בית המדרש

  • השכמת הבוקר
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

פרק ז

ברכות התורה לנשים

א - שייכות הנשים לתורה. ב - מצוות תלמוד תורה לנשים. ג - תוכן ברכות התורה ושייכותן לנשים. ד - ערכה של ברכת התורה. ה - האם חיוב הברכה מהתורה, ודין ברכת "אהבת עולם". ו - לפני איזה לימוד צריך לברך. ז - ברכת התורה לכל היום.

undefined

הרב אליעזר מלמד

תשס"ה
13 דק' קריאה
א - שייכות הנשים לתורה
התורה שייכת לכלל ישראל, גברים ונשים כאחד. וכאשר אנחנו אומרים בברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים", הכוונה שה' בחר בכל ישראל, גברים ונשים כאחד, ומתוך כך "נתן לנו את תורתו". וכן מקובל במסורת, שאילו בעת מתן תורה היתה חסרה אפילו שפחה אחת מישראל, נתינת התורה היתה מתעכבת. וכן במצוות הַקְהֵל, המלך קורא בתורה לפני כל ישראל, האנשים, הנשים והטף (דברים לא, יב).
ואמנם נשים פטורות ממצוות תלמוד תורה, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם", ולמדו חכמים (קידושין כט, ב): "בניכם ולא בנותיכם".
אולם מצד השייכות הכללית לתורה, מצינו שנשים קודמות לגברים. לדוגמא, בעת מתן תורה נאמר למשה רבנו לפנות תחילה לנשים. שנאמר (שמות יט, ג): "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", ופירשו חכמים: תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב אלו הנשים, שלהן תאמר בלשון רכה. וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אלו הגברים, ולהם תדבר בלשון קשה ותבאר להם את עונשי התורה ודקדוקיה, שלשון 'תגיד' רומזת לדברים הקשים כגידין. ולמדו ממה שנאמר "כֹּה תֹאמַר" שיש להקפיד על הסדר, היינו שתאמר לנשים תחילה (מכילתא, והובא ברש"י).
וכן למדנו את היחס לכבוד תורה וכבוד תלמידי חכמים מהאשה השונמית, שהיתה הולכת לנביא בשבתות וראשי חודשים (מלכים ב' ד, כג; ר"ה טז, ב). ואין זה מקרה שהיחס לכבוד התורה נלמד מאשה, מפני שהנשים שייכות יותר לצד הכללי העליון שבתורה (שיחות הרצי"ה שמות עמ' 178-181).
כלומר, ישנן שתי צורות התקשרות לתורה. האחת לימודית, והיא המצווה לגברים ללמוד תורה. והשנייה כללית, השייכת יותר לנשים. בחיי היום יום ברור שהמצווה לגברים ללמוד תורה בולטת יותר, אולם לטווח ארוך, היחס הכללי של הנשים לאמונה ולתורה הוא בעל השפעה גדולה יותר. וזהו שאמרו חז"ל: "גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים". וביארו חכמים, שנשים זוכות להבטחה היתירה בזכות ששולחות את בניהן ללמוד תורה, ומעודדות את בעליהן ללמוד תורה בבית המדרש, וממתינות להם בשמחה עד שיסיימו את לימודם בלי להאיץ בהם לשוב הביתה בהקדם (עפ"י ברכות יז, א).
דווקא בזכות הפטור של הנשים מלימוד דקדוקי התורה, יש להן יכולת לקלוט יותר את הצדדים הכלליים, הערכיים, של התורה, ומתוך כך לעודד את בעליהן ובניהן ללמוד תורה, ועל ידי כך לקיים את התורה בישראל. אמנם ברור שגם לגברים יש שייכות עמוקה לצד הכללי שבתורה, שכל הפרטים והדקדוקים שבתורה נובעים מכלל התורה, ומאידך גם הנשים צריכות לדעת את ההגדרות של יסודות האמונה וההלכות המעשיות שבתורה, כפי שיבואר בסעיף הבא. אלא שככלל, הגברים שייכים יותר להגדרות המדויקות שבתורה, ואילו הנשים שייכות יותר להופעה הכללית של התורה בחיים. וביחד, על ידי הגברים והנשים, מופיעה התורה בשלימות.

