בית המדרש

  • מדורים
  • קרוב אליך
לחץ להקדשת שיעור זה
גליון מס 155

חג בגלל שאכפת

האם גם היום הגנב הקדוש היה מוכן למות? > הקיבוצניק רתח וצרח, כל האולם שמע אותו ואף אחד לא פספס, וזה היה מקסים > בתוך יום הפכה השאלה המציקה לתשובה מופלאה.

undefined

הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) זצ"ל

כסלו תשע"ז
5 דק' קריאה
חנוכה זה חג חשוב, אבל הוא לא כתוב לא בתורה ולא בתנ״ך. זה החג היחידי שהוא ממש חג, שלא כתוב. אפילו פורים, שהוא גם כן חג מדרבנן, בכל זאת כתוב בתנ״ך, במגילת אסתר. יש לחנוכה רק התייחסות לא ארוכה במסכת שבת.
מפורים, לעומת זאת, עושים הרבה יותר רעש. יש כמה מצוות ביום ההוא, וכשאומרים "שהחיינו" על מקרא מגילה צריך לכוון גם על הסעודה וגם על משלוח המנות, שגם הם ממצוות החג. בחנוכה, לעומת זאת, יש דבר שאין גם בפורים, ושהוא יוצא דופן גם מחגים אחרים, וזה - שלמרות שהימים האלה לא כתובים בתנ״ך, אומרים בהם בכל זאת הלל שלם. אין לנו דבר דומה. זה מוכיח שמההתחלה חגגו את החג הזה בתור חג גדול. יכול להיות שבזמן החשמונאים זה היה אפילו חג עוד יותר גדול.
ועל מה בדיוק?
את זה כל ילד בגן יודע: המכבים נלחמו ביוונים, כבשו את ירושלים, טיהרו את בית המקדש, וכשבאו להדליק את המנורה היה נס בשמן, והוא דלק שמונה ימים. השאלה היא - שאלה שמוכרת חמש מאות שנה, אפילו ה'בית יוסף' כבר שאל אותה – הרי השמן הטהור שמצאו שם בכל זאת הספיק ליום אחד, אז בעצם ביום הראשון לא קרה שום נס. אם כן, למה יש שמונה ימים של חג? היה צריך לציין רק שבעה ימים, מהיום השני והלאה. יש רשימה ארוכה של תירוצים, החל מכך שחילקו את השמן לכמויות קטנות, ועד לכך שעצם העובדה שמצאו את פך השמן, זה בעצמו היה נס. אבל יש קושיה גדולה בתוך העניין הזה, שהיא הרבה יותר חמורה: בעניין הזה יש הלכה ברורה שכאשר הקהל טמא, או כאשר הכהנים טמאים, עושים את הכל בטומאה במקדש. את כל הקרבנות עושים בטומאה, וזה מותר לפי ההלכה. אז מה בער להם כל כך לחפש פך שמן טהור? אם אין טהור, עושים את הכל בטומאה. אחר כך יעשו שמן חדש, ו'שלום על ישראל'.
תשובה אחת היא, שכל העניין היה לחנוך את בית המקדש כדי שתהיה בו עבודה בטהרה. בית המקדש לא הפסיק לעבוד בימי היוונים, הוא הרי לא נחרב ואף אחד לא נעל את השער. היה שם אפילו מישהו שקראו לו כהן גדול, והיה שם סדר מסוים. אלא מה, הכל היה הפקר. לאנשים שישבו שם לא היה אכפת משום דבר, והייתה שם גם עבודה זרה, והכל הלך ככה ביחד.
החשמונאים לא הסכימו לזה, הם החליטו למסור את הנפש על העניין. היו לא מעט יהודים שהתייוונו, אבל היו כאלה ששמרו אמונים למסורת, והיו גם לא מעט שהחליטו שהולכים עם העניין הזה עד הסוף. יש כמה סיפורים על אנשים שהיו רשעים גמורים, ובשעת מבחן קרה להם משהו. כמו שאדמו"ר הזקן כותב בתניא, כשאדם מישראל מגיע לאיזושהי נקודה שבה הוא עומד בפני בחירה, אז שם הוא גם ימסור את נפשו.
