ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש ספריה צדקה וחברה

פרק כב

פיטורי עובדים או קיצוץ שכר רוחבי בעת משבר כלכלי

מבוא א. מחויבות מעביד לעובדיו ב. משבר כלכלי עולמי - אונס או מכת מדינה ג. יחסי שותפות מחייבים בין העובדים בינם לבין עצמם ד. התאגדות עובדים לעזרה הדדית - יישום הלכות צדקה סיכום
מוקדש לרפואת
שולמית בת צביה
לחץ להקדשת שיעור זה
מבוא
בשל המשבר הכלכלי שפקד מדינות רבות, ובכללן מדינת ישראל, בשנת תשס"ט, חברות רבות פיטרו עובדים וקיצצו בעלויות. אמנם כמה חברות נמנעו מלפטר עובדים או מיעטו מלפטר עובדים, ומצאו פתרונות אחרים: ויתור של העובדים על ימי חופש, "בונוסים" והטבות אחרות, יציאה מרוכזת לחופשה ללא תשלום, קיצוץ רוחבי בשכר של כלל העובדים, קיצוץ בהיקפי משרה, או מעבר לשבוע עבודה מקוצר בין ארבעה ימים או אף שלושה ימים. בעולם העסקי מכונה הליך זה: פחיתה ארגונית.
בדרך כלל, פגיעה חד צדדית של המעביד בשכר העובד אסורה, אך במקומות רבים צעדי הקיצוץ הרוחבי נעשו בתיאום ובהסכמת נציגי העובדים (ועד עובדים, הסתדרות וכד'), מתוך סולידריות ואחריות חברתית, ומשום שהניחו שבדרך זו איש מבין העובדים "לא ייזרק לרחוב", שם הוא לא ימצא עבודה כלל בתקופת משבר, וייכנס למעגל המובטלים על כל המשתמע מכך. נציגי העובדים הניחו שהמשבר יחלוף בשלב כלשהו, ושכדאי להצטמצם מעט לפרק זמן מסוים, על מנת לחזור בבוא העת, "לכשירווח", לעבודה מלאה. המעבידים העדיפו להצטמצם ולהחזיק את העובדים המיומנים, במקום פיטורים, שיצריכו גיוס עובדים חדשים והכשרתם לעבודה. אמנם, היו עובדים שלא הסכימו לקיצוצים הללו, ובחרו להתפטר. 1
לכל הצדדים – המעבידים והעובדים, היה ברור שכל הפתרונות הללו הם זמניים ומוגבלים. הפחתת שכר ממושכת פוגעת באורח החיים של העובדים, ימי החופשה כלים, הפרשות לביטוח לאומי (חופשת לידה, מילואים, אבטלה, נכות), ותחשיב הפיצויים במקרה של פיטורים מלאים, מצטמצמים בעקבות קיצוץ ימי העבודה. לקיצור ימי עבודה יש גם השלכות חברתיות כלכליות ופסיכולוגיות. הביטחון התעסוקתי מתערער, וזה פוגע בעובד ובמשפחתו. אפשר כמובן לנצל את ימי החופש לדברים שלא מספיקים בדרך כלל: למשפחה, ללימודים, השתלמויות, תחביבים, ואולי אף היכרות והתנסות בעבודה אחרת, ועוד, אבל הבעיה נשארת.
מבחינת יחסי עובד - מעביד, האם ניתן לקצץ בשכר בעת משבר כלכלי? האם לעובדים העובדים באותו מקום עבודה, יש מחויבות הדדית, לסייע זה לזה גם במחיר צמצום שכר והטבות, כדי למנוע פיטורים מוחלטים של חלק מהם? 2

א. מחויבות מעביד לעובדיו
באופן כללי, מעביד איננו יכול לקצץ באופן חד צדדי בשכרם של העובדים, ולהרע את תנאי עבודתם, גם אם ערך העבודה ירד, או מסיבה אחרת. כך פסק בשולחן ערוך (חושן משפט סי' שלב, ה, ע"פ הגמ' בבא מציעא עז ע"א):
שכר בעל הבית בעצמו בסלע, ונזדלזלה המלאכה והראה להם בעל הבית פנים זועפות ופייסוהו בדברים, אינו יכול לומר: לא נתפייסתי אלא על דעת שתפחתו משכרכם כפי הזול, שהם יאמרו: לא פייסנוך אלא לדעת שנעשה המלאכה טובה וכן עשינו.
מעביד איננו יכול לקצץ בשכר העובדים ללא הסכמתם. 3 כמובן, מעביד יכול לנהל את מפעלו כהבנתו (לסגור יחידות, לפתח כיוונים אחרים, לצמצם את היקף הפעילות, וכד'), אך משהתחייב לעובדים, עליו לעמוד בהתחייבויותיו. מה דינו של מעביד שאיננו יכול לשלם את השכר המובטח לעובדיו בשל ירידה במכירות של המפעל, או קשיים כלכליים ותפקודיים אחרים?
הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק א סי' פא), דן במידת המחויבות של מעביד לעובד, בשל משבר – אונס שפקד מפעל מסוים, ולא במשבר כלכלי רחב:
בדבר אחד ששכר מתחלה פועל אחד, ואחר כך הוצרך לו עוד פועל ושכרו, ואחר זמן נעשה אונס שאין לו עבודה רק לפועל אחד באופן שהבעלים פטורין. אם ההפסד הוא רק להשני שאותו שכרו רק מחמת שנוסף עבודה ולכן כשנחסר אחר כך עבודה הוא נאנס להשני ולא להראשון, או אולי כיון שעל כל פנים עתה היו לו שני פועלים ונחסר בזמן שכבר יש לו השנים, נאנס לשניהם וחולקין העבודה.
