ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת האנציקלופדיה התלמודית
מדוע אין (ואולי יש?) במנהג הכפרות משום "דרכי האמורי"?
גדרם ומהותם. דרכי האמורי הם מחוקות עובדי הכוכבים, שאין בהם משום עבודה זרה (תוס' סנהדרין נב ב ד"ה אלא ועבודה זרה יא א ד"ה ואי), אבל נהגו לעשותם לשם תורת הבל ושטות שלהם (תוס' ע"ז שם). ואיסורם הוא משום וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ (כאן. תורת כהנים שם בשם רבי מאיר ורש"י שבת סז א במשנה), או משום וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם (שמות כג כד. רש"י ע"ז שם ד"ה ולא וחולין עז א במשנה).
מהדברים האסורים משום חקות הגוים ישנם שהוגדרו ביחוד בשם דרכי האמורי, והם מיני ניחושים (רש"י שבת שם ד"ה דרכי וחולין שם ד"ה דרכי; ר"ן חולין שם, ועוד), ודברים שאינם מתחייבים מהעיון הטבעי; והם סעיפים ממעשה הכישוף (מורה נבוכים ח"ג פל"ז), ואין להם מבוא בדרכי הטבע, ולא נתאמתו בנסיון (חידושי הר"ן סנהדרין נב ב), ומעשה תהו המה ואין בהם תועלת (ר"ן חולין עז ב), והם דברים משונים ותמוהים. ועל כן נקראו חוקות, כחוק שאין לו טעם לדבר (מהרי"ק שרש פח). בכולם יש סרך עבודה זרה (ר"ן ע"ז יא א), שהם מושכים למעשה כשפים, אשר הם נמשכים לענייני הכוכבים, ויתגלגל הענין להגדיל הכוכבים ולעבדם ולרוממם (מו"נ שם). דעת היראים (השלם סי' שיג) שאין לנו בדרכי האמורי אלא אלה שמנו חכמים (בתוספתא שבת פ"ז ופ"ח), ואין להוסיף עליהם, שאינם מסברא אלא מן הקבלה. אבל המהרי"ק (שם) והרמ"א (בשולחן ערוך יורה דעה קעח א) סוברים שכל מה שנהגו העכו"ם למנהג ולחוק ואין טעם לדבר, יש לחוש בו משום דרכי האמורי, ושיש בו שמץ עבודה זרה מאבותיהם.
מנהג כפרות. הרשב"א (סי' שצה) והארחות חיים (דין ערב יום הכפורים) בשם הרמב"ן כתבו על המנהג לעשות כפרות בערב יום הכפורים, שהוא אסור משום דרכי האמורי. וכן כתב השולחן ערוך (אורח חיים תרה א) שיש לבטל המנהג. אבל הגאונים כתבו מנהג זה (תשובות הגאונים שערי תשובה סי' רצט בשם רב ששנא גאון; תורתן של ראשונים ח"א עמ' 50 בשם רב נטרונאי, ועי' אוצר הגאונים יומא עמ' 64-62), וכן רבים מן הראשונים והאחרונים; וכן נוהגים מנהג כפרות בכל מקום (עי' רא"ש יומא סי' כג ושבלי הלקט השלם סי' קפג ומחזור ויטרי עמ' 373 ועוד). וכן כתב הרמ"א (בשו"ע שם) שמנהג ותיקין הוא, ואין לשנות.
חמדת האנציקלופדיה התלמודית (84)
רבנים שונים
54 - הפרשה באנציקלופדיה התלמודית- תזריע
55 - הפרשה באנציקלופדיה התלמודית - אחרי מות
56 - הפרשה באנציקלופדיה התלמודית- האתרוג
טען עוד
ונחלקו ראשונים בלחשים:
(א) הר"ן (שבת סוף פ"ו בשם תוס' ורבנו יונה), המרדכי (שם סי' שס), הטור והשולחן ערוך (או"ח שם) בשם "יש מי שחשש", סוברים שדווקא לחשים מומחים וידועים שאנו יודעים בהם שמרפאים, מותרים. והוסיף המאירי (שם) שהוא הדין בכל דבר סגולי, דווקא כשההמון בטוח בתועלתם, שמצד בטחונם בדבר טבעם מתחזק ומכח ההרגל נוצר עזר טבעי בהם. והרמב"ם (מו"נ שם) כתב שכל מה שמתאמת נסיונו בהם, אף על פי שאינו מתחייב מצד ההגיון, מותר לעשותו; ושלכן התירו במשנה (שבת סז א) להשתמש בסגולה של שן שועל, משום שבזמן ההוא היו חושבים שהנסיון הוכיח רפואתו.