ב - מצוות תלמוד תורה לנשים
הבדל יסודי ישנו במצוות תלמוד תורה בין גברים לנשים. המצווה המוטלת על הגברים היא ללמוד תורה, ואילו המצווה המוטלת על הנשים היא לדעת את מצוות התורה, כדי לחיות על פי הדרכתה. כלומר, אשה שזכתה לדעת את כל ההלכות המעשיות, ואת כל יסודות האמונה והמוסר, ברמה ובעומק הנדרשים כדי לכוון את דרכה בחיים, אין עליה יותר מצווה להמשיך ללמוד. אולם גבר שלמד את כל התורה, אפילו אם הוא זוכרה על פה, מצווה עליו להמשיך ללמוד ולהתעמק בתורה.
הרי שיש בלימוד התורה שני חלקים. האחד, לדעת את הדרכות התורה, בהלכה ואמונה, כדי לחיות חיים שלימים, וזה החלק שבו מחויבים הגברים והנשים בשווה. החלק השני הוא הנוטה יותר אל העיון, הפלפול והמחקר, ובו מחויבים הגברים ולא הנשים. לכן יש שוני בין תוכניות הלימוד. בתוכנית הלימוד לנשים העיקר הוא לדעת את כל יסודות האמונה, המוסר וההלכה. ואילו בתוכנית הלימוד לגברים, בנוסף ללימוד ההלכה, האמונה והמוסר, יש לשים דגש על לימוד הגמרא ומפרשיה.
אמנם נשים שרוצות להתעמק בתורה לשם שמים, רשאיות להוסיף ללמוד גמרא בעיון. ובתנאי שילמדו תחילה היטב את יסודות האמונה, המוסר וההלכות שחובה עליהן ללמוד. ובמיוחד נשים חכמניות צריכות להרבות בלימוד ובהפנמת יסודות האמונה וההלכה קודם שיתעמקו בגמרא בעיון, כדי שתהיה יראתן קודמת לחכמתן.
אבל לכל שאר הנשים, שאין להן חשק מיוחד להתעמק בתורה, ההדרכה הכללית של חז"ל היא, שלא להעמיק בפלפול השיטות, אלא ללמוד בבהירות את סיכום ההלכות המעשיות בטעמיהן, ולהעמיק ביסודות האמונה והמוסר.
היו דורות שבהם היה די לנשים בלימוד פשוט מאוד של ההלכות הקשורות לבית ולמשפחה ומעט דברי מוסר. לימוד זה הספיק כדי ליצור בנפשן את ההזדהות והמסירות הרצויה לקיום התורה והחיים היהודיים. אבל בדורות האחרונים, עם התרבות שעות הפנאי, התפתחות ההשכלה הכללית וההתמחות המקצועית של נשים בתחומים שונים, ברור שנשים צריכות ללמוד הרבה יותר תורה מכפי שלמדו בעבר. ואכן, על פי הדרכת גדולי ישראל בדורות אלה, נוצרו מוסדות חינוך ולימוד תורניים המיוחדים לבנות ולנשים. כמו למשל מוסדות 'בית-יעקב' שנוסדו בפולין על ידי הגברת שרה שנירר, בעידודם ותמיכתם של גדולי רבני פולין.
שינוי זה אינו מבטל את ההבדל ההלכתי העקרוני שבין הגברים, שמצווים בלימוד תורה גם לשם הצד המחקרי והעיוני, לבין הנשים שאינן מצוות בכך. מרן הרב קוק מבאר, שדווקא על ידי השוני הזה שבין גברים לנשים, נוצרת השלמה בין השכלתנות המנתחת לבין הרגש החי והטבעי המאחד ומבסס את דברי התורה בחיים הממשיים (עי' בפירוש עין איה למסכת ברכות פרק שביעי מו). 1

