ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תפיסת עולמו של בלעם

בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר בלק Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תמוז תשע"ז

תפיסת עולמו של בלעם


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

וַאֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי יוֹסֵי:
מִנַּיִן שֶׁאֵין מְרַצִּין לוֹ לָאָדָם בְּשָׁעַת כַּעֲסוֹ?
דִּכְתִיב:
"פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ".
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה:
הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁיַּעַבְרוּ פָּנִים שֶׁל זַעַם, וְאַנִּיחַ לָךְ.
וּמִי אִיכָּא רִתְחָא קַמֵּיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא?
אִין, דְּתַנְיָא:
וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם.
וְכַמָּה זַעֲמוֹ?
רֶגַע.
... וְאֵין כָּל בִּרְיָה יְכֹלָה לְכַוֵּן אוֹתָהּ שָׁעָה,
חוּץ מִבִּלְעָם הָרָשָׁע, דִּכְתִיב בֵּיהּ:
"וְיוֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן".
הָשָׁתָא דַּעַת בְּהֶמְתּוֹ לָא הֲוָה יָדַע, דַּעַת עֶלְיוֹן הֲוָה יָדַע?
אֵלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ לְכַוֵּן אוֹתָהּ שָׁעָה
שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹעֵס בָּהּ.
(מסכת ברכות דף ז')

מדרש זה מעורר כמה שאלות, מה הכוונה שה' כועס רגע אחד בלבד? כיצד בלעם יכול "לסדר" את הקב"ה ולנצל את כעסו נגדו?

נראה שמדרש זה מבטא את תפיסת העולם של בלעם, המציאות כולה מורכבת מהרבה הנהגות והרבה פנים, ישנם רגעי חסד ורגעי דין, ישנם זמנים שבהם העולם סוער ואכזרי ורגעים שבהם הכל רגוע ושליו. בלעם היה "סתום עין" בעל עין רעה, שרואה את העולם כאוסף רגעים נפרדים, כל מאורע הוא לעצמו, אין סדר למציאות אין הכוונה לעולם, יש פעמים שהכל מתמוטט ורגעים שהכל בנוי. בלעם היה בעל ראיה כללית, הוא באמת ראה את מכלול החיים ויכול היה להגיע למדרגת נבואה גבוהה, אבל לא הבין שיש סדר והכוונה למציאות.

בלעם יכול היה למצוא את אותו רגע של נפילה בכל התרחשות, גם במאורע הנפלא ביותר, השמח והשלם ביותר כמו יציאת עם ישראל ממצרים וקבלת התורה, בלעם הצליח למצוא פגם, למצוא רגע אחד, נקודה אחת של חיסרון. זו הייתה יכולתו, לזהות את הרגע החלש גם בזמנים המעולים ביותר.

בלעם נשכר לקלל את עם ישראל, להראות לעמון ומואב את הרע שבישראל, לעודד את רוח חיילי עמון ולהעצים את כוחם על ידי כך שהוא ימצא את הרע שבאוייב הישראלי וירומם את רוח עמון כדי שהם יצאו למלחמה מלאי כוחות וינצחו את עם ישראל. בלעם ובלק הבינו שהמורל הוא הקובע במלחמה, וכדי לנצח את עם ישראל שהיה מלא תהילה וכבוד לאחר יציאתם ממצרים באותות ומופתים, צריך אדם שיכול לראות במציאות הנפלאה והטובה ביותר של הפלא הישראלי את הרע והשפל.

לעומת בלעם ישנו אברהם:
"כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ - מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ.
וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים - מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע.
עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה - מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ.
עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה - מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. "
(מסכת ברכות פרק ה' משנה י"ט)

אברהם אבינו בעל עין טובה, הוא מבין שיש למציאות סדר וכיוון, שגם הרגע של הכעס הוא חלק ממכלול של טוב גדול, המציאות כולה היא טובה וגם אם יש חסרונות הם חלק מן השלמות הגדולה, החיים הם טובים, העולם מתקדם לעבר השלמות ובדרך ישנם רגעים של אור ורגעים של חושך, אבל הכל חלק מאחדות והרמוניה גדולים, כמו תמונה יפה שמורכבת מנקודות בעלות צבעים שונים. כפי שאומר ה' למשה "פני ילכו והנחתי לך", המתן, התאזר בסבלנות, בעין טובה ואורך רוח, אז תראה את התמונה הכללית ותבין שהמציאות היא טובה ורגע הכעס איננו עומד בפני עצמו.

