בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • שיעורים נוספים
קטגוריה משנית
  • ספריה
  • ה - גאולת מצרים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' פרץ בן יוסף אריה ז"ל

undefined
7 דק' קריאה
"כדור השלג"
גירוש היהודים מגוש-קטיף, הקלות שבו בוצע גירוש זה, הסירוב השולי לכאורה לביצוען של הפקודות ותהליך ההמשך המצופה, הן מצד העולם שסביבנו והן מצד חוסר האפשרות להשאיר מהלך שכזה בחצי הדרך – כל אלו אינם מותירים ספק שמחיקת האות "ע" מהתנחלויות יש"ע היא תחילתו של תהליך מחיקת האותיות כולן, להוציא אולי גושי התיישבות בודדים. מצב זה מביא אותנו באופן טבעי לבחון מחדש את דרכי הפעולה ההסברתיים, המדיניים והפוליטיים הנצרכים על-מנת להגן כמה שיותר על חלום ההתיישבות העומד לפני סכנה, כל זאת תוך מאמץ עילאי לנסות ולשמור על אחדות המחנה הדתי-הלאומי.
אולם נראה שהמפתח לשליטה בתהליכים העצומים שאנו עדים להם אינו טמון ביחסי הגומלין שלנו עם הממסד השלטוני או אפילו עם החברה הישראלית הכללית, אלא דווקא בתוך הציבור שלנו פנימה. מאמר זה ינסה לעמוד על תהליך התפתחותי הנוצר כבר עתה בציבור שלנו בעקבות תהליך הגירוש, התפתחות שהביטויים הראשוניים שלה לא ילוו כנראה בסימפוניה של אחדות אלא דווקא באקורדים צורמים מאוד של פילוג ומחלוקת. אנו ננסה לבאר את התפנית העצומה שהחברה הדתית-לאומית שלנו הולכת לעשות ביחס לתפיסותיה התורניות, תפנית שבה משקל ה"אמירה התורנית" עומדת להפוך למשמעותית הרבה יותר. נעמוד על הסכנות והקשיים המתלווים לתהליך עצום שכזה, שאליו נצטרך להפנות את עיקר תשומת הלב בשנים הקרובות.

מ"הלכות דעות" לדיני נפשות
כפי שהקדמנו, מתברר יותר ויותר שגירוש מתיישבי גוש-קטיף והחרבתו של חבל ארץ זה, אינם עומדים להיות מעשים חד-פעמיים, אלא הם אמורים לחזור על עצמם בחבלי ארץ נוספים. בנקודת מוצא שכזו, הופכת דרך ההתייחסות של הציבור שלנו למהלך הכפייתי הזה להיות שאלה גורלית שאמורה לחרוץ לשבט או לחסד לא רק את מפעל ההתיישבות המפואר, אלא את כל התרבות הזו הנקראת "הציונות הדתית" והשפעתה על מדינת ישראל כולה. השאלה באיזו דרך לנקוט בהמשך, האם ב"תפילת מקובלים", "פנים אל פנים", התנגדות פסיבית, סירוב לפקודות הגירוש או התנגדות אקטיבית וכו', הופכת להיות משאלת טקטיקה הסברתית לשאלה קיומית. ממילא עמדתם של אנשי התורה בעניין, הופכת גם היא להיות כזו המכריעה גורל של תרבות שלמה, ונראה שהיא פותחת שלא במתכוון תקופה חדשה ועצומה בעידן משקל התורה ופסיקת ההלכה, תקופה שלא ידענו עד עתה.
ניקח לדוגמא את נושא ה"סירוב". ברור הוא שכל החלטה של ראשי הישיבות, רבני היישובים ומנהיגי התורה ביחס לגירושים הבאים המתוכננים, היא שתיתן מצד אחד את הלגיטימציה לחיילים הדתיים להיות שותפים לגירוש, או מצד שני תעמיד אותם בפני הדילמה הקשה להסתכן בניתוקם ממערכת החיים, המוסר והחינוך שממנו הם באו, ואף לנידויים מן החברה הדתית-לאומית. הגם שברור הוא שקביעתם של אנשי התורה לא תביא בעקבותיה ציות עיוור מוחלט בקרב החיילים הדתיים, וקל-וחומר בקרב החיילים כולם, בכל אופן העוול המוסרי העמוק שבמעשי הגירוש והמשכתם בחבלי ארץ נוספים עתידים יחדיו ליצור השפעה מצטברת שיהיה בכוחה להביא בטווח הארוך לשינויי התנהגות גדולים בקרב החיילים הדתיים, וממילא אף בקרב צה"ל כולו (שסבל גם כך מגילויי סרבנות אפורה רבים).
מצב חדש זה מביא את התורה ופסיקת ההלכה למקום שבו לא עמדו כבר קרוב לאלפיים שנה. התוויית דרך של תורה ופסיקת הלכה, שאינה רק חורצת את גורל היחיד בנושאים ספציפיים נקודתיים, אלא מובילה מדינה שלמה לקראת עתיד שיושפע ישירות מאותן פסיקות הלכה, וזאת ברמות גבוהות בהרבה מאלו שזכינו להן בתקופת גוש-אמונים במאבק על ההתנחלויות. את המגמה הזו החדשה אנו צריכים להפנים היטב בתוכנו. ההשלכות לכך הן חריפות ביותר.
האם יוכלו אותם הסוברים שיש לחיילים לסרב לפקודת גירוש, לשתוק כשרב יישובם אינו מתכוון להודיע על איסור השתתפות תלמידיו במעשה זה? האם יוכלו מתיישבי התנחלויות ותומכיהם, הרואים בסירוב שכזה חובה מוסרית בסיסית, לשלוח את ילדיהם למוסדות שראשיהם הורו לתלמידיהם שלא לסרב פקודה, בין אם מתוך פחד שישיבתם תיסגר ובין אם מתוך מחשבתם למנוע בכך פילוג בעם?