אספר לכם סיפור שקרה לי פעם, לפני חמישים שנה . ישבתי באיזה מקום ולימדתי תניא. זה שנים שיוצא לי ללמד, באופן כזה או אחר. ואז הגענו לקטע הזה, וסיפרתי סיפורים מההיסטוריה שלנו על כל מיני אנשים שבאמת היו במצב הזה. בן אדם שחי כל ימיו בכל מיני הפקרות, וכשהגיעה שעת מבחן, שצריך היה להמיר את דתו, הוא מסר את נפשו על קידוש השם , ויש רשימה כזאת. היו מספרים שיש באיזה מקום מצבה שכתוב עליה, "פה נטמן הגנב הקדוש". זה סיפור שלם על איש שהיה גנב מקצועי, כלומר שזה היה המקצוע שלו. יום אחד הוא גנב מכנסייה ותפסו אותו. דנו אותו למוות בעוון של חילול הקודש, אך הכמרים אמרו לו שאם הוא יתנצר, ההאשמה שלו תשתנה מסעיף של חילול הקודש לסעיף של ניסיון לגניבה, שזה לא פשע גדול כל כך - וישחררו אותו. הגנב הזה לא רצה והוא מת על קידוש השם. לכן כתבו על המצבה שלו ״הגנב הקדוש״. אז בשיעור ההוא סיפרתי כל מיני סיפורים, וברוך ה', יש כאלה בהיסטוריה שלנו הרבה. ואז מישהו שאל אותי: "זה היה פעם, ומה עכשיו? אתה רואה את האנשים מסביב, ואתה מכיר אותם. מה יקרה עכשיו?". אמרתי לו: "אני לא יודע, אני באמת לא יודע . אני יודע שזה פעל בעבר, היו אלפי אנשים כאלה. כל מיני אנשים, אנשים פחותים באמת במעלה, בדרגה, שמתו על קידוש השם. אלפים אלפים. אבל מה היה קורה עכשיו? אני לא יודע". וגמרתי במה שקוראים, 'צריך עיון'.
למחרת הייתי בעוד הרצאה, זה היה בהיאחזות נח״ל ליד אילת. באתי ליום שלם של הרצאות. כיוון ששם זה מקום שבאמת אין הרבה 'אקשן', כמו שאומרים, באו המון אנשים מכל היישובים מסביב, מכל מיני קיבוצים, היה קהל גדול - פשוט, אני חושב, מחמת שעמום! מה יש להם לעשות בלילה? אז הם באו, ואני דיברתי. אז הייתי יותר צעיר; אם עכשיו אנשים טוענים שאני מעליב אותם, אז יכולתי לעשות את זה הרבה יותר טוב, וגם לא היה אכפת לי. ודיברתי ככה, מכל הלב. היה חייל אחד מסכן, סמל דת שישב שם, והם הוציאו לו את הנשמה, צחקו ממנו, ביזו אותו, אבל חוץ ממנו לא היה שם שום אדם דתי. דיברתי אל הקהל ונתתי להם על הראש בכל מיני מישורים. כנראה מאוד הצלחתי, כי הם התחילו לכעוס, ולכעוס, ולכעוס. ממש ראיתי איך שהם רותחים. ואז קם מישהו וצעק אלי : "אתה אומר שאנחנו לא יהודים יותר! תראה, אני חילוני, אבא שלי היה חילוני, גם הסבא שלי היה חילוני. אבל אם היו מביאים אותי עכשיו לעבור לדת אחרת, הייתי מת – ולא עובר". זה היופי בדבר: קודם כל, הוא דיבר כל כך בזעם, עד ששמעו אותו בכל האולם הגדול. אבל מעבר לזה, זה היה יפה; בלילה הקודם נשארתי בשאלה, ובלילה שאחרי זה מישהו ענה לי. הוא בוודאי לא ידע שיש שאלה כזו, אבל זה היה מאוד מאוד סמוך לשאלה ההיא, וקיבלתי תשובה ממישהו המסיח לפי תומו.