לכן "אין מרצין לו לאדם בשעת כעסו", מי שחושב שהחיים הם אוסף רגעים נפרדים, שאין סדר והרמוניה לחיים, נבהל מן הכעס וישר מנסה לרצות ולבטל אותו, הוא לא מסוגל לעמוד בפני הרע הרגעי וחייב לטפל בכל דבר באופן מיידי. אבל מי שיש לו עין טובה ורוח נמוכה, מבין שיש הרמוניה לחיים, שגם רגע הכעס הוא רק חלק ממכלול המידות והתחושות שכולם ביחד הולכים לטובה, לכן הוא לא מנסה ישר לרצות את האדם, יש לו סבלנות לחכות, להאזין לסיבת הכעס, להכיל גם את הרגשות השליליים ולהאמין שעם ההקשבה והסבלנות המתאימה הכעס יעלם והטוב וההרמוניה יחזרו למסלולם. דווקא האמון בטוב מאפשר להתמודד בסבלנות עם הרע, ואילו חוסר האמון באחדות החיים של בלעם, שנבהל ומעצים כל רגע של כעס, גורם לאדם להיבהל ולחוש מאויים ממנו ובכך להעצים ולראות בו חזות הכל.

בלעם בעל הגאווה, טוען שהוא "יודע דעת עליון", הדעת היא מקור החטא, אדם הראשון בגן עדן חי בהרמוניה עם הטבע, הוא היה בעל טבעיות מושלמת ואיזון עם כל כוחות חייו ועם כל שאר הבריות, הוא חווה את החיים באופן אינסטנגטיבי בלי לנסות לחשוב אם זה טוב או רע. הטבעיות הזו גרמה לו להיות שמח בחייו, להיות מלא באמונה ובכוחות חיים, בלי ספקות ובלבולים, גם הרע השתלב בשאר המקרים והאדם לא התייאש ממנו אלא הבין באופן טבעי שהחיים מורכבים ויש גם לרע תפקיד, הטבעיות הזו גרמה לו להיות בגן עדן, לחוש את השלמות האלוקית שבעולם.

בחטא עץ הדעת האדם רצה להבין לבד מה טוב ומה רע, להחליט מה נכון בשבילו ומה לא נכון, לנהל בעצמו את חייו ולבנות תפיסת עולם שמבוססת אך ורק על מה שהוא רואה וחווה באותו רגע. הוא מחליט שכיון שעץ הדעת נראה טוב לאכילה מותר לאכול אותו וכיון שהגוף נראה שפל ומביש צריך לכסות אותו, הוא מפעיל שיקול דעת אנושי ונופל לתוך ספקות ובלבולים, כוחות החיים שהיו מלאים עוצמה בהיותו חי בפשטות ואמון, הופכים להיות מהוססים ומבולבלים, העולם נראה לפתע מפחיד ולא מאוזן, הרע מתדמה להיות גדול ועוצמתי והטוב חלש ורגעי, האדם מטיל ספק בחייו, במשמעותו, באחדות המציאות, הכל נראה מפורד וקטן.

זהו בלעם ש"יודע דעת עליון" בלעם בגאוותו חושב שהוא מבין את המציאות, שכל מה שקורה גלוי לפניו ולכן הוא יכול לנצל את רגעי הכעס והחולשה כדי לעודד את האוייב ולהראות לעמון ומואב שהם חזקים מול ישראל. בלעם חדר לעומקו של חטא עץ הדעת, חטא הגאווה שמנסה להבין את הכל ולראות את הכל במבט האנושי, שרואה הכל מנקודת מבט רגעית ומצומצמת של הרגע הזה בלבד, ללא קשר לשאר הרגעים ותהליכים רחבים ומלאים יותר.

לעומת בלעם עומדים אברהם ועם ישראל, שמנסים לתקן את חטאו של אדם הראשון, שמנסים לבנות דעת מתוקנת, חיי ענווה, של חיבור אל הקודש, אל מגמת השלמות של המציאות, חיים שמסוגלים לצמצם את הדעת ולהכניס אותה למקומה הראוי, לדעת שאינו יודע, לחיות מתוך אמונה באחדות המציאות, בהרמוניה הכללית של העולם, גם אם ישנם רגעים של חיסרון ואפילה, לזכור את האור הגדול של הטבע הכללי, של השלמות האלוהית שמפעילה את המציאות כולה באחדותה.

