה - ספר העיקרים מאמר רביעי פרק י"ח חלק ג'
וּשְׁאֵלַת הִשְׁתַּנּוּת יְדִיעָתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּהִשְׁתַּנּוּת הַהֲכָנָה עַל יְדֵי הַתְּפִלָּה שָׁב אֶל שְׁאֵלַת יְדִיעַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִם טֶבַע הָאֶפְשָׁר*, וּכְמוֹ שֶׁלֹּא נַחְקֹר עַל יְדִיעַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵיךְ הִיא שֶׁלֹּא תִשְׁתַּנֶּה עִם מְצִיאוּת טֶבַע הָאֶפְשָׁר, כֵּן לֹא נַחְקֹר עָלֶיהָ אֵיךְ הִיא שֶׁלֹּא תִשְׁתַּנֶּה עִם הַתְּפִלָּה, אֲבָל נַאֲמִין שֶׁכְּמוֹ שֶׁלֹּא תִשְׁתַּנֶּה יְדִיעָתוֹ עִם מְצִיאוּת טֶבַע הָאֶפְשָׁר, כֵּן לֹא תִשְׁתַּנֶּה עִם הַתְּפִלָּה, וְעִם כָּל זֶה נַאֲמִין הֱיוֹת טֶבַע הָאֶפְשָׁר נִמְצָא אַחַר שֶׁהֵעִיד עָלָיו הַחוּשׁ, וְכֵן נַאֲמִין הֱיוֹת הַתְּפִלָּה מוֹעֶלֶת לְבַטֵּל הַגְּזֵרָה אַחַר שֶׁהֵעִיד עַל זֶה הַחוּשׁ כְּמוֹ שֶׁיָּבֹא*, וְאַף אִם לֹא נֵדַע אֵיךְ תַּסְכִּים* יְדִיעָתוֹ מִבְּלִי שִׁנּוּי עִם קַבָּלַת הַתְּפִלָּה כְּמוֹ שֶׁלֹּא נֵדַע אֵיךְ תַּסְכִּים עִם מְצִיאוּת טֶבַע הָאֶפְשָׁר, לֹא מִפְּנֵי זֶה נַכְחִישׁ מַה שֶּׁהֵעִיד הַחוּשׁ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יִהְיֶה נֶעְתָּר אֶל הַמִּתְפַּלֵּל לָתֵת שְׁאֵלָתוֹ מֵאֵיזֶה מִין שֶׁיִּהְיֶה.
תשובת אליפז לאיוב
וְזֶהוּ מַה שֶּׁהֵשִׁיב אֱלִיפַז לְאִיּוֹב עַל שֶׁרָאָה שֶׁנָּטָה לְדַעַת הָרְשָׁעִים הָאוֹמְרִים: "מַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ וּמַה נּוֹעִיל כִּי נִפְגַּע בּוֹ" [איוב כא, טו], אָמַר לוֹ מֵשִׁיב עַל דְּבָרָיו: "וְאָמַרְתָּ מַה יָּדַע אֵל הַבְעַד עֲרָפֶל יִשְׁפּוֹט, עָבִים סֵתֶר לוֹ וְלֹא יִרְאֶה" וגו' [איוב כב, יג-יד], כְּלוֹמַר, אַחַר שֶׁאַתָּה נוֹטֶה לְדַעַת הָרְשָׁעִים הָאוֹמְרִים "מַה נּוֹעִיל כִּי נִפְגַּע בּוֹ" לְבַטֵּל הַתְּפִלָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִשְׁתַּנֶּה יְדִיעָתוֹ, הִנֵּה בְּזֶה הַדַּעַת אַתָּה בָּא לְבַטֵּל יְדִיעַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִם טֶבַע הָאֶפְשָׁר כְּדֵי שֶׁלֹּא תִשְׁתַּנֶּה יְדִיעָתוֹ, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר: "וְאָמַרְתָּ מַה יָּדַע אֵל", וְנִרְאֶה בָּזֶה שֶׁדַּעְתְּךָ לוֹמַר עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג, וְזֶהוּ שֶׁקָּרָא אֹרַח עוֹלָם, וְאָמַר לוֹ: "הַאֹרַח עוֹלָם תִּשְׁמֹר אֲשֶׁר