בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • יתרו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל

יתרו התשע"ט מדברי הרב אליהו זצוק"ל

undefined

שבט תשע"ט
8 דק' קריאה
שמח בטובתו של חברו
שמה של פרשייתנו מעורר שאלה. כיצד זה ייתכן שדווקא הפרשה שבה ניתנה התורה לישראל נקראת על שמו של יתרו? איזו מעלה מיוחדת הייתה בו עד שזכה לכך?
דוד המלך מספר לנו, כי רבים שואלים איך מגיעים לטוב – "רַבִּים אֹמְרִים: מִי יַרְאֵנוּ טוֹב?". על זה עונה דוד ואומר: "נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי". על-ידי שהייתה לו שמחה בלב, שמחה שמתרבה כשיש טוב לאחרים, "נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי – מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רָבּוּ". שמחתי בטובתם של אחרים. כשאחרים קצרו את הדגן והתירוש שלהם – רבתה השמחה בלבי. מסתבר כי דוד לא היה הראשון ששמח בטובתם של אחרים.

הראשון היה יתרו . הגמרא במסכת סנהדרין אומרת (דף צד): תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי פַּפְּיָס, גְּנַאי הוּא לְמֹשֶׁה וְשִׁשִּׁים רִבּוֹא, שֶׁלֹּא אָמְרוּ "בָּרוּךְ", עַד שֶׁבָּא יִתְרוֹ וְאָמַר, "בָּרוּךְ ה'". יתרו פותח את פיו ומברך: "ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד פרעה ומיד מצרים, אשר הציל את העם מתחת יד מצרים".
ויש לשאול – וכי משה וישראל לא בירכו את ה' עד שבא יתרו? והלא ספר בראשית מלא ברכות. נח מברך את ה'. מלכיצדק מברך את ה'. ואפילו אליעזר עבד אברהם אומר "בָּרוּךְ ה' אֱלֹקֵי אֲדנִֹי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדנִֹי..."!
אלא שעד שלא בא יתרו, כולם אמנם בירכו את ה', אך הם עשו זאת משום שהם היו כלולים באותה טובה שנעשתה על-ידי ה'. לעומתם, יתרו היה הראשון שבירך את ה' על טובה שנעשתה לאחרים. הוא בירך על יציאתם של ישראל ממצרים, טובה שהוא לא היה מעורב בה ולא צמח לו ממנה שום תועלת. הוא לא סבל במצרים. לא השתעבד בה. הוא לא ראה את מצרים רודפים אחריו ליד ים סוף. אף על פי כן, הוא הרגיש את הכאב הזה כאילו היה כאב שלו. "ויחד יתרו". הוא שמח כאילו זו שמחה שלו, ועליה הוא בירך. דווקא בגלל שיתרו עדיין לא התגייר ובכל זאת היה שמח על הטובה שעשה הקב"ה לעם ישראל, שהיו נחשבים עדיין כזרים לו, ברכתו היא חשובה מאוד.
כל העובדות הללו גם יחד מצדיקות את קריאת פרשה זו על שמו של יתרו ואף משמשות הן כהקדמה נפלאה למתן תורה. היכולת לשמוח בטובתו של חבר, היא מהתכונות שחייבים ללמוד לפני קבלת התורה, להיות כ"איש אחד", להיות "בלב אחד". זאת התכונה שאברהם אבינו הנחיל לעולם: לעשות טוב לשני, לרדוף אחרי טובתו של השני, להצטער ולהשתתף בצערו ולמסור את הנפש להצלתו.