מטרתו של עם ישראל להחזיר את האנושות לגן עדן, לא על ידי ביטול מוחלט של הדעת אלא על ידי האיזון שלה, ההבנה שישנם חלקים מובנים וישנם חלקים נסתרים, על ידי אמון בזרם החיים הכללי שהוא חיובי ושלם ונסיון לחיות את האחדות וההרמוניה של החיים, את "אהבת לרעך כמוך", לשמור על יחסים טובים עם כל חלקי האנושות ועם בעלי החיים והצומח, לעומת בלעם שמסתכסך עם בלק ואפילו עם אתונו, כיון שהוא לא רואה בחיים דבר מחובר ואחדותי אלא אוסף של רגעים ויצורים נפרדים, כל אחד לעצמו ולכן כל אחד דואג לעצמו. לבלעם לא באמת אכפת שעם ישראל יכבשו את עמון ומואב, הוא מעוניין יותר בהצלחתו והפרטית ורומז לשליחים שהוא רוצה כסף ומתנות "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב", נפשו הרחבה משתלטת עליו והוא מרוכז בעצמו.

מַה בֵּין תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתַלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע?

תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ –
אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֲלִין בָּעוֹלָם הַבָּא,
שֶׁנֶּאֱמַר: "לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ, וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא

אֲבָל תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע –
יוֹרְשִׁין גֵּיהִנָּם וְיוֹרְדִין לִבְאֵר שַׁחַת,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִידֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם,
וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ"

תלמידי בלעם יורשים גהנום כיון שהם שרואים רק את הרגע הנוכחי, מנסים לשפוט הכל במבט האנושי המצומצם, אלו הם חיים של גהנום, של ספק ובלבול, כמו בלעם שרוצה ולא רוצה לצאת לקלל, שמבלבל את השליחים הלוך ושוב, חיים של סכסוך עם כל מי שסביבו כולל האתון שלו, חיים של כוחות מצומצמים ומהוססים שלא יודעים מה טוב ומה רע, שלא מאמינים בשום דבר.

לעומת זאת תלמידי אברהם אבינו אוכלים בעולם הזה ונוחלים בעולם הבא, כיון שחיים של ענווה ואמון הם חיים של אושר, גם בעולם הבא וגם בעולם הזה, גם בעולם החומר אדם שחי את האמון במציאות, שמנסה לקדם את האחדות וההרמוניה בעולם, הוא אדם שחייו הם אושר מתמשך, הוא רואה את הטוב הגדול שהעולם הולך אליו, הוא מאמין שיש קשר והרמוניה בין כל חלקי המציאות, נפשו לא מבקשת כל הזמן הצלחה פרטית והוא מסוגל לצאת מן הקנאה ולשמוח בהצלחת חברו. הוא רוצה בהצלחת הכלל ושמח בכל הופעת חיים שיש למולו, הוא מסוגל להסתדר ולאהוב את כל היצורים ולא מתבלבל מכך שיש רגעים של קושי וחולשה.

הדעת המתוקנת היא דעת התורה, דעת האמונה שלא מנסה לאכול מעץ הדעת אלא לקבל ממנו הארה איטית וסבלנית, מותר לגעת בעץ הדעת, מותר להנות מקרבתו, לא כפי שהציג זאת הנחש, אבל אין זה אומר שצריך לאכול ממנו ולחשוב שהוא רכושנו האנושי המוחלט. הסבלנות משתלמת והאדם הולך ובונה את תפיסת עולמו ההרמונית והאחדותית דור אחר דור, הולך ומתקשר אל הטוב והמידות המתוקנות, עד שתגיע השבת, האנושות תגיע למצבה השלם, האחדותי והמתוקן, שבו היא תוכל גם לאכול מעץ הדעת ולהבין את כל סדר החיים והמבנה ההרמוני של העולם בכוחה העצמי, בלי צורך בידיעות חיצוניות והכוונה מלאכותית של התורה. אבל עד אז אנו יודעים שאיננו יודעים, איננו מנסים "לדעת דעת עליון" אלא "ויאמן בה' ויחשבה לו לצדקה", אנו מסוגלים לצמצם את עצמנו ב"עין טובה, נפש נמוכה ורוח שפלה" ולשמוח בחיים, להיות מלאי אמון דבקות בטוב ולזרום עם הטוב שבמציאות בלי להיבהל מרגעי הכעס אלא לראות בהם חלק ממכלול המידות הטובות שפועלות בעולם.




חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il