ישיבה בית המדרש
"זאת תורת הבהמה..."
"זאת החיה" – הראה להם מה מותר ומה אסור; אמיתות התורה מפרשתנו; כיצד מסיימת פרשתנו בדבר שלילי?
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יעקב בן בכורה
כתוב בפרשה "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא ט, א), ופירש רש"י, וז"ל:
"שמיני למילואים, הוא ראש חודש ניסן שהוקם המשכן בו ביום ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם", עכ"ל.
ומובא ב"סדר עולם" פ"ז וז"ל:
"ויהי ביום השמיני, אחר ז' ימי המילואים, ואחד בשבת היה, וראש חדש ניסן היה, וכו', שנאמר ויהי המקריב ביום הראשון (במדבר ז, יב), ראשון למעשה בראשית וכו', ועל אותו יום הוא אומר באתי לגני אחותי כלה זה יום שמיני וכו' בארבעה עשר בו שחטו ישראל את פסחיהם, ויום השבת היה", עכ"ל
נמצינו למדים שערב פסח שחל בשבת כבר היה בששת ימי בראשית, וגם השנה יחול ערב פסח ביום שבת קדש.
ואלו הם העטרות: 1. ראשון למעשה בראשית (היינו יום ראשון בשבוע) 2. יום ראשון לר"ח ניסן (שהוא ראשון לחדשים) 3. ראשון לנשיאים (שבו החלו הנשיאים להקריב את קרבנם) 4. ראשון לכהונה (יום ראשון שהתחילו הכהנים בעבודתם) 5. יום ראשון לתחילת העבודה במשכן 6. יום ראשון שירדה אש מהשמים 7. ראשון לאכילת קדשים 8. (ומאז נאסרו הבמות) ראשון לאיסור הבמות 9. יום ראשון ששכינה שכנה בישראל 10. יום ראשון שברכו את עם ישראל (עיין בשפתי חכמים על המקום).
ומובא בגמרא (פסחים ס"ו ע"א) שהלל הזקן נתמנה לנשיא, בעקבות דין השייך לערב פסח שחל להיות בשבת, וז"ל:
"תנו רבנן, הלכה זו נתעלמה מבני בתירא, פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת (כמו שיחול השנה), שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו, כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו, אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו. אמרו לו כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו, אמר להם וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת, והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת (חמישים שבתות השנה וארבע כבשים כל שבת הרי מאתיים קרבנות שדוחים שבתות השנה, לבד שבעה טלאים בפסח וארבעה עשר לחג - רש"י). אמרו לו מנין לך, אמר להם נאמר 'מועדו' בפסח ונאמר 'מועדו' בתמיד, מה 'מועדו' האמור בתמיד דוחה את השבת אף 'מועדו' האמור בפסח דוחה את השבת. ועוד, קל וחומר הוא, ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת. מייד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח. התחיל מקנטרן בדברים, אמר להן מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם, עצלות שהייתה בכם, שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. אמרו לו, רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו (שהרי יכולים היו להביאו מאתמול), אמר להן הלכה זו שמעתי ושכחתי. אלא, הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן (כלומר, ההלכה תיפסק על פי נבואה). למחר, מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו (כלומר שהביאו את הסכין בשינוי), ראה מעשה ונזכר הלכה, ואמר כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון".
ולכאורה קשה, וכי פוסקים הלכה על פי נבואה? אלא, ידע הלל את ההלכה מפי שמעיה ואבטליון ושכח, והייתה לו סיעתא דשמיא לזכור באופן זה את ההלכה.
"זאת החיה" - הראה להם מה מותר ומה אסור
עם ישראל למדו את הלכות טרפות במוחש, ולצורך כך זימן הקב"ה למשה רבנו את כל סוגי החיות והבהמות שבעולם, ואמר לו "זאת", והיה משה רבנו מראה כל אחת ואחת לישראל ואומר להם את זאת תאכלו ואת זאת לא תאכלו. וכמו שכתוב בפרשה "דברו אל בני ישראל זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ" (ויקרא יא, ב). ובסוף הפרשה נאמר
"זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ. לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל" (ויקרא יא, מו-מז).
ואומר רש"י (שם, ב):
"זאת החיה - מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל, זאת תאכלו וזאת לא תאכלו".
ולמה עשה כן? כדי שלא יאמרו על חזיר שהוא כבש, ועל כבש שהוא חמור, על ידי שיעשו לו "שינוי השם" בעשרה וכדומה, ונמצא שאוכלים את האסורות והטמאות, על כן הראה להם כל בהמה וחיה ואמר להם כזה תאכלו וכזה לא תאכלו (ועיין חולין מ"ב ע"א ותוס' שם ד"ה זאת).
אמיתות התורה מפרשתנו
התורה הקדושה ניתנה מן השמים, והייתה חמדה גנוזה אצל הקב"ה תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם, עד שנתנה לעם ישאל במעמד הר סיני (עיין שבת דף פ"ח). אחת הראיות שרגילים להביא לאותם הטפשים והסכלים החושבים שהתורה אינה מן השמים, היא מהכללים שהתורה קבעה לבהמות הטהורות ולטמאות. התורה כותבת (ויקרא, ג-יט):
"כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ. אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם. וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם. וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם. וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם".
ולכאורה יש להבין מדוע התורה האריכה וכפלה את העניין, והרי היא קבעה כלל שכל בהמה שמפריסה פרסה ומעלה גרה כשרה, וכל שלא עושה כן הרי היא טמאה, ומדוע שוב כתבה שהשפן והארנבת והחזיר שיצאו מהכלל הנ"ל אינם כשרים? אלא, התורה קבעה שלא נמצא בכל העולם כולו מקצה ועד קצה במשך כל הדורות כולם, סוג של חזיר, שפן או ארנבת שמפריס פרסה וגם מעלה גרה. ומכאן שכותב התורה שלט בכל חוקי הטבע וברא ויצר את כל סוגי הבהמות והחיות, ולקח אחריות לעולמי עולמים לכתוב דבר שא"א יהיה לסתור אותו, ולעולם לא יימצא סוג של שפן, ארנבת או חזיר שיהיה מפריס פרסה ומעלה גרה. ועיין במסכת חולין (דף נ"ט):
"תנא דבי רבי ישמעאל, ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא, שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר, לפיכך פירט בו הכתוב הוא".
ועל זה כתב מהר"ץ חיות (שם), וז"ל:
"הכוונה שהתורה נתנה בזה סימנים שהיא מהשמים אחרי אשר אנשים חוקרים בכל מטמונות הטבע ומוצאים בכל עץ במדינות חדשות בריות גדולות וחיות נפרדות אשר לא נודעו לקדמונים, ובכל זאת לא מצאו עוד בהמה או חיה אשר תהיה מעלת גרה לבד הגמל, ומפרסת פרסה לבד החזיר. ולפיכך פרט הכתוב להודיע שרק הוא שליט בעולמו ויודע כל יצוריו שרק אלה המפורשים בתורה לבד המה בעלי סימן אחד ולא יותר, וזה אין ביכולת אדם להחליט וזה אמת. וכעין זה ראיתי לפרש הא דלקמן דף ס' ע"ב וכי משה רבנו קניגי ובלסטרי היה מכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים".
ידוע שהמלבי"ם היה לוחם גדול נגד הרפורמים ותנועת ההשכלה שהיו בדורו, וראה בהם התחלה של חורבן רוחני לעם ישראל. פעם אמר לו משכיל אחד, שמצאו ביבשת אוסטרליה סוג של חזיר שמעלה גרה ומפריס פרסה, ואמר לו המלבי"ם שאם נמצא כן, הרי שאין זה חזיר כלל, כי אין הכחשה לשום אות מהתורה לעולם ולנצח נצחים.
ומסופר שביום פורים, רצה אחד מראשי המשכילים להכעיס את המלבי"ם ושלח לו משלוח מנות ובו עוגה בצורה של 'דבר אחר'. נתן המלבי"ם לשליח את התמונה שלו ובקש ממנו למוסרה לאותו משכיל. לאחר זמן פגש אותו משכיל את המלבי"ם ואמר לו: שלא הבין את פשר התמונה ששלח לו. אמר לו המלבי"ם, אני נוהג עמכם כמנהג המודרנים, שבשעה שזוג נפגש לפני נישואיהם, הם נותנים זה לזו את התמונה שלהם, ואתה שלחת לי תמונה שלך, ואני שלחתי לך תמונה שלי.
ועוד מסופר, שביום פסח בבוקר פגש המלבי"ם את אחד המשכילים ובירכו לשלום. אמר לו המשכיל: מה אתה רוצה ממני. אמר לו המלבי"ם הרי אנו שכנים. אמר לו המשכיל: היכן? אמר לו המלבי"ם בא ואראה לך, ופתח לו את ההגדה בקטע "ארבעה בנים וכו' אחד חכם ואחד רשע" (ושם יש תמונת ארבעה בנים) - ואמר לו הנה כאן אנו שכנים.
"אשר לא תאכל" - סיום בדבר טוב
חז"ל אומרים בכמה מקומות שלעולם צריך להתרגל לסיים בדבר טוב. ויש לשאול, מדוע פרשתנו מסיימת בדבר שלילי "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל", ולכאורה היה צריך לסיים להפך, "בין החיה אשר לא נאכלת ובין החיה אשר תאכל"? שזהו הדבר הטוב והחיובי? ויש ליישב על פי הגמרא ביומא (פב ע"ב):
"ההיא עוברה דארחא (הייתה אשה הרה שהריחה ריח של אוכל בעיצומו של יום הכיפורים והתאוותה מאוד לאכול), אתו לקמיה דרבי (לשאול אותו מה דינה), אמר להו זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא (אמר להם ללחוש באוזנה שיו"כ היום - כדי שישמע העובר). לחושו לה ואילחישא (לחשו לה, ותאוותה נסתלקה). קרי עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו'. נפק מינה רבי יוחנן (אותו עובר שנכנע להלכה יצא ממנו רבי יוחנן). ההיא עוברה דארחא (אשה אחרת שהייתה הרה והתאוותה לאכול בעיצומו של יום הכיפורים בגלל ריח של אוכל), אתו לקמיה דרבי חנינא (לשאול מה דינה), אמר להו לחושו לה, ולא אילחישא (אמר להם ללחוש לה באוזנה, כדי שישמע העובר, שיום הכיפורים היום ואסור לה לאכול, אבל לא נרגעה). קרי עליה זרו רשעים מרחם, נפק מיניה שבתאי אצר פירי (אותו עובר שלא נכנע להלכה יצא ממנו אדם בשם שבתאי אצר פירי שעשה צרות לעם ישראל, והיה קונה את כל החיטים שבשדות עוד לפני קצירתם, ובהיותו הבעלים הבלעדיים של החיטים היה מפקיע את מחיריהם)".
מגמרא זו אנו רואים שזו האישה ההרה שהייתה בגדר "אשר לא תאכל", שלא אכלה, זכתה לעובר כרבי יוחנן, ואילו זו שהייתה בגדר "אשר נאכלת" ואכלה ביום הכיפורים קיבלה עובר שלא עשה טובות עם ישראל, נמצא שהסיום של "אשר לא תאכל" הוא סיום טוב וחשוב.
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים

אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א ממשבר התעוררות אל אמונה גדולה
אורות התחיה - פסקה ז'
השיעור עוסק בהתעוררות הלאומית ובתהליך שיבת ציון מתוך כתבי הרב קוק, ומסביר כיצד המשבר הרוחני המתלווה אליה הוא שלב מעבר בונה. דרך התבוננות מעמיקה והרחבת הדעת, עם ישראל נקרא להתעלות מעל אמונה מצומצמת ומפוחדת לעבר עבודת השם שלמה, אמיצה וגדולה בארצו.

שם משמואל על הפרשה יעקב אבינו ושעבוד ארבע מלכויות
שם משמואל על הפרשה - ויצא (תרע"ו)
השיעור עוסק במשנתו של בעל ה"שם משמואל" המבארת את חלום סולם יעקב ואת משמעות הברית שנכרתה עמו, שבמסגרתה קיבל יעקב על עצמו ועל זרעו את תפקיד בירור הטוב ותיקון העולם מתוך שעבוד ארבע המלכויות. דרך הקבלה למדרשים ולספר הזוהר, המרצה מסביר כיצד ההתמודדות של ישראל בגלות – ובפרט צרותיו של יעקב בבית לבן כדוגמה מוקדמת לגלות בבל – מהווה תהליך הכרחי של הפרדת הטוב מהרע וזיקוק הקדושה עד לגאולה השלמה

