^ 1.. ראו לעיל ז, א-ב, והערה 1, שגדר שלום הוא שבית המקדש בנוי, ורק אז יתבטל צום תשעה באב. ומה שכתבתי שצום תשעה באב אינו תלוי ברצון ישראל, כ"כ הרמב"ן בתורת האדם עמ' רמד. וכן דעת רש"י והאשכול והעיטור והסמ"ק ומ"מ ועוד. אמנם יש סוברים שבזמני הביניים, גם מתשעה באב פטורים אלא שרצו ישראל לצום בתשעה באב צום מלא כעיקר התקנה מפני הצרות שנכפלו בו, וכ"כ הרשב"א והריטב"א. אבל מקובל כדעת הסוברים, שצום תשעה באב אינו תלוי ברצון, אלא הוא חובה מתקנת נביאים.
^ 2.. יש אחרונים שסוברים שמלכתחילה גם בתשעה באב חולה יאכל פחות מכשיעור, ובזה לא ישבור לגמרי את הצום ויוכל לומר 'עננו' (הובאו בשדי חמד, ובציץ אליעזר ח"י כה, פרק טז, ב). כיוצא בזה כתב בבאו"ה תקנד, ו, בשם 'פתחי עולם', שבמקום שמחלת החולרע אינה חזקה, והרופאים אומרים שצריך לאכול כדי שלא להידבק מהמחלה, יש לאכול בתשעה באב פחות פחות מכשיעור. כיוצא בזה כתב במ"ב תקנד, יד, בשם א"ר, לגבי יולדת, שאם תוכל, עדיף שתצום כמה שעות. וכ"כ בחת"ס או"ח קנז, שאם די לחולה בשתייה לא יאכל, ואם די באכילה אחת לא יאכל פעמיים. ולמהרי"ל דיסקין בקו"א ע"ה, יש מקום להחמיר בזה לא מצד חיוב הצום אלא כדי שלא לפרוש מהציבור. להלכה, חולה שיחמיר על עצמו ויאכל פחות מכשיעור כזית וישתה פחות ממלא לוגמיו כל כ-7 דקות, לא יברך ברכה אחרונה ויוכל אח"כ לומר בתפילה 'עננו' (ראו לעיל ז, 14). ויש שנוהגים להדר בכך. אולם ההוראה למעשה, שאין צורך שהחולים ידקדקו בכך. וכ"כ בערוה"ש תקנד, סו"ס ז. ואף בבאו"ה לא דיבר שיאכל לשיעורים אלא על מי שלא נחשב כלל חולה. וכ"כ בנשמת אברהם תקנד, ובציץ אליעזר י, כה, פרק טז. אבל אם אפשר, נכון שלא לאכול בלילה (עי' מ"ב תקנד, יד; אבנ"ז תקמ; כה"ח תקנו, ט).
לעיתים ישנם מצבים של ספק חולי, ונראה שאם הספק נובע מחולשה, שיש סבירות שתגיע במשך הצום לחולי, כגון מעוברת חלשה, נכון להורות להתחיל בבוקר לשתות ולאכול לשיעורים כדברי הבאו"ה. וכאשר הספק קשור לפחד, יש מקום להורות להתחיל לצום, ואם הצום יכביד כחולי - לאכול ולשתות.
הפטורים מהצום חייבים בשאר העינויים שאינם נצרכים לבריאותם (חת"ס או"ח קנז).
^ 3.. אמנם כתב הרמ"א תקנד, ו, שיולדת אחר שבעה ימים, כל זמן שאין לה צער גדול תתענה. וכתב במ"ב תקנד, יד, בשם מ"א שרק בט' באב נדחה תקל. אולם כתב ערוה"ש תקנד, ז, שכיום חלילה ליולדת להתענות בתוך שלושים יום מלידתה. וכן מורים עוד פוסקים אשכנזים. והמקילה בזה לא הפסידה.