במקרה זה העובד החדש עבד בעבודה נוספת, ולא תפס את מקומו של העובד הוותיק, אלא שבשלב מסוים לא היה בה צורך. הר"מ פיינשטיין דן במהות ההתחייבות של עובד ומעביד זה לזה. האם לעובד הוותיק יש זכות קניינית בעבודה, והעובד השני זכה בעבודה הנוספת שהייתה נצרכת לפרק זמן מסוים, וכשלא היה עוד צורך בתוספת כוח אדם, הוא יוצא - "אחרון נכנס, ראשון יוצא", או שלשני העובדים זכות שווה בעבודה, ולאחר שהיקף העבודה פחת, על שני העובדים לשאת בנטל. 4 הרב פיינשטיין הציע שלוש אפשרויות להבנת טיב ההתקשרות המשפטית שבין מעביד לעובד:
א. העובד הוא "קנין הגוף" של בעל הבית כמו עבד עברי, ואין לו שום זכות במלאכה עצמה. 5
ב. התחייבות הדדית של המעביד והעובד. המעביד תובע מהעובד שיעשה מלאכתו, והעובד תובע את המעביד שיספק לו עבודה. במקרה זה המעביד התחייב לעובד השני מלאכה מסוימת, וכאשר אין צורך בעבודה זו, אזי ההפסד של העובד השני בלבד. 6
ג. ההתחייבות היא אישית. המעביד מחייב עצמו להעסיק את העובד, והעובד מחייב עצמו לעבוד לטובת המעביד. לעובד אין זכות בעבודה, וכאשר היקף העבודה פחת, ההפסד הוא לשניהם. 7 אך אם העובד הוותיק נשכר לכל מלאכה נדרשת, ובשל עומס העבודה הצטרף אח"כ עובד נוסף, ובשלב מסוים פחת עומס העבודה, שניהם נושאים בהפסד. 8 מסקנת הר"מ פיינשטיין היא:
הנה באם כבר נגמר שכירות הפועלים ועתה אינו צריך אלא לאחד ורוצה בעל הבית לידע איך יעשה לכתחילה, אם להחזיק שניהם וירוויחו כל אחד מהם המחצה או ליקח רק את הראשון ויפסיד השני לבד, וכן בלא עשה קנין עם הפועלים נמי מסתבר שלא עדיף מאם היה עדיין תוך הזמן ובקנין. וכיון שאסיקנא דמדינא יש להם לחלוק, אף עתה יחזיק לכתחילה את שניהם. ואם אי אפשר שיעבדו שניהם, או ששניהם אין רוצים להרוויח רק המחצה, הוא כדבר שאין בו דין חלוקה, ויהיה בזה דינא דגוד או אגוד שאחד ישלם לחברו בעד חלקו, וישאר למי שיתן יותר. 9
אף שמסקנתנו המעשית, שניתן לקצץ שכר מכלל העובדים בעת משבר וזה עדיף מפיטורים, כדברי הר"מ פיינשטיין, ברצוננו לעיין בסוגיה זו מזוויות נוספות. בסיטואציה שבה אנו עוסקים, אין מדובר על קושי של מפעל מסוים, ואין מדובר בבעיה של שני עובדים, וגם קשה לקבוע מי קדם למי בהצטרפותו לעבודה. מדובר על מאות ואלפי עובדים, ולא ניתן לקיים ביניהם דין "גוד או אגוד", מה גם שמדובר על עובדים שעושים תפקידים שונים באותה חברה, ויש כאלה שנצרכים יותר ויש כאלה שנצרכים פחות. כמו כן, אין מדובר במפעל מסוים שנקלע לקשיים, ומי שיפוטר יכול למצוא עבודה במקום אחר, אלא במשבר כלכלי עולמי שבו המעבידים וכלל העובדים נמצאים באותו קושי תפקודי, וההחלטות נקבעות בשיתוף פעולה בין המעבידים והעובדים באמצעות נציגיהם.

ב. משבר כלכלי עולמי - אונס או מכת מדינה
אם מעביד איננו יכול לספק עבודה לעובדים בשל אונס, יש לדון ע"פ הגמ' (בבא מציעא עו ע"ב-עז ע"א*) הקובעת שבכל אונס צפוי, שהעובדים והמעסיק ידעו עליו מראש, או לחלופין באונס בלתי צפוי, שהעובדים והמעסיק לא היו מודעים לו כלל, ההפסד של העובדים. אך אם המעסיק הסתיר מהם מידע על אונס צפוי, ההפסד שלו.
המשבר הכלכלי העולמי שפרץ, לא היה צפוי מראש, וקשה היה לשלוט על ההתפתחויות הצפויות במשק ובכלכלה. אמנם, אותותיו של המשבר לא השפיעו מיד על הכלכלה והשוק כאן בארץ, אך משפרץ המשבר גם העובדים הבינו שהוא ישפיע על הכלכלה והשוק בארץ, ומכיוון שהכול היו מודעים, ההפסד של העובדים. אם מפעל נקלע לקשיים בשל המשבר, והפתרון הוא פיטורי חלק מהעובדים, בסמכות המעבידים לעשות זאת. אלא שמעבידים רבים העדיפו לקצץ הטבות ושכר בצורה רוחבית ולא לפטר עובדים, כמוסבר לעיל.
ניתן לראות את המשבר הכלכלי באופן רחב יותר ולא כאונס שפקד מפעל מסוים. מצב זה נקרא בהלכה "מכת מדינה", ונחלקו בו הפוסקים מי נושא בהפסד, המעביד או העובדים. 10 כך נאמר במשנה ובגמ' בבא מציעא קה ע"ב*:
המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה, אם מכת מדינה היא - מנכה לו מן חכורו, אם אינה מכת מדינה - אין מנכה לו מן חכורו. רבי יהודה אומר: אם קיבלה הימנו במעות - בין כך ובין כך אינו מנכה לו מחכורו.
היכי דמי מכת מדינה? אמר רב יהודה: כגון דאישדוף רובא דבאגא. עולא אמר: כגון שנשתדפו ארבע שדות מארבע רוחותיה.
הדוגמה למכת מדינה היא כשרוב השדות באותו מקום ניזוקו מנזק בלתי צפוי. הגמרא שם הציגה מקרי ביניים רבים, על מנת למצות את ההגדרה של "מכת מדינה", ולעמוד על היקפה. "מכת מדינה" איננה נמדדת ע"פ היקף גאוגרפי - כל העיר או רובה, אלא היא נזק שפגע בסקטור מסוים באותו אזור (חקלאים, מורים, חולים וכד'). 11
ובסוגיה אחרת (בבא מציעא קג ע"ב–קד ע"א) נאמר:
המקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין או בית האילן, יבש המעין ונקצץ האילן - אינו מנכה לו מן חכורו. אם אמר לו חכור לי שדה בית השלחין זו או שדה בית האילן זה יבש המעין ונקצץ האילן - מנכה לו מן חכורו.
היכי דמי? אילימא דיבש נהרא רבה - אמאי אינו מנכה לו מן חכורו? נימא ליה: מכת מדינה היא! - אמר רב פפא: דיבש נהרא זוטא, דאמר ליה: איבעי לך לאתויי בדוולא.
התוס' שם (ד"ה דאפשר) כתבו שכל עוד יש פתרון למכת המדינה, אין המחכיר מנכה מדמי החכירה, "דדוקא באכלה חגב או נשדפה, שאין יכול לתקן הקלקול ע"י שום טורח, מנכה לו", כלומר, נוסף על היקף הנזק, יש לבחון אם הנזק הוא בלתי הפיך.
בשולחן ערוך (חושן משפט סי' שכא, א) פסק משנה זאת להלכה, והרמ"א למד מכאן פסיקה עקרונית:
הגה: והא דאמרינן אם מכת מדינה הוא מנכה לו מן חכירו, הוא הדין בכל כיוצא בזה, דכל מקום שנפסד הענין לגמרי והוי מכת מדינה, מנכה לו משכירותו. ואם אפשר לתקנו על ידי טורח ותחבולות, אינו מנכה לו (מהר"ם פאדוואה סימן לט). וכן פסק מהר"ם על מלמד שגזר המושל שלא ילמוד, דהוי מכת מדינה, וכל ההפסד על בעל הבית (מרדכי פרק האומנין).