ג - תוכן ברכת התורה ושייכותה לנשים
שלושה חלקים לברכות התורה. בראשון, מברכים את ה' שקדשנו במצוותיו וצוונו לעסוק בדברי תורה. בשני, מבקשים שתהיה התורה שה' מלמד את עמו ישראל עריבה בפינו ונזכה ללומדה בחשק, ונזכה אנחנו וצאצאינו לדעת את התורה. 2
בחלק השלישי, מברכים ומודים לה' שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ואמרו חכמים (ברכות יא, ב), שזו הברכה המובחרת שבברכות, מפני שמוזכרת בה סגולת ישראל, שה' "בחר בנו מכל העמים" ומתוך כך "נתן לנו את תורתו". זה הטבע הנשמתי של ישראל, שקשור ודבוק בה' ובתורתו, ולכן רק עם ישראל יכול לקבל את התורה ולהאיר על ידה את העולם. מבני אומות העולם יכולים להיות גויים צדיקים וחסידים, אבל זו תהיה חסידות פרטית של אנשים יחידים שלא יוכלו לתקן את העולם כולו. רק עם ישראל יכול לעבוד את ה' במסגרת לאומית, ולחתור לתיקון העולם כולו בדרכי האמת והחסד, כפי שניכר מההיסטוריה הארוכה שלנו.
החלק השני והשלישי ודאי שייכים לנשים. בחלק השלישי אנו משבחים ומודים לה' שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ובזה כפי שכבר למדנו (הלכה א) הנשים שוות לגברים. וגם החלק השני שייך לנשים, שזוהי גם תפילתן של נשים שתהיה התורה עריבה בפינו ובפי צאצאינו. אולם לגבי החלק הראשון התעוררה שאלה, כיצד נשים תברכנה: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו" על העיסוק בדברי תורה, והלא נשים פטורות ממצוות תלמוד תורה. יש שביארו שגם נשים יכולות לברך על מצוות שהן פטורות מהן, מפני שאין אומרים בנוסח הברכה "וצווני" באופן אישי אלא "וצוונו", היינו את כלל ישראל, וממילא יכולות לברך גם על התורה (ר"ת, ר"ן, רמ"א). ויש אומרים, שככלל, אסור לנשים לברך על מצוות שאינן חייבות בהן (רמב"ם, או"ז, שו"ע), ואע"פ כן את ברכות התורה מברכות, מפני שכפי שלמדנו, גם נשים צריכות ללמוד את ההלכות המעשיות ואת יסודות האמונה, לפיכך גם נשים מברכות "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו". 3

ד - ערכה של ברכת התורה
אחר שהארץ נחרבה וישראל גלו מעל אדמתם, התעוררה השאלה הגדולה (ירמיהו ט, יא): "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ"? כמובן שהכל ידעו שמפני חטאינו גלינו מארצנו, השאלה היתה מהו החטא השורשי שבעטיו החלה ההתמוטטות הרוחנית שגרמה לחורבן. שאלה זו נשאלה לחכמים, לנביאים ולמלאכי השרת, ולא ידעו להשיב. עד שהקב"ה בכבודו ובעצמו פירש: "וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם" (שם ט, יב), ופירשו חכמים בתלמוד, שהכוונה היא שלא בירכו בתורה תחילה (נדרים פא, א). כלומר, אף שבפועל למדו תורה, כיוון שלא התייחסו אליה כאל הוראה אלוקית מן השמים, נחשב הדבר שעזבו את תורת ה'. שכל הלומד תורה כאחת החכמות האנושיות, אינו נחשב כלל לומד תורה. אבל כשאומרים את ברכת התורה כראוי, הרי שניגשים אל התורה מתוך אמונה והתקשרות אל נותן התורה.
עוד שאלו חכמים (נדרים פא, א): מדוע אין כל בניהם של תלמידי חכמים ממשיכים בדרכם ונעשים אף הם תלמידי חכמים, הרי מסתבר שההורים התאמצו לחנך את בניהם שילכו בדרכם ויעסקו כל חייהם בתורה, ואם כן מדוע לא הצליחו לחנך את כל בניהם לכך? וצריך לדעת שבאותם הימים היה מקובל מאוד שכל בן ממשיך במקצוע אביו, בני הנגרים היו נגרים, בני החקלאים היו חקלאים, וכן כולם. ועל שאלו חכמים, מדוע אחוזים גבוהים יחסית מבניהם של תלמידי החכמים אינם תלמידי חכמים. כמה פירושים נאמרו לכך בתלמוד, והפירוש האחרון הוא של רבינא - מפני שאינם מברכים בתורה תחילה. כלומר, פעמים רבות בניהם של תלמידי החכמים לומדים תורה רק מפני שראו את אביהם לומד, וכמו כל הבנים שאוהבים לחקות את אבותיהם, אף הם משתדלים ללמוד תורה. אבל תורה אי אפשר לקנות אלא על ידי לימוד לשם שמים, מתוך התקשרות אישית אל נותן התורה, ולכן אותם הבנים הלומדים מתוך שגרה וחיקוי אבותיהם, אינם רואים ברכה בלימודם.