^ 4.. לדעת רבים מפוסקי אשכנז, יאמרו 'נחם' לפני סיום ברכת 'ובנה ירושלים' (רמ"א תקנז, א). ויש שפקפקו בזה, שלא תקנו לאומרו (הגר"א, הביאו במ"ב תקנז, ה). ויש אומרים, שטוב לאומרו לאחר סיום הברכות יחד עם אמירת הרחמן (כה"ח תקנז, יא).
^ 5.. בימים חמים במיוחד (כשלא היה מזגן), יש שהורו שאם המעוברת מצטערת פטורה מהצום (רשז"א). ויש מקילים יותר, לכל המעוברות, מפני החמסין או מפני החולשה שירדה לעולם (כמובא בהליכות ביתה כה, הערה ג). אולם כתבתי למעשה כפי שורת ההלכה כמבואר בגמרא פסחים נד, ב, בשו"ע ובאחרונים. ועי' בתורת המועדים ז, ג; בפס"ת תקנד, ה; בהלח"ב ז, ד; ובתורת היולדת פרק מח, ד, ו.
^ 6.. כאשר התינוק ניזון מחלב אימו בלבד, וחלבה הולך ומתמעט בצום, והיא אינה מצליחה לתת לו לשתות תחליפי חלב או מים ממותקים מבקבוק - תפסיק את תעניתה כדי להיניקו כראוי. וכן כאשר יש חשש שבעקבות הצום חלבה יפסק ולא תוכל להניק יותר - לא תתענה. והרוצה להדר, תשתה לשיעורים בהפסקות של דקה. ביום הכיפורים אין להקל בכך, הואיל ואין מדובר בפיקוח נפש לתינוק (פנה"ל ימים נוראים ח, י).
^ 7.. המצווה לנידה לטבול בזמן הראשון שהיא יכולה להיטהר לפי ההלכה, אינה דוחה איסור רחיצה בתשעה באב. וכן מי שרגיל לטבול לקריו, אינו רשאי לטבול בתשעה באב, שאין מנהג חסידות דוחה איסור רחיצה (ב"י שו"ע תקנד, ח, תריג, יא).
^ 8.. לדעת רוה"פ, אין צורך ליטול ידיים אחר שירותים אלא פעם אחת, ויש נוהגים שלוש פעמים (עי' מ"ב ד, לט). והנוהגים ליטול תמיד שלוש פעמים, רשאים לנהוג כן גם בתשעה באב, מפני שזו נטילה לטהרה ומצווה ולא לתענוג. (ועי' בפנה"ל תפילה ח, ג-ה, 2).
^ 9.. אם נגע באצבע של יד אחת במקום מכוסה שבגופו, יש אומרים שיטול רק ידו אחת עד סוף קשרי אצבעותיו (ח"א מ, יח, מ"ב תריג, ו), ויש אומרים שצריך ליטול את שתי ידיו (של"ה, יפה ללב, ועי' כה"ח ד, פו). וכן לגבי הנוגע באצבע אחת בנעלו אפילו היא מבד, י"א שיטול יד אחת וי"א שתי ידיו. ויש בדינים אלו עוד ספקות רבים, לדוגמא, האם הנוגע במקום מכוסה שאין בו מלמולי זיעה צריך נטילה (עי' בפנה"ל תפילה ה, 2). לכאורה קשה, שמצד הדין מותר למי שנגע במקומות המכוסים שבגופו לשפשף את ידיו ולומר דברים שבקדושה (שו"ע ד, כג, ומ"ב סא), ומדוע לא ננהג כך ביוה"כ ותשעה באב? ונראה למעשה, שבכל דבר שאדם רגיל להחמיר בכל השנה ליטול ידיים, גם בתשעה באב יטול, כי הוא נוטל לשם מצווה. וכך הדין לגבי הנוגע באצבע אחת במקום מכוסה שבגופו או בנעליים, אם הוא תמיד רגיל ליטול את שתי ידיו, גם בתשעה באב יטול את שתי ידיו עד קשרי האצבעות. ואם הוא רגיל ליטול יד אחת, כך יעשה בתשעה באב. ואם לפעמים הוא נוגע במקומות מכוסים וכדי לומר דבר שבקדושה הוא מסתפק בשפשוף ידיו בבגדיו, כך ינהג גם בתשעה באב. אבל אם הוא עומד להתפלל אחר שנגע במקומות המכוסים שבגופו, יטול ידיו, שכך הדין, כמבואר בפנה"ל תפילה ה, ב. והיוצא משירותים ונגע שם באצבע אחת במקום המכוסה, נראה שלכל הדעות יטול את שתי ידיו, מפני שלדעת רבים, גם היוצא מבית הכסא בלי שהתפנה ובלי שנגע במקום מכוסה, צריך ליטול את שתי ידיו (ועי' בבאו"ה תריג, ג). ואם נגע באצבעו בטיט, ירחץ את מקום הלכלוך בלבד, כי אין בזה רוח רעה שמתפשטת על שאר היד. (ועי' בפנה"ל ימים נוראים ט, 5).
