ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש ויגש

ויגש התשע"ט מדברי הרב אליהו זצוק"ל

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי אליהו זצוק"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
כשהאמת יוצאת לאור
בבת אחת, ברגע אחד, התגלה יוסף לאחיו. באותו רגע ממש, קיבלו האחים הסבר לכל כך הרבה דברים שהיו תמוהים בעיניהם. פתאום הם הבינו את החלומות של יוסף בצעירותו. פתאום הם הבינו למה הם נחשדו כמרגלים ולמה הכסף הושב בפי אמתחותיהם. הם הבינו איך הגביע הגיע לאמתחתו של בנימין. פתאום הם גם הבינו איך ידע 'השליט על הארץ' להושיב אותם ליד שולחנו על פי הסדר מהבכור ועד הצעיר. לפתע הבינו למה בכל פעם מחדש הם נשאלו על אביהם, ואף למה היה כל כך חשוב ל'משביר לכל עם הארץ' לראות את בנימין אחיהם הקטן. פתאום, ברגע אחד קטן, ללא כל הכנה מראש, הכל התברר. הוסרו כל הספיקות והאמת יצאה לאור.
מסופר בגמרא במסכת חגיגה, שכשרבי אלעזר היה מגיע לפרשה הזו בקריאת התורה, הוא לא היה יכול להתאפק והיה בוכה כמו יוסף. ולמה? היה אומר רבי אלעזר, שההבנה הזאת של אחי יוסף היא מעין ההבנה שנבין כשנגיע אחרי מאה ועשרים לבית-דין של מעלה. פתאום יתבררו לנו שם כל השאלות שהיו לנו על העולם ועל הנהגת אלוקים. כל השאלות יפתרו ברגע אחד קטן. פתאום יתבררו לנו התשובות. ואז, כשתהיה לנו התובנה הזאת, באותו רגע ממש, נגיב כמו האחים של יוסף "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נִבהלו מִפניו". פתאום אנחנו נתבייש על כל הדברים שעשינו בגלל קוצר הבנתנו או משום שוויתרנו לעצמנו. פתאום כשנראה את המציאות כמות שהיא, ניבהל כל כך, לפחות כמו אחי יוסף. שהרי אם תוכחה של בשר ודם כל-כך עוצמתית היא, של הקדוש ברוך הוא – לא כל שכן?
אך אם נתבונן בכל המהלך של הקשר בין יוסף לאחיו, נראה כי למען האמת אין כאן שום תוכחה. מה שיש כאן זה רק אהבה. אנחנו רואים כי לאורך כל הדרך יוסף שומר על כבוד האחים שלו במאוד מאוד. וכך, גם כשהוא מתגלה אליהם – "ולא יָכֹל יוסף להתאפק לכל הנִצָבים עליו" – "לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין" (רש"י), והוא קורא: "הוציאו כל איש מעָלָי". הוא נותן את קולו בבכי מרוב אחווה. בכי חזק כל כך – "וַיִשְׁמְעוּ מִצרַיִם וַיִשְׁמַע בית פַרְעהֹ". הוא אומר לאחיו: "גשו נא אלַי". אני אוהב אתכם. אני אח שלכם. "אני יוסף אחיכם!". אל תעצבו, "לא אתם שלחתם אֹתי הֵנה, כי האלקים". זה אלוקים ששלח אותי לפניכם, "לָשׂוּם לכם שארית בארץ וּלהחֲיות לכם לפליטה גדֹלה". איזה עוד מילים של אהבה הוא יכול לומר להם בשביל שיחושו בה?
כל העניין הוא שאין פה בכלל תוכחה, אלא רק אהבת אחים. אהבה שהיא בעצם התוכחה הכי גדולה שיש. פתאום מתברר שיוסף לא חטא בגאווה והמציא להם חלומות של גדלות, אלא הוא חלם חלומות אמת. זה הם שהתכחשו עד כה לאמת וברגע אחד פתאום הם הבינו זאת ועל כן התביישו כל כך. האח שלהם אהב אותם כל-כך, איך בתחילה הם יכלו לסלוד ממנו עד לכדי – "וישנאו אֹתו ולא יכלו דַבְּרוֹ לשָׁלֹם" (לז, ד)? איך הם לא הבחינו באהבה הזאת? וכך לבסוף כיסתה את פניהם בושה כל כך גדולה, עד לכדי – "ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו".
עתה, אחרי שהתבררה לאחים האמת, בודאי הם שאלו את עצמם, איך לא ראינו את זה קודם? הרי יוסף דיבר על כך שהוא יהיה מלך. הוא אף כל כך מיוחד במראהו, כל כך שונה מהמצרים המכוערים (רש"י, יב, יא). אבא הראה לנו שהוא חביב עליו כל-כך. כל כך הרבה סימנים היו לנו. איך לא ראינו?
כנראה שזה מה שקורה למי שלא רוצה לראות. כך אומר רבי אלעזר, שגם עתה, מי שלא רוצה לראות את השגחתו הפרטית של ה', לעתיד לבא גם הוא יחוש בושה כל כך גדולה. כשנראה שאלוקים אהב אותנו כל כך הרבה זמן, מיום הלידה ועד יום הפטירה, נתבייש כל כך. כשנראה שלאורך כל הדרך היתה לו סבלנות לכל מה שעשינו, גם אם זה לא בדיוק עשה לו נחת רוח, לא יהיה לנו פה להשיב ובודאי שלא יהיה לנו מצח להרים ראש. כשנראה פתאום כמה טוב הוא השפיע עלינו, לא נוכל שלא לשאול את עצמינו, איזה סומים היינו? איך יכולנו להיות כאלה חשדנים? איך המצאנו משפט כמו "בשִׂנאת ה' אֹתנו הוציאנו מארץ מצרים"? והרי הכל היה אהבה גמורה. אהבת עולם!