ה - האם חיוב הברכה מהתורה ודין ברכת 'אהבת עולם'
"אמר רב יהודה אמר רב: מניין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנאמר (דברים לב, ג): "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלוֹהֵינוּ" (ברכות כא, א). פירוש העניין הוא, שכל התורה היא שמותיו של הקב"ה (זוהר ח"ב פז, א; ת"ז תי' י). כי הוא עצמו הרי נסתר לגמרי מאיתנו, ועל ידי התורה הקב"ה מתגלה לעולם, נמצא שהתורה היא שמותיו של הקב"ה, שעל ידה הוא מתגלה לעולם. וזהו שנאמר: "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא" - לפני שתלמדו תורה, "הָבוּ גֹדֶל לֵאלוֹהֵינוּ" - אימרו ברכה לנותן התורה.
למעשה, נחלקו הראשונים בהבנת דרשה זו. רוב הראשונים, וביניהם הרמב"ן והרשב"א, הבינו אותה כפשוטה, שהמצווה לברך ברכת התורה מקורה בתורה שבכתב. ולכן במקרה שאדם מסתפק אם בירך את ברכות התורה, עליו להחמיר ולברך, כפי הכלל: "ספיקא דאורייתא לחומרא". וכן מנהג אשכנזים (מ"ב מז, א, פניני הלכה תפילה י, ג). אך לדעת הרמב"ם וה'שולחן-ערוך' (או"ח רט, ג), ברכת התורה היא תקנה מדברי חכמים, ומה שדרשו מן הפסוק אינו אלא אסמכתא. לפי זה, במקרה של ספק, יש להקל ולא לברך. וכן מנהג הספרדים (כה"ח מז, ב).
אבל אשה שמסופקת אם אמרה את ברכות התורה, לכל הדעות לא תחזור ותברך אותן. ואם תרצה לצאת מהספק, תאמר את ברכת 'אהבת עולם' ('אהבה רבה' לנוסח אשכנז). ותקפיד לקרוא את שמע אחר 'אהבת עולם', כדי ללמוד דבר מה אחר הברכה על התורה. 4
וזה שבדיעבד ברכת 'אהבת עולם' מועילה במקום ברכת התורה, הוא מפני שהיא כוללת בתוכה את כל התכנים שבברכת התורה (שו"ע מז, ז). ואף שבחתימתה אין מזכירים כלל את התורה אלא רק את בחירת ישראל - "הבוחר בעמו ישראל באהבה", כיוון שעניין התורה וישראל כרוכים זה בזה, הזכרת ישראל כמוה כהזכרת התורה. וכן מצינו שבברכות התורה הברכה החשובה ביותר היא "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", הרי שעניין ישראל והתורה כרוכים זה בזה.

ו - לפני איזה לימוד צריך לברך
לפני לימוד של כל חלק מחלקי התורה צריך לברך (שו"ע או"ח מז, ב). כלומר, אדם שמתכוון ללמוד ביום מסוים מדרש בלבד, או הלכה בלבד, גם הוא צריך לברך בתחילת היום את ברכת התורה. והטעם לכך, שכל התורה כולה, בין תורה שבכתב ובין תורה שבעל פה, בין החלקים ההלכתיים ובין החלקים המחשבתיים, כולם נאמרו למשה מסיני (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד), ועל כולם צריך לברך "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".
נחלקו הפוסקים אם צריך לברך לפני הרהור בדברי תורה. למשל, מי שמתעוררת משנתה בבוקר ורוצה להרהר מעט בדברי תורה, לדעת רוב הפוסקים, אינה צריכה לברך, ויש חולקים. כדי לצאת מהספק, הקמה משנתה ורוצה להרהר בדברי תורה, תברך תחילה את ברכות התורה ותאמר בפיה כמה פסוקים ואח"כ תהרהר בדברי תורה. אבל מי שהתעוררה באמצע הלילה משנתה ומתכוונת להמשיך לישון, ורוצה להרהר בינתיים בדברי תורה עד שתירדם, אינה צריכה לברך לפני כן ברכות התורה. וכן מי ששומעת מוזיקה חסידית בעת שהיא מתעוררת בבוקר, או באמצע הלילה, אינה צריכה לברך לפני כן את ברכות התורה (פניני הלכה תפילה י, ד, 4).
אפשר לומר את ברכות התורה וברכות השחר בעמידה, בישיבה, בשכיבה ובהליכה. ויש מדקדקים לומר את ברכות התורה בעמידה או הליכה ולא בישיבה או שכיבה (שם י, 5).