מכת מדינה היא פגיעה בסקטור באזור מסוים, ללא כל מוצא או פתרון. במקרה כזה, לדברי הרמ"א, מי שנושא בהפסד הוא בעל הבית, המשכיר, המעביד. 12 אך הסמ"ע (שולחן ערוך חושן משפט סי' שכא ס"ק ו) חלק עליו, והבין את דברי המרדכי בשם המהר"ם אחרת:
לענ"ד נראה דאין דעת המרדכי בשם מוהר"ם דצריך הבעה"ב לשלם להמלמד כל ההפסד, דאין טעם להדבר, כי מאחר שגזר המושל שלא ללמד הוא דבר שאינו שכיח ולא היה לו למידע לא להבעה"ב ולא להמלמד, ובכי האי גוונא קיימא לן דהוה פסידא דמלמד ודפועל דהן באים להוציא כמבואר בגמרא ובפוסקים... ואדרבה מסתברא לומר כיון דמכת מדינה היא המשכיר והשוכר שוין בהדבר. ואין לומר דמזלו דשום אחד גרם, ונחזור לכללנו המוציא מחבירו עליו הראיה, או לפחות יהיה ההפסד על שניהן כמו דאמרינן בגמרא [ב"מ ע"ט ע"ב]... גם במלמד זה שגזר המושל שלא ללמד יחלוקו, שהרי אם זה יאמר שרוצה לקיים התנאי גם השני מוכן לקיים התנאי אלא שאי אפשר מצד המושל. 13
דעה שלישית היא דעת הגר"א (שו"ע חו"מ סי' שכא ס"ק ז-ח), לדעתו אין הבדל בין "מכת מדינה" בשכירות לבין כל אונס אחר, ובכל אופן ההפסד הוא של העובד. 14
לסיכום הדעות בעניין "מכת מדינה", אם ההפסד של המעביד, אין הוא רשאי לקצץ כלל במשכורת העובדים, ועליו יהיה לפטרם ולשלם להם את המגיע להם או להמשיך ולהחזיקם בשכר מלא. אך אם ההפסד של הפועל, או גם של הפועל, אזי המעביד יכול אף לחייב אותם להסכים לקיצוץ בשכר, ובכך הוא אף נוהג לפנים משורת הדין, שהרי במכת מדינה כזו, ההפסד הוא של הפועלים. אלא שע"פ דעות הפוסקים דלעיל אין הכרעה ברורה בהלכה זו מי נושא בהפסד, וכל מוחזק יוכל לטעון "קים לי". 15
אף שהמשבר הכלכלי חרג מ"מכת מדינה" והוא בבחינת "מכת עולם", יש להתייחס אליו כאונס ולא כ"מכת מדינה". כאמור, לדעת הגר"א אין הבדל בין אונס ל"מכת מדינה", אך לדברי הרמ"א והפוסקים כמותו, יש לשאול מה ההבדל בין אונס רגיל בלתי צפוי למעביד ולעובד, שבו העובד נושא בהפסד, לבין "מכת מדינה" שבה המעביד נושא בהפסד. 16 ייתכן שההבדל נעוץ בכך, שאונס הוא כשאין הפועלים יכולים לבצע את העבודה, מאחר שהיא בוצעה ע"י גורם אחר (הגשם או הנהר שמילא את הבורות שהם היו צריכים למלא), אך החפץ שבו העבודה הייתה צריכה להיעשות קיים. בעוד שבמכת מדינה "הענין נפסד לגמרי" כדברי הרמ"א, והנזק הוא בלתי הפיך, כאילו לא היה בין הצדדים דבר, ועל כן המעביד או המשכיר חייב. אך בעניין שבו אנו עוסקים, הרי נמצאו פתרונות לחלק מהעובדים, והם המשיכו בעבודתם במתכונת מקוצצת ומצומצמת יותר, זה סימן שהנזק הפיך, וממילא יש לראות זאת בגדר אונס, ולא "מכת מדינה", גם לדברי הרמ"א. אם נגדיר את המשבר כאונס, הרי שהעובד נושא בהפסד, ואעפ"כ אם ניתן למצוא פתרונות אחרים במקום לפטר את העובדים, מוטב להיעזר בהם. קיצוצים רוחביים בשכר או בהיקפי משרה, כמו גם פתרונות אחרים (ויתור על ימי חופשה וכד'), עדיפים על פני פיטורים וכניסה למעגל האבטלה. אמנם אם עובד מסוים לא יסכים לקיצוץ בשכרו כמוצע, אזי יש לראותו כמי שהתפטר מעבודתו, מה גם שבמצב אונס העובד נושא בהפסד.

ג. יחסי שותפות בין העובדים בינם לבין עצמם
האם ניתן לחייב את כל העובדים להסכים לקיצוץ שכר ופתרונות דומים? ייתכן שבמקומות העבודה בהם העובדים מאורגנים ומאוגדים, יהיה לאפשרות כזו משקל מחייב.
במפעלי תעשייה, חברות עסקיות, הייטק וכד', עובדים עשרות או אף מאות ואלפי עובדים, שמייצרים מוצר מסוים. ההישגים וההצלחה, תלויים בגורמים רבים. המתכננים, העובדים בפס הייצור, התפעול, הניהול, המחקר והפיתוח, ועוד. בשוק העבודה המודרני מוטמע בעובדים מושג "האחריות לארגון" ולהישגיו, וההנהלות יחד עם ארגוני העובדים משקיעים משאבים בגיבוש ובלכידות חברתית (נופשים, פעילות תרבותית, מסיבות, קייטנות לילדים, ועוד), כדי שכל עובד ירגיש שהארגון שאליו הוא משתייך הוא "ביתו השני". כך הוא יזדהה עם מקום העבודה, ירצה בטובתו, ותהיה לו מוטיבציה להגיע לתפוקה ולהישגים טובים יותר. מצב זה אינו דומה למצב המתואר בתשובתו של הר"מ פיינשטיין, כשכל עובד עומד מול המעביד ונלחם על מקומו מול אחר, אלא על מערכת ארגונית שבה גם קיצוצים ופיטורים נעשים בתיאום עם נציגי העובדים, וכפי שאכן אירע במשבר הכלכלי המדובר.
מבחינה משפטית העובדים אינם מוגדרים כשותפים של הנהלת המפעל, ויש ביניהם יחסי עובד מעביד, אף שבמקומות עבודה מסוימים מחלקים "בונוסים" לעובדים כשהמאזן השנתי מורה על רווחים, כביטוי לשותפות של ההנהלה עם העובדים.
אך אם העובדים מתנהלים כשותפים, לאו דווקא שותפות ברווחים, אזי החלטות של העובדים שהתקבלו במסגרת אסיפות עובדים, או במסגרת ועד העובדים המקומי, או במסגרת ארגון העובדים הכללי שאליו הם משתייכים מחייבות את הכול. הדוגמה הבולטת והשכיחה היא החלטה להכריז שביתה במפעל, בשל סכסוך עבודה. ייתכן שבמקום שבו העובדים מאורגנים ומאוגדים, להחלטות האסיפה או נציגי העובדים שמסכימים למהלך של קיצוץ שכר באופן זמני עד שהמשבר יחלוף, יהיה תוקף.
להחלטות של עובדים המתאגדים יש תוקף מחייב, כאמור בתוספתא (בבא מציעא [ליברמן] יא, כג-כו):
ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים, ועל שכר פועלים, ולהסיע על קיצתן (=להעניש על העובר על שהם קבעו, קצצו). ורשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבוא לעיר, נהא כולנו שותפין בו. רשאין נחתומין לעשות רגיעה ביניהן (=לקבוע ימים שפלוני עובד, וחברו נרגע - נח, ולהיפך). 17 רשאין החמרין לומר כל מי שתמות חמורו נעמיד לו חמור אחר. מתה בבוסיא (=בפשיעה) אין צריכין להעמיד לו חמור. דלא בבוסיא (=בפשיעה) צריכין להעמיד לו. ואם אמר תנו לי ואני לוקח לעצמי, אין שומעין לו אלא לוקחין ונותנין לו. רשאין הספנין לומר כל מי שתאבד ספינתו נעמיד לו ספינה אחרת. אבדה בבוסיא אין צריכין להעמיד לו. דלא בבוסיא צריכין להעמיד לו, ואם פרש למקום שאין בני אדם פורשין, אין צריכין להעמיד לו.
