ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- בעקבות הגירוש
- שיעורים נוספים
- הלכה מחשבה ומוסר
- תפילה ובית כנסת
- בית כנסת
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יעקב בן בכורה
במכתב לרב הראשי לצה"ל כתבתי את הדברים הבאים, שהעתקם נשלח לכל חבר מועצת הרבנות הראשי לישראל.
צער רב נגרם לי כשקיבלתי את החומר הרצ"ב מאת "מטה חומת מגן", וביחוד תמהתי על הפסיקה של כת"ר בקשר לבתי-כנסת, הכלולה במכתב כת"ר שצרף לחומר, שאני מצ"ב שלענ"ד ניתן לדון בה ולחלוק עליה, כדלהלן:
כב' כותב בסעיף א' להוראותיו: "פנוי בית הכנסת יתממש לאחר שיפונו המתיישבים שכן משעה שאין במקום מתפללים, פוקעת קדושתו של בית הכנסת".
לכאורה אין הדבר כן, שהלא במפורש שנינו במשנה במס' מגילה (כ"ח א'): "בית הכנסת שחרב וכו' שנאמר "והשמותי את מקדשכם (ויקרא כ"ו), קדושתן אף כשהן שוממין . עלו בו עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש".
זאת ועוד גם לדעת הסוברים שדינו כתשמישי מצוה, רק המתפללים יכולים לבטל הקדשתו למצוה, ורק כשבני העיר אינם רוצים עוד בבית-הכנסת, הרי הוא כשאר תשמישי מצוה הנזרקין אחרי תשמישם (כך שיטת רמב"ן מגילה שם). אך, כולנו יודעים שבמקרה הנדון רוצים המתפללים להמשיך בתפילה ואנוסים הם לעזוב אותו, ואיך אפשר להפקיע קדושתו.
ברשות מעלת כת"ר נחזור ונברר את הדבר ומקורותיו:
כאמור, המשנה קבעה את היסוד, שבית כנסת שחרב, יש לנהוג בו ובמקומו קדושה. כידוע, נחלקו רבותינו בקדושה זו, דרגתה ומהותה:
שלש דעות בדבר:
יש אומרים שקדושה זו מן התורה כקדושת המקדש, כמו שאמרה תורה "והשמותי את מקדשכם" (ויקרא כ"ו ל"א), ודרשו חכמים: "מקדש מקדשי מקדשיכם, אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (ספרא-תורת כהנים על אתר שם), וכן דרשו "ואהי להם למקדש מעט (יחזקאל י"א ט"ז) - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, ולכן דינם כ"הקדש" (כך דעת הרמב"ם בס' המצוות וכן במנין שבראש ס' "היד-החזקה", לא תעשה ס"ה).
יש אומרים שקדושתו מדרבנן (ר"ן מגילה שם, וראה ס' האשכול הוצאת רצ"א הלכות ביהכנ"ס וראה עוד פמ"ג סימן קנ"ג משבצות ס"ק א'). על פי שיטה זו, הפסוקים שהזכרנו אינם אלא אסמכתא בלבד.
אמנם, יש ראשונים שאומרים, שאין קדושת בית הכנסת אלא קדושה של כבוד, ודינו כדין תשמישי מצוה (רמב"ן מגילה שם הובא בר"ן שם וכן ברשב"א ובריטב"א).
להלכה, דעת רוב הפוסקים שקדושת בית הכנסת מן התורה, ועל כל פנים גם אם היא דרבנן, בקדושתו הוא עומד , שכך סתם משנה בשם רבי יהודה. שלא מצאנו עליה מחלוקת.
אכן, כאמור, באמת, דעת רוב הפוסקים היא שקדושת בית הכנסת דרבנן וברור שגם לדעתם הקדושה אינה נפקעת אפילו בחורבנם, אלא ממשיכה גם בשממותם. ראה טור שו"ע או"ח קנ"א סעיפים א-ו, ולכאורה, ברור, שאין לאכול שם או להפוך את המקום למקום טיול או מקום של בית מלאכה. לפי דברי הפוסקים נראה שיש להקפיד שם גם אם חרב בית הכנסת, על כיסוי הראש, ולנהוג שם בכובד ראש וביראת כבוד. במפורש נפסק, שאם עלו שם עשבים תולשים אותם ומניחים אותם במקום, ראה שם במשנה ברורה שו"ע או"ח קנ"א סעיף ו', שאין הכוונה שצריך לתלוש, אלא שאם תלש יניחם במקומם, לעורר את הבאים שם להצטער ולבנות מחדש את המקום.