ז - ברכת התורה לכל היום
ברכת התורה שאשה מברכת בבוקר מועילה לה לכל היום. ואף אם תלך לאכול ולעבוד, כשתרצה אח"כ ללמוד תורה, לא תצטרך לשוב ולברך את ברכות התורה.
נחלקו הפוסקים לגבי גברים, האם לאחר שינת קבע הם צריכים לחזור לברך את ברכות התורה (פניני הלכה תפילה י, ו), אולם לגבי נשים מוסכם שהן מברכות את ברכות התורה פעם אחת ביממה בלבד, לאחר שינת הלילה. וגם אם ישנה באמצע היום או הלילה שינת קבע, אינה מברכת לאחריה את ברכות התורה. ואשה שקמה משנתה אחר חצות לילה, ומתכוונת להישאר ערה כמה שעות, ושוב ללכת לישון לכמה שעות, תברך את ברכות התורה והשחר לאחר קימתה העיקרית (כמבואר לעיל ו, ו). 5
גבר שהיה ער כל היממה, נחלקו הפוסקים אם יברך בבוקר את ברכות התורה (פניני הלכה תפילה י, ז). אבל אשה שהיתה ערה כל היממה לא תברך בבוקר את ברכות התורה, אלא תאמר את ברכת 'אהבת עולם' ואח"כ תקרא את הפרשה הראשונה של שמע, ותצא בזה ידי חובת ברכת התורה (עי' לעיל ו, 4).
ואם ישנה שינת קבע ביום שלפני הלילה שלא ישנה בו, תברך בבוקר את ברכות התורה (מ"ב מז, כח, פניני הלכה תפילה י, 9).




