בית המדרש

  • חכמת החינוך א'
לחץ להקדשת שיעור זה

מצות פדיון פטר חמור

undefined

הרב אלחנן פופקו

תשרי תשע"ט
3 דק' קריאה
לפדות ולד חמר זכר שנולד ראשון, שנאמר (שמות י''ג, י''ג) ופטר חמור תפדה בשה. וענינה הוא שלוקח הישראל שה אחד ונותנו לכהן בפדיון בכור החמור שהוא לשם, מן הטעם שכתבנו למעלה, והוא, ברוך הוא, נתנו לכהן. ולפיכך פודהו הישראל ממנו, כי השם יתברך רצה שיהיה לו פדיון בשה. ואם אין לו שה, פודהו בדמי שה. ולפי שאין דמי השיות שוין, אמרו רז''ל (בכורות י''א.) עין יפה בסלע, עין רעה בחצי סלע, ובנונית בשלשה זזין. וזמן הפדיון, עד שלשים יום, והשה חלין ביד כהן, והחמור ביד ישראל.
משרשי מצוה זו. כדי שיזכרו היהודים לעולם הנס שעשה להם האל ביציאת מצרים, שהרג כל בכוריהם, כמו שכתוב.
דיני המצוה. כגון שתפות הנכרי או מקבל חמור ממנו להטפל בו, ודין גוי שהפריש פטר חמור מה דינו, ודין חמור שילדה כמין סוס, ודין לוקח חמור מגוי, וענין ספק אם בכרה מה דינו, ודין נותן החמור בעצמו לכהן, ויתר פרטיה, מבוארים במסכת בכורות (ה:, י''א. י''ב. ויו''ד סימן שכ''א).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות ישראלים, ולא בכהנים ולוים. והעובר על זה בטל עשה.

מצווה כ''ב–מצוות פדיון פטר חמור
המצווה הכ''ב היא מצוות פדיון פטר חמור שנאמר ''וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו'' (שמות י''ג י''ג) והרמב''ם (מצוה פ''א פ''ב) והחינוך מנו מצוות פדיון פטר חמור ואת המצוה של עריפתו לשני מצוות נפרדות.
ויש לחקור במצוה זו של פדיון פטר חמור, האם עיקרה מצות נתינה לכהן וכשאר מתנות כהונה וכמו מעשר בהמה מעשר דגן וכדו' שעיקרם אינו מחמת שיש למעשר קדושה וערך מצד עצמו אלא מצות נתינה לכהן ועל ידי ההפרשה חלים דינים מסוימים על הדבר המופרש, או שמא עיקרה הוא משום ערך מסוים שיש לפטר חמור, וכעין מה שכתב החינוך כאן בשרש המצוה ''כדי שיזכרו היהודים לעולם הנס שעשה להם האל ביציאת מצרים שהרג כל בכוריהם שנמשלו לחמורים'', ובדומה למצות פדיון בכור אדם, שאף שהוא אחד מכ"ד מתנות כהונה, מכל מקום הדבר פשוט שמצוה זו עיקרה אינה מצות נתינת ה' סלעים לכהן אלא משום מעלת וקדושת הבכור, רק שכדי לפדות את קדושתו הצריכה התורה שיתן ה' סלעים לכהן.
והנה נחלקו הרמב''ם והראב''ד במצוה זו של פדיון פטר חמור, דהרמב''ם (ביכורים פי"ב ה"ד) כתב ''פטר חמור אסור בהניה, עד שייפדה, ואם מכרו קודם פדיון, דמיו אסורים, ואם מת קודם פדיון, או שערפו הרי זה ייקבר'', עכ"ל, והראב''ד השיג על דבריו וז"ל: ''אי אפשר, אם דמיו אסורים למה יתנם לכהן ויהנה בהן שהרי פודין פטר חמור בשוויו, וכי מאיסורי הנאה שתופסין את דמיהם הוא זה?!'' עכ"ל.
הרי שנחלקו הרמב''ם והראב''ד אם פדיון פטר חמור תופס את דמיו או לא, דלרמב''ם כל שלא נתן את המעות שפדה בהן לכהן יש על המעות קדושה, ולראב''ד המעות שופדה בהן את החמור הן חולין .
ואפשר דבהא נחלקו הרמב''ם והראב''ד, דלרמב''ם, עיקר המצווה דפדיון פטר חמור הוא משום שיש לו מן חשיבות, ולדעתו הקדושה שיש לפטר חמור היא קדושת הגוף שתופסת את דמיה ומשום כך ס"ל שכל שלא בא הפדיון ליד הכהן איכא עדיין קדושת דמים, אבל דעת הראב''ד היא שעיקר המצוה דפדיון פט''ח היא מצות נתינה לכהן וכיון שפדאה אינו אלא מחוסר מסירת דמים לכהן ואין בדמים קדושה.
ועל פי זה יתבאר גם מחלוקת הרמב''ם והראב''ד בריש הפרק, דהנה הרמב''ם כתב (שם ה''א) ''מצות עשה לפדות כל אדם מישראל, פטר חמור בשה, ואם לא רצה לפדותו, מצות עשה לעורפו שנאמר "ופטר חמור תפדה בשה, ואם לא תפדה וערפתו'' (שמות ל''ד כ') ושתי מצוות אלו נוהגות בכל מקום, ובכל זמן ומצות פדייה קודמת למצות עריפה''. וכתב הראב''ד ''אי אפשר, בחיי ראשי אין זה מן הפלפול ולא מן הדעת המיושבת שיחשוב זה במצוות עשה, ואף שאמרו מצוות פדיה קודמת למצוות עריפה, לא שתחשב מצוה אבל היא עבירה ומזיק נקרא מזיק ממונו של כהן ומפני שאמרו מצוות פדיה אמ' מצוות עריפה''.
הרי שדעת הרמב''ם היא שגם עריפה היא מצוה ואינו חייב דוקא לפדותו אלא שמצות פדיה קודמת, אבל לדעת הראב''ד העריפה אינה מצוה כלל וחייב דוקא לפדותו, ומחלוקתם מבוארת היטב כנ''ל , דדעת הרמב''ם היא שעיקר מצות פדיון פטר חמור אינה מצות נתינה לכהן אלא היא מצד הערך שיש לפטר חמור ולכן אינו חייב לפדותו וליתנו לכהן דוקא אלא יכול גם לערפו, אבל הראב''ד סובר שעיקר שטיא? דמצוה זו היא מתנות כהונה שבה ומשום כך המצוה אינה אלא לפדותו, וחיוב עריפה הוא כמו שכתב רש''י על התורה בפסוק זה, משום שהוא הפסיד ממונו של כהן .
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il