מתאבלים על הבית הראשון או על השני?
כל שנה שחלילה לא נבנה בה בית-המקדש, חובה עלינו להתענות בי' בטבת, בי"ז בתמוז ובט' באב. חלק מהצומות הללו נתקנו על ידי הנביאים – על חורבן בית ראשון, וחלק מהם על ידי חכמים – על חורבן בית-שני.
על מה אנו מתאבלים בעשרה בטבת – על חורבן בית ראשון או על חורבן בית שני?
כשאנו מסתכלים בדברי ה'שולחן ערוך' (או"ח תקמט), רואים אנו כי מרן הבית-יוסף אומר שלמרות שבחורבן הבית הראשון הובקעה העיר בט' בתמוז, תיקנו להתענות דוקא בי"ז בתמוז, משום שבתאריך זה הבקיעו בו הרומאים את חומות ירושלים בחורבן בית-שני (תענית כ"ח). ואנו מתענים דוקא על מה שאירע בחורבן בית-שני – משום שחורבן בית-שני חמור בעבורנו, שבעקבות חורבנו של בית שני זה, חסר לנו כיום בית–מקדש.
יש שואלים – אם חורבן הבית השני חמור יותר, אז למה צמים בעשרה בטבת? הרי הנביאים קבעו את עשרה בטבת ליום תענית משום שבו החל המצור על ירושלים על-ידי נבוכדנאצר, קודם חורבן הבית הראשון! אם חורבן הבית השני חמור יותר בעבורנו – למה איננו צמים ביום שבו החלו הרומאים לצור על ירושלים בחורבן השני?
התשב"ץ מסביר, שעיקר התענית הוא אכן מתקנת נביאים בימי חורבן הבית הראשון, אך בזמן שהבית השני היה קיים על תִלו לא נהגו להתענות עוד ביום זה. כשחרב הבית השני, חזרנו לצום על–פי תקנת נביאים זו. ואף–על–פי שעל הבית השני נאמר (חגי ב', ט'): "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון", צריך לזכור שגדולתו היתה מצד הכבוד – יותר גבוה מהבית הראשון וגם האריך להתקיים עשר שנים יותר מהראשון. אמנם מצד הפנימיות, הבית הראשון היה קדוש יותר, משום שהיה לו יתרון בכמה דברים שהיו חסרים בבית השני – "אלו חמשה דברים שיש בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון, כפֹרת, וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקֹדש. אורים ותֻמים" (יומא כ"א. ועיין יומא נ"ב).
למעשה, אנו מתאבלים בכל הצומות הללו על שניהם. גם על הפנימיות של הקדושה העילאית שהיתה בבית הראשון וגם על הכבוד של הבית השני. אנו מתאבלים גם על איבוד הנבואה והנִסים הגלויים שהיו בבית הראשון, וגם על הכבוד הגדול שהיה לבית השני בעיני העמים כולם. לכן, אף–על–פי שרובו של היכל הבית הראשון נשרף בעשרה באב, אנו צמים בתשיעי בו – גם בגלל שתחילת השריפה של הראשון היתה בתשיעי, וגם בגלל שההיכל של הבית השני נשרף בתשיעי (אור שמח תענית פ"ה, ה"ו). אנו מעדיפים לצום בתשיעי באב על שני בתי–המקדש יחדיו.

