ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך אחרי מות

"וחי בהם", "לא תעמוד על דם רעך"

מקורות ללימוד ועיון, ושיח עם תלמידים ותלמידות, וכן במסגרת המשפחה, הקהילה. המקורות נועדו ללימוד לקראת פרשת השבוע – אחרי מות-קדושים, וימי התשועה. במשמעות המעשית של פסוקים הנזכרים בפרשת השבוע: "וחי בהם", "לא תעמוד על דם רעך". עד כמה נדרש אדם להסתכן בעצמו כדי להציל ולסייע לאחר שנמצא בסכנת חיים? ההדגש יהיה בהתייחסות לשתי קבוצות שמסכנים עצמם בזמן שהם מצילי חיים של אחרים: אנשי רפואה, ואנשי צבא. המקורות מלווים בשאלות הנחייה. בסוף נכתבו נקודות לשיח ועיון עם התלמידים והתלמידות בעת הלימוד ולאחריו. כל מורה י\תחליט מה מתאים ללמוד מתוך המקורות.
160
לחץ להקדשת שיעור זה
פתיחה
בפרשת אחרי מות נאמרו שני פסוקים: "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה' " (ויקרא יח, ה) – קיום מצוות התורה הם מקור חיים לאדם במובן הרוחני והפיזי. "לא תעמוד על דם רעך אני ה' " (ויקרא יט, טז). הדרישה היא לפעול ולעשות כל שניתן הציל אדם אחר שנמצא בסכנת חיים ולא לעמוד מנגד.
עד כמה נדרש אדם להסתכן בעצמו כדי להציל ולסייע לאחר שנמצא בסכנת חיים?
שאלה זו נוגעת לכל מי שנמצא במצב בו הוא יכול להציל חיים, ובאופן בולט נתמקד בהקשר לשתי קבוצות שמסכנים עצמם בזמן שהם מצילים חיים של אחרים: רופאים, אחיות ונותני שרותים רפואיים אחרים וכן כל מי שמסייע, שעלולים אף הם להדבק מהקורונה ומחלות מדבקות אחרות של המטופלים שלהם, עם זאת שהם נוקטים באמצעי הזהירות הנדרשים; לוחמי צה"ל שמסכנים את חייהם כדי להציל מפני אויבים וסכנות אחרות.
המיוחד בשתי קבוצות אלו שמדובר שאנשי מקצוע ייחודיים, ורמת הסיכון שהם נוטלים על עצמם גבוהה מאד. יש עוד אנשי מקצוע ייחודיים שמסכנים חיים- לוחמי אש, שוטרים וכד', אך כאמור נתמקד בשתי קבוצות שציינו לעיל.
נפתח בעיון במקורות בהקשר לצו "וחי בהם" ובחובה של כל אדם לסייע למי שנמצא בסכנת חיים ובגבולות הסיוע, ולאחר מכן נמקד העיון בשתי קבוצות אלו.

א. "וחי בהם" – לא שימות בהם
פיקוח נפש דוחה שבת. הנימוק לכך נלמד מהפסוק: "וחי בהם" - ולא שימות בהם. מצוות התורה נתנו לאנשים חיים.
תוספתא מסכת שבת (ליברמן) פרק טו הלכה יז
לא נתנו מצות לישראל אלא לחיות בהן, שנאמר: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" - וחי בהן ולא שימות בהן. אין כל דבר עומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים.

רמב"ם הלכות שבת ב, ג
כשעושים דברים האלו [=מחללים שבת לצורך פיקוח נפש] אין עושין אותן לא ע"י גוים ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם, אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם. ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" - ולא שימות בהם. הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת, ואסור עליהן הכתוב אומר "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" (יחזקאל כ, כה).


הרב איסר זלמן מלצר, אבן האזל הלכות שבת ב, ג
דברי הרמב"ם צריך ביאור. ונראה דכוונתו דמצינו במה דאמר הגמ' בבבא קמא (פה ע"א) "ורפא ירפא" (שמות כא, יט) – "מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות" - דלא נימא רחמנא מחי ואיהו מסי (ע"פ רש"י שם) [=שלא נאמר שה' עשה המחלה וה' ירפא], אם כן אפשר דהחולי בא לשם עונש, ואם כן היה אפשר לומר דאסור לחלל עליו את השבת לרפאותו ויהיה השבת סיוע ועזר להעונש שענש ה' להאדם בעבור חטאיו. ולזה אמר הא למדת שאי אפשר שיהיו משפטי התורה עזר וסיוע להעונשין אפילו אם האדם מחוייב בהם. ולשון נקמה הוא עונש, כמו בפ"ח מהל' תשובה הל' ה'.
• באר ע"פ הרמב"ם את הלימוד מהפסוק "וחי בהם" - "הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם".