גם אהרון הכהן נתייחד במעלה זו, שכן כך מעיד עליו הקב"ה – שברגע שהוא יראה את משה, הוא ישמח בטובתו ובמנהיגותו – "וראך ושמח בלבו". בזכות זה הוא זכה לחושן שהונח על לבו וכן לעבודתו בקודש הקודשים, ששם מונחת התורה ומונחים שני לוחות הברית.
ומי לנו גדול ממשה רבנו, מוסר התורה, שמסר נפשו כשאמר: "מחני נא מספרך אשר כתבת" – והכול למען הצלת עם ישראל.
וזה אות לכל אחד ואחת החפצים ללכת בדרכם, להתעלות בתורה ולהתחזק במידה זו של "ואהבת לרעך כמוך", במידה שאהרון הכהן כל כך הצטיין בה – "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב). להתחיל קודם כל מהבסיס של אהבת השלום בתוך עם ישראל. אחר כך גם לרדוף אחרי המטרה הנעלה הזו, עד שתתקיים בין כל שכבות העם. וכשעם-ישראל רואה שאכפת למישהו ממנו, שמכבדים אותו, שרוצים בטובתו, הוא יחפש גם את האהבה. וכשיראה שאוהבים אותו, הוא יהיה מוכן גם להתקרב דרכה אל התורה.

תכונה נוספת של דוד המלך היא התפילה על האויבים שלו. הוא לא רק שתק כשהיו מבזים אותו, אלא שהיה מברך אותם: "וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם – לְבוּשִׁי שָׂק, עִנֵּיתִי בַצּוֹם נַפְשִׁי". צמתי בשבילם כשהיו חולים. כך היה דוד בצעירותו עת הורחק על-ידי בני משפחתו. כך היה כשעלה מעט לגדולה, כשרדפוֹ שאול המלך. כך היה גם כשמלך בעצמו, כשמרד בו בנו אבשלום. וכך היה גם עם כל אויביו של דוד.
מכאן לימדו חכמים לכל אדם, שצריך לשמוח בשמחת אחרים ולכאוב את כאבם. צריך להתפלל עליהם כמו שאברהם אבינו התפלל על אבימלך, למרות שהזיק לו. כמו שהתפלל משה על הסרת המכות ממצרים "וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל ה'" – צעקה אמתית. צריך להתענות בעבור הרשעים המצרים לנו, כמו שעשה דוד. התפילות הללו לא מנעו מאברהם, ממשה ומדוד להילחם ברשעים ולהתפלל למפלתם, כשהמשיכו להחזיק ברעתם, שכך אומר עליהם דוד לבסוף: "יֵבשֹׁוּ וְיִכָּלְמוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי, יִסֹּגוּ אָחוֹר וְיַחְפְּרוּ חֹשְׁבֵי רָעָתִי. יִהְיוּ כְּמֹץ לִפְנֵי רוּחַ וּמַלְאַךְ ה' דּוֹחֶה. יְהִי דַרְכָּם חֹשֶׁךְ וַחֲלַקְלַקֹּת וּמַלְאַךְ ה' רֹדְפָם" (שם). אמן, כן יהי רצון.

יתרו מגיע למדבר
כששמע יתרו את כל הניסים והנפלאות שעשה הקב"ה עם ישראל, הוא יכל להשאר במקומו ולהתגייר שם. לשם מה בא למדבר? הרי הוא נכנס לתוך מדבר ששולטת בו שממה..!
אלא, הנה קראנו בפרשה שעברה שהקב"ה הוריד מן לישראל, וכשירד – בתחילה – לא ירד אלא עבור עם ישראל בלבד. אמר לו הקב"ה למשה רבנו מה עם ערב רב, הרי עלו אתכם ממצרים, ולמרות שהם לא בסדר אבל האם ימותו ברעב? גם להם מגיע מן! כך שגם יתרו כשבא למדבר קיבל מן. אבל בכל אופן לשם מה היה צריך לבוא למדבר מלכתחילה? אלא, אמר יתרו, כשיש עם שלם שהקב"ה עושה להם כל כך הרבה ניסים ונפלאות, אני חייב לראות אותם ולהיות יחד אתם! להתחבר אתם! לדבוק בהם בבחינת "ולדבקה בו".