נחמה
הנביא ישעיה אומר: "שִׂמחוּ את ירושלִַם וגילו בה כל אֹהביהָ, שׂישׂוּ אִתה מָשׂושׂ כל המתאבלים עליה" (ס"ו). מכאן אמרו, שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה (תענית ל'). אנו, שמתאבלים על שני הבתים, בעזרת ה' נראה את הבית השלישי שיש בו את המעלות של שניהם. ואומר גאון עוזנו ותפארתנו הבן איש חי זיע"א בספרו 'ברכת חיים' (הפטרת תצוה), כי דבר זה רמוז במספר השנים בהם היו קיימים שני בתי המקדש. הראשון היה קיים ת"י (410) שנים, והשני היה קיים ת"ך (420) שנים. אם נחבר את שני המספרים הללו, נקבל גימטרייה של המילה 'תלת', שתרגומה מארמית הוא – שלוש. היינו שמהחיבור של שני בתי-המקדש – נזכה לראות בבניינו של בית-המקדש השלישי. הבית השלישי הוא שיחבר את הקדושה העליונה של הבית הראשון עם הכבוד הגדול של הבית השני גם יחד, ובמיוחד שהבית הזה ייבנה על–ידי הקב"ה, שנאמר: "מקדש ד' כוננו ידיך" (עיין סוכה מ"א. רש"י ותוספות שם), ולכן הוא יתקיים לעד. יהי רצון שנזכה לראות בית שלישי על מכונו, במהרה בימינו אמן.

לקראת י' בטבת - מתוך הלכות חגים
א. "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה. ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותם הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר: 'והתודו את עונם ואת עון אבתם'".
ג. עשרה בטבת - בו צר נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים וסגר אותה מכל עבר במצור ובמצוק, ומזה נמשך חורבן הבית ראשון וגלות העם.
ט. חשיבות הצומות - יש אומרים שתעניות אלו הם מצות עשה מדברי נביאים, ויש אומרים שכיום הם מדרבנן. \עיין מ"ב תקמט ס"ק א.
י. בימים אלו חייב כל איש לפשפש במעשיו, כי אין העיקר בצום, אלא בשינוי המעשים. ושינוי המעשים קורע גזירות רעות. כמו שקרה עם אנשי נינוה כאשר הכריז יונה הנביא "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת" צמו אנשי נינוה, התענו ושינו את מעשיהם הרעים ובעקבות כך בטלה הגזירה. וחכמינו זכרונם לברכה לימדונו כי ביטול הגזירה היה בגלל שינוי מעשיהם הרעים, ולא בגלל הצום. שהרי כתוב "וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה", ולא כתוב "וירא את שקם ואת תעניתם", ללמדך כי שינוי המעשים הוא הגורם ביטול הגזירה, והתענית היא הכנה לתשובה \תענית טז א\. ולכן אותם אנשים המבלים יום צום בטיול או עסוקים בדברים בטלים, תפסו את הטפל והניחו את העיקר.
יא. כשחוזר אדם בתשובה על חטאיו הפרטים, לפעמים צריך הוא להתענות כדי לשבור את המידות והתאוות, ולפעמים יכול הוא לתקן עצמו בלימוד תורה או בדרכים אחרות. אך בחמש תעניות ובכל תעניות ציבור שבאות על צרות הציבור, אסור לאדם לפרוש מן הציבור ולומר: אחזור בתשובה ואשפר את מעשי הרעים, אך לא אתענה עם הציבור. כי הפורש מן הציבור ואינו צר בצרתם ואינו מתענה בתעניתם, אף על פי שיש בידו מצוות ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא. \תענית יא א\.
יב. כגודל הצער שיצטער אדם על חרבן ירושלים יזכה לשמוח בשמחתה, שנאמר: "שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה". \תהלים צ טו\ וכדברי הנביא: "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה". \ישעיה סו י\.
כא. נשיאת כפים במנחה - כשמתפללים מנחה בתענית ציבור חצי שעה סמוך לשקיעה - ישאו הכהנים כפים. ויש מקילים ונושאים כפים אפילו אחרי "פלג המנחה" דהיינו שעה ורבע קודם צאת הכוכבים, ואין למחות בידם. אך אין לשאת כפיהם לפני כן. \שו"ע תקס"ו סע' ח',
כה. אם קראו מי שאינו מתענה לעלות לתורה - לא יעלה. יש אומרים שבשעת הדחק ובמקום שיש בו חילול ה' - יעלה.
כט. ספרדי שעלה לתורה בעליה שלישית בביכנ"ס אשכנזי יכול לקרוא את ההפטרה בברכותיה שנגרר אחר הקהל, ועוד שיש מהספרדים שנוהגים להפטיר.
ל. במנחה של יום תענית אומרים ב"אלוקי נצור" - קודם "יהיו רצון" השני "רבון כל העולמים גלוי וידוע לפניך שבזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבים ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו, ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי יה"ר מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך ע"ג המזבח ותרצני". \ועיין לשו"ע סי' תקס"ה סעי' ד' ועיין לכה"ח שם ס"ק כא כ"ב שיאמר קודם יה"ר האחרון ואם שכח יאמר אחר כך\.
לא. רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המטה - מותרים בצום גדליה, י' בטבת, תענית אסתר וי"ז בתמוז. מי שהוא בעל נפש ואדם בריא, יחמיר בכולן כמו בתשעה באב. אך אין להחמיר בנעילת הסנדל כיוון שעלול להראות משונה בעיני הבריות. גם בתשמיש המטה אין להחמיר בליל טבילה
לח. קטן - שיש בו דעת להתאבל מחנכים אותו לצום מעט עם הציבור, ומאחרים את שעת הארוחה שלו. וראוי לחנכו שלא יאכל מעדנים להתאבל עם הצבור. \עיין כה"ח תקן ס"ק ט. תקנד ס"ק כג\.
לט. קטן שאינו מבין - מותר להאכילו אף מעדנים.
מ. לרחוץ פיו במים - אסור בכל תענית צבור. כמו כן אסור לטעום מאכל, אפילו אם מתכווין לפולטו אחר כך. אבל בתענית יחיד שאדם מקבל על עצמו, מותר לטעום ולפלוט, ומותר לשטוף את פיו. \עיין שו"ע תקסז סע' ג והחונים עליו\.