עיין עוד בתשובת המהר"ם מבערזאן בתשובותיו (ח"א סימן י') שמסכם דעות הראשונים ודן בגדר קדושה זאת ומהותה, ומבאר דעת רבנו אליעזר ממו"ץ בעל ספר יראים, שלדעתו קדושה זו מן התורה. אמנם לדעת הר"ן ועוד, קדושה זאת היא מדרבנן, אך גם אז דינה, מדרבנן, כדין המקדש. הר"ן כותב שם על הרי"ף: חכמים החילו על כל בית כנסת דין קדושה והיא נפקעת ע"י מכירה ע"י שבעת טובי העיר, במעמד אנשי העיר. לענ"ד ברור שזה מכוון דוקא לטובי העיר ולא להפקעה ע"י המלכות.
אמנם, יש לכאורה לשאול על כך ממ"ש בגמ' עבודה-זרה נ"ב בדין "באו פריצים וחיללוה", שהקדושה נפקעת. אך לענ"ד ברור, שאין הנדון דומה לכך כלל, שהלא המקום לא נחרב ע"י נטישת המקום מרצון, אלא שהם מגורשים משם, ולכן אולי לגבי הריהוט והציוד של בית הכנסת אפשר לטעון שפקעה קדושתם, כמ"ש בגמ' שם לגבי כלי המקדש ואבני המזבח, אבל לא נראה, שהמדובר במבנה הקדוש בעצמו, שהלא קיי"ל קרקע אינה נגזלת, וממילא כל קדושת המקום נשארת עליו, ורק על כלים שייך, לכאורה, לומר באו בה פריצים וחיללוה.
נזכיר מה שכותב רבינו הרמב"ם זי"ע בתשובת "פאר-הדור", שאם לקחו שולטים בגזירת מלך את כלי בית הכנסת, פקעה קדושתן. אמנם בעל "דעת תורה סימן קנ"ג סעיף ז' כותב שברור, שבקרקע שאינה נגזלת, ולכן לא נפקעה הקדושה, גם לדעת הרמב"ם.
אינני יכול שלא להוסיף, כי ארץ ישראל, בין היא בידי שלטון ישראל או שלטון זר, בקדושתה היא עומדת , ולא שייך לומר שהמפנים או המתפללים, התייאשו ממקום זה - שלא שייך בקרקע יאוש, כלל, והיא "אינה נגזלת". ועיין שיטת התוס' בבא-בתרא מ"ד א' ד"ה דוקא. ולענ"ד, בענין זה, גם לדעת הב"י, שיש יאוש בקרקע, כאן אין אנו יכולים ורשאים להתייאש כלל אפילו מד' אמות שבארץ-ישראל, ואין אצלי ספק כלל, שהקדושה בעינה עומדת.
זאת ועוד: הריסת בית כנסת היא איסור גמור . כך כותב בעל "ערוך-השולחן" סימן קי"ב "אין סותרין בית-כנסת לבנות אחר במקומו או במקום אחר ולא מיבעיא אם אין הסתירה כדי לבנות אחרת כגון שבונה בית כנסת אחר במקום אחר מעצים ואבנים חדשים, שפשיטא דאין סותרין את הישן עד שיבנו החדש, אלא אפילו צריך לסתור את הישן תחילה כדי לבנות אחרת במקומו, א"נ שבונה במקום אחר, אך צריך לסתור את זו, כדי ליטול ממנה עצים ואבנים לבנות האחרת, מ"מ אסור". עיין עוד שם סימן קנ"ג סעיף ט"ז: "איתא במגילה שם דהא דביהכנ"ס נמכר זהו דוקא של כפרים אבל ביהכנ"ס של כרכים כיון דמעלמא אתו ליה לא מצי מזבני ליה, דהו"ל כרכים, דהכל בעליהן, ואין בני העיר בעלים להם (רש"י), והנה לשיטת הרמב"ן והר"ן (שהזכרתי גם אני הק' לעיל), שאינן אלא תשמיש של מצוה או קדושה דרבנן, אינו מובן, מה ראו חכמים לחלק וכו' ולפי מ"ש בשיטת הרמב"ם דהקדושה היא מן התורה, האי דמותר למכור הוא, משום שיש לומר כי לכתחילה, אנשי העיר בונים על תנאי זה וכו'. עיי"ש בכל דבריו.
והנה ברור, שבתי הכנסת בגוש קטיף והישיבה בנצרים, וכן ישיבת ההסדר, והמכינה הקדם צבאית בעצמונה, בתי הכנסת שלהם, לא נבנו על תנאי , והם כמי "שנעשה על דעת כל העולם" ונעשה של כל ישראל, ואין מוכרים אותו לעולם (כך לשון הרמב"ם פי"א מהלכות ביהכנ"ס הי"ז).