^ 10.. בבאו"ה תקנד, טו, מבאר שיש חילוק בין יוה"כ לתשעה באב לעניין איסור סיכה, שביוה"כ האיסור כולל גם סיכה שאין בה תענוג כמבואר בירושלמי, לפיכך אסור לסוך ביוה"כ לצורך הסרת זוהמה. ואילו בתשעה באב איסור סיכה הוא כדין אבל, ולכן רק סיכה של תענוג אסורה, ואילו סיכה להסרת זוהמא מותרת. ודחה דעת המטה יהודה שהשווה דין תשעה באב לאיסור יוה"כ.
^ 11.. כתב שכנה"ג תקנא ותקסז, שאסור לעשן בימי הצומות, מפני שהעישון משיב את הנפש מדאגת החורבן, ויוצר תחושה של שובע, ואף יש בו חילול השם, כי הגויים אינם מעשנים בימי תעניתם. ולדעת רבים, אין איסור לעשן מצד הצום, ובמיוחד למי שנצרך לו כדי להפיג את עצבנותו. ובמ"ב תקנה, ח, היקל למי שנצרך לעשן אחר חצות בצנעה. ורבים הקילו למי שנצרך לעשן בצנעה גם לפני חצות, והביאם ביבי"א א, לג. וכבר נודע שהעישון מזיק לבריאות, ומי שרגיל לעשן מצווה שיתאמץ ככל יכולתו להפסיק, אולם כל עוד הוא מכור לכך, מותר לו לעשן בצום כדי להקל את צערו.
^ 12.. במהדורה הקודמת שנכתבה בתשס"ה, כתבתי שההוראה המקובלת כדעת המתירים, ואע"פ כן מי שיכול להסתפק בנעלי בית או נעלי בד שאינן מגינות באופן שלם על הרגל - טוב שיחמיר, ועתה כתבתי שצריך להחמיר, מפני שכך עולה בבירור מהסוגיה, וככל שעובר הזמן יותר פוסקים כותבים כך למעשה. וכ"כ באהלה של תורה ב, פא; והלח"ב כב, כה, בשם ריש"א. וסוגיה זו מבוארת בהרחבה בפנה"ל ימים נוראים ט, ה.
^ 13.. שו"ע תקנד, יח. מיטות צמודות נחשבות כמיטה אחת. כתבו האחרונים שכמו שביוה"כ (שו"ע תרטו, א) יש להחמיר בכל ההרחקות שבזמן נידה כך גם בתשעה באב. ולדעת רוה"פ יש להחמיר בזה ביום של יוה"כ כמו בלילה, ולדעת הט"ז אין צריך להיזהר בזה ביום של יוה"כ. ולגבי תשעה באב כתבו הרבה אחרונים, שאין צריך להיזהר ביום, מפני שהם אבלים והאשה אינה מקושטת, ואין לחוש שיגיעו לתשמיש המיטה (מ"ב תקנד, לז, כה"ח פה). ויש שהחמירו בנגיעה גם ביום (קצוש"ע קכד, יב, הל' חגים כו, מט). ונראה שלכל הדעות נגיעה של חיבה אסורה גם ביום. וכן אסור לישון במיטה אחת ביום.