ויצא יעקב אבינו: בין שמיים לארץ
פרשת ויצא
השיעור עוסק בדמותו הייחודית של יעקב אבינו המשלב בין עולמות הרוח והתורה העליונים לבין עשייה ארצית, כישרון מעשי והתמודדות עם קשיי הגלות. דרך התבוננות בחלום הסולם ובנישואיו לרחל ולאה, מוסבר כיצד שילוב זה מניח את היסודות לבניין עם ישראל ומהווה דגם להתמודדות של האומה לאורך הדורות.

שם משמואל על הפרשה עיקר וטפל בעבודת ה' ובחיי האבות
שם משמואל על הפרשה - ויצא (תרע"ג)
השיעור עוסק בחששו של יעקב אבינו מפני אחיו עשו ומפני הכישוף והטומאה שבבית לבן הארמי. על פי פירוש ה"שם משמואל", ההתמדה והשקיעה המוחלטת בלימוד התורה בבית המדרש של שם ועבר הן אלו שהעניקו ליעקב הגנה רוחנית והתעלות מעל כוחות הטבע והכישוף.

שמונה פרקים לרמב"ם דרך האמצע וחטא אדם הראשון
שיעור 8
השיעור עוסק במשנתו של הרמב"ם לגבי דרך האמצע ובפער שבין "המושכלות" (אמת ושקר אובייקטיביים) לבין "המפורסמות" (טוב ורע יחסיים ומוסריים) בעקבות חטא עץ הדעת. דרך ניתוח פרשת בראשית ומגילת אסתר, מוסבר כיצד החטא יצר את ההבחנה הסובייקטיבית ואת התודעה המוסרית בעולם האנושי.

תורה ומדע חירות אמיתית: בין שיעבוד לצמיחה
השיעור עוסק בהגדרת מושג החירות, ובוחן את ההבדל בין חופש פיזי חיצוני לבין חירות פנימית ותבונית המשחררת את האדם מדחפים, מהתמכרויות וממגבלות החומר. דרך משנתם של הכוזרי, המהר"ל והרב קוק, מוסבר כי חירות אמיתית אינה מתמצה בניתוק מוחלט מהעבר, אלא בבחירה חופשית להתחבר לתורה ולצמוח מתוך המהות הפנימית של האדם

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א מידת ההשתוות והכבוד הרוחני האמיתי
טהרת הנפש והמידות י"ז - י"ח
השיעור עוסק בהתמודדות עם מידת הגאווה והזלזול באחרים, שלעיתים צומחים דווקא מתוך תחושת גדלות ועלייה רוחנית, וצורך לזכך אותם באמצעות תשובה וענווה. בהמשך נבחנת מידת ההשתוות כדרגה עליונה שבה האדם אינו מושפע משבח או מגנאי חיצוני, וזוכה לכבוד רוחני אמיתי הנובע מערכה הפנימי של התורה והנשמה.

יסודות הש"ס כללי ספקות בהלכות השבת אבידה
השיעור עוסק ביישום כללי הספקות ההלכתיים (כגון "ספק דאורייתא לחומרא", "ספק ממון לקולא", חזקה ורוב) בהקשר של מצוות השבת אבידה. במהלך הדיון נבחנת השאלה העקרונית והמחלוקת בין הראשונים (הרא"ש מול הרמב"ם) האם מצוות השבת אבידה מוגדרת כדין איסור והיתר או כדין ממונות, וכיצד הגדרה זו מכריעה במקרים של ספק בבעלות או בייאוש.