אין כל ספק, שעד עתה לא נעשה הקשר בין המעשים "בשטח" לבין ההתייחסות לרב, לישיבה ולמקום לימוד התורה. רבים מתושבי הגוש ומהתומכים הרבים שדרשו במפגיע מן החיילים והשוטרים לסרב פקודה, ואף התנגדו לפינויים, ממשיכים – מיד לאחר הגירוש, בעוד הם נמצאים בבתי-המלון – לשלוח את ילדיהם שהגיעו לפרקם הישיבתי ללמוד בישיבות שבהן ראשי הישיבה לא העיזו להודיע במפורש שיש להתנגד לפקודת הגירוש, או שאף קבעו מפורשות שיש לבצע את הפקודה. בטרם עבר חודש מן הגירוש, נערים ונערות שנגררו וצעקו לחיילים לא לבצע את שצוו לעשות, נמצאו משתתפים בהפנינג הרקדה המוני הממומן על ידי אותו שלטון שביצע את הגירוש, כשבראשו עומדים רבנים שהתירו ואף הורו לתלמידיהם לבצע את פקודות הגירוש שניתנו להם. בתודעה שלנו עד היום לא הובחן הקשר שבין דעותיו של הרב או ראש הישיבה לבין המציאות. כרגיל היו דבריו בגדר של המלצה, דעה בחינוך או חזון. אולם מעתה לא נוכל להתחמק מן המסקנה ש"דעות" אלו עומדות להיות הרות גורל לכולנו.
האם אנו מוכנים לתקופה החדשה הזו, המסיימת תקופה שבה דברי התורה הם בגדר "דיבורים" בלבד?
כך אכן היה בעם ישראל בתקופתו הקדומה. דברי התורה ודעות החכמים לא היו רק בגדר "אלו ואלו דברי א-לוהים חיים" במובנם הרדוד המאפשר כל אמירה שהיא, בלא שתגבה כל מחיר. קביעת הפוסק או איש התורה לכאן ולכאן חרצה גורלות, כולל גם את גורלו שלו. מפורסמת טעותו של רבו של יואב שלימדו לקרוא "זָכָר עמלק" במקום "זֵכֵר עמלק, טעות שבגינה דן יואב את רבו למיתה (בבא בתרא כא, ע"א על פי האיכא דאמרי 1 ). מעבר לאופן תפיסה שכזה את דבריהם, דעותיהם ועמדותיהם של תלמידי החכמים יחייבו התמודדות, התנגדות והכרעה שאינן פחותות מאלו הקיימות היום בשדה הפוליטי (שתכלול לצערנו גם את הצדדים השפלים שבה), מתוך ידיעה ברורה שנתינת לגיטימציה או אף שתיקה כנגד דעות שכנגד, תגרומנה לפגיעה ולהשפעה חריפים באופן מיידי בשדה המערכה.