ב. מנין שהוא חייב להצילו?
ספרא קדושים פרשה ב פרק ד אות ח
מנין אם ראית טובע בנהר, או ליסטים באים עליו, או חיה רעה באה עליו, חייב אתה להצילו בנפשו? תלמוד לומר: 'לא תעמוד על דם רעך' ".

סנהדרין עג ע"א
גופא: מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר "לא תעמד על דם רעך".
והא מהכא נפקא? מהתם נפקא: אבדת גופו מניין? תלמוד לומר "והשבתו לו" (דברים כב, ב)!
אי מהתם הוה אמינא: הני מילי בנפשיה, אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא, קא משמע לן.

רש"י
גמרא. לא תעמוד - לא תעמוד עצמך על דמו - אלא הצילהו.
אבדת גופו - כגון נטבע בנהר מניין שאתה מצווה על השבתו.
תלמוד לומר והשבותו לו - קרא יתירא הוא למדרש: השב את גופו לעצמו.
הני מילי בנפשו - אם זה הרואהו יכול להצילהו יצילהו.
קא משמע לן - לא תעמוד על דם רעך - לא תעמוד על עצמך משמע אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך.
• מה היתה ההווא אמינא [המחשבה הראשונה] ללמוד על הצלת הגוף מהשבת אבידה, ומדוע היה צורך ללמוד על כך מהפסוק "לא תעמוד על דם רעך".

הרב יהודה החסיד, ספר חסידים (מרגליות) סימן תרעד
"ולא תעמוד על דם רעך" - אבל אם הרבה מתלחמים עליו אל ישליך עצמו בסכנה ואל יעשה פשיעה בגופו. ואם אדם טובע בנהר והוא כבד אל יעזור לו, פן יטבע עמו.

רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש א, יד
כל היכול להציל ולא הציל עובר על "לא תעמוד על דם רעך".
וכן הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו
או שישכור אחרים להצילו ולא הציל,
או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו,
או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו,
וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על "לא תעמוד על דם רעך".
• הרמב"ם הוסיף דוגמאות על האמור במדרש ההלכה. דרג את המקרים מהמצב הקשים יותר עד המצבים הקלים יותר. מה המאפיין של קבוצת מקרים?

הרדב"ז הסביר את הדוגמאות שבדברי הרמב"ם, והגדיר באלו מצבים אדם חייב לסכן עצמו ובאלו לא.
הרב דוד בן זמרא, שו"ת רדב"ז חלק ה ללשונות הרמב"ם סימן ריח (אלף תקפב)
תשובה מה שכתב הרב ז"ל [הרמב"ם] "כל היכול להציל..." איירי במי שיכול להציל להדיא בלא שיסתכן המציל כלל, כגון: שהיה ישן תחת כותל רעוע שהיה יכול להעירו משנתו ולא העירו, או כגון שיודע לו עדות להצילו עבר על "לא תעמוד על דם רעך".
ולא זו בלבד אלא אפילו יש בו קצת ספק סכנה, כגון: "ראה אותו טובע בים או לסטים באים עליו או חיה רעה" שיש בכל אלו ספק סכנה, אפילו הכי חייב להציל. ואפילו שלא היה יכול להציל בגופו, לא נפטר בשביל כך אלא חייב להציל בממונו.
ולא זו בלבד דברי היזיקה, אלא אפילו "שמע עכו"ם..." דלא ברי היזיקיה כולי האי, דדילמא ממלכי [יתחרטו] ולא עבדי אפילו הכי חייב להציל, ואם לא הציל עבר על "לא תעמוד על דם רעך".
...ומ"מ אם הספק נוטה אל הודאי אינו חייב למסור עצמו להציל את חבירו, ואפילו בספק מוכרע אינו חייב למסור נפשו, "דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דידיה סומק טפי" [מניין לך שהדם שלך אדום יותר, אולי דמו של חברך אדום יותר].
אבל אם הספק אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה והוא לא יסתכן ולא הציל, עבר על "לא תעמוד על דם רעך".
• באלו מצבים חייב לסכן עצמו ובאילו לא? מה הכלל הקובע?
• האם הסברו של הרדב"ז תואם אטו לא תואם לדברי ספר חסידים? בסס תשובתך.

הרדב"ז עסק בענין זה בתשובה נוספת. עיקר התשובה עוסקת בגרימת נזק לעצמו כדי להציל אחר, ובסוף התשובה התייחס גם למי שמנסה להציל חברו וממסתכן באופן ודאי.
הרב דוד בן זמרא, שו"ת רדב"ז, חלק ג סימן תרכז (אלף נב)
שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שראית כתוב אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו, או אמית ישראל חברך.
תשובה : ...כתיב "דרכיה דרכי נועם" (משלי ג, יז), וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא. ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו.
הלכך איני רואה טעם לדין זה, אלא מדת חסידות ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה.
ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה [ספק חייו שלו עדיף ממוות ודאי של חברו]. והנראה לעניות דעתי כתבתי.
• סיכון למען הצלת אחר - באיזה מצב "מידת חסידות", ובאיזה מצב "חסיד שוטה".

