ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- אחרי מות
- הלכה מחשבה ומוסר
- הדרכות ונושאים בעבודת ה'
- נסיונות, קשיים והתמודדויות
לימוד השיעור מוקדש
למנשה ורחלי, ישורון ודקלה,
צופיה, אביגדור, לאה ויעקב, ואסף –
במלאת שלוש לאסוננו.
"וידם אהרן" - הדממה הכבדה שעטפה את אהרן אז, בפרשת שמיני, עם היוודע לו האסון שפקד אותו מלמדת על נוראות הכאב. למרות כאב זה, החיים לא נעצרים. קידוש ה' חייב להימשך על ידי אלו החיים כאן על פני האדמה. עקב המשכת הדרך, בשתיקה ולא בשבירה, זוכה אהרן לחיי החיים - הקשר של הקדוש ברוך הוא באופן ישיר אליו:
"קבל שכר על שתיקתו. ומה שכר קבל? שנתייחד עמו הדיבור שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין" (רש"י שמיני).
וכאן בפרשתנו נפרשת כל היריעה של חוקות היום הקדוש יום הכיפורים, מי נכנס, לאן ומתי, מהי עבודתו שם, מהי עבודת הקורבנות ומהו כל סדר היום הקדוש - כשעל כל העבודה מנצח אהרן הכהן הגדול, אהרן האב השכול, שלא עצר את מהלך חייו למרות אסונו.
למרות האסון הכפול והמכופל, לאהרן ולישראל, ביום החג הגדול של חנוכת המשכן 'החיים חייבים להימשך'. ודאי אין לומר שלבו של אהרן לא כאב נוראות על מות בניו, שהרי חז"ל אומרים שהדיבור האלוקי החיה אותו מצערו:
"פקודי ה' ישרים משמחי לב" זה אהרן שהיה לבו עצב עליו בשביל בניו שמתו, וכיון שנתייחד עליו הדבור שמח שנאמר וידבר ה' אל אהרן". (ילקוט שמעוני ויקרא - פרק י' - רמז תקכ"ח)
אולי על פי הדברים הללו כתב רבי יצחק עראמה שהתורה מדגישה את שתיקת אהרן דוקא לאחר "שהיה בוכה בקול, ואז שתק". (עקידת יצחק - שער נ"ט)
החיים עם האין
אם כן, אין לומר שהתורה תבקש, ולו מהאדם הגדול ביותר, שלבו ייהפך לשבב ממוחשב שאינו מרגיש בחסרון אהוביו. אין כל אפשרות לדלג על עוצמות כאב היתמות, להפקיד במחסן את יגון השכול או לקחת כדור המשמח אלמנות. האדם השכול נגזר לחיים של כאב המלוה כל צעד מחייו. כל רגע של הישג, מלווה בחסרון היכולת לחלוק את החוויה עם הקרוב לו - שאיננו. כל חידוש והתפתחות בחייו, כל מצב של לבטים שמחה או כאב מבקש לו אוזן קשבת ולב אוהב - אלו השייכים לדמות האהובה שאיננה. כל אלו הינם חלק אכזר, אך מובנה כל כך עמוק בעצם החיים.
רבנו הגדול הרמב"ם, מתאר באופן חושפני ומפרט את שברון לבו על השכול אותו חווה, טביעת אחיו:
"גם ארעוני צרות רבות גלויות בארץ מצרים מחליים והפסד ממון ועמידת מוסרים עלי להרגני. והרעה הגדולה שבאה עלי באחרונה, שהיא רעה מכל רעה שעברה מיום היותי עד היום הזה, והיא פטירת הצדיק זצ"ל שטבע בים הודו, ובידו ממון רב לי ולו ולאחרים, והניח בת קטנה ואלמנתו אצלי, ונשארתי אחריו כמו שנה מיום שהגיעה השמועה הרעה נופל על המטה בשחין רע ובדלקת ובתמהון לבב, וכמעט קט הייתי אובד. ואח"כ עד היום הזה כמו שמונה שנים, אני מתאבל ולא התנחמתי. ובמה אתנחם והוא היה על ברכי גדל, והוא היה האח והוא היה התלמיד והוא היה נושא ונותן בשוק ומרויח, ואני הייתי יושב לבטח, והבין בתלמוד ובמקרא, והבין בדקדוק הלשון, ולא היתה לי שמחה אלא בראותו. ערבה כל שמחה והלך לחיי העולם והניחני נבהל בארץ נכריה. כל עת שאראה כתב ידו או ספר מספריו, יהפך עלי לבי ויעורו יגוני. כללו של דבר כי ארד אל בני אבל שאולה. ולולי התורה שהיא שעשועי, ודברי החכמות שאַשכח בהם יגוני, אז אבדתי בעניי". (אגרות הרמב"ם, לרבי יפת בן רבי אליהו הדיין)
אם הרמב"ם, איש השכל והרציונאליזם הקר, מתאר כדי כך את כאב יגונו, "כמו שמונה שנים, אני מתאבל ולא התנחמתי" ודאי גם כל אדם ידע ויבין את עומק השכול.
אך מכאן הדרך רחוקה עד להצדקת תחושתם של האבלים ש'לא נעים לחיות' כשקרובי איננו, או, 'אם אני שמח או מצליח זה אולי משום ששכחתי את אותם שאינם' - הדרך רחוקה, והיא אסורה. זהו מצב בלתי תקין. מצב זה מבטא מיתה לא רק לאלו שאינם אלא חלילה גם לאלו שנותרו.
