^ 1.. ראה גם במהר"ץ חיות בבבא מציעא מט ע"א, וכן בפירוש שערי דעה על דברי הרמב"ם בהל' דעות ב, ו.
^ 2.. איסור גניבת דעת – אונאת דברים, מופיע בגמרא בבבא מציעא מט ע"א, ונט ע"ב – ס ע"א, ובחולין צד ע"א-ע"ב. ראה בפירוש המשנה לרמב"ם כלים יב, ז:"אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הגוי, וכל שכן אם יהיה תלוי בכך חילול השם שאז יהיה העוון חמור יותר [ע"פ חולין צד, א]. ויושגו לאדם תכונות רעות ע"י כל המעשים הרעים הללו, אשר העיד יתעלה על עצמו שהוא מתעב אותן כשלעצמן נעשו עם מי שנעשו, והוא אמרו יתעלה "כי תועבת ה' אלוקיך כל עושה אלה כל עושה עול" (דברים כה, טז). ראה עוד על חומרת איסור גניבת דעת אצל: רבינו יונה, שערי תשובה שער ג סימן קפד; הרב דוד בן זמרה, רדב"ז, מצודת דוד (על ספר המצוות), מצווה תצד: חזון איש, אמונה ובטחון פרק ד סעיף יג. על מקור איסור גניבת דעת, ראה: הרב פרופ' נחום רקובר, המסחר במשפט הישראלי, עמ' 25; הרב יצחק יעקב פוקס, הליכות בין אדם לחברו, עמ' שפב; הרב ד"ר מיכאל אברהם, "גניבת דעת וקנין רוחני", תחומין, כה, עמ' 361-357.
^ 3.. הרמב"ם הל' מכירה יח, ד כתב (ע"פ הגמרא בבא מציעא ס ע"א): "מותר לבור את הגריסין אבל לא על פי המגורה, שאינו אלא כגונב את העין וידמה שהוא הכל ברור". על דברי הרמב"ם הללו כתב רבי מסעוד חי רקח: "למדנו מדעת רבינו דאיסור גניבת דעת שייך אפילו בשתיקה אלא דמתוך פעולתו נראה שגונב דעתו" (מעשה רקח על הרמב"ם). ראה עוד: קהילות יעקב, יבמות סי' מד.
^ 4.. כך כתב גם הרב דוד אריאב, גניבת דעת, עמ' 35. הוא הדגים זאת במקרה בו עובד במפעל קיבל תפקיד חדש, והוא מתכוון לעזוב את המפעל תוך פרק זמן קצר, ועזיבתו תגרום להפסד, עליו להודיע זאת טרם מינויו לתפקיד, ובודאי אם ישקיעו בהכשרתו לתפקיד החדש. כך פסק גם הרב יעקב ברונפמן, שערי אברהם – בין אדם לחברו, עמ' קה-קו.
^ 5.. הרב יצחק יעקב פוקס, הליכות בין אדם לחברו, עמ' שפד, כתב באשר להצגת תעודת בגרות שציוניו הושגו שלא ביושר, שהרב י"ש אלישיב אמר לו "שכיון שרוב תעודות הבגרות המוצגות ידוע שיסודן בהעתקות במבחנים, וכל מעביד או מראיין שמוצגת בפניו התעודה יודע שאין כאן עדות, אלא על ההשתייכות למסגרת לימודית באותן שנים. וכמובן שכאשר מופנית שאלה ישירה: האם יודע\ת את\ה אנגלית או תכנות מחשבים וכדומה, חובה לענות באופן הכנה והאמתי ללא כחל ושרק". קשה לקבל את ההנחה שרוב תעודות הבגרות המוצגות ידוע שיסודן בהעתקות במבחנים. זה נכון שיש אחוז מסוים של העתקות במבחני בגרות, אך לא נכון לטעון באופן גורף שרוב תעודות הבגרות יסודן בהעתקות במבחנים.
^ 6.. ראה בהרחבה בדברי צרור המור בראשית שם.
^ 7.. יעקב אבינו הוא דוגמה לעובד מסור מאוד על אף שהמעביד – לבן, לא התנהג איתו כראוי. ראה רמב"ם הל' שכירות יג, ז.
^ 8.. על רב ספרא נאמר: " 'ודובר אמת בלבבו' (תהלים טו, ב) - זה רב ספרא". על מידת האמת של רב ספרא, במקרה המסופר בגמרא בחולין כאן ובמקומות נוספים, ראה: שערי דעה על הרמב"ם הל' דעות ב, ו; הרי"ד סולובייצ'יק, רשימת שיעורים - ברכות יז ע"א.