את ההשוואה בין סמכותם של בני עיר לתקן תקנות ולאכוף אותם לבין סמכותם של בעלי מקצוע הסביר הרשב"א (שו"ת חלק ד סי' קפה): "שכל חבורה שהם בני ענין אחד, הרי כעיר בפני עצמה". את הסמכות של איגוד מקצועי לתקן תקנות מחייבות כבית דין, הסביר החזון איש (נזיקין - בבא בתרא ד, ח):
ואפשר שזו תקנת חכמים... ליתן לאנשים בעלי אומנות אחת כח בית דין על בני אומנות שלהם, ותקנתם כתקנת בית דין, שעל פי תקנתם יכול אדם לזכות בשיעבוד נכסי חברו לפרוע מהם כפי תקנתם, ואין צריך קנין אחר, אלא תקנת בית דין עושה קנין. 18
להסכמת בעלי אותו מקצוע, יש תוקף כשל בית דין. אחת הדוגמאות בתוספתא משיקה לסוגיה שבה אנו עוסקים. הנחתומים רשאים לקבוע ביניהם, שיהיו ימים שפלוני יעבוד, וימים אחרים שמישהו אחר יעבוד. לא נזכר כאן מה הסיבה בגללה הם קיבלו החלטה כזו, אך כנראה ההנחה היא שאין פרנסה לכל הנחתומים באותו מקום או אזור, ועל כן הם מחלקים ביניהם את ימי העבודה. לא נאמר גם אם הנחתומים עובדים באותה מאפיה, או שלכל אחד מאפיה משלו ובני המקום קונים את התוצרת במאפיות השונות, אך החלטה זו מחייבת. זהו בעצם סוג של קיצוץ שכר רוחבי, שהרי כל אחד מוותר משכרו לטובת האחר. ייתכן שאלמלא החלטה זו, כמה מהם היו שורדים, אך אחרים היו צריכים לסגור את עסקיהם לחלוטין.
הגמ' (בבא בתרא ח ע"ב-ט ע"א*) ציינה לדברי התוספתא בתחילתה, שבני העיר רשאים להתנות על המידות והשערים, ולהעניש את העובר על החלטותיהם, וסיפרה כך:
הנהו בי טבחי 19 דעבדי עניינא בהדי הדדי, דכל מאן דעביד ביומא דחבריה נקרעוה למשכיה. אזל חד מנייהו עבד ביומא דחבריה, קרעו למשכיה; אתו לקמיה דרבא, חייבינהו רבא לשלומי. איתיביה רב יימר בר שלמיא לרבא: ולהסיע על קיצתם! לא אהדר ליה רבא. אמר רב פפא: שפיר עבד דלא אהדר ליה מידי, הני מילי היכא דליכא אדם חשוב, אבל היכא דאיכא אדם חשוב - לאו כל כמינייהו דמתנו.
מדובר שם במספר גדול של שוחטים, שוויתרו זה לזה על האפשרות לעבוד ולהרוויח. הליך קבלת ההחלטה שם היה פגום, ועל כן אי אפשר היה להעניש את מי שהפר את ההסכמה. משמע, שאם יהיה גיבוי הלכתי להחלטה של עובדים בינם לבין עצמם, שזמני העבודה של כל פועל מוגבלים ומקוצצים, כדי שהכול יוכלו להתפרנס בהתאם למגבלות המקום והזמן, יהיה לה תוקף. 20
הרשב"א (בבא בתרא ט ע"א) דן בסמכות של פועלים להחליט שעל כל פועל לוותר על ימי עבודה:
ואני אומר דדין פועל ודין השותפין אחד הוא בכל דבר שיש בו מעשה, כגון שנשתתפו במה שיקנו, או במה שירויחו... ונעשו שלוחים זה לזה או שכירים... והילוכן ודיבורן היינו שכרן... והני מילי בכל דבר שיש בו מעשה כמו שאמרנו. אבל במניעות, כגון שהתנו שלא יעשה זה ביומו של זה, הא ודאי לא שייך בשותפין, אלא בתנאי בני העיר, אי נמי בתנאי כל אומני העיר. וכמו שכתב הרב ז"ל [=הרמב"ן] דבמה נשתעבדו שלא לעשות. כך נראה לי.
לדבריו, למספר שותפים קטן, אין סמכות ויכולת לכוף זה את זה שלא לעבוד בזמנים מסוימים, אך אם מדובר על החלטה שיסודה תקנה לטובת בני העיר או בני אותה אומנות, אזי יש לה תוקף. החלטות שמועילות לכולם תקפות גם ללא קניין ממשי, מאחר שהם נעשים כעין שכירים זה לזה. המהר"ם (מובא במרדכי, בבא קמא קטז ע"ב סי' קעו), 21 לא הבחין בין אופיין של ההחלטות. לדבריו, לכל תנאי שבני אותה אומנות מתנים ביניהם יש תוקף ואין צורך בקניין "בההיא הנאה דצייתי אהדדי, גמרו והתני להדדי".
כאמור, בעת המשבר הכלכלי היה זה אינטרס משותף של המעבידים והעובדים לקצץ בשכר ובעלויות, על מנת להימנע עד כמה שניתן מפיטורים, לטובת הארגון ולטובת עובדיו, בהנחה שמי שיפוטר יתקשה למצוא עבודה. הסכמה זו תקפה או מצד שהעובדים נעשו כשכירים זה לזה, או משום שיש להם טובת הנאה מהסכמה כזו. קשה להשוות זאת לתקנה של כל בני אותה אומנות, שהרי מדובר על כל מפעל בפני עצמו, או רשת מפעלים שקשורים לאותה בעלות, ומפעלים גדולים אינם מייצרים רק לעיר שבה נמצא המפעל אלא לכל הארץ ולרחבי העולם, אך מכל מקום מדובר על תקנה שיש לה תועלת רבה לכלל העובדים עצמם, ולכל מי שרוכש את התוצרת של המפעל.
בקיצוץ שכר או מעבר לשבוע עבודה מקוצר שנעשים בהסכמת העובדים, מתוך דאגה ואחריות הדדית, ניתן לראות ביטוי עכשווי לתשובתו של דוד המלך, על פי מסורת חז"ל, "לכו התפרנסו זה מזה" על התביעה "עמך ישראל צריכים לפרנסה" (סנהדרין טז ע"א). הערבות ההדדית של עובדים בינם לבין עצמם, היא התפרנסות זה מזה. 22

ד. התאגדות עובדים לעזרה הדדית - יישום הלכות צדקה
התאגדות משותפת של עובדים שמטרתה עזרה הדדית, ודאגה לפרנסת הכול, יכולה להיבחן גם על פי הלכות צדקה. הרמב"ם (הל' מתנות עניים י, ז*; שו"ע יו"ד רמט, ו) קבע מדרגות במתן צדקה, וכך תיאר את המעולה מביניהן:
שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות, או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול. 23
כל עובד המוכן לקצץ בשכרו על מנת שלא יהיה צורך לפטר עובדים, עושה חסד עם חבריו, ומקיים מצוות צדקה במעלה הגבוהה ביותר. כל עובד ממציא לאחרים מלאכה, או שניתן לראותו כמי שמשתף אחרים במה שיש לו, וכולם נוהגים כך כלפיו. הקיצוץ בשכר עדיף מפיטורים מסיבה נוספת. אם יפוטרו חלק מהעובדים, יצטרכו העובדים האחרים, כמו כל אדם אחר, לדאוג למפוטרים מדין צדקה, ולכן עדיף ליזום את הקיצוץ הרוחבי הנדרש בצורה מתוכננת ומבוקרת.