רביבים ספר חדש: תורה, עם וארץ
בחסדי ה' יצא לאור במסגרת 'פניני הלכה' ספרי החדש 'תורה עם וארץ' | נוכחתי לדעת שאצל רבים הדרכת התורה בעניינים של תלמוד תורה, עבודה, מדע, יישוב הארץ וצבא - אינה מבוררת ומבוססת כראוי | אחר פגישה עם רבנים בארצות הברית גמלה בליבי ההחלטה ליצור את הספר | זאת כדי לבאר את ההשקפה השלמה של התורה על החיים | מגמת ספר זה לבאר שהתורה היא חיינו ואורך ימינו, וממנה שורה ברכה לחיי ישראל בארצו, ומתוך כך תימשך ברכה לתיקון העולם כולו

ויצא מסע הנשמה: תפילה, תורה ושליחות
פרשת ויצא
השיעור מתחקה אחר מסעו של יעקב אבינו מבאר שבע לחרן כמשל לירידתה של כל נשמה לעולם הזה ולשליחותה לבנות את "בית ישראל". דרך סיפור חלום יעקב והמפגש עם "המקום", מוסבר כיצד ההתעצמות בתפילה ובלימוד התורה מעניקה לאדם כוח רוחני להפוך את המציאות החומרית למשכן להשראת השכינה.

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת ויצא תשפז
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. מה הטעם שבפסוק זה נכתב ג' פעמים אֲחִי אִמּוֹ. האם באמת הסכים יעקב לעבוד עבור רחל בפעם הראשונה והשניה בשווה? שבע שנים מלאות פעמיים. מה הטעם שלאה לא הודתה לקב"ה בג' לידות הראשונות עד לידת יהודה. מה הטעם לכתיבת שתי אותיות שי"ן בשם יִשָּׂשכָר בעוד שהוגים רק אחת.

ויצא פרשת ויצא – יש עליה בירידה
מדוע צריך סולם בחלום יעקב? וכי מלאכים אינם יכולים לעלות ולרדת בלי סולם? מה עושים עם ירידה ואיך הופכים אותה לעליה גדולה?

אורות התשובה - הרב הראל כהן סוד השתיקה וצער התשובה
אורות התשובה פרק ח, ח'
השיעור עוסק במצב שבו הצער הרוחני וכאב התשובה של האדם גדולים עד כדי כך שהם סותמים את יכולתו לחשוב, לדבר, להתפלל או לבטא את רגשותיו. על פי משנתו של הרב קוק, דווקא מתוך אותו מקום של אילמות ו"עולם הדומייה" ניתן להתרומם, להתחבר למציאות הכללית ולשאוב כוחות חיים ותשועה.

ויצא 'ויישק יעקב לרחל' - כיצד יעקב בחיר האבות מנשק לרחל - פרשת 'ויצא'
האם לאבא או סבא מותר לנשק את ביתו ונכדתו, וכן לאמא וסבתא לנשק את בנה ונכדה, ומה ההסברים בנשיקת יעקב לרחל והסברים מדוע בכה.

כינוסי אברכים כינוס אברכים - ראש חודש כסלו תשפ"ז
ברכות לראש חודש והתייחסות ללימוד התורה כעבודה בימי החנוכה | חשיבות העמידה בהתחייבויות ובלימוד עם תלמידים | דוגמה אישית והתקדמות מתמדת של ר"מים וראשי ישיבות | הכרת תודה על כלים טכנולוגיים והתמודדות נכונה עמם | תוקף גיור ללא קבלת מצוות ועול מלכות שמיים | הצטרפות לתוכנית מנהיגות והאיזון מול ביטול תורה | אורח החיים של אברך ורכישת מותרות | יציאה לשליחות ורבנות יישובים וחינוך הילדים | ריקודים בשבתות בישיבה | חתונות נפרדות והתחשבות באורחים | שורש המחלוקת עם הר המור והשאיפה לאחדות הציונות הדתית