(ב) אבל הרשב"א (ח"א סי' קסז ותיג ותתכה, ועי' בדק הבית להב"י יו"ד סי' קמא שכתב שהרשב"א חזר בו מהתירו), הרא"ש (שבת שם), הר"ן (שם בשם הרשב"א) והדעה הראשונה שבטור ובשולחן ערוך (או"ח שא כז) חולקים וסוברים, שאפילו אם לא ידענו בבירור שמרפאים, מותרים, אם אינם מאלה שאמרו חכמים בפירוש שאסורים משום דרכי האמורי. ואין אוסרים אותם מטעם שאין הסגולה הרפואית ידועה לחכמי הטבע, שהרי יש כמה סגולות שלא נודע עיקרן לכל בעלי הטבע; והרי אין לך דבר רחוק מן הטבע כמו הלחש "שברירי ברירי רירי ירי רי", וחכמים התירוהו (עי' פסחים קיב א. שו"ת הרשב"א שם). ולא אסרו אלא אותם שבדקו ואינם מועילים (ר"ן שם; דעה א' בטוש"ע שם), או כשעושה מעשה ואין ניכר בו שהוא משום רפואה (רא"ש שם; טוש"ע שם).
מי שנתעטש ואומרים לו: מרפא - לרפואה (או: לבריאות) - דעת תנא קמא בתוספתא (שבת פ"ח) שהרי זה מדרכי האמורי; אבל רבי אלעזר ב"ר צדוק אומר (שם) שאינו אסור אלא בבית המדרש, משום ביטול תורה בלבד. וכן ההלכה (רמב"ם תלמוד תורה פ"ד ה"ט; טוש"ע יו"ד רמז יז).
כל דבר שעושים משום טעם מיוחד, ולא לניחוש, אין בו משום דרכי האמורי. ולכן ממשיכים לפני חתנים וכלות צנורות של יין ושל שמן - משום סימן טוב (רש"י ברכות נ ב ד"ה ממשיכין) - ואין חוששים משום דרכי האמורי (תוספתא שבת פ"ח ומס' שמחות פ"ח. וגם אין בזה איסור בזיון אוכלין). וכן שורפים על המלכים שמתו את מיטתם וכלי תשמישם, ואין בו משום דרכי האמורי (תוספתא שבת שם ומס' שמחות שם וסנהדרין נב ב). וכן עוקרים על המלכים שמתו, היינו שעוקרים וחותכים הגידים מפרסות הסוסים שהיו רוכבים עליהם, ואין בו משום דרכי האמורי (תוספתא שם וע"ז יא א), שהרי יש טעם בדבר, ששורף לכבודם - כלומר, שאין אדם אחר ראוי להשתמש במה שהשתמש הוא (ר"ן ע"ז שם).
קדושים
הצלת נפשות
על פי הערך: הצלת נפשות, שבאנציקלופדיה התלמודית כרך י
לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ. (יט טז)
האם חייבים להיכנס לספק סכנה כדי להציל אדם מסכנה ודאית?
האם חובה לתרום אבר, כגון כליה, כדי להציל חיי הזולת?
המצוה ומקורה. הזהירה התורה מלהתרשל בהצלת נפש אחד מישראל כשנראהו בסכנת מות ויש לנו יכולת להצילו (ספר המצוות לא תעשה רצז, על פי תורת כהנים קדושים וסנהדרין עג א), שנאמר: לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (סהמ"צ שם) - שלא תעמיד עצמך על דמו, אלא הצילהו (רש"י סנהדרין שם, וברש"י על התורה שם: לראות במיתתו ואתה יכול להצילו). וכן שנינו: מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר, או חיה באה עליו, או לסטים באים עליו, שהוא חייב להצילו? שנאמר: לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (תו"כ קדושים פ"ד; ברייתא סנהדרין שם). וכל הרואה את חברו בכל אלה ויכול להצילו ולא הציל, או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה, או טומנים לו פח, ולא גילה אוזן חברו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא בא על חברו ויכול לפייסו ולהסיר מה שבלבו, ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו - העושה אותם עובר על לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (רמב"ם רוצח פ"א הי"ד; טור ושולחן ערוך חושן משפט תכו). וכתב הריב"א בפירושו על התורה, שלפיכך כתובים בפסוק אחד "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא כאן), שאף על פי שהזהרתיך על לשון הרע, אם יאמר לך אדם שרוצה להרוג את חברך, אל תעמוד עד שתודיע לו.
