בפרשת השבוע מסופר שמואב ועמון לא מסכימים שישראל יעברו בארצם, כתוצאה מכך ה' מורה לעם ישראל לא להתחתן איתם לעולם, אבל כמה דורות לאחר מכם יוצא מהם דוד המלך (רות המואביה) ורחבעם בן שלמה (נעמה העמונית). כיצד דווקא מן העמים שנאסר להתחתן איתם יצאה שושלת בית דוד?
כדי להבין זאת נתבונן במשמעות הרוחנית של עמון ומואב. הנטיה האנושית מורכבת משני חלקים, חלק אחד שרוצה את טובת הכלל, חסד ועזרה המוחלטת לאחר ללא חשיבה על עצמו וחלק שני שמרוכז בפרטיות האדם, בדאגה לעצמו ורצונו הפרטי. ניתן לכנות את שתי הנטיות האלו בשם "חסדים" ו"גבורות".
בגן עדן נברא האדם בשאיפת חסד חזקה, "לעובדה ולשומרה", לטפל בעצי הגן, אבל הנחש, שמבטא את שאיפות הפרטיות והאגו, הצליח לשכנע אותו ללכת אחרי נטיות ליבו הפרטיות ולאכול מפרי עץ הדעת שהיה טוב למראה. בעקבות זאת התגברו השאיפות הפרטיות באדם והוא גורש מגן העדן. כעת עליו לתקן במשך אלפי שנים את מידותיו עד שיוכל לחזור לשם.
כדי להתמודד עם הנטייה הפרטית והאגו אפשר לפעול בשתי צורות, ניתן לנסות למחוק את הפרטיות ולבטל את עצמו לחלוטין, אבל ניתן גם להפנים את האחדות וההרמוניה של כל המציאות עד שיחוש שכל הבריאה היא גוף אחד גדול וממילא ההטבה לזולת תהיה חשובה לו כמו ההטבה לעצמו ולא תהיה סתירה בין הכוחות. זו התכלית החיובית בקיומו של הנחש, כדי להפיל את האדם לתוך הפרטיות, ומתוך הפרטיות הזו האדם ילך ויבנה את שאיפות החסד שבו, ימתיק את הגבורות ויברר שגם הפרטיות משרתת את התהליך הכללי של התקדמות המציאות כולה באופן מאוחד והרמוני.
עמון ומואב מבטאים את שיא הפרטיות, מקורם מנטייה פרטית של בנות לוט להתכנס בתוך עצמן, להקים זרע מאביהם, בלי להיעזר באנשים מבחוץ, עמון מבטא את ה"עממיות", הלאומנות התוקפנית, את הגסות של עם הדואג לעצמו בלבד ולא אכפת לו משאר העמים ומואב מבטא את הגזעיות, ההתרבות של בת מאביה, את הרצון לשמור על הגזע שלו בלבד בלי להתחבר לאף גזע אחר, תוך תחושת עליונות ושיעבוד הגזעים האחרים.
העובדה שבני עמון ומואב לא נתנו לעם ישראל להיכנס לארצם איננה מתוך כך שהם פחדו, אלא מתוך תחושת עליונות לאומית וגזעית כלפי השונה והאחר, תחושה שאין זה מכובד לתת שום דבר לעם או גזע אחר, הנטיה הזו היא הסיבה שאסור להתחתן איתם.
רק שנים רבות לאחר מכן יופיע ישי אבי דוד, ש"מת בעטיו של נחש" (בבא בתרא, י"ז), כלומר שניצח את הפרטיות של הנחש, על ידי כך שהבין שהעולם כולו הוא הרמוניה ואחדות גדולה ולכן התרומה לפרטיותו היא גם תרומה לכלל והדאגה לזולת היא חלק מהדאגה לעצמו, כולנו ריקמה אנושית גדולה.
ישי מוליד את דוד, "אדמוני עם יפה עיניים" ש"הורג מכח הסנהדרין", אדם שיכול לקחת את הנטיות הפרטיות והעזות של עמון ומואב מהם יצא ולפעול בכוחם לצורך תיקון העולם וייסוד חברת מופת של חסד ורחמים. רק בתקופת דוד ניתן סוף סוף לדרוש "עמוני ולא עמונית" ולהוציא את נקודת הטוב גם מן הנטיות הפרטיות של עמון ומואב.
דוד מבטא את התכלית של עם ישראל, להיות מקושרים אל הקודש והאחדות בלי סתירה מול הפרטיות, אלא לחוש בהרמוניה כל כך גדולה אל העולם, שהאדם יחוש שהכלל כולו הוא חלק מהפרטיות שלו, כמו שהמשפחה שלו היא חלק ממנו, כך יוכל האדם לקחת את כוחות הפרטיות שלו לפן החיובי והמתוקן שלהם.