^ 1.. בסוטה כ, א, לדעת בן עזאי מצווה על האב ללמד את ביתו תורה. ואילו לדעת רבי אליעזר אסור ללמד, שכל המלמד את ביתו תורה כאילו מלמדה תיפלות. וכן דעת רבי יהושע. ובירושלמי סוטה פ"ג ה"ד מבואר, שלדעת ר' אלעזר בן עזריה, יש אמנם מצווה שהנשים ישמעו את התורה אבל אין מצווה שילמדוה בעיון. למעשה פסק הרמב"ם בהל' ת"ת א, יג, כר' אליעזר, שאין ללמד את הבת תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת לכך, ואם מלמדה תושבע"פ כאילו מלמדה תיפלות. וכל זה לגבי תורה שבעל פה, אבל המלמדה תורה שבכתב, אע"פ שגם לגביה כתב הרמב"ם שאין לאב ללמד את ביתו, מ"מ אם לימד את ביתו תושב"כ אינו נחשב כמלמדה תיפלות. וכ"כ הטור והשו"ע יו"ד רמו, ו. והטעם, שב'הַקְהֵל' ישנה מצווה להשמיע מתושב"כ לכל ישראל כולל נשים, לפיכך אי אפשר לומר שהמלמד את ביתו תושב"כ מלמדה תיפלות.
ומי שרוצה מעצמה ללמוד, בלא שהוריה או מסגרת אחרת מחייבים אותה לכך, רשאית ללמוד ויש לה בזה זכות, כמבואר ברמב"ם שם: "אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו". נמצא שכל האיסור הוא שהאב ילמד את ביתו ביוזמתו, אבל אם הבת עצמה מעוניינת בכך לשם שמים אין כל איסור, ולהיפך יש לה בזה זכות. וכן מבואר ברמב"ם הל' יסודי התורה ד, יד, שיש מצווה לכל אדם לאהוב את ה' ולירא ממנו, והדרך להגיע לאהבתו ויראתו בשלימות היא על ידי לימוד התורה, בתחילה בהוויות אביי ורבא בידיעת המותר והאסור בכל המצוות, ולאחר מכן בלימוד 'מעשה בראשית' ו'מעשה מרכבה'. וכתב על זה הרמב"ם: "שהן הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה לישוב העולם הזה כדי לנחול העולם הבא, ואפשר שידעם הכל, גדול וקטון, איש ואשה , בעל לב רחב ובעל לב קצר". (כ"כ הרב רבינוביץ בפירושו לרמב"ם 'יד-פשוטה'). נמצא שהאידיאל לעתיד הוא שתימלא הארץ דעה את ה', וכל הנשים ילמדו מרצונן את התורה בהבנה שלימה, ויגיעו לאהבת ה' ויראתו בשלימות. וכן ידוע שהיו נביאות וחכמניות. אמנם נראה שגם לפי האידיאל יש הבדל בין אופי הלימוד הגברי לנשי.
הסיכום לעניינינו, מי שחשקה נפשה בלימוד עיוני רשאית ללמוד ויש לה בזה מעלה וזכות. אמנם נשים טובות ואף צדיקות שאין להן רצון ללימוד זה, אין ללמדן. והמלמדן, כאילו מלמדן תיפלות. כפי הנראה הסיבה לכך מורכבת משני חלקים, האחד, שייך לאופי הנשי, שעל פיו ראוי שהאשה תתעמק בתורה מתוך חופש ורצון גמור. והשני, שלפי ערך הבנת רוב הנשים בזמנים בהם עול הבית מרובה ושעות הפנאי מועטות, לימוד התורה העיוני אינו יכול להיות כראוי, והרי הוא כתיפלות, ונזקו מרובה מתועלתו.
וכל זה אמור לגבי לימוד לשם עיון בלבד. אבל בלימוד לצורך קיום המצוות, נשים חייבות, וכ"כ הרמ"א יו"ד רמו, ו, עפ"י האגור והסמ"ק, שנשים חייבות ללמוד דינים השייכים להן. וכן נפסק בשו"ע או"ח מז, יד, שנשים מברכות ברכת התורה, מפני שהן צריכות ללמוד את מה שנחוץ להן כדי לחיות על פי התורה. וכיום עינינו רואות שנשים צריכות ללמוד היטב את ההלכה בטעמיה, ואת יסודות האמונה, ללא כן חיי התורה שלהן ודאי לא יהיו ברמה הנאותה, ועל כן חובה ללמד את הבנות כפי הנצרך לקיום התורה וביסוס האמונה. (הערה זו הובאה ברובה בפניני הלכה ליקוטים א' א, טז).
^ 2.. נחלקו הראשונים והאחרונים כמה ברכות יש בברכות התורה. לדעת ר"ת, רא"ש ועוד - שתי ברכות, כי החלק השני הוא המשך של הראשון, ולכן צריך לפותחו ב'ו' החיבור 'והערב', וממילא ברור שאין לענות אמן אחר סיום החלק הראשון. ולדעת הרמב"ם ועוד, יש שלוש ברכות, והחלק הראשון הוא ברכה בפני עצמה, ועונים אחריה אמן, ואומרים אח"כ 'הערב'. בשו"ע או"ח מז, ו, כתב שעדיף לפתוח 'והערב' ב'ו' כדי לצאת ידי כולם. וכתב במ"ב יב, שדעת רוב האחרונים שלא לענות אמן אחר סיום החלק הראשון, ולכן טוב לאומרו בלחש לצאת מהספק. אולם כתבו הבא"ח וכה"ח מז, סעיפים: י, יג, בשם האר"י, שעונים אחריו אמן, כי הם שתי ברכות נפרדות, ואעפ"כ אומרים 'והערב' ב'ו'.