אפילו אם לא ברור שחברו ימות בסכנה זו, חייב להצילו, שלֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ נאמר אף על ספק סכנה (חידושי הר"ן סנהדרין שם).
חייב להציל את חברו בין בגופו ובין בממונו, היינו לשכור אחרים שיצילו (סנהדרין שם; שו"ע חו"מ ריש סי' תכו). וכל מי שיכול לשכור אחרים להציל ולא הציל, עובר על לאו זה של לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (רמב"ם רוצח שם; טוש"ע שם), שמשמעות הכתוב היא לא תעמוד על עצמך, אלא חזור על כל צדדים שלא יאבד דם רעך (רש"י שם ד"ה קמ"ל).
הניצל חייב לפרוע למציל מה שהוציא בהצלתו, שאין אדם חייב להציל חברו בממונו כשיש לניצול ממון (רא"ש סנהדרין פ"ח סי' ב ע"פ גמרא שם עד א; רמ"ה שם; מאירי שם; שו"ת מהר"ם ב"ר ברוך סי' לט; בית יוסף חו"מ שם וסמ"ע שם ס"ק א). אבל אם אין לו במה לפרעו, לא ימנע בשביל כך; ואם נמנע, עובר על לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (שו"ע הרב שם ס"ז).
וכן יש חיוב על הרופא לרפאות את החולה, כשרואה אותו מסוכן ויכול להצילו בגופו או בממונו או בחכמתו, שנאמר: וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ (דברים כב ב) - לרבות השבת גופו (פירוש המשנה להרמב"ם נדרים פ"ד מ"ד על פי ספרי שם פסקא רכג, ובתוס' הרא"ש ברכות ס א כתב בשם הר"י מאורליינש שעובר גם על לא תעמד על דם רעך). ואסור ליטול שכר הלימוד והחכמה, אבל מותר לו ליטול שכר בטלה וטירחה (רמב"ן בתורת האדם שער הסכנה). אולם אם התנה כן מראש, יכול ליטול שכר חכמתו יותר מטירחתו (רמב"ן שם, ועי' טוש"ע יו"ד שלו ג ושער משפט סי' ט ס"ק ב).
במקום סכנה. אם חייב להכניס עצמו בספק סכנה בשביל הצלת חברו מסכנה ודאית, נחלקו בדבר:
(א) בהגהות מיימוניות (דפוס קושטא רס"ט רוצח פ"א הי"ד, והביאו בכסף משנה שם ובב"י חו"מ תכו) כתב בשם הירושלמי (ולפנינו בירושלמי אין, ועי' העמק שאלה שאילתא קמז) שחייב להכניס עצמו לספק סכנה בשביל כך (וכן הסכים בשו"ת חוות יאיר סי' קכו, וכן הדעה הראשונה בשו"ע הרב נזקי ממון ס"ז). ומבואר בכסף משנה ובית יוסף (שם) הטעם, שזה ודאי וזה ספק.
(ב) אבל הסמ"ע (סי' תכו ס"ק א) כתב בדעת הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש והטור, שהשמיטו ירושלמי זה, שחולקים וסוברים שבמקום שיש ספק סכנה לעצמו אינו חייב להציל חברו (וכן דעת האיסור והיתר כלל נט דין ה, והיד אליהו מלובלין סי' קמג, וכן דעה ב' בשו"ע הרב שם). ובשו"ת רדב"ז (ח"ג סי' אלף נב) כתב שהרי זה חסיד שוטה אם עשה כן, שספק שלו עדיף מודאי של חברו. וביאר בשו"ע הרב (שבת סי' שכט ס"ח) שהרי נאמר "וחי בהם" (ויקרא יח ה), ולא שיבא לידי ספק מיתה (עי' יומא פה ב ורש"י) על ידי שיקיים מה שנאמר לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (וכעין זה במנחת חינוך מצוה רצו). וכך כתב בספר חסידים (סי' תרעד): לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ, אבל אם הרבה נלחמים עליו, אל תשליך עצמך בסכנה ואל תעשה פשיעה בגופך. וכן אם אדם טובע בנהר והוא כבד, אל תעזור לו פן תטבע עמו. (ואם יחיד חייב להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל רבים, עי' באור שמח רוצח פ"ז ה"ח ומשך חכמה פ' שמות על פסוק לך שוב מצרימה שסובר שפטור, ומשפט כהן סי' קמג שסובר שחייב).