דוגמא בולטת וכמעט מפורשת לדרך זו של תורה מצויה בדבריו של הקב"ה ליהושע בפסוק הראשון של ספרי הנביאים:
"וַיְהִי אַחֲרֵי מות משֶׁה עֶבֶד ה' וַיּאמֶר ה' אֶל יְהושֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת משֶׁה לֵאמר: משֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנכִי נתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל".
הציווי: "וְעַתָּה קוּם" מורה שאין 'להיתקע' באבלות. יש עוד משימות רבות בדרך. יש לרשת את הארץ, ויש לעשות זאת בראש מורם, בזקיפות ובנחישות, ואלו מצבי נפש בלתי אפשריים למי שנושא על ראשו את 'כתר' חורבנו תמיד. העשייה וההמשכיות אינם מנוגדים לרגשות הלב. להיפך. האבלות המשתקת היא המנוגדת לחיים, היא המקשה על הקשר האוהב למשפחה ולחברים. לכן, גם אם המת הוא לא אחר ממשה רבינו, אי אפשר להישאר בימי אבל משה. 'חיים מתים' מעיבים על המשך ההתפתחות האישית וההישגים בקודש ובחול, מקיפים בעננת עצבות את אלו החיים, והם ההיפך מתפילתנו בעשרת ימי תשובה אל 'מלך חפץ בחיים' שעקב היותו כן, מצוה עלינו לבקש 'זכרנו לחיים'.
לא להיות ברוורס
חז"ל מספרים בתחילת הש"ס על מעשה הקשור לחורבן הבית, ועל דו שיח מעניין בין רבי יוסי לאליהו הנביא שבא בעקבות אותו מעשה:
"תניא אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח עד שסיימתי תפלתי. לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי: שלום עליך רבי. ואמרתי לו: שלום עליך רבי ומורי. ואמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה זו? אמרתי לו להתפלל. ואמר לי: היה לך להתפלל בדרך. ואמרתי לו: מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים. ואמר לי: היה לך להתפלל תפלה קצרה. באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים: למדתי שאין נכנסין לחורבה ולמדתי שמתפללין בדרך ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה" (ברכות דף ג' עמוד א')
מלבד פרטי ההלכות שלומדים ממעשה זה, נראה שלקח יש בו גם מעבר לצד המעשי.
"למדתי שאין נכנסין לחורבה!". החורבה שייכת לאובדן הבית. אכן, הצער והכאב מושכים אחור. האַבל על החורבן מבקש לטעום עוד קצת 'טעם של פעם', לחוש לפחות אויר מאוירה של חורבה מחורבות ירושלים. אבל התפילה, זו שתועיל, זו שממנה יבנה הבית, היא כבר שייכת לעתיד, לתיקון, לחיים. ובודאי שמי שצועד בדרך אסור לו להפסיק ללכת, ולסגת לאחור.
הדרך זורמת. החיים, בה הם שוטפים. היא זו המכוונת אל העתיד. אמנם ישנם שם מפריעים רבים שיכולים להפסיק את המתפלל, אך הם כולם חלק ממירוץ הדם של החיים, משטף החיות שהקב"ה משפיע על העולם. נכון, כל המדובר לגבי 'חזרה לחיים', מובן שאינו אמור כלפי אדם שמתו מוטל לפניו, גם לא למי שהוא בתוך ימי ה'שלושים', ומי יודע אם לזה הנמצא בתוך שנת האבל. אולי יותר מאוחר. אך העיקר שידע שמתי שהוא הוא חייב להתרומם. אכן, העבודה הזו של עיבוד האבל היא ביסודה אמוציונאלית, רגשית ולא כל כך אינטלקטואלית, אך גם הצד השכלי אינו נעדר ממנה.
כשמלכנו דוד מתפלל על תינוקו שילדה לו בת שבע הוא עושה זאת בכל כוחו. "וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱלקִים בְּעַד הַנָּעַר וַיָּצָם דָּוִד צוֹם וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה", אבל כשהגזרה התרחשה בפועל, אז עובר דוד לקבלת דין שלמה, שכלית: "הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד אֲנִי הלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לא יָשׁוּב אֵלָי".
יחס זה אינו קל, אבל דוד 'עובר לעשייתם', נכנס להילוך מעשי, והופך את הצום והשכיבה לארץ לכח של נחמה: "וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא \וַתִּקְרָא\ אֶת שְׁמוֹ שְׁלמה וה' אֲהֵבוֹ" - שלמה המלך הינו פריה של ההשלמה הכפולה: בין דוד לה', ובין דוד לבת שבע. כך דוד כמו מכניס להילוך מהיר יותר את דברי חז"ל על כך שגזרה על המת שישתכח מן הלב.
וכך גם בכלל עם ישראל. לולי המבט קדימה, אם לא השתיקה, בחינת 'וידם' על חורבן הבית ואובדן הארץ, בלא הדבקות בהמשך היצירה - לא היה עם ישראל נושא את צערו לאורך חיי הגלות הנוראים באריכותם וקשייהם.
אך העם, מתוך הבנה ואמונה, תיקון ופעולה, נכנס לחיים ממשיכים, לא אובדניים, והתעלה ליצירה תורנית ותרבותית שהינן מופת וסמל עד ימינו. האמונה בצדקת ה' וההבנה את הגודל של מהלכיו מרוממת את האדם מעפרו ומקדמת אותו חזרה למסלול של חיים, עשיה, שיקום ונחמה.
ומשתיקתו של אהרן על אבדנו, ירחמנו ה' ונזכה לחזות בדבר ה' אליו: כהן גדול הנכנס לפני ולפנים ומקדש את ה' לעיני עמים רבים.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