^ 3.. כתב בשו"ע מז, יד: "נשים מברכות ברכת התורה". ובב"י הזכיר דברי האגור ומהרי"ל (החדשות מה), שאע"פ שאינן חייבות, ואף אמרו שהמלמד ביתו תורה כאילו מלמדה תיפלות (סוטה כ, א), זהו בתורה שבע"פ, אבל לא בתורה שבכתב. ועוד, שהן קוראות קורבנות וצריכות לברך לפני כן. ועוד, שהן צריכות ללמוד את הדינים השייכים להן, וכפי שכתב הסמ"ק. ע"כ. ולפי טעם זה אשה יכולה להוציא גברים בברכתה.
והגר"א באר (סו"ס מז), שהן מברכות על התורה כמו על שאר מצוות שהזמן גרמן, שלדעת ר"ת והר"ן והרמ"א (או"ח תקפט, ו), רשאיות לברך עליהן. וכ"כ עוד אחרונים רבים. ולפי זה אשה אינה יכולה להוציא גברים בברכתה.
אלא שלפי טעם זה קשה היאך לשו"ע נשים מברכות, והלא הוא פוסק כרמב"ם שנשים אינן רשאיות לברך על מצוות שאינן חייבות בהן (או"ח יז, ב; תקפט, ו). ואכן בשו"ת חקרי לב (או"ח י) סובר שאין לנשים לברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לעסוק בדברי תורה". אמנם את ברכת "אשר בחר בנו" משמע ממנו שרשאיות לברך, שהיא ברכת שבח. והחיד"א (שו"ת יוסף אומץ סז) פירש, שהשו"ע כתב שמברכות מפני שכך המנהג הקדום. ועל כרחך צריך לבאר שהוא מפני שנשים חייבות ללמוד את דיניהן, כדי לדעת לקיימם (וכ"כ בספר חסידים סי' שיג). ואע"פ שחובה זו אינה מצד מצוות תלמוד תורה, מ"מ כיוון שבפועל צריכות ללמוד, יכולות לברך. ובשם הגר"ח מבריסק ביארו, שברכת התורה אינה רק ברכה על המצווה אלא ישנו דין בפני עצמו שצריך לומר ברכה לפני לימוד תורה, וכיוון שנשים צריכות לעסוק בתורה כדי לדעת את דיניהן - צריכות לברך. כעין זה כתב באורח משפט יא. ויעויין עוד בהליכות ביתה ג, א-ב, ילקוט יוסף מז, יח, שסיכמו את הסוגיה. ובעוד מקורות באש"י ז, הערות לא-לב.
^ 4.. לדעת ברכי יוסף מז, ח, גם לסוברים שברכת התורה מהתורה, נשים חייבות בה מדרבנן, ולכן לכל הדעות במצב של ספק אין לברך. אמנם לפי הבאו"ה מז, יד, לפי הסבר המ"א, אשה יכולה להוציא איש, למרות שחיובו מהתורה, ומשמע שגם חיובה מהתורה. ועי' בהליכות ביתה ג, ג. ומ"מ בזה שתברך 'אהבת עולם' לכל הדעות תצא מהספק. ולעיל ו, 4, נתבאר שקריאת שמע ודאי עולה לנשים כלימוד, אף שלגבי גברים יש ספק.
^ 5.. כתב הצל"ח ברכות יא, ב, דבר חידוש, שאשה שהפסיקה בדברים אחרים וחזרה ללמוד, צריכה לחזור ולברך את ברכות התורה. וזאת משום שהטעם שהגברים אינם צריכים לחזור לברך, מפני שחיוב הלימוד שלהם נמשך יומם ולילה, אבל אשה שאין עליה חיוב כזה, בכל פעם שתלמד צריכה לברך. אולם דבריו לא נתקבלו להלכה. וכן כתב מרן הרב (טוב רואי לברכות אות צה), שהואיל ויסוד חיוב נשים בברכות התורה נטפל לחיוב גברים, לא יתכן שיהיה חיוב הטפל יותר מהחיוב העיקרי. ע"כ. בנוסף לכך, בכל מקום שיש ספק, כתב הברכ"י, והובא בכה"ח מז, לד, שאינן מברכות. ואף שבהערה 4 מובא שיש חולקים על הברכ"י שסובר שהכל מודים שחיוב הנשים בברכת התורה מדרבנן, מ"מ להלכה נראה שדעתו מוסכמת, שבספק לא תברך. (וכ"כ בהליכות ביתה ג, ג; ג, ה; ובהליכות שלמה ו, ד).
עוד אפשר לבאר על פי מה שבארנו בהלכות א-ג, שעיקר מה שנשים מברכות על התורה הוא מתוך שייכותן לכלליות התורה ולקיומה, ולצורך כך גם צריכות ללמוד את דיניהן ויסודות האמונה והמוסר, ולכן הברכה אינה שייכת ללימוד מסוים אלא היא ברכה כללית על עצם התורה, וככל ברכות השחר אין צריך לאומרה יותר מפעם אחת ביממה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il