ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- כתובות
אונס ביום האחרון
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
נתנאל חיים בן אילנה אסתר
כתב על כך הנימוקי יוסף שלדברי הרמ"ה נראה ברור שמי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל מפני שסבור שעדיין ישאר לו זמן אחר שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק בו ובין כך ובין כך עברה לו השעה – אינו נקרא מזיד ופושע ויש לו את זכות התשלומין. וכן מי שנתחייב לחבירו בשבועה שיתן לו מעות ביום פלוני ונזכר בעוד היום גדול ואומר בלבו עדיין יש לי פנאי והלך לעסקיו ושכח עד שעבר היום הרי זה כאנוס.
אך לבסוף לעניין תפילה הנימוקי יוסף מסתייג וכותב שיש מקום לחלק ולומר שלעניין תפילה יש לחוש יותר מפני שגזרו חז"ל (שבת ט ע"ב) שלא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה שמא יפספס את התפילה, ואם כן, כיוון שאינו רשאי לומר אני אעשה ולא אעבור, אם עושה כן הרי הוא כפושע.
כדי להגדיר שאינו מזיד לעניין השבועה או לעניין התפילה צריך לקבוע שתי הלכות: ראשית, ששיכחה אינה מוגדרת כמזיד. שנית, שהאונס בסוף הזמן מגדירו כאנוס למרות שיכול היה להתפלל לפני כן, ומה שדחה את התפילה לסוף הזמן אינה מגדירה אותו כפושע. הנימוקי יוסף למד מהרמ"ה את החידוש הראשון מכך שבשעת הנחת האבן יכול לסמוך על כך שבהמשך לא ישכח ואין זו פשיעה, וכן מבואר במחצית השקל (או"ח קח ס"ק יא). אפשר לומר שלמד מדבריו גם את החידוש השני ששיכחה מוגדרת כאונס ואפשר לומר שזה היה פשוט גם לנימוקי יוסף ולא נזקק ללמוד זאת מהרמ"ה.
האגודה (גיטין עד ע"ב, אות קלב) דן גם הוא בעניין שבועה וכותב להפך מדברי הנימוקי יוסף. בדין ערי חומה נאמר בתורה שאם אדם מכר בית בערי חומה יש לו זכאות לפדות בחזרה את ביתו תוך שנה ולאחר מכן הבית עובר לקונה לצמיתות ושוב אין למוכר זכאות לפדותו. המשנה בערכין (ט, ד) מספרת שהקונים נהגו לברוח ולהתחבא ביום האחרון כדי שהקונה לא יוכל לפדותו, ולכן התקין הלל שהמוכר יוכל להניח את המעות בלישכה ולפרוץ לבית ולדור שם. האגודה מקשה מדוע נזקק הלל לתקנה זו, הרי אם רצה לפדות אלא שהקונה ברח הרי הוא אנוס, ומסיק מכך שאונס ביום אחרון אינו נחשב לאונס ומחדש על פי זה שאדם שנדר לעשות דבר בתוך שלושים יום ולא נאנס תוך הזמן והיה יכול לעשות אך חיכה ליום האחרון וביום האחרון נאנס אינו מוגדר כאנוס.
הרמ"א ביורה דעה (רלב, יב) דן במי שנשבע לעשות דבר תוך שנה ולא עשאו מיד כי חשב בלבו שעדיין יש לו פנאי לעשותו, ואחר כך שכח או נאנס ולא עשה, וכותב את שתי הדעות: יש אומרים כנימוקי יוסף ויש אומרים כאגודה.
הבית יוסף בחושן משפט (תחילת סימן רז) הביא את דברי האגודה שאינו נחשב אנוס (והרמ"א שם לא השיג), אך באורח חיים (סימן קח) לגבי תפילה הביא רק את דברי הנימוקי יוסף, ואף כתב עליו שדבריו הראשונים עיקר, כלומר שאפילו לגבי תפילה שיש מקום לחלק ששם גזרו חז"ל להיזהר יותר, אינו נקרא מזיד אלא כשמבטל התפילה בשאט בנפש בלי שום טירדא, וכן פסק בשולחן ערוך (קח, ח).