בבית המקדש קוראים כל יום עשרת הדברות בק"ש
הגמרא במסכת ברכות י"א ע"ב מביאה משנה ממסכת תמיד ה א שאומרת שבבית המקדש היו מתפללים בדרך זו "מברכין ברכה אחת
וקורין עשרת הדברות, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר, אמת ויציב, ועבודה, וברכת כהנים". אמר רב יהודה אמר שמואל: אף בגבולין בשאר המקומות שאינן בית המקדש בקשו לקרות כן, לקרוא ביחד עם קראית שמע גם עשרת הדברות אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין" שם י"ב ע"א .מסביר שם רש"י "שלא יאמרו המינים לעמי הארץ: אין שאר תורה אמת אלא רק עשרת הדברות ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הקדוש ברוך הוא ושמעו מפיו בסיני". הרמב"ם הסביר בפירוש המשניות שהגמרא בבלי לא הסבירה מהי תרעומתם של המינים אבל בירושלמי הסביר "שלא יאמרו אלה לבד ניתנו למשה מסיני" ועיין רש"י לעיל וכן רש"י בד"ה מינים עכו"ם . ו"מדוע היו הכהנים קוראים עשרת הדברות? ומה מיוחד בעשרת הדברות ששמענו אותם בהר סיני? "כי עשרת הדברות הן עיקר התורה" רבי עובדיה מברטנורא והרמב"ם
הוסיף "עיקר התורה וראשיתה", וה"תפארת ישראל" מסביר שהן כוללים כל מצוות התורה. ולכן כתב הרס"ג פיוט מיוחד שבו הוא מראה איך
בעשרת הדיברות כלולים כל התרי"ג מצוות עיין רש"י שמות כ"ד פסוק י"ב

שישו ושימחו בשמחת תורה - באור פניך
כאשר קיים הבן איש חי מצוות כתיבת ספר תורה, אמר הבן איש חי לחכם כנוש בשמחת הכנסת ספר התורה: נו, תאמר לנו את כל הפסוקים בתורה שיש בהם את אותה האות מהאל"ף-בי"ת פעמיים ברציפות באותה מילה. וסיפר הרב, שחכם כנוש היה בקיא מופלג בתורה, וכל מי שהיה מחפש לדעת היכן כתוב איזה דבר היה שואלו ומקבל תשובה, בתנאי שייתן לו מטבע של מאג'ידי, ומזה היה מתפרנס. שאל חכם כנוש את הבן איש חי: תיתן לי מאג'ידי אם אומר לך? והשיב לו שייתן. תיכף אמר חכם כנוש: את כל האל"ף-בי"ת יש, חוץ מהאות ע' שאין בתורה פעמיים ברציפות באותה מילה, אך בנביא יש, והחל למנות – אות א' ומקללך אאור; אות ב' בשבתך בביתך; אות ג' מעקה לגגך; ד' אלדד ומידד מתנבאים; ה' ההוא אמר ולא יעשה; ו' ווי העמודים; ז' מזזות ביתך; ח' חח ונזם; ט' ולטטפות בין עיניך; י' ישתו יין נסיכם; כ' וככה תאכלו אותו; ל' ועשית ללאות תכלת; מ' לא תותירו ממנו; נ' לא תביא אתנן; ס' את פיתום ואת רעמסס; ע' אין בתורה; פ' ועוף יעופף; צ' ויצץ ציץ; ק' שם חלקת מחוקק ספון; ר' רר בשרו; ש' בגדי שש. וכאן עצר חכם כנוש ואמר לבן איש חי שייתן לו את המאג'ידי, ולאחר שנתן לו המשיך ואמר את האות ת', נתון תתן, והוסיף את מה שדרשו חכמים, ייתן ויחזור וייתן, ופשט ידו לקבל עוד מאג'ידי מהבן איש חי, שאכן נתן לו עוד מאג'ידי.