ההלכה הבאה מהשולחן ערוך עוסקת בהלכות פקוח נפש דוחה שבת, והפוסקים כתבו גם בנוגע לשאלה עד כמה צריך להסתכן, וכללים אלו הם גם ביום חול.


שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכט סעיף ח
הרואה ספינה שיש בה ישראל המטורפת בים, וכן נהר שוטף וכן יחיד הנרדף מפני אנס, מצוה על כל אדם לחלל עליהם (יט) שבת כדי להצילם
הרב שניאור זלמן מלאדי, שולחן ערוך הרב, אורח חיים סימן שכט סעיף ח
הרואה ספינה שיש בה ישראל המטורפת בים וכן נהר שוטף וכן יחיד הנרדף מפני נכרי מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם.
ואפילו הוא ספק אם יציל, ומכל מקום אם יש סכנה אין לו לסכן עצמו כדי להציל את חבירו מאחר שהוא חוץ מן הסכנה. ואף שרואה במיתת חבירו ואף על פי שהוא ספק וחבירו ודאי מכל מקום הרי נאמר "וחי בהם" (ויקרא יח, ה) ולא שיבא לידי ספק מיתה על ידי שיקיים מה שנאמר "לא תעמוד על דם רעך".
הרב ישראל מאיר הכהן מראדין, משנה ברורה סימן שכט ס"ק יט
(יט) כדי להצילם - ומ"מ אם יש סכנה להמציל אינו מחויב דחייו קודם לחיי חבירו, ואפילו ספק סכנה נמי עדיף ספיקו דידיה מודאי דחברו אולם צריך לשקול הדברים היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר כאותה שאמרו המדקדק עצמו בכך בא לידי כך [פתחי תשובה חו"מ סי' תכ"ו]:
הרב יחיאל מיכל אפשטיין, ערוך השולחן חושן משפט סימן תכו סעיף ד
ומיהו הכל לפי הענין ויש לשקול הענין בפלס ולא לשמור את עצמו יותר מדאי ובזה נאמר "ושם דרך אראנו בישע אלהים" (תהילים נ, כג) זהו ששם אורחותיו וכל המקיים נפש מישראל כאלו קיים עולם מלא
• הרש"ז מלאדי קבע את היחס שבין "וחי בהם" לבין "לא תעמוד על דם רעך". ופוסקים נוספים כתבו גם כן כללים באיזה מצב יש להסתכן ובאיזה לא. סכמו הכללים.