דָּרְכוּ מְתֵי אָוֶן, הָאֹמְרִים לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ וּמַה יִּפְעַל שַׁדַּי לָמוֹ", הִנֵּה קָרָא מְתֵי אָוֶן* הָאוֹמְרִים עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג לְפִי שֶׁהֵם מְבַטְּלִין כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה* וְהַתְּפִלָּה, וְזֶה שֶׁסִּיֵּם בִּדְבָרָיו: "אִם תָּשׁוּב עַד שַׁדַּי תִּבָּנֶה*, תַּעְתִּיר אֵלָיו וְיִשְׁמָעֶךָּ" וגו', כְּאִלּוּ יִרְמֹז בָּזֶה שֶׁסִּבַּת יִסּוּרָיו הָיְתָה בַּעֲבוּר שֶׁלֹּא הָיָה מַאֲמִין שֶׁהַצְלָחָתוֹ הָיְתָה מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּי אִם מִמִּנְהַג הַטֶּבַע, וְכֵן יַאֲמִין בְּיִסּוּרָיו, וְעַל כֵּן לֹא הָיָה מִתְפַּלֵּל לְהַשֵּׁם עֲלֵיהֶם, וַיֹּאמֶר אֱלִיפַז שֶׁאִם יָשׁוּב אֶל הַשֵּׁם וְיִתְפַּלֵּל לְפָנָיו וְיוֹדֶה לוֹ שֶׁהַכֹּל בָּא אֵלָיו מִמֶּנּוּ, יִשְׁמַע תְּפִלָּתוֹ וְיִנָּצֵל מִיִּסוּרָיו וְיַצְלִיחוּ נְכָסָיו, וְלָזֶה אָמַר: "תַּעְתִּיר אֵלָיו וְיִשְׁמָעֶךָּ וגו' וְהָיָה שַׁדַּי בְּצָרֶיךָ* וְכֶסֶף תּוֹעָפוֹת לָךְ", כְּלוֹמַר שֶׁעַל יְדֵי הַתְּפִלָּה יִהְיוּ נְכָסָיו מַצְלִיחִין, וְכֵן הֵעִיד הַכָּתוּב: "וַה' שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְּלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ" [איוב מב, י], כִּי כְּשֶׁהֶאֱמִין שֶׁהַתְּפִלָּה לַשֵּׁם תּוֹעִיל וּבַעֲבוּר זֶה הִתְפַּלֵּל לְפָנָיו, מִיָּד שָׁב שְׁבוּתוֹ:
____________________________________
שְׁאֵלַת יְדִיעַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִם טֶבַע הָאֶפְשָׁר – שאלת הידיעה והבחירה- כיצד יתכן שה' יודע מה יהיה ובכל זאת יש לנו אפשרות לבחור אם לעשות. כְּמוֹ שֶׁיָּבֹא – כפי שיבואר בהמשך. תַּסְכִּים – מתאימה בלא שיסתרו זה את זה. מְתֵי אָוֶן – אנשים רשעים. מְבַטְּלִין כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה – טוענים שמעשי המצוות אינם משפיעים על הקורה בעולם, והעולם מונהג רק בדרך טבעית ללא השגחה אלהית. תִּבָּנֶה – תיוושע. בְּצָרֶיךָ – מלשון מבצר והגנה.
ביאורים
רבי יוסף אלבו ניגש לסוגיה נוספת שעלולה לגרום לאדם לא להתפלל – בחירה ('טבע האפשר') וידיעה.
ה' יודע הכל, בזאת אין ספק. אם-כן – הוא גם יודע מה יהיה בעתיד. אם הוא יודע מה יהיה בעתיד, אז לא ייתכן כל שינוי בעתיד. ממילא, כיצד תפילה או מעשה טוב יוכלו לשנות את העתיד? ואם הם ישנו – אז יתברר שה' לא ידע מה יקרה...