^ 9.. כך כתבו גם התוספות שם (ד"ה ואינהו) בהסבר המעשה עם מר זוטרא ורב ספרא. ראה גם דברי ר"ת בתוספות שם (ד"ה אמר אביי) בהסבר המקרה שמופיע בברייתא (חולין צד ע"א): "השולח ירך... לעובד כוכבים, בין חתוכה ובין שלימה אין צריך ליטול הימנה גיד הנשה" – "התם כשנתן לו סתם ולא אמר לו שהיא מנוקרת דאיהו דאטעי אנפשיה". ראה גם ברא"ש חולין, ז, יח שכתב כתוס'. ראה עוד: הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, יורה דעה א, סי' ל-לא.
^ 10.. בסוגיה זו ראה בדברי הרב אליהו בקשי דורון, שו"ת בנין אב חלק ד סי' עז אות ב.
^ 11.. תוספתא זו הובאה בירושלמי דמאי ז, ג*, ונפסקה להלכה: רי"ף, בבא מציעא נב ע"ב בדפי הרי"ף; רמב"ם הל' שכירות יג, ו*, והגהות מיימוניות שם בשם אביאסף; מרדכי בבא מציעא רמז שמג; ספר חסידים סי' תריז; שו"ע חו"מ סי' שלג, ה. על חובת נאמנות של עובד למעביד, ראה: הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן, סימן מו. ובהרחבה: שילם ורהפטיג, דיני עבודה במשפט העברי, עמ' 335-320; הרב עזרא בצרי, דיני ממונות, ג, עמ' כט-לד, בהלכות הנאמנות של העובד כלפי המעביד, ובעמ' שיז-שכז, בחובותיו המוסריות.
^ 12.. כך גם באשר למי שהוא מתנדב בארגוני הצלה, והוא נקרא לפעילות לפי הצרכים לעתים קרובות. על המעביד לדעת כן מראש. הרב שמואל הלוי וואזנר, שו"ת שבט הלוי, ז סי' קנט כתב שמותר למלמד שחבר בארגון 'הצלה' לעזוב את כיתתו אם הוא מקבל קריאה. אמנם הוא הסתפק האם הדבר נכון כשהתלמידים יישארו לבד ללא השגחה.
^ 13.. בשיטה מקובצת בבבא מציעא עח ע"ב כתב בשם הראב"ד שאם היה ידוע למשכיר שיש סיכוי שאנשי המלך יחטפו את הבהמה כי הוא חייב מס, הרי זה מקח טעות וכמי שלא נתן לו חמור מתחילה כלל. גם במכר פסק בשו"ע חו"מ סי' רכו, ו: "אסור למכור לחבירו קרקע או מטלטלין שיש עליו עסק ודין עד שיודיענו. שאע"פ שהאחריות עליו אין אדם רוצה שיתן מעותיו וירד לדין ויהיה נתבע מאחרים".
^ 14.. מפרשי הרמב"ם דנים בהבדל שבין שכירת חמור שהמשכיר אומר לו 'הרי שלך לפניך', וכוונתו שהמשכיר אומר לשוכר שהוא הפסיד ומזלו גרם, בעוד שלפועל שנלקח לעבודת המלך יש לשלם את שכרו כפי מה שהוא עשה עד שנלקח. ראה: מרכבת המשנה (חעלמא) הלכות שכירות ט, ה; מחנה אפרים הל' שכירות סי' ה.
^ 15.. אחרונים למדו מדין בהמה שנלקחה לעבודת המלך, על מקרה שגוי אלים או חיל מלך לוקחים בכוח דירות שנשכרו ע"י יהודים. ראה: שו"ת מבי"ט א, מו; נתיבות סי' שי סס"ק ב.
^ 16.. ראה בפירוש דבריו שם בהל' ג בלחם משנה ובאבן האזל. ראה עוד בדברי הנצי"ב, בהעמק דבר לשמות ב, ט: "ותאמר לה בת פרעה היליכי את הילד הזה והינקהו לי ואני אתן את שכרך" - "כך דרך המלכים לשלם בעין יפה, ולא לגזור לעשות להם בחנם".
^ 17.. ראה: הרב אליעזר וולדינברג, הלכות מדינה, חלק ב, שער א פרק ב.