^ 14.. שורש ההלכה בתענית ל, א, ונתבאר בשו"ע תקנד, א-ג. ספרי מוסר: י"א שאם יש בהם פסוקים ודברי חז"ל אסור ללומדם (עי' פס"ת תקנד, ב), אבל העיקר שמותר, וכדברי המאירי (מו"ק כא, א). לימוד עיון שאסור הוא לימוד שמגמתו לחדש חידושים או להבין את עומק הפשט, אבל כאשר המטרה להבין באופן פשוט - מותר.
יש סוברים שמצוות תלמוד תורה אינה חלה בתשעה באב ואינה חלה על האבל בשבעת ימי אבלות. ורבים סוברים שהיא חלה תמיד, אלא שבימים אלו צריך ללמוד בדברים הרעים (עי' ביבי"א ח"ח יו"ד לה, ובפס"ת תקנד, 2, 3).
לעניין לימוד תורה של ילדים קטנים, ראו להלן בהלכה כא.
^ 15.. תוספתא תענית ג, יא: "אין שאלת שלום לחברים בתשעה באב, ולהדיוט בשפה רפה". יש שהבינו שהאיסור הוא רק לת"ח שנקראים חברים, וכך משמע מהרמב"ם וכפי שהבין הב"ח. אולם המרדכי במו"ק תתצה, גרס בתוספתא "אין שאלת שלום לחברו (משמע לכל אדם) ולהדיוטות משיבים בשפה רפה". וכן דעת שו"ע תקנד, כ, וכמעט כל האחרונים. ומ"מ למדנו שאין להעיר למי שאינו בקיא בהלכה, כי י"א שאינו חייב בזה.
^ 16.. בשו"ע תקנט, ג, ועוד פוסקים כתבו שהמנהג לשבת עד מנחה. ולרמ"א, מ"א ומ"ב יב, עד חצות, וכ"כ הרב אליהו בהערות לקצוש"ע קכד, טז. וכן עולה מספרי מנהגים מצפון אפריקה. ויוצאי ספרד שנהגו להחמיר עד מנחה ומתקשים בכך, רשאים לסמוך על המיקלים לשבת על כסא אחר חצות, או לפחות מחצי שעה אחר חצות שהוא זמן מנחה. ויש אומרים, שמיד אחר סיום אמירת הקינות, אף לפני חצות, אפשר לשבת על הכסא, וכ"כ בספר הברית וכך משמע ממס' סופרים יח, ז, והביאם בהלח"ב ז, 95, והמתקשים לשבת על הארץ רשאים לסמוך על כך.
^ 17.. המהרי"ל ישב ממש על הקרקע. וכיוון שאין בזה חיוב, המ"א תקנט, ב, היקל בישיבה על גבי כר. וכתב הבא"ח דברים כ', שלא יהיה גבוה מטפח. ורבים מקילים עד ג' טפחים, שהוא לבוד לקרקע. והחזו"א הקל ביותר מג' טפחים. ובמ"ב יא, ובשעה"צ ט, היקל בשעת הצורך לשבת על גבי ספסל נמוך (ומסתבר שהיה גבוה מג' טפחים). לעניין מנהג המקובלים, עי' בכה"ח תקנב, לט, שאין חובה להניח חציצה על מרצפות, ומ"מ היכא שאפשר טוב להחמיר.
^ 18.. החילוק לפי השיהוי מבואר בתה"ד ורמ"א תקנד, כב, ויסודו, שהשיהוי מסיח את הדעת מהאבלות. ולפיו יש לקבוע את הדין בכל שאלה. נחלקו האחרונים אם מותר לכתוב, כמובא בבאו"ה 'על', וכה"ח קי. וכתבתי לפי יסוד ההלכה, שהכל תלוי בהיסח הדעת מהאבלות. וכשיש חשש שישכח את חידושו יכול לכותבו מדין מלאכת דבר האבד.