מבלי להיכנס כלל לשיקולים המדיניים, ולשאלה הכללית של איסור עקירת ישובים בארץ ישראל, הרי ברור ופשוט שאסור לנגוע באף בית כנסת, וחייבים לקבל ערבויות לשמירתו בקדושתו, "ולא תהא כהנת כפונדקאית". שכך נהגה מדינת ישראל בכל המסגדים והמקומות המקודשים שנפלו בידה מאז מלחמת השחרור (ראה המסגד על חוף ת"א וכך בירושלים במעלה רח' שטראוס בין בית ההסתדרות ורח' ישעיהו, וכך בעירנו חיפה כל המסגדים נשמרים ואפילו כשבנו מסביב בניני פאר רבי-קומות הקיפו במחיצה של ביטון ושומרים עליהם והדוגמאות מרובות).
לפי דעתי, חייבים לקבל ערבויות בין לאומיות לשמירת המקומות הקדושים לנו, וחלילה להרוס בית כנסת אחד, אם נבנה בית כנסת מלכתחילה לשם מקום תפילה ותורה, ואין פינוי תושבי המקום מבטל את קדושתו, ואסור לפגוע בו, חלילה .
כת"ר רשאי אם ימצא זאת לנכון להביא חות דעתנו זו, לפני שר-הבטחון והרמטכ"ל, שבידם למנוע הריסת בתי כנסת והישיבות, בגוש קטיף ובכל חלקי ארץ-ישראל.
אני בטוח שאם היה מרן הגר"ש האלוף גורן זצ"ל בחיים, היה מתערב בכל תוקף נגד הריסת בתי-הכנסת בארץ ישראל, והיה לוחם גם נגד הריסת הישיבות ועקירתם ממקומם, של כל ישובי גוש קטיף וצפון השומרון.
יהי רצון שהקב"ה יבטל מעלינו כל גזרות קשות ורעות וירחם על עמו ונחלתו.
תוספת ברור בעניין עקירת בתי הכנסת בגוש קטיף
במש"כ הרב הראשי לצה"ל במכתבו בסעיף א' "פינוי בית הכנסת יתממש לאחר שיפונו המתיישבים שכן משעה שאין במקום מתפללים, פוקעת קדושתו של בית הכנסת".
א. כידוע, שנינו במשנה במסכת במגילה כ"ח ע"א "ועוד אמר רבי יהודה בית הכנסת שהרב וכו' שנאמר והשימותי את מקדשתם קדושתן אף שהן שוממים וכו' ע"כ. וכן נפסק ברמב"ם בפי"א מהלכות תפילה הי"א וז"ל "בתי כנסיות ובתי מדרשות שחרבו בקדושתן הן עומדות שנאמר והשימותי את מקדשכם אע"פ שהן שוממין בקדושתן הן עומדין, וכשם שנוהגין בהן כבוד בישובן כך נוהגין בהם בחורבנם וכו' עלו בהן עשבים תולשין אותם ומניחין אותן במקומן כדי שיראו אותן העם ותעור רוחם ויבנום" עכ"ל וכן פסק הטור או"ח, בהלכות בית הכנסת סימן קנ"א. אמנם הוסיף שם, דאם התנו עליו להשתמש בו בשעת בנין, מותר להשתמש בו בחורבנו וכו' ואפילו בחורבנו לתשמיש מגונה, כגון זריעה וחשבונות של רבים, לא מהני תנאה ע"ש בכל דבריו.
מקור פסקו של הטור הוא מדברי התוס' מגילה כ"ח ע"ב ד"ה בתי כנסיות וכו' שהקשו, שכיון שמועיל תנאי לבתי כנסיות של בבל, אמאי אמרו שם דרבינא הוי ליה תילא דבי-כנישתא וכו' ואמר ליה רב אשי זיל זבנה מז' טובי העיר, ולמה חייבו כן, הלא נחרב, ושוב אין צריך דבר, ותרצו דשימוש של קלות ראש כגון זריעה, שהוא שמוש מגונה ביותר, אסור אפילו בחורבנו, עיי"ש.