הרמב"ם בפירושו למשנה (אבות ג, טו): "הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה" כתב:
והכל לפי רוב המעשה – המעלות לא יושגו לפי שיעור גודל המעשה, אלא לפי רוב מספר המעשה. וזה, שהמעלות אמנם יושגו בכפול מעשי הטוב פעמים רבות, ובזה יושג הקנין, לא בשיעשה האדם מעשה אחד גדול ממעשי הטוב, שבזה לבדו לא יושג קנין. משל זה, שהאדם אם יתן למי שראוי אלף דינר, בפעם אחת ולאיש אחד, לא תושג לו מעלת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שתושג למי שיתנדב אלף פעמים באלף דינר, ויתן כל דינר מהם על צד הנדיבות. לפי שזה ייכפל על ידו מעשה הנדיבות אלף פעמים, ויושג קנין חזק, וזה פעם אחת בלבד התעוררה הנפש התעוררות גדולה למעשה טוב, ואחר כן פסקה מזה. וכן בתורה אין שכר מי שפדה אסיר במאה דינר, או נתן צדקה לעני במאה דינר שהיו די מחסורו, כמו מי שפדה עשרה אסירים, או השלים חסרון עשרה עניים, ואפילו בעשרה דינרים. ולזה תקיש. וזה הוא ענין אומרו: לפי רוב המעשה אבל לא על פי המעשה. 24
הרמב"ם דיבר על טובתו הרוחנית של הנותן, אם כי יש להניח שלא התעלם משיקול התועלת לעניים המקבלים, ונראה שנתכוון להדגיש את התועלת לנותן בהנחה שכך גם טוב לעניים המקבלים. הסבר זה לדברי הרמב"ם מיוסד על דברי הרב יואל סירקיס בהל' מתנות לעניים בפורים (ב"ח, טור אורח חיים, הלכות פורים סי' תרצה):
והנה לאשר לא יחדל אביון מקרב הארץ ורבה העזובה, מצוה לחלק ולתת לכל אביון מתנה אחת, כי כך כתבו הקדמונים והשכל גם כן יחייב אותו. כי מי שיש לו מאה זהובים ליתן לעניים, שגדול שכרו שיחלקם למאה עניים, מאשר יתן הכל לעני אחד או שנים, כי זה שנתן למאה עניים החיה מאה נפשות.
"כי כך כתבו הקדמונים" רומז לדברי הרמב"ם, אך הוא הדגיש את התועלת הצומחת לעניים, כשהכול מקבלים מעט, וזהו דבר הגיוני וסביר "שהשכל גם כן יחייב אותו".
מדברי מהר"ל (נתיבות עולם, נתיב הצדקה פרק ד; חידושי אגדות ג, עמ' סא), משמע שהוא חלק על הרמב"ם:
ויש שהיו רוצים לומר כי יותר טוב שיתן מעט בהרבה פעמים משיתן הרבה בבת אחת, מפני שאומרים שכל אחת ואחת מצוה בפני עצמה. ודברי חכמים אינם מוכיחים כך, אדרבה שבא ללמד דאפילו אם נותן מעט מעט מצטרף ביחד, וכל שכן אם יתן הרבה בפעם אחת.
אולם אם נעיין בדבריו נראה שהוא לא חלק עקרונית על דברי הרמב"ם, והוא לא שלל מתן צדקה מעטה לכלל העניים, ולא ראה עדיפות במתן הצדקה לאחד. לדבריו, שכרו של הנותן גדול גם אם יחלק את הסכום לעניים רבים, ובוודאי גם אם יתן את כל הסכום לעני אחד. דברי המהר"ל פותחים פתח לשיקול דעת רחב של גבאי הצדקה, או נותני צדקה אחרים, שבמצבים חריגים יתנו סכום גדול לנזקק, מאחר שהסכום הקטן הניתן לו בשווה עם כולם לא יועיל לו (תשלום עבור ניתוח רפואי בחו"ל; עזרה כלכלית דחופה למשפחה שנקלעה לקשיים גדולים מאוד בעקבות הפסדים גדולים, כגון פשיטת רגל, שריפה או אסון אחר רח"ל). 25
עיקרון דומה כתב החפץ חיים (אהבת חסד, דיני הלוואה, פרק א הלכה יד) בקשר למצוות הלוואה שגם היא נחשבת מעלה גדולה בצדקה:
מוטב שילוה לכל אחד סך מועט, מלהלוות לאחד סך מרובה, דעל כל אחד ואחד שהוא מלווהו, הוא מקיים מצוות עשה בפני עצמה... ואם האחד שרוצה להלוות לו הסך המרובה יועיל לו בהלואתו שלא יתמוטט לגמרי, אפשר שהוא קודם, דבזה מקיים גם כן, מה שאמר הכתוב (ויקרא כה, לה): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו".
בולטת ההנחיה לחלק את המעט בין רבים, בהנחה שבמעט שבידי כל אחד, יש איזשהו בסיס קיומי ותועלתי שניתן להיעזר ולהסתייע בו. פחות ממה שצריך, אבל מינימום שניתן איכשהו להסתדר איתו. גם כאן, המשפט "דעל כל אחד ואחד שהוא מלווהו הוא מקיים מצוה עשה", הוא מהותה של המצווה. 26 עם זאת הוא הוסיף שייתכן שיש להקדים אדם הזקוק מאוד לכסף רב ואיננו יכול להסתפק במעט, ולתת לו ולאחרים לא לתת כלל. 27 יש הדרכה עקרונית, אבל בסמכותו של הנותן להחליט אחרת במקרים חריגים, כשבא לפניו אדם שעלול לקרוס כלכלית, אם לא יהיה בידו סכום מלא. 28
ניתן להחיל את אותם עקרונות מהלכות צדקה והלוואה גם על אופן התנהלותם של מעסיקים ועובדים הרוצים בטובתם ובטובת מקום עבודתם. עדיף לקצץ בשכר ולהמשיך להעסיק את העובדים, מתוך תקווה שהמשבר הכלכלי הקשה יחלוף ויהיה ניתן לחזור ולעבוד כמו בימים טובים יותר. ע"פ דברי החפץ חיים, יש לבדוק באופן פרטני, אם אכן הכול יסתדרו עם השכר המקוצץ. ייתכן שיהיה צורך לשלם משכורת מלאה לכאלה ש"יפלו" לחלוטין, אם שכרם יקוצץ (עובדים שיש להם חובות גדולים, עובדים מבוגרים מאוד, בעלי מגבלות בריאותיות, וכד'), גם במחיר פיטורי אחרים, כאלה שנראה שימצאו עבודה אחרת. קיצוץ רוחבי צריך להיעשות בצורה אנושית ומתחשבת, תוך דאגה פרטנית לכל עובד ועובד.