^ 19.. במסכת סופרים יד, א, מבואר שמברכים על קריאת המגילות, שיר השירים בפסח, רות בשבועות, איכה בתשעה באב, קהלת בסוכות, אסתר בפורים. וכ"כ גדולי הראשונים באשכנז, מחזור ויטרי, הגה"מ בשם מהר"ם, או"ז, שבולי הלקט, מהרי"ל, מנהיג ועוד. ורדב"ז וב"י תקנט, ב, כתבו שנהגו שלא לברך. והרמ"א או"ח תצ, ט, כתב שמספק אין לברך. וכ"כ ט"ז, פמ"ג וחק יעקב. מנגד, לדעת לבוש, ב"ח, מ"א תצט, ט, יש לברך. והנוהגים לברך מקפידים לקרוא את המגילה מקלף (עפ"י תשובות רמ"א לה, מ"ב תצ, יט). בפנה"ל מועדים ב, י, ובהרחבות שם, ביארתי דין זה על כל שיטותיו.
^ 20.. למנהג צפון אפריקה אומרים 'נחם' רק במנחה כאשכנזים (תפילת החודש). וכ"כ הרב אליהו כז, ב, שמנהג ספרדים הרגיל. ומנהג מקובלי ישיבת בית אל לומר 'נחם' גם בשחרית. גם מי שאינו צם אומר 'נחם' בתפילה למרות שאינו אומר 'עננו'. השוכח לומר תפילת 'נחם', יאמר אותה בברכת ה'עבודה' (באו"ה תקנז), ואם שכח יאמר ב'אלוהי נצור', ואם סיים את התפילה, לא יחזור כדי לומר 'נחם'.
^ 21.. לראב"ד, אין להניח תפילין בתשעה באב, כדרך שאבל אינו מניח תפילין ביום הראשון לאבלותו. ויש אומרים, שאין חיוב להניח תפילין אבל גם אין איסור, וכ"כ המאירי שדעת קצת חכמים, וכן באר המגיד משנה את דעת הרמב"ם (לעניין תפילין של ראש). ולרמב"ן, רשב"א, רא"ש ורוב הראשונים, חובה להניח תפילין בתשעה באב. והמנהג הרווח, כפי שכתב בשו"ע תקנה, א, שלא להניחם בשחרית אלא רק במנחה. וכן מובא בשם מהר"ם מרוטנבורג ועוד ראשונים, שבשחרית יש לנהוג כמו באבלות של יום ראשון, אבל אחר המנחה - כמו באבלות שאר הימים, שצריך להניח תפילין. ורבים מגדולי הספרדים ומקצת מגדולי האשכנזים, דקדקו להתעטף בטלית ולהניח תפילין לפני תפילת שחרית, כדי לקרוא ק"ש בהידור, ואח"כ הלכו לביהכ"נ והתפללו בציבור בלא טלית ותפילין, וכך נהג מהר"ם גלאנטי. ויש שכתבו שכך ראוי שכולם ינהגו, וכ"כ בבא"ח דברים כה. ויש שנהגו להתפלל בבית ובאו לבית הכנסת לקריאת התורה וקינות, וכך נהגו החיד"א ור"ח פלאג'י. ויש קהילות שהתפללו במניין עם טלית ותפילין, וכ"כ הכנה"ג שמנהג מנטובה שבאיטליה, וכ"כ בשולחן גבוה שמנהג סלוניקי ואיזמיר, וכך נהגו מקובלי בית אל שבירושלים, כמובא בכה"ח תקנה, ד. מי שמנהג אבותיו להניח תפילין בשחרית בביהכ"נ, והוא מתפלל במניין שאינם מניחים תפילין, יניח תפילין בביתו ויקרא בהם ק"ש, ואח"כ יבוא לביהכ"נ להתפלל עם הציבור בלא תפילין.