(ג) והרדב"ז (לשונות הרמב"ם סי' אלף תקפב) חילק, שאם הספק שקול אינו חייב; אבל אם הדבר נוטה יותר אל ההצלה, עובר על לא תעמד.
בסכנת אבר נחלקו אחרונים אם חייב להציל נפש חברו, כגון שהמלך אמר לו הנח לי לקצוץ אזנך או אבר אחר שאינך מת ממנו, או אמית ישראל חברך:
(א) בפסקי רקנטי (סי' תע) ובאור שמח (רוצח פ"ז ה"ח) כתבו שחייב להניח לקצוץ אברו כדי שיציל על ידי זה נפש חברו.
(ב) הרדב"ז (ח"ג סי' אלף נב) חולק וסובר שבכריתת אבר יש חשש של סכנת נפש, ואינו מחוייב למסור עצמו בשביל הצלת חברו, אלא מידת חסידות היא למי שעושה כן, אבל לא מן הדין.
(ג) בספר מעשה בצלאל (על הרקנטי שם) חילק, שאם האנס בא בתחילה לקצוץ את אברו, אלא שאמר לו שאם לא יניח אזי ימית את חברו - לא ניתנה סכנת אבר להנצל על ידי מיתת חברו; אבל אם בא לכתחילה להמית את חברו, אלא שאם יתן לו לקצוץ אברו לא ימיתנו - אין אדם מחוייב על ידי סכנת אבר שלו להציל את חברו. במקום צער לדברי הכל חייב בהצלת נפשות, ואדם מחוייב לסבול צער כדי שלא יהרג חברו (מגן אברהם סי' קנו).
כבוד חכמים
על פי הערך: כבוד חכמים, שבאנציקלופדיה התלמודית כרך כו
מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'. (יט לב)
האם יש כיום תלמידי חכמים שהם בגדר כבוד חכמים המבוארים בתלמוד?
האם חייבים לכבד חכם ששכח תלמודו מחמת מחלה, או שאינו נוהג כשורה?
גדרו. תלמידי חכמים, מצות עשה מן התורה לכבדם ולהדרם (ספר המצוות לרמב"ם עשה רט והלכות תלמוד תורה פ"ו ה"א), ולקום בפניהם ולגדל אותם (סהמ"צ שם). ויש להקדימם לכל דבר שבגדולה, כגון לברכה ולקריאת התורה (במדבר רבה פט"ו אות יז), ולהקדים לדון דין תורה שיש להם, לפני דין תורה של אחר (נדרים סב א ותוס' ופירוש הרא"ש והר"ן שם; שבועות ל א ורש"י ותוס' שם; רמב"ם ת"ת פ"ו ה"י וסנהדרין פכ"א ה"ו; טור ושולחן ערוך חושן משפט טו א וב ויורה דעה רמג ה).
כבוד חכמים, כינוהו בתלמוד "עשה של כבוד תורה" (כתובות קו א ושבועות ל ב). וכן כתב הרמב"ם (בפירוש המשנה אבות פ"ד מ"ו) שמכלל כבוד התורה הוא שיכבד אדם את החכמים נושאיה, וחילול התורה הוא אם אינו מכבדם. ואמרו שעשה זה חשוב ממצוות עשה אחרות, ודוחה אותן (עי' כתובות שם ושבועות שם). עשה זה שהזכירו, פירש רבנו חננאל (שבועות שם) שהוא הכתוב כאן: וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן. וכן כתב הרמב"ם (סהמ"צ שם) והחינוך (מצוה רנז) שהכתוב הזה: מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן, הרי זו מצות עשה לכבד את החכמים - שזקן היינו חכם (עי' קדושין לב ב, ושם הראיות לכך) - ולקום מפניהם ולגדל אותם. ורש"י והר"ן (שבועות שם) פירשו ש"עשה של כבוד התורה" שאמרו, הוא הכתוב: אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא (דברים ו יג), שדרשו בו "את", לרבות תלמידי חכמים (רבי עקיבא בברייתא פסחים כב ב).