הט"ז (יו"ד רלב ס"ק יט) דחה את הוכחת האגודה ששם עיקר הבעיה היא שיהיה קשה למוכר להוכיח שאכן הקונה ברח, אך אם יהיה ידוע שברח והיה המוכר אנוס ודאי שלא יאבד את זכותו מלפדות. אגב, בדבריו שם מפורש שאין הכוונה שבגלל שהיה אנוס נחשיב זאת כאילו פדה בפועל אלא שלא איבד את זכותו ונאפשר לו לפדות גם לאחר שעברה שנה.
עוד כתב הט"ז, שקשה לקבל את דברי האגודה מסברא, שהרי עיקר זמן הפירעון הוא ביום האחרון, ואם כן ודאי אין זו פשיעה לחכות ליום האחרון. על קושיא זו יש להשיב שהאגודה לא עסק בפירעון מלווה ושמא בכך מודה שאם המתין ליום האחרון ונאנס הוא מוגדר כאנוס, וסברא זו שעיקר זמן התשלום הוא ביום האחרון מצאנו בגמרא בבבא בתרא ה ע"ב דווקא לגבי פירעון חוב, ואין ללמוד מכאן לפדיית בית ושאר עניינים.
המגן אברהם (או"ח קח ס"ק יא) דוחה באופן אחר וכותב שאכן הוא מוגדר כאנוס אלא שגם אם הוא אנוס זה לא מועיל לו, כפי שמצאנו בבית יוסף (חו"מ סימן י) שאם הלווהו על שדהו והתנה לפדותו תוך ג' שנים ואירעו אונס ולא פדאו – השדה חלוטה לו ושוב אינו יכול לפדותה. המגן אברהם לא מסביר מדוע אינו יכול לפדותה אולם גם הקצות (נה ס"ק א) כתב כדבריו ונימק שאונס יכול להגדיר אדם שעשה מעשה באונס כאילו לא עשאו אולם הוא לא יכול להגדיר אדם שנאנס ולא עשה מעשה כאילו כן עשאו. מדבריו נראה שהבין שעל הצד שאומרים שמוגדר כאנוס הכוונה היא שהרי הוא כמי שפדה ממש, שלא כהבנת הט"ז שהוא רק לא הפסיד את ההזדמנות לפרוע.
הקצות מקשה על האגודה מסוגייתנו. הגמרא רצתה להוכיח מהנאמר במשנה "אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש ומת בתוך שנים עשר חודש אינו גט" שאם לא מת אלא חלה הרי זה גט ואין אונס בגיטין. מוכח שמקרה כזה מוגדר כאונס ואיננו אומרים שהיה לו להקדים ולהביא לפני שחלה.
הנתיבות שם (ס"ק א) מוסיף ומקשה על האגודה מהמקרה בסוגייתנו שאמר הרי זה גט אם לא באתי ובא ביום האחרון אלא שלא הייתה מעבורת, ומתרץ שהאגודה לא אמר דבריו אלא לגבי נדרים ששם גם אם יש אונס זקוקים להיתר חכם מלבד אונסים גמורים ששם פטרה התורה משום שאונס רחמנא פטריה, אך בדיני ממונות, בגיטין ובקידושין מודה האגודה שהואיל ויש כאן אומדנא דמוכח שלא על דעת כך התנה הרי הוא פטור. ועיין שם שמסביר שגם דין בתי ערי חומה דומה לנדרים. ולגבי קושיית הקצות שאונס יכול להגדיר כמי שלא עשה אך לא יכול להגדיר את מי שלא עשה כמי שעשה, מתרץ שדווקא כשמתנה במעשה שיעשה המקבל, כגון שנותן מתנה על מנת שהנותן יעשה דבר פלוני, ונאנס המקבל ולא עשה אי אפשר להחשיב כאילו עשה ולחייב את הנותן, כי אונס רחמנא פטריה ולא חייביה, אך כאשר הנותן התנה שאם לא יעשה מעשה כל שהוא ייקנה החפץ למקבל ונאנס ולכן לא עשה, כאן האונס בא לפטור אותו ולכן כאן אומרים שלא על דעת זה היה התנאי והרי הוא כאילו עשה. גם בבתי ערי חומה נחשב כהלוואה על תנאי, וכאילו התנה שאם לא יפרע את הכסף עד שנה יהא הבית קנוי לקונה, ולכן גם כאן אם נאנס ולא פרע האונס יפטור אותו והבית לא ייקנה.