ג. רופאים, אחיות, ונותני שירותים רפואיים אחרים
לאחר שלמדנו על הכללים והעקרונות של "וחי בהם" ו"לא תעמוד על דם רעך", נעין בהתמודדותם של רופאים אחיות ונותני שירותים רפואיים אחרים, באתגר זה.
הרב אליעזר וולדינברג, שו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן יז - קונ' רפואה בשבת פרק ה
רופא אם מחויב או על כל פנים מותר לו להכניס את עצמו בספק סכנה בכדי לטפל בחולה שנחלה במחלה מתדבקת ובכדומה לזה.
(א) ...הרדב"ז סובר דאין לו לאדם להכניס עצמו בספק סכנת נפשות כדי להציל חבירו ואם מחמיר על עצמו בכך הרי זה חסיד שוטה. ועל פי זה עוררתי שם בקצרה דיוצא לפי דעתו שגם רופא אינו מחויב להכניס את עצמו בספק סכנה כדי להציל חולה מסוכן שנגוע במחלה מדבקת ואין לו דרך להיזהר מזה והגשת הטיפול כרוך בסיכון עצמו יעו"ש. ויעוין עוד בספר חסידים סי' תרע"ד דאיתא דאם אדם טובע בנהר והוא כבד אל יעזור לו פן יטבע עמו עיין שם.
יוצא לפי"ז איפוא דלדעת הרדב"ז כאילו גם אינו רשאי לכך דהרי סובר דאם מחמיר על עצמו בכך הרי זה חסיד שוטה. וחיוב לטפל בודאי ליכא.
...(ז) ובנוגע לרופא אולי יש עוד לומר דבכלל הציוי הכפול של "ורפא ירפא" נכלל בכלל היתר לרופא גם על כגון דא, והיינו, דבציוי זה מצווה הרופא לרפא (מכיון שכבר ניתנה לו רשות לכך) בין חולה שחלה בחולי שאינו מדבק ובין שחלה בחולי מדבק ואף על גב שיכנס על ידי כך לידי סיכון עצמי. ...
(ח) עוד עולה בדעתי דיש לומר דברופא מכיון שזהו גדרו של עולם ומנהגו שהרופא המכיר במחלות ובנגעי בני אדם מגיש להם להעזרה הדרושה, ואם לא כן תבוא אנדרלמוסיא גדולה בקרב החולים והבריאים גם יחד, אם כן על כגון דא מכיון שנוהג כמנהגו של עולם ותיקונו אין בסיכונו זה כדי לרפאות החולים בכדי להחשיבו כמכניס את עצמו באיסור בסכנה בכדי להציל חבירו [ואולי לזה המכוון גם הוראת אותם הגדולים אשר הורו בשעת אנדרלמוסיא של דבר וכדומה ל"ע שלא ימנעו בכלל את עצמם מלהגיש עזרה לנגועים בגלל חשש התדבקות, כי זהו מתיקונו וישובו של עולם, ומאן דיטפל יטפלו בו, וד"ל].
(ט) ועוד זאת נלפענ"ד דבהיות דהרופא עושה כן ליטפל בחולים עבור פרנסתו, אם כן מותר לו משום כך ליכנס גם בספק סכנה, ובדומה למה שהתירה תורה לפועל ליכנס למקומות סכנה עבור פרנסתו כדכתיב "ואליו הוא נושא את נפשו" (דברים כד, טו) ודרשינן בבבא מציעא (קי"ב ע"א): "מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה, לא על שכרו??" (עיין יו"ד סי' קט"ז סעי' ה'), הרי דמותר לאדם למסור את עצמו למיתה. דהיינו ליכנס למקומות מסוכנים שיתכן שיהרג שם לשם פרנסתו. ...ואם כן הוא הדין גם ברופא העובד לשם פרנסה, ובפרט כשמחוק המדינה הוא שאם לא יתנהג בכזאת ויתרשל ליטפל בחולים כאלה ישללו ממנו רשיונו ותישלל פרנסתו ממנו.
...(י) אך בגשת הרופא לטפל בחולה כזה יש לו להתפלל תפלה מיוחדת לד' [חוץ מה שצריך תמיד להתפלל שישלח ד' רפואתו של החולה ע"י שלא יחשוב לו זאת לעון מה שמכניס את עצמו לסכנה עבור כן ויעמוד לימינו להצילו ולהצליחו במעשיו. ...שמאד רצוי הדבר מכל הבחינות שיתפלל הרופא מעין תפלה כזאת לרופא כל בשר לפני גישתו אל הטיפול בחולה כזה. וד' ישמע לבקשתו וישלח עזרתו מקודש לו ולחולה גם יחד.
(יא) וראה זה דהגאון הרב חיים פלאג'י ז"ל בספרו נשמת כל חי, שם מקום דיונו הוא על רופא חולים שבזמן מגפה בר מינן היה רופא לנגפים במגפה ורוצה לבוא ולהכנס בבית הכסת, והיחידים מעכבים בידו שלא להכנס שהם יראים שמא יתנגפו בנוגע אליו, וכל מה שדן הוא רק זה אם יכולים לעכב עליו, אבל אינו עולה על דעתו כלל לדון בקשר לרופא עצמו אם מותר לו להסתכן בריפוי חולים אלה, ומשמע שהיה פשוט בעיניו הדבר שרופא מותר. ...
ועוד ראיתי בהשמטות של הספר שם מה שמביא בשם רבינו האר"י ז"ל שכתב דיוכל לבקר אפי' במגפה בהיותו עומד ולא יושב הולך ובא, וכן מעיד שם דגם בעירו איזמיר נוהגים שלוקחים אנשים מיוחדים בשכירות לזה, וגם נוהגים כמה אנשים יראים את ה' להטפל בזמן מגפה לבקר את החולה ולהשתדל ברפואתו בגופן ובממונם וכו' ועל הרוב לא אירע נזק להם דשומר מצוה לא ידע דבר רע עיין שם, ואין להאריך יותר מזה.
(יב) מכל האמור נראה ברור דמותר לו שפיר לרופא לסכן את עצמו לטפל גם בחולים נגועים במחלות מדבקות מכל הסוגים לא עלינו ובכל האופנים, ועוד למצוה רבה תחשב לו הדבר, ומה גם בהצטרף לזה דעות הפוסקים החולקים על הרדב"ז ודעימיה וסברי שבכלל יש חיוב להכנס בספק סכנת נפשות בשביל ודאי פקוח נפש של חבירו, ויקוים בו מקרא כתוב: "ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום".

• סכם את הסיבות לפי הם מותר לרופאים, אחיות ואנשי מקצוע אחרים לסכן עצמם בעת הסיוע והטיפול שהם נותנים לאחרים.