אשרי אדם מצא חכמה
כשעלה הרב מבית הדין בבאר-שבע לכהן בדיינות בבית הדין בירושלים, בא לפני חכם סלמאן חוג'י עבודי ע"ה, שפירט לפני הרב את סדרי הדין בירושלים. הרב אמר על עצמו שבבאר-שבע הכיר כל בעל דין מאיזה עיר בדרום הוא, לפי התנהלותו, התנהגותו ודיבורו. אמר לו חכם סלמאן: בירושלים זה עולם אחר, הדינים הכי קשים הם אלו שבאים ראש ישיבה ורב שמלמד אצלו לדין תורה. והמשיך חכם סלמאן ואמר לרב כדוגמה, שיש סיפור שנמשך שנים בבית הדין, וזה עניינו: ראש ישיבה שכר אדם בתשלום על מנת שיאמר קדיש לעילוי נשמת אנשים שתרמו לישיבה, שאין מי שיאמר עליהם קדיש, והיו משלמים לו סכום קבוע. כשנשתנה השער ושווי הכסף ירד, לא היו מוכנים להעלות לו את הסכום. מה כן עשו? שכרו אדם אחר שיאמר קדיש במחיר גבוה של השער החדש, ולא נתנו העלאה לאומר הקדיש הוותיק. הלה תבעם על כך בבית הדין, וכך מתגלגל הדיון. לימים, כשבת הרב על כסאות למשפט בירושלים, הגיע דין זה לפניו. הגיע התובע, אדם תמים שבא בגפו, והנתבע לא הגיע, ורק שלח שני עורכי-דין נכבדים שייצגו אותו. הרב שאל איפה הנתבע, והשיבו לו שהוא אדם נכבד ומנהל ועסוק ולא יכול לבוא. הרב התעקש שיביאוהו, ולבסוף קבע לו הרב שיבוא בוקר אחד, והורה למזכירות להכניס את אותו מנהל רק בסוף יום הדיונים, כדי שיתרכך מעט מחשיבותו. בהגיע היום, התייצב הנתבע בשעת בוקר מוקדמת, עברה שעה ועוד שעה, והוא כבר השתגע מההמתנה הארוכה. לבסוף הכניסו הרב ואמר לו: ספר לי גופא דעובדא, למה לא נתת לאומר הקדיש הוותיק העלאה, והלכת לשכור לך חדש במחיר יקר? הלה הודה לרב: הכול התחיל בגלל שאשתו של אומר הקדיש פגעה וזלזלה באשתי, ולכן לא אתן לו! אשתו של התובע אמרה לאשתי: בעלי חכם ומוכשר יותר מבעלך, ורק במקרה התגלגל שבעלך מנהל ובעלי אומר קדישים. כשהרב שמע זאת, קרא לתובע ולאשתו וביקש שישתדלו לפייס את אשת הנתבע. הם עשו כך, והכול בא על מקומו בשלום. המנהל הסכים ליתן לו העלאה במשכורת לאמירת הקדישים. הרב דרש זאת על "אתם נצבים" – אם אתם ניצבים בעצמכם, בלי עורכי-דין, אז הכול בא על מקומו בשלום.
מי יעבור לנו אל עבר הים
אשה אחת, בעלה ברח ממנה ונעלם עד שהגיע לוונצואלה, שם הצטרף לשבט אינדיאנים אוכלי אדם ואשתו נותרה עגונה. הרב, בהיותו הרב הראשי, טס לוונצואלה, שם שלחו קבוצה של שכירי חרב עם רבנים, חטפו איזה צ'יף אינדיאני, והודיעו לו שאם לא יביא להם את היהודי הזה, אז יהרגוהו במקום. האינדיאני הלך והביא להם את היהודי המבוקש, כפתו אותו והביאוהו לרב. הרב שאל אותו בעברית: אתה יהודי או לא? השיב האיש: כן, אני יהודי. הרב תבע ממנו שייתן גט לאשתו ולא יענה אותה יותר, האיש נכנע לפני הרב והסכים לתת גט. ורק אחרי שהסתדר העניין של העגונה, החל הרב לדבר על לבו: למה לך להיות כך כגוי אוכל טריפות? בסוף תהיה אתה כמו עכבר שיטרפוהו כל חיות השדה ח"ו, מה לך כך, בוא תחזור להיות יהודי, לקיים תורה ומצוות. והרב המשיך והבטיח לו שאם ישוב בתשובה יהיה לו חלק עם הרב בגן-עדן, עד שהתחרט היהודי, חזר בו ושב בתשובה לכור מחצבתו לאבינו שבשמים.

