ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- ספריה
- חכמת החינוך
- חכמת החינוך א'
משרשי מצוה זו, כמו שכתוב בשחטתו, לזכר נסי מצרים, ועל כן ראוי שלא יאכל בו מומר מאחר שאנו עושין אותו לאות ולזכרון שבאנו באותו הזמן לחסות תחת כנפי השכינה ונכנסנו בברית התורה והאמונה, אין ראוי שנאכיל ממנו למי שהוא הפך מזה שיצא מן הכלל וכפר באמונה. ועל כיוצא בזה נאמר בגמרא לפעמים: סברא הוא, כלומר ואין צריך ראיה אחרת (פ''ט מהלכות קרבן פסח)
ונוהגת בזכרים ונקבות בזמן הבית שיש שם פסח. ועובר עליה והאכיל ממנו לבן נכר עובר על לאו. ואין בו מלקות לפי שאין בו מעשה(רמב''ם שם ה''ז)
חכמת החינוך א' (49)
הרב אלחנן פופקו
13 - שלא לאכל מכל דבר שיש בו חמץ.
14 - שלא נאכיל מן הפסח לישראל משמד.
15 - שלא נאכיל מן הפסל לגר ותושב.
טען עוד
המצוה הי''ג היא שלא להאכיל מן הפסח לישראל משומד שנאמר (שמות יב מ''ג) ''כל בן נכר לא יאכל בו'', ופירשו במכילתא (שם) דזהו בן ישראל שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים .
ויש לחקור במצוה זו, אם היא דין בקרבן שאסור שייאכל לישראל שנשתמד, או שהוא איסור על הגברא שלא יאכילנו למומר. דהנה מצינו שני סוגי ציוויים בקרבן פסח, דמצד אחד נצטוינו שלא לשבור בו עצם שהוא דין איך צריך לנהוג עם קרבן פסח, ואיסור זה אינו על הבעלים דוקא אלא על כל אדם מישראל, ומאידך נצטוינו באיסור נותר שאין עוברין עליו אלא המנויים הראויים לאוכלו. ומעתה יש לחקור אם איסור זה שלא להאכילו לישראל משומד הוא איסור בעצם דין הקרבן והוא דין מדין הקרבן שאסור שייאכל למומר [ובכלל האיסור שלא להאכילו למומר בידים וגם לדאוג שהוא לא ייאכל על ידי מומר] ודין זה מוטל על הבעלים של הקרבן, וכמו שמחובת הבעלים לדאוג שלא יוותר מבשר הקרבן עד בוקר כך גם אסור לו שמבשר פסחו ייאכל למומר, א''ד איסור זה רמי אקרקפתא דכל גברא וגברא היאך לנהוג עם קרבן הפסח, וכמו שאסור לכל אדם לשבור עצם בפסח כך גם אסור לו להאכילו לישראל שנשתמד.
והנה הרמב''ם (ספר המצוות לאוין קכ''ח ובהלכות קרבן פסח פ''ט ה''ז) כתב דאיסור זה אינו מוטל על המומר שלא יאכל מבשר הפסח (וכמו דמשמע מפשטות משמעי' דקרא ''כל בן נכר לא יאכל בו'') אלא האיסור הוא על הישראל שלא יאכילנו מבשר הפסח, וכן החינוך כשמנה איסור זה כתב ''שלא נאכיל מן הפסח לישראל משומד'' .
ותמה המנחת חינוך במצווה זו כמה וכמה פעמים מנ''ל להרמב''ם שאיסור זה הוא על המאכיל ולא על המומר האוכל כדמשמע מקרא .
ויש לבאר דהרמב"ם ס"ל דמצווה זו היא דין בבעלים של הקרבן ואיסורו הוא שבעל הקרבן לא יניח שקרבנו ייאכל למומר, וכן מוכח ממה שכתב הרמב''ם דאין לוקין על לאו זה , ואי נימא דאיסור זה רמי אקרקפתא דגברא אמאי אין בו מלקות, מאי שנא מלאו דכל ערל לא יאכל בו שכתבו הר''מ (סה"מ ל"ת קכז) והחינוך (מצוה יז) דיש בלאו זה מלקות אם הערל עצמו אכל, ומסתבר שגם המאכיל ערל בידיים לוקה, וע''כ דהאיסור שלא להאכיל מומר הוא דין בבעלים שהם צריכים לטפל בקרבן ועניינו שהבעלים לא יניחו למומר לאכול את בשרו.
ובזה יתבאר מדוע הר''מ והחינוך כתבו שהלאו הוא איסור האכלה למשומד ולא איסור אכילה למשומד, וא''ש תמיהת המנחת חינוך .
ועוד סמוכין לדבר ממה שכתב החינוך בלאו זה ''משרשי מצוה זו, כמו שכתוב בשחיטתו, לזכר נסי מצרים, ועל כן ראוי שלא יאכל בו משומד מאחר שאנו עושין אותו לאות ולזכרון שבאנו באותו הזמן לחסות תחת כנפי השכינה ונכנסנו בברית התורה והאמונה, אין ראוי שנאכיל ממנו למי שהוא הפך מזה שיצא מן הכלל וכפר באמונה. ועל כיוצא בזה נאמר בגמרא לפעמים: סברא הוא, כלומר ואין צריך ראיה אחרת'' וצריך עיון אמאי כתב החינוך שאין צריך לזה ראיה דוקא במצוה זו דבר שאין דרכו לכתוב בשאר המצוות, אלא כוונתו כנ''ל שהיסוד ההלכתי של מצווה זו הוא איסור על הבעלים של הקרבן להאכילו למומר, והוא גדר חדש של איסור שלא מצאנו בשאר איסורים ולכך הוצרך לכתוב שדבר זה הוא סברא.
ולפי מה שכתבנו בגדר המצוה יוצא חידוש גדול להלכה, והוא שאם אחד שאינו הבעלים על הקרבן נותן מקרבן פסח של אחר למומר יתכן לצדד שאינו עובר בלאו זה, כיון שהיא מצוה המוטלת על הבעלים של הקרבן ויש לדון בזה. עוד יתכן לצדד לפי זה במה שדנו האחרונים (עי' מנחת חינוך כאן אות ח, ועוד) במי שהאכיל כזית אחד לשני מומרים אי לוקה, דלפי הנ''ל אפשר דכיון דעיקר האיסור הוא על הבעלים של הקרבן אם כן כיון דסו"ס האכיל כזית מקרבנו עבר על האיסור ולוקה לא שנא האכילו למומר אחד לא שנא לשני מומרים, ויש לדון בזה עוד, והשי''ת יאיר עינינו בתורתו ויראנו נפלאות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