מקדש עמו ישראל- באור פניך
סיפר הרב, שפעם עתרו הרפורמים נגדו לבג"ץ, למה הוא כרב ראשי לא מתיר להם לערוך חופה וקידושין, וטענו שלאחד שנראה כמו "זבלן" הרב נתן רישיון, ואילו הם, שהופעתם נאה, מכובדת ומתורבתת, לא מקבלים רישיון. וענה להם הרב, שהם, הרפורמים, משקרים לתורה ונאמנים וישרים רק לעצמם. שאלם הרב: איך תברכו "וצונו על העריות ואסר לנו את הארוסות"? הרי לכם זה לא בדיוק אסור. והחלו לגמגם ואמרו לרב, שהם יברכו בשינוי, ישנו את הברכה... אמר להם הרב: הפה שלכם ענה בכם שאין לכם אמונה ואתם כופרים בתורה ובחכמים, ואיך תקדשו ותאמרו "מקודשת כדת משה וישראל"?

צדיקים ממונם חביב עליהם
על חכם ששון לוי ע"ה סיפר הרב, שכאשר התחתן חכם ששון הייתה לו כוס אחת ויחידה, אחת לו ואחת לאשתו. בה שותה קפה, בה שותה שמן זית לאחר התענית (כנזכר לעיל, צם ברציפות שבע שנים), עליה מקדש ועליה מבדיל. יום אחד הגיע חכם ששון לישיבה ופניו נפולות. שאל הרב לשלומו, וסיפר חכם ששון לרב על הכוס שלו שנשברה, ומה יהיה עכשיו? אמר לו הרב: הכוס הזאת עשתה את התיקון שלה, הייתה צריכה שלמשל יברכו עליה 3,000 ברכות ועכשיו נשלמו הברכות, עשתה את תיקונה והלכה לה. ונחה דעתו של חכם ששון.

ומקדשי תיראו
סיפר הרב על דקדוקיו של חכם צדקה הזקן בשעה שבנה את בית הכנסת שלו, "שמש צדקה". ראשית, לא הקדישו לשם בית כנסת, אלא אמר שזה בית שלו והוא נותן רשות שיתפללו בו שחרית, מנחה וערבית. והסביר טעמו, מפני שהוא יושב על "כיסא נוח" בבית הכנסת ולומד, ואם יקדישו לשם בית כנסת, מפאת כבוד המקום לא ראוי לעשות כך, ולכן רק ייעדו לתפילות ולא הקדישו. וקבע שבמקום זה יתפללו תמיד את תפילת שחרית בהנץ החמה בכל ימות השנה, ולתיבה שעליה מונח ספר התורה עשה שבע מדרגות כדברי הזוהר הקדוש.
בכל יום שישי היה חכם צדקה הזקן מוציא ספר תורה מהארון, שמו על השולחן וקורא בו "שניים מקרא", ולידו רבי יעקב מוצפי ע"ה מקריא לו את התרגום, כמנהג רבנו האר"י לקרוא ממש מספר התורה. ואמר לו הרב: שומע הרי הוא כעונה ולא עונה ממש, ואיך מוותר כבודו על קריאת התרגום ממש? וענה לרב: ומי אמר לך שאיני חוזר אחריו? וסיפר הרב, שלאחר קריאת הפרשה היה חכם צדקה יושב לבדו לסדר לימוד קבוע של חזרות על כל התורה שלמד מצעירותו, כדי שכאשר יגיע לבית דין של מעלה, תהא תורתו שגורה על לשונו. ואף הרב, כשהיה מתפלל בבית כנסת "מעשה נסים", היה עובר על הפרשה מתוך ספר תורה מדי יום שישי, קורא, מגיה ומתקן בעצמו את הצריך תיקון.
עוד בנושא ויגש
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il