^ 22.. בשו"ע תקנד, ג, כתב שמותר לומר את כל סדר היום ואפילו מדרש ר' ישמעאל. וכ"כ בערוה"ש תקנד, ו. והרמ"א תקנט, ד, כתב שאין לומר פיטום הקטורת. ועי' בהלח"ב ז, מד, שפירש שהכוונה לפיטום הקטורת שבסוף התפילה, ועליו אמרו שאין כל אדם רגיל לאומרו. אמנם במ"ב תקנד, ז, משמע שמדובר בפיטום הקטורת שלפני התפילה. ומ"מ משמע מהמ"ב שהכלל הוא, שמה שרגילים לומר בסדר התפילה בכל יום, אפשר לומר גם בתשעה באב. וזו דעת הי"א שכתבתי למעלה. מנהג רבים מצפון אפריקה ובבל, שאין אומרים התוספות שבסיום תפילת שחרית שאחר קדיש תתקבל.
^ 23.. הט"ז התיר לומר שנים מקרא ואחד תרגום של אותו יום, ויש שנהגו לפיו, וכן מנהג חסידי חב"ד לעניין חת"ת. אבל רוב ככל האחרונים לא קיבלו את דעתם, כמבואר בשעה"צ תקנד, יא. וכן אין לקרוא בסדר חוק לישראל ומעמדות, כמבואר בברכ"י תקנד, ה, ומ"ב ז. מי שיש לו חולה, מותר לומר עליו תהילים גם לפני חצות, כי זו תפילה ולא לימוד.
^ 24.. לדעת רא"ש, ר"ן וטור או"ח תריג, מברכים 'שעשה לי כל צרכי' ביוה"כ, וכ"כ במ"ב תקנד, לא. ולפי הרמב"ם הסובר שאין מברכים על דבר שלא נהנים ממנו, אין לברך, כמובא בב"י שם. וכן נהג הגר"א. אבל במוצאי הצום בעת שנעל מנעלים בירך (מעשה רב ט). ומנהג האר"י, שככלל מברכים גם על דברים שלא נהנים מהם (פנה"ל תפילה ט, ג), אבל בצומות אין מברכים, וכן נוהגים ההולכים אחריו, כמובא בכה"ח מו, יז. וברב פעלים ב, ח, כתב שגם במוצאי הצום לא יברכו. ועי' בתורת המועדים י, יד, ושם כתב את ההוראה המקובלת אצל הספרדים שלא לברך בצומות, אבל הוסיף שהמברכים יש להם על מה שיסמוכו, ושאביו הגרע"י נוהג לברך.
^ 25.. המחמירים: רש"ל, ב"ח, מ"א, א"ר ועוד. ואמנם נפוץ בציבור כי האשכנזים מחמירים בזה והספרדים מקילים. אולם לא כן מבואר באחרונים. בין הספרדים רבים מחמירים גם בכיבוס, רחיצה ותספורת, ומהם: החיד"א במח"ב תקנח, א, ור"ח פלאג'י במועד לכל חי י, צב, וכה"ח תקנח, ו. וכנה"ג בהגה"ט, מאמ"ר, ויחו"ד ה, מא, הקילו. ובבאו"ה כתב שבשעת הדחק אפשר לסמוך על המקילים. וכך דעת רוה"פ. והרב אליהו (הל' חגים כט, ג-ד) כתב שיש להחמיר עד חצות, ומי שמחמיר בכל הדברים כל היום העשירי, הרי זה משובח. וכ"כ בכה"ח תקנח, י.
ככלל דין יום העשירי כדין תשעת הימים למנהג אשכנזים, ומעט קל יותר. שבתשעת הימים נוהגים לצמצם בהזמנת אנשים לסעודת מצווה שאוכלים בה בשר ושותים יין, ואילו במוצאי תשעה באב אין מצמצמים (מ"ב תקנח, ב). ויש חסידים שנהגו לעשות סיום במוצאי תשעה באב, כי בפנימיות היום גנוזה שמחה שממנו מתחילה הגאולה (עי' פס"ת תקנח, 4). ועוד הקילו לאכול במוצאי הצום תבשיל שיש בו טעם בשר (באו"ה שם). עדיף להימנע מתשמיש המיטה בליל עשירי, אבל אם הוא יום טבילה או יוצא לדרך, אין להימנע (מ"ב תקנח, ב; כה"ח ז).
