ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- אחרי מות
- הלכה מחשבה ומוסר
- הדרכות ונושאים בעבודת ה'
- נסיונות, קשיים והתמודדויות
לימוד השיעור מוקדש
למנשה ורחלי, ישורון ודקלה,
צופיה, אביגדור, לאה ויעקב, ואסף –
במלאת שלוש לאסוננו.
"וידם אהרן" - הדממה הכבדה שעטפה את אהרן אז, בפרשת שמיני, עם היוודע לו האסון שפקד אותו מלמדת על נוראות הכאב. למרות כאב זה, החיים לא נעצרים. קידוש ה' חייב להימשך על ידי אלו החיים כאן על פני האדמה. עקב המשכת הדרך, בשתיקה ולא בשבירה, זוכה אהרן לחיי החיים - הקשר של הקדוש ברוך הוא באופן ישיר אליו:
"קבל שכר על שתיקתו. ומה שכר קבל? שנתייחד עמו הדיבור שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין" (רש"י שמיני).
וכאן בפרשתנו נפרשת כל היריעה של חוקות היום הקדוש יום הכיפורים, מי נכנס, לאן ומתי, מהי עבודתו שם, מהי עבודת הקורבנות ומהו כל סדר היום הקדוש - כשעל כל העבודה מנצח אהרן הכהן הגדול, אהרן האב השכול, שלא עצר את מהלך חייו למרות אסונו.
למרות האסון הכפול והמכופל, לאהרן ולישראל, ביום החג הגדול של חנוכת המשכן 'החיים חייבים להימשך'. ודאי אין לומר שלבו של אהרן לא כאב נוראות על מות בניו, שהרי חז"ל אומרים שהדיבור האלוקי החיה אותו מצערו:
"פקודי ה' ישרים משמחי לב" זה אהרן שהיה לבו עצב עליו בשביל בניו שמתו, וכיון שנתייחד עליו הדבור שמח שנאמר וידבר ה' אל אהרן". (ילקוט שמעוני ויקרא - פרק י' - רמז תקכ"ח)
אולי על פי הדברים הללו כתב רבי יצחק עראמה שהתורה מדגישה את שתיקת אהרן דוקא לאחר "שהיה בוכה בקול, ואז שתק". (עקידת יצחק - שער נ"ט)
החיים עם האין
אם כן, אין לומר שהתורה תבקש, ולו מהאדם הגדול ביותר, שלבו ייהפך לשבב ממוחשב שאינו מרגיש בחסרון אהוביו. אין כל אפשרות לדלג על עוצמות כאב היתמות, להפקיד במחסן את יגון השכול או לקחת כדור המשמח אלמנות. האדם השכול נגזר לחיים של כאב המלוה כל צעד מחייו. כל רגע של הישג, מלווה בחסרון היכולת לחלוק את החוויה עם הקרוב לו - שאיננו. כל חידוש והתפתחות בחייו, כל מצב של לבטים שמחה או כאב מבקש לו אוזן קשבת ולב אוהב - אלו השייכים לדמות האהובה שאיננה. כל אלו הינם חלק אכזר, אך מובנה כל כך עמוק בעצם החיים.
רבנו הגדול הרמב"ם, מתאר באופן חושפני ומפרט את שברון לבו על השכול אותו חווה, טביעת אחיו:
"גם ארעוני צרות רבות גלויות בארץ מצרים מחליים והפסד ממון ועמידת מוסרים עלי להרגני. והרעה הגדולה שבאה עלי באחרונה, שהיא רעה מכל רעה שעברה מיום היותי עד היום הזה, והיא פטירת הצדיק זצ"ל שטבע בים הודו, ובידו ממון רב לי ולו ולאחרים, והניח בת קטנה ואלמנתו אצלי, ונשארתי אחריו כמו שנה מיום שהגיעה השמועה הרעה נופל על המטה בשחין רע ובדלקת ובתמהון לבב, וכמעט קט הייתי אובד. ואח"כ עד היום הזה כמו שמונה שנים, אני מתאבל ולא התנחמתי. ובמה אתנחם והוא היה על ברכי גדל, והוא היה האח והוא היה התלמיד והוא היה נושא ונותן בשוק ומרויח, ואני הייתי יושב לבטח, והבין בתלמוד ובמקרא, והבין בדקדוק הלשון, ולא היתה לי שמחה אלא בראותו. ערבה כל שמחה והלך לחיי העולם והניחני נבהל בארץ נכריה. כל עת שאראה כתב ידו או ספר מספריו, יהפך עלי לבי ויעורו יגוני. כללו של דבר כי ארד אל בני אבל שאולה. ולולי התורה שהיא שעשועי, ודברי החכמות שאַשכח בהם יגוני, אז אבדתי בעניי". (אגרות הרמב"ם, לרבי יפת בן רבי אליהו הדיין)
אם הרמב"ם, איש השכל והרציונאליזם הקר, מתאר כדי כך את כאב יגונו, "כמו שמונה שנים, אני מתאבל ולא התנחמתי" ודאי גם כל אדם ידע ויבין את עומק השכול.
אך מכאן הדרך רחוקה עד להצדקת תחושתם של האבלים ש'לא נעים לחיות' כשקרובי איננו, או, 'אם אני שמח או מצליח זה אולי משום ששכחתי את אותם שאינם' - הדרך רחוקה, והיא אסורה. זהו מצב בלתי תקין. מצב זה מבטא מיתה לא רק לאלו שאינם אלא חלילה גם לאלו שנותרו.
דוגמא בולטת וכמעט מפורשת לדרך זו של תורה מצויה בדבריו של הקב"ה ליהושע בפסוק הראשון של ספרי הנביאים:
"וַיְהִי אַחֲרֵי מות משֶׁה עֶבֶד ה' וַיּאמֶר ה' אֶל יְהושֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת משֶׁה לֵאמר: משֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנכִי נתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל".