בזמן הזה. בזמן הזה נחלקו ראשונים אם נשתנה דין כבוד תלמידי חכמים בעניינים מסויימים מדין תלמידי חכמים שבזמן התלמוד:
(א) מהר"י וייל (סי' קסג) כתב שנתמעט כבוד החכמים, ואין בדורותינו מי שיודעים ובקיאים בכל התלמוד, במקרא, במשנה, בהלכות, באגדות ספרא וספרי וכו'. וכן כתב האגודה (חולין אות כג) שאין לנו עתה תלמיד חכם שיודע אפילו מסכת כלה, שראוי למנותו פרנס על הציבור, כמו שאמרו (שבת קיד א): איזהו תלמיד חכם שממנים אותו פרנס על הציבור? זה ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו במסכת כלה. ואף על פי שאמרו (ראש השנה כה ב): יפתח בדורו כשמואל בדורו, כתב בשו"ת מהרי"ל (סי' סז) שזה דווקא לענין שצריכים לשמוע לגדול הדור ולא לסרב כנגדו על הוראתו ועל תקנתו, אבל לא לענין כבוד תלמיד חכם. וכתב האגודה (שם) שמטעם זה אף על פי שהשוחט צריך להראות סכינו לחכם לפני השחיטה, משום כבודו של החכם, בזמן הזה השוחטים אינם נוהגים כן. ומהר"י וייל (שם) כתב שהקנס שקנסו את המבייש תלמיד חכם לשלם לו ליטרא זהב אינו נוהג בתלמידי חכמים שבזמן הזה.
(ב) בשו"ת כנסת יחזקאל (סי' צה ד"ה סוף, ועי' פתח הדביר או"ח סי' רכד אות ו בביאור דבריו) מבואר שאין לו לאדם להחזיק את עצמו לתלמיד חכם בזמן הזה, ולתבוע כבוד ושררה של תלמידי חכמים. אבל אחרים היודעים ומכירים שהוא תלמיד חכם, חייבים לנהוג בו כבוד כראוי, משום העשה של "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא".
(ג) בשו"ת ופסקי מהרי"ק (החדשים סי' יד) חולק על כל זה וסובר שכל דיני תלמיד חכם נוהגים אף בתלמידי חכמים שבזמן הזה, שהרי כבר אמרה תורה: וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם (דברים יז ט) -ין לך אלא שופט שבימיך (עי' ר"ה כה ב). וכן כתב המהרי"ט (שו"ת ח"ב חו"מ סוף סי' מז) שאין לך להקל במוראם וכבודם של תלמידי חכמים;וכל תלמיד חכם, אפילו אם היה שם גדול ממנו, דין תלמיד חכם יש לו אף בזמן הזה. והוסיף המהרי"ק (שם) שאף אם לא אמרו "יפתח בדורו כשמואל בדורו" אלא לענין שצריך לשמוע לו, מכל מקום אם לא ינהגו בתלמידי חכמים של זמננו גדולה וכבוד כמשפט תלמידי חכמים, לא ישמעו אליהם. וכך כתבו הרשב"א (ח"א סי' תב) לענין נידוי למבזה תלמיד חכם בזמן הזה, והרא"ש (כלל טו סי' י) לענין הקנס של ליטרא זהב למבזה תלמיד חכם ולענין פטור תלמיד חכם בזמן הזה ממס (שם סי' ו).
תלמיד חכם שאינו נוהג כשורה. תלמיד חכם שאינו נוהג כשורה - שאינו נוהג כדרך תלמידי חכמים שהולכים בנחת עם הבריות, ומשאם ומתנם עמהם באמונה - אין חייבים בכבודו, שהוא עצמו מבזה ומשניא את עצמו ואת תורתו. ואם הוא מזלזל במצוות ואין יראת שמים על פניו, הרי הוא כקל שבישראל (שו"ת הרשב"א ח"ב סי' רצא).
שכח תלמודו. אף תלמיד חכם ששכח את תלמודו מחמת אונס - כגון שחלה, או שנטרד בדוחק מזונות (רש"י ברכות ח ב), שלא היתה השכחה מחמת עצלות, שלא למד (שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קמח) - אין לנהוג בו מנהג בזיון (מנחות צט א, וכעי"ז בברכות שם וסנהדרין צו א), אלא יש להיזהר בו לכבדו (רש"י ברכות שם) כאילו לא שכח (מאירי ברכות שם), כשם ששברי הלוחות מונחים היו עם הלוחות בארון (ברכות ומנחות שם).
הלכות שטיפת כלים בשבת
דיני פלסטר בשבת
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
כאב הגלות ותקוות הגאולה
השלמת התמונה
האם מותר לפנות למקובלים?
איך ללמוד גמרא?
למה אנחנו ממש דומים לשמן?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
מה המשמעות הנחת תפילין?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