הגר"ח מבריסק (חידושי הגר"ח סטנסיל אות צט) מיישב את האגודה מקושיות הקצות והנתיבות מסוגייתנו, שיש לחלק בין שני סוגי תנאים על זמן. האגודה עסק במקרה שעיקר התנאי הוא מעשה שצריך להיעשות פעם אחת ונקבע משך זמן עד מתי ניתן יהיה לעשותו. בכך שייך לומר שאינו אנוס משום שיכול היה לעשות את המעשה לפני שנאנס. אולם יש תנאים שבהם המעשה צריך להיעשות במשך כל הזמן כגון תנאי שתניק את הילד במשך כל השנה, וכך גם המקרים בסוגייתנו שהתנה אם לא באתי מכאן ועד שלושים יום, שהמשמעות היא שבכל אחד מהימים הללו לא יבוא, ולפיכך אפילו אם היה אונס רק ביום האחרון סוף סוף לא נתקיים התנאי כי האונס ביטל את התקיימותו של התנאי ביום זה, כלומר, היו רק עשרים ותשעה ימים שבהם לא בא אך על היום האחרון אי אפשר להגדיר שלא בא.
לכאורה לפי זה גם אונס ביום הראשון ייחשב לאונס, וצריך עיון.
בסוגיא הקודמת 'אונס בגיטין' ראינו שיש שתי אפשרויות לבאר מדוע אונס שגרם לביטול התנאי גורם לנו להתעלם מהביטול ולהגדיר כאילו התנאי נתקיים – או מצד אומדנא שלא על דעת כך התנה או שהתורה החשיבה כל מעשה באונס כאילו לא עשאו. נראה שדברי הגר"ח מבריסק הולכים דווקא עם הדרך השנייה, כי אם הכל שאלה של אומדנא אין סברא לחלק בין שני סוגי התנאים, אלא או שבשניהם דעת האדם שזה מוגדר כאונס ואין זה כלול בתנאי או שהואיל ויכול לעשות לפני שנאנס אין זה מוגדר כאונס והתנו גם על דעת כן.
הנימוקי יוסף עסק בדחה לזמן האחרון ואז שכח והדיון בו עסק היה אם אדם צריך לחוש מראש שמא ישכח, ואילו האגודה עסק באדם שברגע האחרון נאנס, ולכאורה נחלקו בקיצוניות, כי הנימוקי יוסף שפסק שאפילו בשיכחה אינו מוגדר כפושע, כל שכן שיאמר כן בשאר אונסים שאין לו להעלות על דעתו שיארע פתאום אונס, ואילו האגודה שהחמיר אף באונס (מלבד דעת הנתיבות באגודה) כל שכן שיחמיר בשיכחה.