עוד כתבו שם התוס' שדוקא לאותן בתי כנסיות שבבבל מהני תנאי, שהרי לעת בוא הגואל, במהרה בימנו, תפקע קדושתן, אבל לאותן שבא"י לא מהני תנאי שהרי קדושתן לעולם קיימת . אלא, שבמג"א סימן קנ"א ס"ק ט"ו כתב וז"ל: "וצ"ע דאמרינן בסמוך בגמרא, עתידין כל בתי כנסיות שבבבל שיקבעו בא"י" ותירץ דצ"ל שהתוס' מדברים בחורבנן, דכיון שנחרבו קודם ביאת הגואל, לא יקבעו בא"י וכמ"ש התוס', ועדיין הניח הדבר בצ"ע. עוד הוסיף שם המג"א, דאין לומר דדוקא הבנין יקבע בא"י, אבל הקרקע תישאר בחו"ל, שהרי אמרו שם בגמרא שלומדים ק"ו מתבור וכרמל, ושם הקרקע קבועה בארץ ישראל.
ראה בשו"ת חת"ס או"ח סי' ל' שהביא דברי המג"א אלו, ושם תירץ קושית המג"א, וכתב וז"ל "ולפע"ד לק"מ שהרי תבור וכרמל נדלדלו ונעקרו ממקומם, כדי לקבל התורה ונקבע הקרקע שלהם בא"י, ויש ללמוד לעצים ואבנים שבבנין בהמ"ד ובהכ"נ, שג"כ נדלדלו ממקומם ונשקעו בבנין, שיזכה מי שטלטלם, שיקבעו בא"י. אבל קרקע עולם שנבנה עליו בהכ"נ שלא נדלדל ונטלטל ממקומו, ליכא ק"ו מתבור וכרמל", עיי"ש בכל דבריו וביחוד במה שעוד יישב שם באופן אחר, "דלכאורה קשה איך ילפינן בגמרא לענין קדושת בהכנ"ס מתבור וכרמל, הא קדושת תורה חמורה מקדושת תפילה", ותירץ "שהרי קיי"ל דקדושת בהמ"ד שאינו קבוע, אינו חמור כ"כ". בענין זה, ראה עוד מ"ש מרן הב"י ס' קנ"א ס"ב "והרי תבור וכרמל לא באו ללמוד תורה, אלא לפי שעה, א"כ יליף שפיר ק"ו בהכנ"ס לתפילה קבוע, מתבור וכרמל שבאו ללמוד רק לפי שעה ואינו קבוע עיי"ש. בהגהות "נתיב חיים" שם הקשה, "דמ"מ ניחוש שמא יבנה קודם ביאת הגואל כדאמר בגמרא עלו בו עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש וע"י כך יתנו לב לבנותה, ותירץ "דמה שאמרו דעתידין בתי כנסיות שבבל שיקבעו בא"י, כלומר הקרקע של הביכ"נ, ולא תהיה בהם קדושת בית כנסת, אלא קדושת א"י, ודי בזה עיי"ש.
ב. ראה עוד מ"ש מרן המשנ"ב בביאור הלכה בסי' קנ"א ד"ה אבל בתי כנסיות שבא"י וכו' "שיש לעיין על עצם הדין שסתם השו"ע, שבא"י לא מועיל תנאי, דאין דין זה ברור, לכו"ע, ובאמת דברי התוס' שכתבו כן, הוא רק לשיטתם שהרי בגמרא כלל לא נזכר בפירוש דין בתי כנסיות שבא"י, שלא מועיל בהם תנאי ובאמת אם התנו בפירוש, ודאי מועיל תנאי גם לבתי כנסיות שבא"י, וכמו בכל תשמישי קדושה, שמועיל בהם תנאי ולכן דברי התוס' הם רק לשיטתם, "דבישובו לא מועיל תנאי ורק בחורבנו", ולכן, כתב הטעם, שמועיל התנאי בחורבנו, משום דכשיבא הגואל ויתקבצו ישראל מכל המקומות אשר נפוצו בין הגוים אל א"י, לא יצטרכו לזה המקדש מעט, ובאמת ממילא עתידים ליחרב, וע"כ דממילא יהיה נפקע אז קדושתן, ומשום כך מועיל התנאי לכל זמן שיחרב, משא"כ בא"י שלא תתבטל קדושתו בשום פעם , לכן גם לחורבנו לא מועיל בו. התנאי כמו בזמן ישובו. לפ"ז, לפי הפוסקים, שסוברים שגם בישוב מועיל התנאי, כגון בשעת הדחק להאכיל בו אורחים עניים, אפשר לומר דאין חילוק בין חו"ל לא"י.