ד. אנשי צבא – קצינים, מפקדים וחיילים
בקום המדינה נשאל הרב צבי יהודה קוק, "על דבר דעת תורה בענין התגייסותנו לצבא ישראל" בתשובתו המקיפה הוא כתב שחובת הגיוס לצבא מבוססת על שלושה צדדים: "מצד חיי שעה, מצד חיי עולם, מצד שניהם יחד". "מצד חיי שעה"- הצלת נפשות. "מצד חיי עולם" – מצוות יישוב ארץ ישראל, וכן החיבור בין שני הצדדים הללו. נעין בדבריו בנוגע לחיי עולם.
הרב צבי יהודה הכהן קוק, "למצוות הארץ", לנתיבות ישראל, א, עמ' 124-114 (שם עמ' 115-114)
הרמב"ם (הל' רוצח א, ד) כתב "אם רואה שטובע בים" שחשש הסכנה שיכול להיות גם אל הבא להציל, הוא יותר ממה שהוא בטביעה בנהר [כפי שמופיע בספרי]. ועל זה כתב שחייב להציל, והוסיף: "אם יכול להציל". כי חיוב ההצלה המחייב את מי שעמדו רגלי אבותיו אל הר סיני אין לו אלא תנאי אחד זה שיהיה יכול להציל, ורק זה ולא כל נימוק אחר הוא שפוטר ומוציא מכלל חיוב תורה זה. וכאשר ליסטים מרצחים באים על אנשי יישובינו ועל הולכי דרכינו , והתגבורת של ריבוי כוחותינו המגינים והלוחמים נוגעת לשמירת חיי נפשות והצלתם, ולביטול הסכנות שלהן, הרי ממילא מצות תורה זו מוטלת על כל מי שיכול קיימ, כל מי שמחוייב במצוות ואינו פורק עולםןן ממנו, בכל החומר המיוחד שבה במצוות עשה ["והשבותו"] ובמצוות לא תעשה ["לא תעמוד על דם רעך"] שלא להתעלם ולהשתמט ממנה על אחת כמה וכמה כאשר המצב הזה נוגע לכל הצלת קיומם של ישראל בכללם.

עד כמה נדרשים חיילים להכניס עצמם לספק סכנה על מנת להציל אחרים מסכנה ודאית?
הרב מאיר שמחה הכהן מדוינסק, משך חכמה, שמות ד, יט
"לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" - מוכח דאם היו חיים המבקשים את נפשו לא היה צריך לילך להוציא בני ישראל ממצרים, אף על פי שכל ישראל צריכים אליו, אינו צריך להכניס עצמו בסכנה. ומזה יצא לרבינו במשנה (מכות ב, ז), שהגולה לעיר מקלט "אינו יוצא לא לעדות מצוה ולא לעדות ממון ולא לעדות נפשות ואפילו ישראל צריכין לו ואפילו שר צבא ישראל כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם, שנאמר (במדבר ל"ה) 'אשר נס שמה' - שם תהא דירתו שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו".

הראי"ה קוק, שו"ת משפט כהן, סימן קמד, עמ' שכז-שכח
החובה התדירית למסור נפש היחיד בשביל הכלל היא משום מגדר מילתא והוראת שעה... אנו מוצאים שמותר וחיוב הוא בשביל הצלת כלל ישראל, לעבור על ביטול מצות עשה בשב ואל תעשה (...אסתר ויעל), שמע מינה שאותו הביטחון של ההשגחה העליונה אינו פוטר אותנו כלל מחובת ההשתדלות על הצלת הכלל, בכל היכולת שבידנו, ולה' יתברך שמו נתכנו עלילות איך לקשר את המידות הנראות לנו הפכים: בטחון גמור על קיום האומה מצד אחד וחובת השתדלות בכל מה שיוכל לחזק את קיומה, וק"ו להסיר שום סכנה שתוכל ח"ו להביא עליה השמד וכילוי, ה' יצילנו, ואנחנו בהדי כבשי דרחמנא למה לן, [למה לנו להיכנס בכבשונו של מקום] וחייבים אנו לעשות כל המצוי בידנו. וכיון שאנו עושים בשביל הצלת כלל ישראל, שהוא יסוד כל התורה כולה, מגמתה ותכליתה, זהו יסוד כל מיני מגדר מילתא שבעולם, והכל כלול בה.