ובעניין זה יש להעיר שהאגודה והפוסקים סתמו וכתבו "שאירע אונס ביום האחרון", אך לכאורה מסתבר שיש מקום לחלק בין מקרה למקרה ולבדוק בכל אחד מהם עד כמה היה חשש שיארע האונס, ושמחתי שמצאתי כן בדברי הגר"מ שטרנבוך בספרו 'פשט ועיון' (על סוגייתנו), שכתב שיש ליישב את קושיית הקצות ממי שחלה ולכן לא בא, שגם לדעת האגודה שמוגדר כפושע זה דווקא באונס ששכיח שיבוא כמו בערי חומה ששכיח שהקונה יברח, אך בחלה אין זה שכיח. ולגבי המעבורת זהו אכן שכיח, ובאמת הגמרא דחתה את ניסיון ההוכחה ממעבורת לכך שאין אונס בגיטין ששם האונס שכיח והיה לו להתנות, ומסביר הגר"מ שטרנבוך שבכלל דחיית הגמרא הוא שהיה לו להתנות או על כל פנים לבוא מוקדם (אם לא התנה) הואיל וידע שזה שכיח, ולכן אינו מוגדר כאנוס. ועל פי זה כותב שנראה להלכה שגם אם נאמר כדברי הפוסקים שאונס ביום האחרון מוגדר כאונס, אם האונס שכיח אין זה מוגדר כאונס כי היה לו להקדים 1 .
^ 1.אמנם הסייג שכתב לפני כן היה בדעת האגודה, ואם נאמר שגם החולקים מודים לו צריך עיון במה נחלקו, ואולי באמת לדבריו יש ליישב שלא נחלקו, בשונה מהבנת הרמ"א שהביאם כמחלוקת.
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
תולדות סגולת יעקב, צמאון ולימוד תורה
שיחת מוצ"ש פרשת תולדות
השיעור עוסק בהבדל המהותי שבין הטבע הרוחני של יעקב לבין החיצוניות של עשיו, וכן במשמעות הפנימית של חפירת הבארות של יצחק כרמז לבתי המקדש. בנוסף, הרב מדגיש את הצורך בצמאון אמיתי לדבר השם, וקורא לתלמידים להמשיך ולהתמיד בלימוד התורה מתוך שמחה גם בימי החנוכה.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א שורש הכעס וזיכוך מידת הקנאה
טהרת הנפש והמידות י"ד - ט"ז
השיעור עוסק במקור הכעס הנובע מחוסר מימוש של כוחות רוחניים ובדרכים להתגבר עליו באמצעות איפוק, עבודה עצמית והרחבת הדעת. בהמשך נבחנת מידת הקנאה וההבחנה בין קנאה שלילית לאדם אחר לבין קנאת השם טהורה המביאה לשלום ולתיקון העולם
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
שם משמואל על הפרשה אש התורה וזיכוך מידת הדין
שם משמואל על הפרשה - תולדות (תרע"ג)
השיעור מבאר על פי תורת ה"שם משמואל" כיצד ניתן לטהר חלקי רע המושרשים באדם, אם על ידי הארה אלוקית ואם באמצעות "אש התורה" ולימוד בהתלהבות השורפים את הרע במקומו, בדומה להכשרת כלים בליבון. בהמשך מוסבר מדוע נושאי מידת הדין, כיצחק ורבקה, נדרשים לשמירה יתרה מפני כעס ודינים, וכיצד התאמצות יתרה בתפילה פותחת שערי שמיים למעלה מן הטבע.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
שם משמואל על הפרשה עיקר וטפל בעבודת ה' ובחיי האבות
שם משמואל על הפרשה - תולדות (תרע"א, תרע"ג)
השיעור מבאר את משמעות הקשר שבין עיקר וטפל בעולם, ומסביר כיצד דווקא ההיטפלות אל הקדושה והצדיק מעניקה ערך ושלמות גם לדברים הטפלים, בניגוד לגסות הרוח של עשו שסירב להיכנע ליעקב. בהמשך נבחן ההבדל שבין לידת אברהם ללידת יצחק, ומוסבר מדוע בלידת יצחק, שנולד צדיק בן צדיק בקדושה מלאה, האירה השמחה בכל העולמות הרוחניים והגשמיים כאחד.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