לסיום נוסיף עוד, שקיים חשש במקומות מסוימים שקיצוץ בשכר בשל המשבר הכלכלי משמש תירוץ ועילה של מעבידים לקצץ בשכר עובדים, ובאמת אין צורך בזה. לעובדים מהשורה, ואף לוועד העובדים אין תמיד את התמונה המלאה על מצבו הכלכלי של המפעל (תכניות לעתיד, מצבו הפיננסי - חובות לבנקים, לספקים, קשריו הכלכליים, ועוד), והם אינם יכולים לוודא שאכן גם בעלי השכר הגבוה קיצצו בשכרם או בהיקף משרתם, וקל להציג בעת כזו מצב עגום הדורש להצטמצם. השאלה מי מפקח על התנהלות ישרה ומוסרית בכל מקום עבודה דורשת עיון בפני עצמה, אך נסתפק בכך שאם אכן יש חשדות כאלה, כדאי שגופים נוספים שיש להם ראייה כלל מערכתית ואובייקטיבית יהיו מעורבים: מבקר פנים, בית דין, בית הדין לעבודה, איגודי עובדים, וכד', כדי לוודא שהמעבידים נוהגים כשורה, ולא פוגעים בזכויות של עובדים בשם ההתייעלות, התארגנות מחדש, המשבר הכלכלי, ועוד. 29

סיכום
מעביד שאיננו יכול להעסיק את עובדיו באותו היקף בשל קושי כלכלי של מפעלו, עליו לפצל את העבודה שנותרה בין העובדים.
א. משבר כלכלי בקנה מידה גדול - ארצי או עולמי, שלא קשור לתפקוד והתפעול של מפעל מסוים, ומחייב צמצום היקף העבודה, מוגדר כאונס של העובדים, ועליהם לשאת בהפסד. האפשרות לקצץ שכר או לקצץ היקפי משרה, עדיפה מפיטורים, אך היא תלויה ברצון המעסיק, ועובד שלא יסכים לכך, ייחשב הדבר כהתפטרות.
ב. במקומות עבודה רבים הקיצוץ בשכר או בהיקף השכר נעשים בהסכמת העובדים או נציגיהם, בהנחה שהאפשרות כזו עדיפה על פני פיטורים וכניסה למעגל האבטלה. להחלטת איגוד עובדים באשר לקיצוץ בהיקפי עבודה או שכר יש תוקף הלכתי מחייב.
ג. להחלטה כזו, לפיה כל העובדים מקצצים בשכרם, יש ערך גם מצד מידת החסד והצדקה. כשכל עובד מוותר מעט על משכורתו, הוא מקיים בעצמו, וחבריו מקיימים כלפיו, את המעלה הגבוהה במתן צדקה: ממציא מלאכה או עושה שותפות עם מי שנזקק. אם יפטרו חלק מהעובדים, אזי הם יהיו עניים, וממילא יצטרכו לקיים בהם מצוות צדקה.
ד. כשמתעורר חשד וחשש שמא המעסיקים מנצלים את המשבר הכלכלי לפגוע בשכר העובדים ובתנאי העסקתם בנימוקי התייעלות או ארגון מחדש וכד', יש לשתף גופים חיצוניים, שיוודאו שאכן הדברים מתנהלים ביושר ובהגינות.




^ 1.גם הממשלה סייעה למעסיקים באמצעות מענק לצורך הוצאת עובדים לחופשה מוסכמת בתשלום (חמ"ת - חופשה מוסכמת בתשלום). העובד מקבל בתקופת החמ"ת כסף בסכום השווה לסכום החודשי שהיה מקבל מהביטוח הלאומי כדמי אבטלה לו היה זכאי לדמי אבטלה, והמעסיק משלם לעובד שיצא לחמ"ת את התנאים הסוציאליים. פירוט מלא באתר האינטרנט של משרד התעשיה המסחר והתעסוקה.
^ 2.בסוגיה זו עסקתי בקצרה במאמרי בספרי: "חובת מעביד לעובד - בריאות ושכר", שבות יהודה וישראל, ירושלים תשס"ז, עמ' 473-470.
^ 3.הרמ"א שם ונושאי כליו דנו במקרה שבו המעביד חזר בו ורצה לקצץ בשכר שהובטח לפני שהחלו לעבוד אצלו. אך בסיטואציה שבה אנו עוסקים מדובר על עובדים שעובדים זמן רב.
^ 4.דיון ועיון בדברי הר"מ פיינשטיין הללו, ראה: הרב רפאל שטרן, "פיטורין או קיצוץ חלקי", שכרו איתו, עמ' רמח-רנג. באופן כללי על התחייבות מעביד ועובד ראה גם: פרופ' ברכיהו ליפשיץ, "עובד קבלן - בין קנין להתחייבות", ירושלים תשנ"ד, עמ' 84-33; הרב איתמר ורהפטיג, "מהותו של חוזה עבודה", התחייבות, עמ' 300-287.
^ 5.ע"פ דברי הראב"ד הל' שלוחין ושותפין ד, ב; מרדכי, בבא מציעא ו, שמו. מחנה אפרים (הל' שכירות פועלים סי' א) מציין ראשונים נוספים הסוברים לדבריו שגופו של פועל קנוי לבעה"ב.
^ 6.ע"פ תוס' בקידושין יז ע"א ד"ה חלה; מהרי"ק שורש קפב; ש"ך, חושן משפט סי' שלג ס"ק כה.
^ 7.ע"פ דברי רב בירושלמי בבא מציעא ו, ב; נתיבות, חושן משפט סי' שלג ס"ק ו.
^ 8.הרב רפאל שטרן (לעיל הע' 4) הסיק מדברי הר"מ פיינשטיין הללו, ביחס לבית ספר שמשרד החינוך חייב את המנהל לקצץ בשעות הלימוד, והמנהל היה צריך להחליט אם לפטר חלק מהמורים או להפחית שעות הוראה מכולם, שאין לאף מורה 'קניין' בכיתה מסוימת, מכיוון שהמורים מלמדים פעם בכיתה זו ופעם באחרת, וההפסד הוא של כולם. הוא שאל האם מורה שמלמד כבר שנים רבות כיתה מסוימת, נחשב ש'קנה' מלאכה זו על פי שיטת התוס' בקידושין יז ע"א, או שמכיוון שכל שנה מתחלפים התלמידים אין זו מלאכה קבועה, וכתב שנראה שאם (במצב רגיל) אין בכוחו של המנהל להעביר את המורה לכיתה אחרת, אכן 'קנה' המורה את מלאכתו בכיתה זו, וסיים בצ"ע. אך נראה שלאף עובד אין קניין ממשי במרכיבי העבודה - התלמידים, המכונות, וכד', ולכן אין למורה 'קניין' בכיתה. פוסקים דנים באפשרות העברת מורה מכיתה או מתפקיד, בשל הבטחה והתחייבות, אבל לא בשל קניין. ראה למשל: הרב שלמה זעפרני, "העברת מורה מתפקיד מחנכת למורה מקצועית", שמרו משפט סי' סד; הרב שלמה זלמן הבלין, "שינוי מקצוע הלימוד במלמד", צהר, טז (תשס"ה), עמ' תלד-תלו; פסקי דין - ירושלים דיני ממונות, חלק א עמ' קנז–קסא. ראה עוד: הרב אורי סדן, דיני עבודה במדינת ישראל ע"פ ההלכה - כתר, י (תשע"ה), עמ' 145.
