^ 1.מאמר המסכם את התופעה: "שיימינג ובריונות ברשת - מאפיינים, סיכונים ודרכי התמודדות".
http://www.sahar.org.il/?categoryId=63113&itemId=259768.
וכן: ביוש - בויקיפדיה. באינטרנט יש עוד כתבות רבות על התופעה ותוצאותיה.
^ 2.הרמב"ם פסק כך בהל' תשובה ג, יד.
^ 3.התוספות (סוטה י ע"ב ד"ה נוח), כתבו שחכמים לא מנו את העברה הזו בין שלוש העברות עליהן נאמר יהרג ואל יעבור, כי היא לא כתובה בתורה במפורש. רבנו יונה (שערי תשובה שער ג, קלט) כתב שהלבנת פנים היא "אבק רציחה" וכלולה באיסור שפיכות דמים. כך כתב גם בפירושו לאבות ג, יא וכן כתב התשב"ץ שם. אמנם המאירי בסוטה שם ובברכות מג ע"ב כתב שחז"ל אמרו זאת "דרך הערה", וכך כתבו גם העיון יעקב והפני יהושע בבבא מציעא נט ע"א. השפת אמת (סוטה י ע"ב) כתב: "בתוס' ד"ה נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לתוך כבשן האש וכו', בתוס' משמע דדינא הוא להפיל לכבשן, והוא תמוה בעיני". ראה עוד: הרב יעקב עטלינגר, שו"ת בנין ציון, א, סי' קעב-קעג; הרב יצחק אריאלי, עינים למשפט ברכות מג ע"א; הרש"ז אויערבך, שו"ת מנחת שלמה א, סי' ז אות ד; הרב נתן געשטטנר, שו"ת להורות נתן, חלק ח, סי' ב; הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר ו, יו"ד יג אות יב; הרב אברהם דורי, שו"ת אדרת תפארת, חלק ב סי' לז-לח וחלק ד סי' מב; הרב דוד אריאב, לרעך כמוך, חלק ג, הלבנת פנים, עמ' 73-71. הרב אשר וייס, מנחת אשר-בראשית, עמ' שמט-שנא, פירש כוונת התוס' אחרת: כיוון שעברה זו איננה מפורשת בפסוק לכן אין דינה יהרג ואל יעבור. לדבריו, גם רבנו יונה לא כתב במפורש שיש דין יהרג ואל יעבור בהלבנת פנים. ראה עוד: פרופ' אביעד הכהן, " 'הוציאו כל איש מעלי' - האיסור לבייש אדם וחובת השמירה על כבודו", פרשת משפטים, עמ' 111-105.
^ 4.חכמים תיקנו תקנות שייעודן "שלא לבייש" את מי שאין לו או מי שלא יכול (משנה תענית ד, ח; משנה ביכורים ג, ז ע"פ תוספות בבא בתרא טו ע"א ד"ה שמונה; פסחים פב ע"א; פסחים פו ע"א- ע"ב; כתובות נד ע"ב; סוטה לב ע"ב, ועוד). ראה גם: סנהדרין יא ע"ב ובמדרש שכל טוב פרשת בשלח טז; רמב"ם הל' תשובה ז, ח; רמב"ם הל' אבל ד, א וכן יג, ז; שולחן ערוך או"ח סי' קלט, ג ברמ"א ועוד רבים. למשל: הרב חיים פאלג'י, שו"ת חיים ביד סי' נא, על איסור רכישה של בגדים מוזהבים "משום גדר וסייג בראות דוחקא דציבורא כי אין יכולת העניים מספקת". ראה עוד: הרב ישראל יעקובוביץ', "כדי שלא לבייש", תחומין, ו, עמ' 96-92; הרב חיים דוד הלוי, "תקנות שלא לבייש", שו"ת מים חיים, חלק ב סימן פה; הרב יהודה זולדן, "כדי שלא לבייש" - תקנה במקרא ביכורים ובמצוות אחרות, דף שבועי, אוניברסיטת בר אילן, כי תבוא תשס"ד, מס' 564; אנציקלופדיה תלמודית, כרך ג, ערך: בשת, וכרך ט, ערך: הלבנת פנים. אמנם מצינו גם הלכות שייעודן: "כדי לבייש" - משנה שקלים א, ב ובמפרשים; משנה מידות א, ב; משנה תמיד ה, ו ופסחים פב ע"א; פסחים פא ע"ב, ועוד. במקורות אלו מדובר על ביוש כאלה שהתרשלו בעבודתם או שעשו במודע בניגוד למצווה או ההלכה.
^ 5.ראה בדבריו גם במצוה שלח "שלא להונות אחד מישראל בדברים", בשורש המצווה ובדיני המצווה. עוד על חומרת האיסור השכר והעונש, ראה: הרב דוד אריאב, לרעך כמוך, חלק ג, הלבנת פנים, עמ' 140-128.