יבוא שלום ינוחו על משכבותם
סיפר הרב, שפעם בא אליו אדם והראה לו את הצוואה שכתב. חלק מבניו של אותו אדם לא הלכו בדרכו בקיום התורה והמצוות, ולכן כתב שלא יקבלו מהצוואה כמו שאר האחים. אמר לו הרב: למה לך שאחרי מאה-ועשרים חלק מהבנים יקללו אותך? תכתוב בצורה אחרת, תשאיר את אותם סכומים לכל אחד מהבנים, אבל תכתוב: פלוני, בגלל שלומד תורה ואין לו פרנסה ברווח, מגיע לו כך וכך, אבל את כולם אני אוהב ומחבב. ויבוא הכול על מקומו בשלום.

ואפילו ספר תורה שבהיכל
סיפר ר' שלום כהן שיחיה, שכאשר לדאבון לבו נגנבו מבית הכנסת שלו, "כתר אליהו", חמישה ספרי תורה, היה מאוד שבור ומדוכדך מהגניבה ומהצער הנורא, מי יודע איך ואיפה זרוקים ספרי התורה. הוא בא לרב עוד לפני התפילה בנץ, והרב אמר לו: ברוך משיב אבידה לבעליה, אל תדאג, הם יחזרו! הם עוד יחזרו, והם מונחים בכבוד מלא כמו שהיו מונחים אצלך! וכך, למרות שהדבר ארך תקופת מה, הרב היה בטוח ואמר, יחזרו! ושאל כל פעם: חזרו כבר?! אל תדאג, עוד יהיה לך כפול! ואכן, באורח פלא לאחר תקופה, הוחזרו ספרי התורה, שלמים ונאים כשהיו. ולא עברו שנים רבות וזכה ר' שלום שיש לו בבית הכנסת עשרה ספרי תורה. "עוד יהיה לך כפול"...

התורה מתקיימת במי שממית עצמו עליה
סיפר רבי יוסי שיחיה, בן הרב, כי בליל שבת אחד בבית החולים היה נראה שהרב בחוסר שקט, משנה את תנוחותיו כל כמה רגעים וכדומה, נראה שסובל ומתייסר מאיזה דבר. כל התרופות שנתנו לשיכוך כאבים לא עזרו, והרב ממשיך להתייסר. לאחר כשלוש שעות הציעה האחות שיפסיקו לרב את ההנשמה לעשרים שניות, כדי שיוכל הרב להסביר מה הוא רוצה ומה כואב לו. אמרו לרב שיכין את מילותיו, מה הוא רוצה לומר באותן עשרים שניות. כשהפסיקו לרב את ההנשמה פתח הרב את פיו וביקש להביא לו "שולחן ערוך יורה דעה" לראות את הש"ך בסימן רמ"ב! מיהרו להביא לרב את הספר, הרב עיין בדברי הש"ך וחזר לשלוותו.
באחד מימיו הכואבים בבית החולים, אחרי שעבר טיפולים קשים וקיבל תרופות נגד כאבים, התעורר הרב בשלוש בלילה וכתב: "כמדומה שלא התפללתי ערבית". אמרו לו: הרב, מה שעברת ומה שמחכה ביום המחר, תנוח קצת. והרב שוב כותב: "איך אפשר לישון בלי להתפלל ערבית?".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il