^ 9.מדברים אלו משמע שהכלל "אחרון נכנס ראשון יוצא", איננו תקף ע"פ ההלכה. ראה עוד: הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, חו"מ א סי' עה-עט. הרב יעקב ישעיהו בלויא (פתחי חושן, שכירות פרק י הע' א) העיר על דברי הר"מ פיינשטיין הללו, ששיקול הדעת צריך להיות מי טוב יותר למקום העבודה, ולא זמן כניסתם לעבודה. הרב יצחק קרמר ("סדרי עדיפות בפיטורי עובדים", קובץ דרכי הוראה, ב [תשס"ה], קסג-קסד) מציין שיש מחלוקת בין האג"מ והפתחי חושן, באשר לפיטורי גננות של רשת מחוסר תקציב, ומכריע כפתחי חושן. הרב יוסף רוזנר (משפט הפועלים, עמ' רצא, בהע' כט) טען כנגד דברי הפתחי חושן, שבכל זאת אם בזמן שהשני התקבל לעבודה, רבתה המלאכה ושוב אח"כ נתמעטה, יש מקום לומר שלראשון יש עדיפות. ושם בעמ' רנט ציין לשו"ת מהרי"ל דיסקין (פסקים אות ריד), שכתב שאם קבלן קיבל כסף משני בעלי בתים, והזמן לא מאפשר לעבוד אצל שניהם, יעשה לכל אחד חצי. אך אם אי אפשר, אם בזמן שקיבל את העבודה השנייה ידע שלא יוכל לעבוד אצל שניהם, הראשון קודם. הרב ישראל גרוסמן (שו"ת נצח ישראל, סי' כז, סעיפים יג-יד) דן באפשרות לקדם עובד חדש לתפקיד בכיר על פני עובד ותיק, אך ועד העובדים מתנגד. לדבריו, אם כך מקובל לפי חוקי התאגדות העובדים, שהעובד הוותיק קודם, לא ניתן לקדם את החדש ויש לילך אחר המקובל, כפי שדורש ועד העובדים. אך אם העובדים אינם מאוגדים ואינם מחויבים לנהלי איגוד עובדים, אזי ניתן לקדם את הטוב ביותר גם אם הוא חדש. הוא התבסס על הגמ' בבבא בתרא כא ע"א, הדנה בהעדפת מלמד חדש טוב יותר מהקודם. לפיו, שם הבעיה היתה בשוני באופי ההוראה, אבל לא מפני הותק.
^ 10.ראה: ד"ר שילם ורהפטיג, "מכת מדינה", דיני העבודה במשפט העברי, עמ' 748-742; ד"ר מיכאל ויגודה, שכירות, עמ' 327-309, 354-349. ראה במאמר: "מימון הוצאות צבאיות ואזרחיות בעקבות מלחמה" בספר זה, ושם בהע' 2.
^ 11.ראה: מאירי בבא מציעא קה ע"ב; ש"ך חו"מ סי' שלד ס"ק ג; קצות החושן סי' שכב ס"ק א; ערוך השולחן, חו"מ סי' שלד, י; שו"ת זקן אהרון, חלק ב סי' קמג, ועוד.
^ 12.כך פסק הרמ"א גם בשו"ע חו"מ סי' שלד, א. ש"ך, חו"מ סי' שכא ס"ק א, וכן ט"ז, שו"ע חו"מ סי' שלד ס"ק א מסכימים עם הרמ"א, ולא קיבלו את דברי הסמ"ע החולק עליו (להלן).
^ 13.הסמ"ע (שו"ע חו"מ סי' שלד ס"ק ב) חזר על מחלוקתו עם הרמ"א.
^ 14.גם בנתיבות המשפט (ביאורים, חו"מ סי' שלד ס"ק א) שאל: "ובאמת הדין הוא לכאורה תמוה מאד, מהיכי תיתי יהיה עדיף מכת מדינה מאילו איתרמי האונס בבעל הבית דהוי פסידא דפועל, דהא הכא נמי הבעל הבית לא פשע מידי דהוי כאילו שניהם אינן יודעין מהאונס?" הוא הבחין בין "מכת מדינה" בגוף הדבר המושכר שאז ההפסד של בעל הבית, לבין אונס שאינו בגוף המושכר ואז ההפסד של העובד. הרב שלום טויבש (שו"ת שאילת שלום, מהדורא קמא סי' עג) דחה את דברי הנתיבות. ראה עוד: הרב יעקב אריאל, "מכת מדינה בשכיר לשיווק ירקות", שו"ת באהלה של תורה, חלק א סי' קח.
^ 15. כך העיר הרב יוסף רוזנר (משפט הפועלים, עמ' קסג, הע' יז). וכתב (שם בעמ' קסה-קסו, סעיפים ח-ט) שאם אינו יכול להמשיך להעסיק את העובד כשהוא נקלע לקשיים כספיים, יש לראות זאת כאונס, וכך גם אם אין אפשרות להעסיק את העובד בשל מיתון כלכלי חריף במשק, או בשעת מלחמה, הרי זה אונס. והוסיף (שם בהע' כז-כח) שכך הוא גם במנהגי המדינה, שאז רשאי המעביד להוציא את העובד לחופשה ללא תשלום, עד שיוכל שוב להעסיקו, ואם המצב לא משתפר ההפסד של העובד. כך גם מקובל לראות מצב מלחמה כאונס, וההפסד הוא של העובד.
^ 16.בשאלה זו דן בשו"ת שאילת שלום (לעיל הע' 14). לדבריו, באונס "מזלו של הפועל גרם", ואילו ב"מכת מדינה", אין לומר "מזלו גרם", ולכן ההפסד של בעל הבית. הרב יוסף רוזנר, משפט הפועלים, עמ' קסב, ציין להסבר זה, וכתב שלא מצא הסבר אחר, ונשאר בצ"ע.

^ 17.הרמב"ן, הרשב"א (ב"ב ט ע"א) הסבירו: "חלוקת הרגעים, עשה אתה ברגע פלוני, ואני ברגע פלוני". המגיד משנה (הל' מכירה יד, י) הסביר שרגיעה היא מלשון מנוחה.
^ 18.עיקרון זה לפיו הסכמת חברים באיגוד מקצועי תוקפו כפסיקת בית דין מופיע אצל פוסקים רבים. נציין לכמה מהם: שו"ת הרשב"א חלק ה סי' קכו; תשובות חכמי פרובינציה, שו"ת מהרשב"א ורבנים אחרים סי' כ; שו"ת הרמב"ן, תשובות מיוחסות סי' רפ; שו"ת הריב"ש סי' שצט; כנסת הגדולה חושן משפט סי' רלא הגהות הטור אות טו; שו"ת שאילת יעב"ץ חלק א סי' עח; שו"ת חתם סופר חושן משפט סי' קטז; שו"ת דברי חיים חלק א חושן משפט סי' כג – כד; שו"ת מהרש"ם חלק ב סי' עה; הראי"ה קוק, אצל: הרב כתריאל פישל טכורש, "דיני השביתות לפי ההלכה", כתר אפרים, עמ' רס; הרב בצמ"ח עוזיאל, שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד, חו"מ סי' מב, ועוד.