הרב שלמה יוסף זוין, "המלחמה", לאור ההלכה, עמ' טו-טז
מנין לנו מצות המלחמה לעזרת ישראל כשהעוזרים מסכנים את עצמם? ...
האם יש להבחין בין יחיד לרבים? נחלקו בדבר שנים מגדולי דורנו, נוחי נפש, מבלי שהאחד ראה את דברי השני. ר' מאיר שמחה מדוינסק, והרא"י קוק. האור שמח [הרב מאיר שמחה הכהן מדוינסק, כונה כך על שם ספר אחר שלו- פירוש על משנה תורה לרמב"ם] כתב שאפילו בשביל הצלת רבים אין לו לאדם להכניס עצמו לספק סכנה. ראיתו הרמב"ם בהל' רוצח... והרא"י קוק בשו"ת משפט כהן (סימנים קמב-קמד), מאריך הרבה בדבר ומבדיל בין רבים לרבים. סתם רבים כל זמן שאין שם רוב האומה דינם כיחידים, אבל להצלת כלל ישראל חייב אדם למסור עצמו בתור הוראת שעה ומיגדר מילתא.

• לפי הסברו של הרב זוין, ע"פ האור שמח לא יהיה ניתן לשלוח חיילים לבצע משימות שיש בהם סיכון. מאידך, ע"פ הרב קוק לא ברור אם כן, מדוע אף אם "כל ישראל צריכים לו כיואב בן צרויה" הוא אינו יוצא מעיר המקלט.
הסבר את דברי האור שמח והראי"ה קוק באופן כזה שהם מסכימים ביניהם, ושאין מקום לשאלות הללו על דבריהם.

הרב אליעזר וולדינברג, שו"ת ציץ אליעזר, חלק יג סימן ק
השאלה היא: חייל שנפצע בשדה-המערכה, והוא נשאר מוטל בשטח מסוכן וחשוף לאויב, ואם לא יחישו להוציא אותו מהשטח או להגיש לו עזרה רפואית ימות בודאי מפצעיו, או אפילו הדבר שקול אם ימות או לא. ומאידך, אלו שימהרו להחיש לו את העזרה מכניסים את עצמם על ידי כך בספק סכנה לפן יפגע בהם אש האויב למרות חיפוי האש שיתנו להם מצידנו. והספק איננו סתם ספק מופשט, אלא הוא ספק מבוסס. על כן השאלה היא אם מחויבים, או על כל פנים מותרים, להכניס את עצמם בספק סכנה כדי להציל את חברם מודאי סכנה, או אפילו מספק סכנה. או לא, שאינם מחויבים, או גם לא רשאים להכניס את עצמם בסכנה או ספק סכנה עבור כך בטענה שההלכה היא כי חייך קודמים.
...הנצי"ב ז"ל בפירושו על התורה (העמק דבר, בראשית ט, ה) מסביר ענין זה, וכוללו בפירוש הכתוב: "מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם". וזה לשונו: "פירש הקב"ה, אימתי האדם נענש? בשעה שראוי לנהוג באחוה. מה שאין כן בשעת מלחמה ועת לשנוא, אז עת להרוג ואין עונש על זה כלל, כי כך נוסד העולם. וכדאיתא בשבועות (לה ע"ב) "מלכותא דקטלא חד משיתא לא מיענש" [מלכות, שמגייסת חיילים למלחמת רשות וששית יהרגו, לא נענשת] ואפילו מלך ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות אף על גב שכמה מישראל יהרגו על ידי זה עכ"ל (ויעו"ש גם בהרחב דבר).
הגדרה אחרת מגדיר בזה בספר משפט כהן (סי' קמ"ג) והוא: כי עניני הכלל במלחמות יוצאים הם מהכלל דוחי בהם שהרי גם מלחמת רשות מותרת היא ואיך מצינו היתר להכניס נפשות רבות בסכנה בשביל הרוחה, אלא דמלחמה והלכות ציבור שאני וכו' ואי אפשר ללמוד מזה למקום אחר עיי"ש.
יוצא לנו מדבריהם של הגאונים האמורים, כי לפנינו שתי הגדרות והסברות על הדינים המיוחדים שישנם בזה במלחמה, והמה (א) מפני שכך ועל יסוד זה נוסד העולם. (ב) מפני דהלכות צבור והנהגת המדינה שאני. זאת אומרת שזהו משום תקנת והבטחת העם והמדינה.
בהיות וכן שלמדנו מהאמור דמלחמה שאני, מסתבר לומר, דכשם שאי אפשר ללמוד מהמותר במלחמה שיהא מותר גם למקום אחר, כך אי אפשר גם ללמוד מהאסור במקום אחר שיהא אסור גם גבי מלחמה, זאת אומרת, דכשם שהכלל של "וחי בהם" לא חל במלחמה, כך מסתבר לומר שגם הכלל של "וחי אחיך עמך", שדורשים חייך קודמים, גם כן לא חל במלחמה, אלא כל אנשי המלחמה כאיש אחד מחויבים למסור כל אחד ואחד את נפשו בעד הצלת חייו של משנהו. וגם דבר זה נכנס גם כן בכללי הלכות צבור, ובגדר הנהגת המדינה ותקנתה...
דין התורה בזה הוא שבמלחמה ובשדה קרב אין דין של "וחי בהם" ואין דין של "חייך קודמים", אלא כשם שפוסק הרמב"ם בפרק ז מהלכות מלכים הלכה טו: "דמאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה", כך הדין הוא שצריך למחות מלבו זכרונו הפרטי ולהתאחד כגוף מרכזי אחד עם כל חבריו הלוחמים והנמצאים בשדה הקרב, באופן שכל אחד ואחד מחויב לחרף נפשו להציל את חבירו מסכנה אפילו כשמכניס את עצמו על ידי כך בוודאות לידי ספק סכנה, ולא רק כשחבירו נמצא בסכנה ודאית, אלא גם לרבות אפילו כשנמצא בספק סכנה. ואו אז יעשה ד' נפלאות שלמעשה ינצלו כולם, ויקוים בכל אחד מהם הבטחת הרמב"ם שם בסיום ההלכה, באומרו ובקובעו: "וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר: "כי עשֹה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך מימיך... והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך" (שמואל א כה, כח-כט).
• מדוע במלחמה ובשדה קרב אין דין של "וחי בהם"?