ג. עיין עוד בשו"ת "חלקת יואב" להגאון מקינצק באו"ח קמ"א בסי' ד' שדן שם בדבר השאלה שרצו לעשות חלונות בכותל בית הכנסת לעזרת נשים, אם יש בזה איסור נותץ-אבן, והביא שם דברי המהרש"ם מבערזאן שחקר אם קדושת בית המדרש דאורייתא, והביא שם דברי הפמ"ג במשב"ז בסי' קנ"ג באו"ח, שפסק, דהוא רק איסור דרבנן. גם מרן הדמו"ר הזקן. הרב מלאדי בשו"ע הרב סי' ל"ד כתב , כלל, דכל דבר שאין מועלין בו הוא רק דרבנן. אכן הגאון מקינצק שם תמה ע"ז שהרי להדיא מבואר בתוס' פ"ק דנדרים י' ע"א תד"ה אדם מביא, שיטתם, וכן מבוארת שיטתם במס' נזיר כ"ב ע"א ד"ה מר זוטרא, והביא כמה דוגמאות של תשמישי קדושה, דיש בהם איסור דאורייתא.
עיי"ש בחלקת יואב שהסיק שבדבר שאין בו מעילה, ליכא בו איסור נתיצה, והטעם דכתיב "לא תעשון כן לה' אלוקיכם" דצריך שיהיה מיוחד לה' בלבד. וכן מבואר בשיטת הרמב"ם דבפ"א מהלכות בית הבחירה מנה שם רק מזבח היכל ואולם דבנתיצתן יש איסור דאורייתא. משמע, דבשאר דברים ליכא איסור דאורייתא, וכן כונת דבריו בספר המצוות ל"ת ס"ה, דהוי רק איסור דרבנן.
אמנם, לכאורה, מ"ש רבנו המהרש"ם בשם תשובת מהר"ם ב"ב החדשות, דבהכ"נ לא השיב תשמישי קדושה אלא קדושה עצמה הוא דבר תמוה, דאיך יסביר המשנה במגילה ר"פ בני העיר דף כ"ה ע"ב, דבמכרו בתי כנסת לוקחין בדמיו תיבה, הא הוי הורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה, דתיבה הוי רק תשמיש קדושה, ואילו בהכ"נ עצמו, הוי קדושה עצמה, ובודאי חמורה היא מתשמישי קדושה? וראה עוד, בשיטת הרמב"ן, במגילה שם, הובא בר"ן ריש פרק בני העיר, דס"ל דבהכ"נ אף תשמיש קדושה לא הוי, אלא תשמיש מצוה, עיי"ש.
ראה עוד מה שמסיק שם ה"חלקת יואב", דבמשחית עצי הקדש לצרכו, אף שהוא לצורך הדיוט וחולין, אין בזה איסור דאורייתא, דלא תעשון כן לה' אלוקיכם, והטעם הוא, דהוי כמו בע"ז שאם אוכל תקרובת ע"ז, אינו מקיים באכילתו מצות "אבד תאבדון", כמו שכתב הרמב"ן ריש פסחים ב' ע"א ד"ה ואפשר.
לכאורה, נראה, שיש ללמוד מדבריו, שאם נניח כשיטת המשנ"ב בביאור הלכה שהבאנו לעיל, שמהני תנאי אף בבתי כנסיות שבא"י, היכא דעשו תנאי מפורש, שוב לא יהיה בזה איסור נתיצה, בהריסת בתי כנסיות ובתי מדרשות שבגוש קטיף.
אמנם, בררנו עם הנוגעים בדבר ובררנו מעל כל צל של ספק שאכן לא נעשה שום תנאי בזמן בנית בתי הכנסת המפוארים והישיבות בישובי גוש קטיף, ואני מניח, שכך גם המצב בצפון השומרון.
אשר על כן מסקנתנו: שאסור בהחלט להרוס את בתי הכנסת והישיבות שנבנו לשם שמים, באזור הדרום וגוש קטיף, וכן בצפון השומרון .
לכן מצוה גדולה עלינו להתריע ולעורר בענין זה, שיובטחו כבודם ושלמותם של כל מבני הקודש שבאזור המיועד לפינוי ע"י השלטונות, ואם הדבר בלתי אפשרי, על ידי גופים בינלאומים כגון או"מ, אסור לפנות את השטח, עד שיובטח הדבר .
והשומע לנו ישכן בטח ושאנן מפחד רעה.
כנפש המברך באהבה, ומתפלל לישועת ד' על עמו ונחלתו.
הרה"ג שאר ישוב כהן זצ"ל
רב העיר חיפה. בנו של הרב הנזיר.
שיחות ליום העצמאות זיכרון מהרובע בה' באייר תש"ח
יום העצמאות תשס"ו (יום העצמאות ה – 58) ביהכנ"ס הגדול בחיפה
"בזאת התורה" - איזו תורה?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
מהפרי ועד הגאולה
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
למה יש כיסויים מיוחדים למשכן בזמן מסעות בני ישראל?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