^ 26.. הלכה זו כבר הוזכרה לעיל א, טז. לדעת מהרי"ל, יש לדחות את קידוש הלבנה ליום אחר. וכתב הרמ"א תכו, ב, שאם חל תשעה באב ביום חמישי, ידחו את קידוש הלבנה למוצאי שבת, ואם חל ביום אחר, ידחו את קידוש הלבנה ללילה הבא. ורוב האחרונים כתבו שאין לדחות את המצווה, אלא מיד במוצאי תשעה באב צריך לקדש את הלבנה, וכ"כ כנה"ג, פר"ח, חיד"א, ח"א, מ"ב תכו, יא. ויש שהוסיפו טעם, שיש גם קצת שמחה במוצאי ט' באב, על משיח בן דוד שנולד בט' באב, ועל כן ראוי לקדש הלבנה. ומ"מ כתב מ"ב שם ועוד אחרונים, שטוב לטעום לפני כן ולנעול נעליים. ועי' לעיל א, טז.
^ 27.. כתב בשו"ע תקנד, יט, שבשבת שחל בו תשעה באב הכל מותר ואפילו תשמיש המיטה, ולרמ"א יש להימנע מתשמיש המיטה, מפני שאבלות שבצנעא חלה, שאינה פוגעת בכבוד השבת. אבל בליל טבילה, גם לנוהגים עפ"י הרמ"א יש מצוות עונה (מ"ב מ, עפ"י השל"ה ומ"א). לאור זאת בכל עת שיש מצוות עונה הרוצה לסמוך על השו"ע רשאי.
^ 28.. בשו"ע תקנט, ט, היקל לבעלי הברית לאכול ולשתות בצום נדחה, וכן דעת רוב הפוסקים, וכ"כ במ"ב תקנט, לה. אמנם יש שנהגו להחמיר, וכ"כ מ"א תקנט, יא. וכן נהגו למעשה בקהילות רבות. וכ"כ בכנה"ג שנהגו להחמיר בטורקיה, וכ"כ בשולחן גבוה שנהגו להחמיר בסלוניקי, וכן נהגו להחמיר בתימן, כמובא בשו"ת פעולת צדיק ג, קמז. וכ"כ ערוה"ש תקנט, ט, שלא ראינו ולא שמענו מי שעשה סעודה בתשעה באב שנדחה, ואפילו לא בשאר הצומות הקלים.
^ 29.. אמנם לגבי יוה"כ פסק בשו"ע תרטז, א, שרק בנעילת הסנדל הקטנים חייבים כי אין כל כך צער בקיום האיסור, אבל מותר לרחוץ ולסוך אותם. אלא שטעם ההיתר מפני שנהגו לרחוץ ולסוך את הקטנים כדי לסייע בגידולם, אבל כיום שאין נוהגים בזה, נראה שגם רחיצה וסיכה אסורה כנעילת הסנדל. וכ"כ בנטעי גבריאל סט, ב; עג, ג. ואמנם בחכ"א קנב, יז, כתב שרק ביום הכיפורים מחמירים לחנך את הקטנים בנעילת הסנדל, אבל בתשעה באב ובאבלות, כיוון שיש בזה קצת צער, אין צריך לחנכם. אולם ביאר מ"א תקנא, לח, שהואיל וזו אבלות של רבים - מחנכים בה את הקטנים. (כתב במ"ב תקנא, פא, שיש שני טעמים לאיסור תספורת לקטן בשבוע שחל בו: א' מצד חינוך, ואזי האיסור מתחיל מגיל שש. ב' מפני עגמת נפש של הגדולים, ואזי הוא מתחיל לפני כן).