שיח ועיון
מנין שהוא חייב להצילו? התורה מדריכה אותנו לקחת אחריות ולפעול למען הצלתם של אחרים. "ואהבת לרעך כמוך"- אמר ר' עקיבא: זה כלל גדול בתורה", משמעותו שפסוק זה הנזכר אף הוא בפרשתנו, כולל מצוות רבות בתורה שבין אדם לחברו, וכפי שהסביר ספר החינוך פרשת קדושים (מצוה רמג):
כלומר שהרבה מצוות שבתורה תלויין בכך. שהאוהב חבירו כנפשו לא יגנוב ממונו ולא ינאף את אשתו ולא יונהו בממון ולא בדברים ולא יסיג גבולו ולא יזיק לו בשום צד. וכן כמה מצוות אחרות תלויות בזה, ידוע הדבר לכל בן דעת.
לא רק שלא יעשה לחברו רע, אלא גם יפעל לעשות טוב לחבר, ואף יתאמץ ויסתכן במידת מה לטובת חברו. בעמים אחרים ובמדינות רבות בעולם, אין חובה כזו. אדם רואה שמישהו אחר נמצא בסכנת חיים, והוא יכול לעזור לו, אף באופן חלקי, לא מוטלת עליו שום חובה לעשות זאת, וגם לא יהיה ניתן לתבוע אותו אחר כך מדוע הוא לא פעל. לא כן בעם ישראל. אדם לא יכול לעצום את עיניו, את אזניו ואת פיו, ולטעון שמצוקת האחר לא נוגעת אליו. אמנם, צריך לשקול באיזון את הסבירות של הסיכון, כדי שגם הוא לא יינזק וייפגע בעת ניסיון החילוץ והעזרה, אך המגמה צריכה להיות איך ניתן לעשות את המקסימום האפשרי על מנת להציל חיי אחר.
הסתכנות של רופאים, אחיות ונותני שרותים רפואיים אחרים, אנשי צבא, לוחמי אש, שוטרים, ועוד: בעלי מקצוע אלו, נוטלים על עצמם רמת סיכון גבוהה יותר. הכשרתם, מומחיותם נועדה לשם כך. אין להשוות את יכולתו של אדם רגיל לנסות לסייע לאדם אחר שטובע במים או שנמצא בסכנת שריפה, לעומת מציל מקצועי או לוחם אש מקצועי שהתמחה בדבר, ואף יש לו ציוד מתאים לדבר. אלא שגם מאותם אנשי מקצוע נדרש לעשות כל שביכולתם, כדי שלא ייווצר מצב שהם עצמם נפגעו בעקבות הסיוע שלהם. אמצעי מיגון מתאימים, מיומנות טובה ועוד. הבחירה מלכתחילה לעסוק בתחומי הצלה, היא מוערכת מאד, ובוודאי כשנוכחים לראות ולדעת את המסירות הרבה ואף רבה מאד בפעולותיהם לטובת הרבים, ולטובתו של אדם יחיד!!.
בנוגע לרמת הסיכון של לוחמים, בהם עסק הרב זוין בעקבות דברי האור שמח והראי"ה קוק, ניתן להסביר שאין כלל מחלוקת בין האור שמח לראי"ה קוק. גם האור שמח מודה שחייב כל לוחם להילחם ואף להכניס את עצמו לספק סכנה על מנת לסייע לכלל לנצח במלחמה. זו מהותה של מלחמה. האור שמח למד מהדברים שנאמרו למשה רבנו בחזרתו למצרים, ומדין המשנה באשר לשר הצבא שאינו יוצא מעיר המקלט גם לצרכי כלל ישראל, שאין לאדם להכניס עצמו לספק סכנה אישית -פרטית, שלא קשורה למלחמה עצמה. כשהאנשים במצרים ביקשו את נפשו של משה, או כשגואל הדם מבקש את נפשו של הרוצח בשגגה, אמרה התורה שלא לצאת, ולזה כמובן יסכים גם הראי"ה קוק. אבל ספק סכנה אישית שנובעת מהמלחמה עצמה ולא בשל סיבה פרטית אישית, הכול יוצאים ואף נוטלים על עצמם את הסיכון.