^ 18.. כך פסק הרמב"ם הל' שכירות ט, ד, והשו"ע חו"מ סי' שלג, ג. אמנם הראי"ה קוק, אורח משפט - חו"מ, סי' כא כתב שגם אם יכול לחזור בו, "אין זו משנת חסידים... ודאי כל חסיד יברח מזה שיהיה עליו שנאת רבים בצדק ח"ו". הרב עזרא בצרי, שו"ת שערי עזרא, חלק ג, סי' נב עסק באריכות במשמעות הביטוי "פועל יכול לחזור בו". מחד, מותר לפועל להפסיק עבודתו אם אינו רוצה, "אבל מאידך צריך שתהיה לו לפועל עצמו אחריות מוסרית שלא לפגוע במעבידו, ואם הוא פוגע במעבידו הרי הוא עושה איסור".
^ 19.. ראה רש"י לב"מ עז, ב ד"ה אמר רב נחמן; רא"ש בבא מציעא ו, ו; טור חו"מ סי' שלג, ובנו"כ; שו"ע חו"מ סי' שלג, ה, ובנו"כ שם. ראה בהרחבה: הרב ד"ר איתמר ורהפטיג, "חוזה עבודה – מהותו וביטולו", תחומין, ח, עמ' 213-205.
^ 20.. טור חו"מ סי' שלג. את דברי הטור הללו הביא הרמ"א בשו"ע חו"מ סי' שלג, ד.
^ 21.. כך הסיק בפתחי תשובה חו"מ סי' שלג ס"ק ד. ראה שם שדן בדברי אחרונים שחלקו בעניין זה. ראה עוד: מהרי"ט יו"ד סוף סי' נ; מחנה אפרים הל' שכירות פועלים, סי' ז; נחל יצחק, חו"מ סי' עד, ג; הרב יוסף רוזנר, משפט הפועלים, עמ' רנ-רנא; משפטי החושן, עמ' קכב-קכז.
^ 22.. בנוסף, יש לראות בהגשת מועמדות כשהמועמד מסתיר את העובדה שהוא מתכוון לעבוד זמן קצר, כמתן עצה שאינה הגונה שאסורה. ראה: רש"י ויקרא יט, יד; שם כה, יז; רמב"ם הל' רוצח, יב, יד.
^ 23.. בשו"ת משפטי ארץ - עבודה, עמ' 139-138, נשאלו על אדם שהחל עבודה חדשה ושאל האם עליו להודיע למעסיק שייתכן שהוא יעבוד אצלו תקופה קצרה כי הוא הגיש מועמדות לעבודה אחרת, שבה הוא מעוניין יותר. תשובתם הייתה שהוא אינו חייב להודיע, כי פועל יכול לחזור בו בחצי היום, "אמנם יש פוסקים שאוסרים על עובד לחזור בו בשביל לעבוד אצל מעסיק אחר, אבל נראה שלדינא אין להחמיר בזה". אמנם כתבו שאפשר לעזוב העבודה בתנאי שהעזיבה לא גורמת נזק, כגון באמצע פרויקט שעלול לרדת לטמיון, ובתנאי שהוא לא חתום על חוזה המחייב להמשיך לעבוד אצל המעביד ללא הודעת זמן מראש. ואף שמותר לעזוב "תשתדל עד כמה שניתן לצמצם את הסתרת הנתונים ותספר את האמת את הדבר אפשרי". כאמור, פועל לא יכול לחזור בו בחצי היום בדבר האבד, וכיום כמעט כל עבודה קבועה היא "דבר האבד", ועל כן עליו ליידע את המעביד על כוונתו או על ההיתכנות שהוא יעבוד תקופה קצרה.
^ 24.. כדברי רחל ליעקב: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (בראשית ל, א), ותשובת יעקב אבינו: "ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלוקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן" (שם ב) ובדברי המדרש: "אמר לו הקדוש ברוך הוא: כך עונים את המעיקות??" (בראשית רבה ויצא פרשה עא). ועיין בדברי הנצי"ב בהעמק דבר שם.