טול מקל והך על קדקודן
אם נחפש את האמירה הנבואית המתאימה למהלך הנוכחי, המביא בהכרח לצורך בהתמודדות והכנעת דעות תורניות אחרות גם אם תהיה בכך פגיעה באותם תלמידי החכמים המחזיקים בדעות אלו, נוכל למצוא אותה במעבר ההנהגה ממשה ליהושע, שם מדריך ה' את יהושע בדרך שעליו לנקוט בכניסתו לארץ. בעוד משה נוקט בלשון "אתה תבוא את העם", כלומר תבוא עם העם באופן שזקני הדור עם יהושע לפי דעתן ועצתן, הרי הקב"ה אומר ליהושע "כי אתה תביא את בני ישראל – בעל כורחם, הכל תלוי בך, טול מקל והך על קדקודן דבָּר אחד לדור, ולא שני דבָּרים לדור" 2 . מצב שבו יש "ליישר" גם את תלמידי החכמים על-פי דרך אחת, מגיע במקום שבו דבריהם הם מציאות ממשית המתווה דרך הנהגה. בניגוד לבית המדרש, פה לא ניתן "לזגזג" בין שתי דעות מנוגדות. המעשה חייב להיות בכיוון אחד ברור, אף שללא ספק יש אמת גם בדברי תלמידי החכמים האחרים. כשאנו מדברים על הנהגת ציבור שאמורה להיות בה השפעה בקנה מידה לאומי, אין מקום לאריכות רוח. פה הדברים צריכים להיחתך באופן החד ביותר, גם אם מתוך כך עלולים להיפגע תלמידי חכמים אלו ואחרים.

המעבר מ"הציבי לך ציונים" לממשות
המעבר הזה שבו דברי רבנים ותלמידי חכמים גם נתפסים כממשיים וגם יוצרים מציאות ממשית באופן כה מיידי הוא התהליך המבורך המחזיר אותנו משלב הגלות שבו חיינו הישראלים המופיעים בתורה בציווייה היו לנו אך ורק בגדר "ציונים" 3 – כ"סימנים" 4 בלבד, למצב שבו הם חוזרים להיות מציאות ממשית על כל המשתמע מכך. אין ספק שחיים ברמה של "סימנים" הם כמעט נטולי חיים, וממילא גם רמת ההכרעה בהם נמוכה. המעבר מתורה שהיא סימנים לתורה מוחשית, הוא כמו המעבר מציור דו-ממדי להתרחשות חיה תלת ממדית. התפתחות זו היא המביאה לכך שדעות תלמידי החכמים הופכות להיות ממשיות, וממילא ההבדל בין הדעות חדל מלהיות "ויכוח" והופך להיות בעל משמעות של חיים ומוות.