נטילת סיכון של יושבי ארץ ישראל: במהלך הדורות מתיישבים רבים מסרו ומוסרים נפשם למען מצוות ישוב ארץ ישראל. רבי ישראל משקלוב, תלמיד הגר"א, מחבר ספר 'פאת השולחן', שהתיישב בצפת, ורוב בני משפחתו מתו במחלות, תוך זמן קצר; מייבשי הביצות בעמק ובחולה, שמתו שם במחלות, בקדחת ובמלריה. מגיני תל חי, אנשי גוש עציון במלחמת השחרור, יושבי קו העימות בגבולות, והיושבים סמוך לאוכלוסיה ערבית עוינת, ועוד רבים אחרים, שסיכנו ומסכנים את חייהם לשם יישוב ארץ ישראל.
לכל דור יש את חלוציו שלו. החלוצים הם אלה שהולכים ראשונים לפני המחנה, מתוך תחושה של שליחות למען הכלל. הם המתחילים, הם אלו אשר חורשים את התלמים הראשונים, ואחריהם באים רבים אחרים. הברון רוטשילד יזם הקמת מושבות בארץ ישראל, כמו פתח תקווה, זכרון יעקב, רחובות ועוד. התנאים היו קשים, מחלות ומגפות, ואף על פי כן היום הן ערים גדולות וחשובות. קמו אגודות שונות, ארגונים שונים, וכל אחד בדרכו שלו, ועל פי השקפת עולמו, תרם לבניינה ולביסוסה של ארץ ישראל. כך גם לאחר קום המדינה. הנהגת המדינה עזרה לתנועות התיישבותיות שונות, תנועות נוער ועוד, להקים מקומות יישוב חדשים בארץ ישראל - בנגב, בעמק, בגליל. ולאחר מלחמת ששת הימים, וכן לאחר מלחמת יום כיפור גם ביהודה שומרון, חבל עזה, סיני ורמת הגולן. כל מתיישבי ארץ ישראל, גם אלה שסיכנו את חייהם לשם כך, פעלו ופועלים מכוח אותה שליחות שצווה בה העברי הראשון - אברהם אבינו: "לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א). אותה שליחות היסטורית שהוטלה על אברהם, הוטלה גם על כל הדורות הבאים, ובדורותינו קמו קבוצות שונות שיישבו את ארץ ישראל במסירות נפש אמתית על אף שאינם שומרים תורה ומצוות.
בוני ארץ ישראל, רואים את עצמם שליחים של עם ישראל לדורותיו. אלו שכבר הלכו לעולמם, ואלו שעדיין לא נולדו. הם עולים לארץ מיישבים אותה כשליחי ציבור, ולא לשם מילוי שאיפות אישיות, פרטיות ואשר על כן מוכנים אף לסכן את נפשם. פיתוח יישובים במקומות חדשים מחזק את האחיזה של עם ישראל בארץ, ומונע תפיסה ואחיזה של נכרים.
אדם כפרט, אינו חייב להביא את עצמו לסכנת נפשות מוכחת ובעליל, לשם קיום מצוות יישוב ארץ ישראל. אי אפשר גם לכפות אותו לקיים מצוה זו. ההחלטה אם להיכנס לרמת סיכון גבוהה יותר לשם יישוב ובניין ארץ ישראל דורשת בשלות נפשית, ובגרות אידאולוגית, והיא החלטה אישית. מי שאינו מסוגל לחיות במקומות הללו, אינו חייב לעשות זאת, ויכול הוא לגור במקומות אחרים ברחבי ארץ ישראל, שבהם נוח יותר לחיות ופחות מסוכן. אפשר לומר שכמעט כל מי שגר כיום ברחבי מדינת ישראל, מסכן עצמו במידה כזו או אחרת.
אין אנו מצווים שלא לחיות, כדי שנזכה בארץ החיים. אבל כשאין ברירה, כשהדבר נחוץ לצורך מימוש יעדיו של העם בארץ, יש לקחת בחשבון שזה אכן יכול לקרות. ארץ ישראל היא ארץ החיים, היא ארץ ייעוד, ומטרת המצווה היא שעם ישראל יחיה בה את חייו השלמים והאידאלים. ורק בארץ ישראל הדבר אפשרי. "אתהלך לפני ה' בארצות החיים" זו ארץ ישראל.
עוד בנושא אחרי מות

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il