^ 25.. חוק זה נקלט גם במסגרת ההלכה, ופוסקים התחשבו בו כשעסקו בדיני תורה הקשורים לחוק זה. בפסד"ר ח, עמ' 192 (משנת תשכ"ח) הדיינים הרב י"ש אלישיב, הרב בצלאל ז'ולטי, והרב אליעזר גולדשמיט (מופיע גם אצל: הרי"ש אלישיב, תשובות ופסקים, ב סי' קפ), חייבו לשלם פיצויים בסך חצי משכרה של מורה שפוטרה מעבודתה במהלך חודשי הריונה, על בסיס המנהג המקובל במדינה שאין מפטרים אישה בהריון (באותם ימים עדיין לא היה מקובל לשלם שכר מלא במקרה של פיטורי אישה בהריון). בפסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין, חלק יא, עמ' קפ-קפג דנו במקרה שבו הייתה הכחשה הדדית בין המעביד לבין האישה בהיריון שפוטרה מעבודתה, מה סוכם ביניהם כשברקע הוראת החוק שאין לפטר אישה בהריון. גם בפסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין, חלק יא, עמ' קעא-קעז, דנו בהוראת פרטי החוק האוסר לפטר אישה בהיריון. בהלכה פסוקה גליון מס' 3 (שבט תשס"ו) מובא פס"ד שניתן בבית הדין לממונות בשדרות שעסק באישה בהיריון שפוטרה מעבודתה מפני שהמפעל נקלע לקשיים ועמד לפני סגירה. בפסק הדין נקבע שמכיוון שההחלטה על הפיטורין אינה קשורה להיריון העובדת היא תקפה.
^ 26.. ראה למשל פסק דין בבית הדין האזורי לעבודה, השופט יצחק לובוצקי, ארביב נ' פואמיקס בע"מ מיום 3.5.07 מספרו: עב 3662/05. הרב יוסף רוזנר, משפט הפועלים, עמ' רח כתב חוק זה כדבר מחייב על פי הדין מאחר שזה המנהג המקובל. שם בנספחים בעמ' 59 כתב שאע"פ שאין לפטר מעבודה אישה בהיריון, לדעתו אם המעביד יוכיח לבית הדין ללא כל ספק שהפיטורים אינם בגלל ההיריון, אלא בשל העובדה שהאישה נמצאת בשמירת הריון, ואין הוא מסוגל לחכות לה עד אחר חופשת הלידה, והוא גם חושש שהיא תבקש הארכה נוספת, והוא לא מוצא ממלאת מקום זמנית, וכן כל כיוצא בזה, הוא יהיה רשאי לפטר גם בזמן ההיריון.
^ 27.. הרמב"ם בספר המצוות מצות עשה ריב, ובעקבותיו ספר החינוך במצוה א, כתבו שמצוות פרו ורבו היא לא הוראה רק ליחיד אלא לחברה כולה לדאוג "לקיום המין (האנושי)".
^ 28.. על השפעת השינויים והתמורות שחלו בעולם על מקומן של נשים המגדלות ילדים במסגרת משפחה, ומפתחות את יכולתן וכישוריהן בלימודים ובעבודה, ראה: הרב יעקב אריאל, "החוט המשולש - אדם, אשה, חוה", הלכה בימינו, עמ' 174-170.
^ 29.. ראה: הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה, ליקוטים ב, עמ' 58. אך שם בעמ' 60 כתב שאם אי הגילוי עלול לגרום נזק לאחר כגון שותף או מעביד אז חובה לגלות. בשערי הלכה ומנהג, חלק ד סי' ח, מופיע הדרכה של רבני חב"ד שלא לפרסם את ההיריון עד החודש החמישי. אמנם לרופא או לקרובים מותר קודם.
^ 30.. כך גם ע"פ פסיקת בית הדין האזורי לעבודה בחיפה, בענין סוזנה קרופיצקי נגד חברת חשמל, מיום 5.3.14, סע 31277-01/12. התובעת התקבלה לעבודה ככלכלנית והובהר לה שהיא נדרשת למלא את מקומן של שתי עובדות אחרות שיצאו לחופשת לידה ומדובר בפרויקט חירום המחייב איוש דחוף. כמו כן נאמר לה שנדרשת ממנה עבודה רציפה וממושכת, ועליה לעבור תקופת הכשרה ארוכה. כשנשאלה אם יש משהו שמונע ממנה להתחייב לשני תנאים אלו, השיבה בשלילה. שישה ימים לאחר תחילת עבודתה היא הודיעה שהיא בהיריון, והיא פוטרה מיד. בית הדין דחה את טענת העובדת שאסור היה לפטרה, מפני שנהגה שלא בתום לב, ובשל הנסיבות המיוחדות - טיב התפקיד, משך ההכשרה ופרויקט החירום שעבורו גויסה היא היתה חייבת ליידע את המעביד על דבר הריונה. עוד על פיטורי עובדת בהריון בתום לב, ראה: הרב יעקב אריאל, הרב אהרון כ"ץ, הרב שלמה אישון, משפט אהרון, עמ' 68-55. ראה גם: שפרה מישלוב, "האישה העובדת בהלכה", דרישה, 2 (תשע"ז), עמ' 123-110.

הרב יהודה זולדן, צדקות יהודה וישראל, שבי דרום תשע"ח, עמ' 397-384