מהפלפול הפילוסופי הזה למדו הרשעים שאין טעם להתפלל או לקיים מצוות, הרי בכל מקרה הם לא יכולים לשנות דבר.
רבי יוסף אלבו מלמד אותנו כלל גדול לחיים – גם אם בשכלנו אנו מגיעים לתובנה מסוימת, לעיתים המציאות אומרת אחרת, והיא זאת שקובעת . החוש הטבעי שבאדם גובר על כל תובנה שכלית. לפי הפלפול השכלי שהזכרנו, לא ייתכן שינוי במציאות, אך בחוש ברור לנו שזה לא כך. אנו חשים בבירור שניתן ליצור שינוי – הרי למה ללמוד מקצוע אם בכל מקרה הוחלט כבר מה נעשה בעתיד? למה לברוח מאש? הרי אין לנו יכולת לשנות דבר? ברור אם-כן שיש לנו יכולת לשנות את המציאות.
ברור שידיעת ה' לא משתנה, וברור שיש לנו בחירה. גם אם בשכלנו היסודות האלו נראים כסותרים, עלינו לדעת שיש דברים נשגבים מהבנתנו.
תשובה זו נכונה גם לגבי התפילה.
אין כל ספק שהתפילה מועילה, ולכך קיימות הוכחות רבות מההיסטוריה של עם ישראל. זה שלכאורה הדבר סותר את ידיעתו האין-סופית של הקב"ה, לא ישנה עובדה זאת.
אליפז לימד את איוב ואותנו שהמחשבה הפילוסופית הרואה בתפילה חוסר תועלת וחוסר יכולת לשנות, היא מחשבה של רשעות, של מוות. היא מנתקת את העולם ממקור חייו – האלוהות, ומשליכה אותו לטבע החומרי חסר המצפון והמוסר. היא אף גורמת לאדם להתנתק מבוראו ולא לעובדו או לפנות אליו בתפילה.
עצם המחשבה ש'עולם כמנהגו נוהג' מביאה ייסורים על האדם, וקל וחומר כאשר בגלל מחשבה זו אדם לא מתפלל; כשמתנתקים ממקור החיים – החיים נפסדים וניזוקים.
לכן הבטיח אליפז לאיוב שכאשר הוא יתפלל, ינצל מכל צרותיו. בכך הוא יודה שהעולם נתון להשגחה, שיש שכר ועונש, בחירה ומשמעות למעשים שלנו.
תיקון זה משיב באופן מיידי את האדם אל בוראו והוא מביא עימו רפואה ותשועה לחיים כולם.
הרחבות
• הידיעה והבחירה
אֲבָל נַאֲמִין שֶׁכְּמוֹ שֶׁלֹּא תִשְׁתַּנֶּה יְדִיעָתוֹ עִם מְצִיאוּת טֶבַע הָאֶפְשָׁר. כפי שראינו, לכאורה קיימת סתירה בין אפשרות האדם לבחור בטוב או ברע ולקבל שכר ועונש על מעשיו, לבין האמונה כי האלוהים יודע את כל מעשה בני האדם. לו ידע האלוהים כי האדם עתיד לחטוא, הרי שמעשה זה כבר לא תלוי בבחירתו החופשית ואין ראוי להענישו. הרמב"ם התייחס לסוגיה זו: "שמא תאמר והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה וקודם שיהיה, ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע? אם ידע שהוא יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע הרי לא ידע הדבר על בוריו (בשלמותו)" [הלכות תשובה ה, ה]. ומבאר הרמב"ם שידיעת האלוה שונה במהותה מידיעת בני האדם, אצל האדם ישנם שני מרכיבים: האדם עצמו והידיעה אותה הוא קולט, ואילו אצל האלוהים הוא ודעתו אחד. " ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא". הקושי בין הידיעה לבחירה נובע מטעות בהשוואת ידיעת ה' לידיעת בני האדם. את ידיעת ה' אין האדם יכול להבין כשם שלא יכול להבין את עצמות האלוהים.
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