הציווי: "וְעַתָּה קוּם" מורה שאין 'להיתקע' באבלות. יש עוד משימות רבות בדרך. יש לרשת את הארץ, ויש לעשות זאת בראש מורם, בזקיפות ובנחישות, ואלו מצבי נפש בלתי אפשריים למי שנושא על ראשו את 'כתר' חורבנו תמיד. העשייה וההמשכיות אינם מנוגדים לרגשות הלב. להיפך. האבלות המשתקת היא המנוגדת לחיים, היא המקשה על הקשר האוהב למשפחה ולחברים. לכן, גם אם המת הוא לא אחר ממשה רבינו, אי אפשר להישאר בימי אבל משה. 'חיים מתים' מעיבים על המשך ההתפתחות האישית וההישגים בקודש ובחול, מקיפים בעננת עצבות את אלו החיים, והם ההיפך מתפילתנו בעשרת ימי תשובה אל 'מלך חפץ בחיים' שעקב היותו כן, מצוה עלינו לבקש 'זכרנו לחיים'.
לא להיות ברוורס
חז"ל מספרים בתחילת הש"ס על מעשה הקשור לחורבן הבית, ועל דו שיח מעניין בין רבי יוסי לאליהו הנביא שבא בעקבות אותו מעשה:
"תניא אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח עד שסיימתי תפלתי. לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי: שלום עליך רבי. ואמרתי לו: שלום עליך רבי ומורי. ואמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה זו? אמרתי לו להתפלל. ואמר לי: היה לך להתפלל בדרך. ואמרתי לו: מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים. ואמר לי: היה לך להתפלל תפלה קצרה. באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים: למדתי שאין נכנסין לחורבה ולמדתי שמתפללין בדרך ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה" (ברכות דף ג' עמוד א')
מלבד פרטי ההלכות שלומדים ממעשה זה, נראה שלקח יש בו גם מעבר לצד המעשי.
"למדתי שאין נכנסין לחורבה!". החורבה שייכת לאובדן הבית. אכן, הצער והכאב מושכים אחור. האַבל על החורבן מבקש לטעום עוד קצת 'טעם של פעם', לחוש לפחות אויר מאוירה של חורבה מחורבות ירושלים. אבל התפילה, זו שתועיל, זו שממנה יבנה הבית, היא כבר שייכת לעתיד, לתיקון, לחיים. ובודאי שמי שצועד בדרך אסור לו להפסיק ללכת, ולסגת לאחור.
הדרך זורמת. החיים, בה הם שוטפים. היא זו המכוונת אל העתיד. אמנם ישנם שם מפריעים רבים שיכולים להפסיק את המתפלל, אך הם כולם חלק ממירוץ הדם של החיים, משטף החיות שהקב"ה משפיע על העולם. נכון, כל המדובר לגבי 'חזרה לחיים', מובן שאינו אמור כלפי אדם שמתו מוטל לפניו, גם לא למי שהוא בתוך ימי ה'שלושים', ומי יודע אם לזה הנמצא בתוך שנת האבל. אולי יותר מאוחר. אך העיקר שידע שמתי שהוא הוא חייב להתרומם. אכן, העבודה הזו של עיבוד האבל היא ביסודה אמוציונאלית, רגשית ולא כל כך אינטלקטואלית, אך גם הצד השכלי אינו נעדר ממנה.
כשמלכנו דוד מתפלל על תינוקו שילדה לו בת שבע הוא עושה זאת בכל כוחו. "וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱלקִים בְּעַד הַנָּעַר וַיָּצָם דָּוִד צוֹם וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה", אבל כשהגזרה התרחשה בפועל, אז עובר דוד לקבלת דין שלמה, שכלית: "הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד אֲנִי הלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לא יָשׁוּב אֵלָי".
יחס זה אינו קל, אבל דוד 'עובר לעשייתם', נכנס להילוך מעשי, והופך את הצום והשכיבה לארץ לכח של נחמה: "וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא \וַתִּקְרָא\ אֶת שְׁמוֹ שְׁלמה וה' אֲהֵבוֹ" - שלמה המלך הינו פריה של ההשלמה הכפולה: בין דוד לה', ובין דוד לבת שבע. כך דוד כמו מכניס להילוך מהיר יותר את דברי חז"ל על כך שגזרה על המת שישתכח מן הלב.
וכך גם בכלל עם ישראל. לולי המבט קדימה, אם לא השתיקה, בחינת 'וידם' על חורבן הבית ואובדן הארץ, בלא הדבקות בהמשך היצירה - לא היה עם ישראל נושא את צערו לאורך חיי הגלות הנוראים באריכותם וקשייהם.
אך העם, מתוך הבנה ואמונה, תיקון ופעולה, נכנס לחיים ממשיכים, לא אובדניים, והתעלה ליצירה תורנית ותרבותית שהינן מופת וסמל עד ימינו. האמונה בצדקת ה' וההבנה את הגודל של מהלכיו מרוממת את האדם מעפרו ומקדמת אותו חזרה למסלול של חיים, עשיה, שיקום ונחמה.
ומשתיקתו של אהרן על אבדנו, ירחמנו ה' ונזכה לחזות בדבר ה' אליו: כהן גדול הנכנס לפני ולפנים ומקדש את ה' לעיני עמים רבים.
כאב הגלות ותקוות הגאולה
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
מה המשמעות הנחת תפילין?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
דיני קדימה בברכות
למה ללמוד גמרא?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
חכמת התורה וחכמות החול
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
איך עושים קידוש?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