כתבתי על זה פעם, בספר זיכרון לחייל שנהרג - שצריכים להגדיר את זה ככה: אצל כל יהודי יש נקודה שהוא מרגיש שהיא הנקודה שממנה אי אפשר לחזור . לפעמים אצל בן אדם זו עבירה, שבעיניו אי אפשר לחזור ממנה. לפעמים אצל בן אדם זה אפילו לא המרת דת: הוא עושה את זה, אבל הוא עדיין לא חושב שהוא לגמרי יצא. אבל גם לאיש כזה יש נקודה ששמה הוא מרגיש שהוא יצא לגמרי, ואז הוא יעצור - עד מסירות נפש. לחיים!
יש בחנוכה צד אחר, פנימי יותר. אנחנו חוגגים על מלחמה יוצאת דופן, מלחמה על עיקרון, על הבעיה של טהרה. זה לא היה רק עניין טכני: כל הבעיה הייתה, איזו מין יהדות תישאר. אני לא מכיר שום דוגמה אחרת לפני זה של מלחמה אידיאולוגית. היו מלחמות - מלחמות כיבוש, מלחמות על רכוש, מלחמות כאלה ומלחמות אחרות. אבל שתהיה מלחמה מסביב לאידיאה? זה היה דבר חדש. לא היה דבר כזה, אצל עובדי עבודה זרה זה לא קורה. בשום מקום בעולם לא עשו מהומות על זה, מפני שאנטיוכוס אמנם היה רשע, אבל הוא היה בעיקר פוליטיקאי. זה שהוא נכנס לכל העניין הזה לא היה מפני שהוא רצה דווקא להציק לישראל . אנחנו מכירים שונאי ישראל שעשו את זה בדורות הבאים בכוונה תחילה, אבל אנטיוכוס רצה לאחד את המדינה. המדינה שלו הייתה מורכבת מכל מיני עמים, כל מיני שפות וכמה מיני תרבויות. הוא הבין שזה לא ילך כי המדינה שלו תתפורר, וצריך לעשות מעשה – לאחד את כולם. הוא אמר את זה לעמים אחרים וכולם הסכימו, אצלם זה הלך חלק פחות או יותר. רק היהודים עשו לו בעיות.
לכן השאלה האם להשתמש בשמן טמא או בשמן טהור, נעשתה גם עניין לא רק מבחינה טכנית, אלא מבחינה סמלית. כל העניין היה להילחם על טהרת ישראל. וכשזה לא הולך, אז העמידה על כך שיהיה שמן טהור שייכת למהות החג לא רק מצד הנוסטלגיה, כדי לחזור למה שהיה קודם במקדש ולהחזיר עטרה ליושנה, אלא בעצם המהות שלו, זהו חג שעומד על הנקודה הזו! חג שחוגגים לא בגלל שיצאנו או נגאלנו או ניצלנו, אלא בגלל שאכפת לנו מהקשר שלנו עם ה' . לכן היה כל כך אכפת לחשמונאים לחפש ולמצוא שמן טהור, שאפשר יהיה להשתמש בו למקדש - דבר לא כל כך פשוט אז, בתוך העיר ירושלים. העיר בסופו של דבר לא הייתה בשלטון החשמונאים, העיר הייתה כמו שהייתה.
זה היה מרד רק על הנקודה הזו, על הנקודה הדתית. החשיבות של חנוכה לא הייתה בניצחון; ניצחונות היו והלכו, ולא את כולם זוכרים. אבל כאן היה משהו אחר, ומהצד הזה אי אפשר לבטל את חנוכה. זה בסיס בשביל המשך הדורות. והדבר הזה - הוא נשאר ונשמר עד היום. זה אולי לא היה שינוי במהות של היהדות, אבל היה פה שינוי בגישה, ועל זה בהחלט ראוי לתקן שמונה ימים של הלל גמור.




את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il