^ 19.בדפוס, וכן בחלק מכתבי היד מופיע: "הנהו בי תרי טבחי". קשה לראות הסכמה בין שני טבחים כתקנה כללית של איגוד מקצועי. בחלק אחר של כתבי היד, וכן בחלק מהראשונים (רי"ף, יד רמה, רשב"א, רא"ש, ב"ח שם) הגרסה היא "הנהו טבחי". לדברי הרמב"ן (ב"ב שם) החלטות מעין אלה תקפות כשהן מתקבלות ע"י בעלי מקצוע רבים, ולא שניים או שלושה מהם. ראה בשו"ת מהרי"ק (שורש קפא) שתלה את הבדלי הגרסאות בשאלה האם סמכותם נובעת מכוח היותם כעין בית דין - "הנהו טבחי", או מכוח היותם שותפים "הנהו תרי טבחי", בשל הקניין ההדדי הנובע מההנאה שהם מקנים זה לזה.
^ 20.גמרא זו נפסקה להלכה ברמב"ם הל' מכירה יד, ט-יא, ובהל' גזילה ואבידה יב, יב, טו; שו"ע חו"מ סי' רלא, כז-כח.
^ 21.ראה גם: הגהות מימוניות הל' גזילה יב, יב.
^ 22. בין תפילותיו של הכהן הגדול ביום הכיפורים: "ולא יהיו עמך ישראל צריכין לפרנס זה מזה" (יומא נג ע"ב), או בנוסח אחר: "שלא יצטרכו עמך ישראל אלו לאלו" (ירושלמי יומא ה, ב). אבל אם נוצר מצב שאדם לא יכול לפרנס את עצמו כראוי, אזי כמובן יש לסייע זה לזה.
^ 23.על מקורות ההלכה של הרמב"ם והפניות לעוסקים בדבריו, ראה: הרב אברהם אבידן, אהבת צדקה, עמ' רעד-רעה.
^ 24.דברים דומים: הרב ישראל אלנקואה, מנורת המאור, פרק א – צדקה, עמ' 84.
^ 25.הרב אברהם אבידן (אהבת צדקה, עמ' של-שמא) דן בהקשר זה בדברי הגמרא בעירובין סג ע"א* שאין נותנים מתנות כהונה לאותו כהן, וכך פסק השו"ע ביו"ד סי' רנז, ט באשר למתן צדקה. והוא הקשה על דברי המהר"ל הללו. לדבריו, מצד זכות המצווה יש ערך למתן גדול יותר, אבל מבחינה מעשית אין חובה לתת סכום גדול לעני אחד. הר"ח קנייבסקי (דרך אמונה, הל' מתנות עניים פרק י ס"ק מט) כתב שאכן עדיף לתת מתנה מועטת לעניים רבים, אך הכול לפי הצורך והעניין. ראה עוד: הרב יצחק וייס, שו"ת מנחת יצחק, ו, סי' קב.
^ 26.הרב ישראל מאיר הכהן מראדין (אהבת חסד, פרק ט ס"ק ח) כתב שאם למעביד יש שני פועלים ואין לו כסף לשלם שכר לכולם, יחלק מה שיש לו באופן שווה. ובמקום אחר (שם פרק י ס"ק ח) כתב שאם אחד מהם עני, הוא קודם. הרב אריה לייב צינץ (מעייני החכמה על ב"מ קיא, א) סבר שעדיף לתת לאחד את הכול ולשני הוא אנוס. כך כתב גם הרב צבי שפיץ (מנחת צבי, ב, הל' שכירות פועלים, סי' ב סעיף לג). נראה שכוונת הח"ח לנסות לסייע לשניהם כמה שניתן. באשר לחלק שהמעביד לא שילם לעובדיו, ביחס לשניהם הוא אנוס. הרב יצחק שמואל שכטר (שו"ת ישיב יצחק, חלק יד, סי' עט-פ) נשאל ע"י מעביד שלא היה יכול לשלם משכורות מלאות לעובדיו, האם לשלם לפי אחוזי משרה או באופן חלקי אבל שווה לכולם. לדבריו, יש ללכת לפי המקובל באותו סקטור, ואם אין מנהג יש לתת לעניים כדי מחייתם, ולאחרים לחלק בשווה. למי שיש משכורת גבוהה מהרגיל, ניתן להוריד לו יותר. אם יש בעלי מקצוע מומחים שמאיימים לעזוב את העבודה אם לא ישולם להם משכורת מלאה, וזה יפגע קשות במפעל, יש לשלם להם שכר מלא, גם אם משכורתם גבוהה. ראה עוד: הרב נתן צבי פרידמן, "חלוקת עבודה בזמן אבטלה" שו"ת נצר מטעי, סי' לד; "תשלום שכירות בתים ועובדים ומלמדים ששכירותם הופסקה זמנית באונס או במצבי חירום", הישר והטוב, ט (תשס"ט), עמ' קנ-קעב; "פיטורי עובדים - סדרי עדיפות הלכתיים", שו"ת במראה הבזק, ז סי' קז; הרב שלמה אישון, "הלכות צדקה – בסיס למניעת פיטורי עובדים", אמונת עתיך, 102 (שבט תשע"ד), עמ' 97-93.
^ 27.כך יש להסביר את פנייתו של הראי"ה קוק (אגרות הראיה, ב, עמ' יט) לתורמים של בית יתומים דיסקין בירושלים, על מנת שיתרמו סכום גדול ו"אל נא יפזרם אדוני בעת צרה כזו לירושלים לפירורים קטנים". במקום אחר (אגרות הראיה, ד, עמ' רנו) הזכיר את דברי הרמב"ם בפיהמ"ש לאבות המובאים לעיל, שהעשייה של הנותן היא החשובה והמשמעותית, ואפשר שפנייה זו לאדם עשיר איננה משקפת את הנורמה ההלכתית העקרונית.
^ 28.עוד בסוגיית מתן צדקה מעטה לעניים רבים, ראה: הרב יחזקאל פיינהנדלר, "נתינתה קטנה לרבים או נתינה גדולה ליחיד", באורח צדקה, עמ' כז; הרב יצחק זילברשטיין, "לתת להרבה עניים סכומים מועטים או למעט עניים סכומים גדולים", באורח צדקה, עמ' תכז-תכח; הרב נפתלי בר אילן, נקדש בצדקה, עמ' 44-41; הרב שבתאי פרנקל, ספר המפתח על הרמב"ם הל' מתנות עניים ז, א.
^ 29.הראי"ה קוק (עין איה, ברכות ב, פרק ז, נג) השווה בין מעביד שכל עניינו הוא תועלתו העצמית ואהבת בצע, ולא אכפת לו מעובדיו כלל ונטייתו הקבועה היא רק לצמצם ולהעמיס עבודות נוספות על מספר קטן של עובדים, לעומת מעביד אחר שמלבד רצונו להרוויח דואג גם לפרנסתם ורווחתם של כמה שיותר עובדים.

הרב יהודה זולדן, צדקות יהודה וישראל, שבי דרום תשע"ח, עמ' 383-368
הרב יהודה זולדן
מפקח מרכזי להוראת תלמוד ותושבע"פ בחינוך הדתי; מרצה במדרשה לנשים באוניברסיטת בר אילן ובמכללות נוספות.
עוד בנושא
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il