קריאה לפילוג?
מן הדברים שנאמרו עד עתה נראה לכאורה שפילוג ומחלוקת גדולה עומדים לצאת ממצב חדש זה. שהרי אם הדעות הופכות להיות קריטיות ובעלות משקל מכריע, אזי הניגוד שהתגלה בין הדעות השונות במעשה ההתנתקות האחרון יש בו בכדי לגרום מעתה לעימות חריף עוד יותר, מתוך הרגשת כל צד את סכנת האבדון כלפי הדעה שמנגד. כך יוצא שלכאורה מול הקריאה לאחדות שהיתה אמורה לצאת בשעות אלו, מציג מאמר זה מגמה שתוצאתה המיידית היא דווקא הרחבת הקרע והפילוג.
אכן נכון הדבר. בטווח הקצר עימות גדול עומד להיות בציבור שלנו, אך הוא חייב להתקיים ולהיות מוכרע לפני שאנו באים בדרישות מן הציבור הכללי. ה"אחדות" המדומה המקבלת כל דעה באשר היא, משמעותה היא דיבור אוורירי וחוסר התוויית דרך. הדעה התורנית הרואה באי הסירוב את המעשה החשוב הנצרך על-מנת לא לגרום לפילוג ולמלחמת אחים בעם ישראל, אכן נחשבת על פי הדעה התורנית השנייה למכת מוות ומעשה בגידה בדרכה של הציונות הדתית והמדינה כולה. הדרך הרבנית המסתמכת על "סיבוב מקובלים" את ישובי יש"ע וקריאות "היה לא תהיה", שלא היה בה בכדי להזיק בימים עברו, כיום עלולה להוות מכת מוות לאלו שיסתמכו עליה ולא יפעלו בנחישות הראויה. התוויית דרכו של הציבור הדתי-לאומי מן המקום שבו הוא נמצא עתה, לא תוכל לשלב בתוכה את מגוון הדעות הקיים כיום, כיוון שלשמחתנו עברנו את השלב השפל הזה שבו התורה היא "דבר תורה" על שולחן שבת, "דרך חינוכית" או "חזון לאחרית הימים", ובשלב שכזה בסופו של דבר כיוון אחד ישלוט בכיפה ויוביל.
על כן, גם אם הביטוי המיידי של התפתחות זו של משקל "דברי התורה" להיות כ"דָבָּרוּת" מנהיגה משמעותו הוא פילוג ועימותים בין הכוחות השונים, ללא ספק, מתוך התבוננות רחוקת טווח, אנו יכולים לברך על כך בשם ובמלכות "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", וכמובן לסייע להתפתחותה של מגמה זו.


----------
באדיבות תנועת "קוממיות". להזמנת חוברת המאמרים 9974425 02.


^ 1. "...דכתיב: (מלכים א' י"א) כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום, כי אתא לקמיה דדוד, אמר ליה: מאי טעמא עבדת הכי? אמר ליה, דכתיב: תמחה את זכר עמלק. אמר ליה: והא אנן זכר קרינן! א"ל: אנא זכר אקריון. אזל שייליה לרביה, אמר ליה: היאך אקריתן? אמר ליה: זכר. שקל ספסירא למיקטליה, אמר ליה: אמאי? א"ל, דכתיב: (ירמיהו מ"ח) ארור עושה מלאכת ה' רמיה. א"ל: שבקיה לההוא גברא דליקום בארור! א"ל, כתיב: (ירמיהו מ"ח) וארור מונע חרבו מדם! איכא דאמרי: קטליה, ואיכא דאמרי: לא קטליה".
רש"י: "מאי טעמא עבדת הכי - שלא הרגת את הנקיבות" (בבא בתרא כא ע"א).תרגום חופשי: שישה חודשים ישב יואב עד שהכרית כל זכר באדום. כשהגיע לדוד שאל אותו דוד, מדוע עשית כך שלא הרגת גם את הנקבות. ענה לו יואב כיוון שכתוב תמחה את זָכָר עמלק. ענה לו דוד והרי אנו קוראים זֵכֵר. ענה לו יואב אבל אני קורא זאת זָכָר. הלך יואב ושאל את רבו, איך קראנו את הפסוק ענה לו רבו - זָכָר. לקח יואב חרב להורגו. שאלו רבו - מדוע? ענה לו יואב כמו שכתוב: "ארור עושה מלאכת ה' רמיה". ענה לו רבו: הנח לו לאותו אדם (כלומר לו עצמו) שיתקיים בו הארור. ענה לו יואב והרי כתוב "ארור מונע חרבו מדם" ועל כן חייב אני להורגך. יש שאמרו שאכן הרגו ויש שאמרו שלא הרגו.
^ 2. "כי אתה תבוא את העם הזה - ארי את תיעול עם עמא הדין. משה אמר לו ליהושע, זקנים שבדור יהיו עמך הכל לפי דעתן ועצתן, אבל הקדוש ברוך הוא אמר ליהושע כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם (דברים לא, כג), תביא על כרחם הכל תלוי בך, טול מקל והך על קדקודן. דבָּר אחד לדור, ולא שני דבָּרים לדור" (רש"י דברים ל"א, ז).
^ 3. כפי ביאור רש"י על "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם" (דברים יא, יח): "אף לאחר שתגלו היו מצוינים במצות, הניחו תפילין, עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו וכן הוא אומר (ירמיה לא, כ) הציבי לך ציונים".
^ 4. כפי ביאור רש"י על ירמיהו ל"א, כ': "הציבי לך ציונים - סימנים".


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il