^ 6.וראה שם שהציע שרך תשובה למי שבייש. ביש"ש בבא קמא ח, מט, הציע סדר מחילה למי שפגע באחר.
^ 7.רשב"ם, אבן עזרא, חזקוני וכלי יקר שם.
^ 8.עוד טרם עידן הרשתות החברתיות והטכנולוגיה המוכרת לנו, היו מופצים "פאשקוולים" - מודעת קיר המודפסת בעותקים רבים ומודבקת על לוחות מודעות או על קירות הבתים, כנגד אנשים או גופים ולעתים רבות באופן אנונימי. החפץ חיים, שמירת הלשון, עמ' כ כתב שמפרסמי "הפאשקוולים" עוברים על איסור "ארור מכה רעהו בסתר".
^ 9.הרב יעקב עטלינגר, שו"ת בנין ציון סי' קעב; הרב אריה לייב, שפת אמת אבות ג, יא; חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל ב סעיף א בהגה"ה.
^ 10.הרב אשר וייס, מנחת אשר – ויקרא, עמ' רסו.
^ 11.הרב עובדיה ספורנו (דברים שם) הצביע על הקשר בין פסוקים אלו לפסוקים הקודמים שעוסקים במצוות ייבום: "אף על פי שהיבמה מצווה לבזות את אחי בעלה על שלא חס על בעלה, לא הותר לאשה לבייש את הנלחם עם בעלה".
^ 12.ספרי פרשת כי תצא, פיסקא רצב; בבא קמא כח ע"א; בבא קמא פו ע"א. כך פסק הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק א, א, ט-י.
^ 13.דברים דומים כתב בשו"ת הרא"ש כלל קא, ט.
^ 14.הגר"א (חו"מ סי' א ס"ק כו) ציין כמקור לדברי השולחן ערוך את הגמרא בערכין טו ע"א. הראי"ה קוק (באר אליהו חו"מ א, ו, ס"ק כו עמ' יח) הסביר שהכוונה לדברי המשנה (שם): "האומר בפיו יתר מן העושה מעשה שכן מצינו שלא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע שנאמר 'וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי' (במדבר יד, כב)". רש"י שם פירש שעל אונס גזרה תורה חמישים שקל קנס, ועל שם רע משלם מאה כסף קנס.
^ 15.מקורות רבים עוסקים בביוש דברים שעניינם קריאת שמות גנאי, ובדרכי הענישה. ראה: קידושין כח ע"א; שו"ת הרא"ש כלל קא, א; שו"ת התשבץ ג, רד; שו"ת הרדב"ז ג, תפ; שו"ת חתם סופר, חושן משפט סי' קפא, ועוד. ראה: הרב פרופ' נריה גוטל, "לשאלת השימוש בכינויים "ו'בשמות' בחיים הצבאיים", עז, א (תשנ"ד), עמ' 124-115; הרב צבי ליפשיץ, "פיצוי על בשת דברים", תחומין, טז עמ' 391-381; הרב זלמן נחמיה גולדברג, "הוצאת דיבה שיש בעצם התביעה בבית דין", תחומין כ (תש"ס), עמ' 34; הרב דוד אריאב, לרעך כמוך, ג, הלבנת פנים, עמ' 99-82.
^ 16.ראה שם בדברי הבית יוסף, הב"ח והדרכי משה, בלבוש ועוד.
^ 17.לעונשים בעקבות הוצאת לשון הרע וביוש, ראה: שו"ת מהר"ם מרוטנבורג חלק ג (דפוס קרימונה) סי' עח בשם רבנו תם; שו"ת תרומת הדשן סי' שז; שו"ת אהלי תם, חלק א סי' קס; שו"ת הרמ"א סי' מה; שו"ת מהרש"ל סי' כח; שו"ת חוות יאיר סי' סב; ים של שלמה בבא קמא ח, מא; שו"ת שבות יעקב א סי' קסד, ועוד. הרב יעקב אפשטיין, "הוצאת ממון בימינו על הוצאת שם רע", חבל נחלתו, יג, עמ' 273-270; הרב שלמה גרינץ, "דיני נזיקין בעידן המידע", תחומין, לה עמ' 448 כתב: "פרסום מבזה בתפוצה רחבה ברשת האינטרנט מחייב פסיקת פיצוי כספי גבוה יותר מהנהוג בביוש 'מסורתי'". ראה גם: פרופ' נחום רקובר, "על לשון הרע וענישה עליה במשפט העברי", סיני, נא (תשכ"ב), עמ' קצז-רט ועמ' שכו-שמה; פרופ' אברהם שיינפלד, נזיקין, עמ' 234-232; ד"ר יחיאל וינרוט, "איסור לשון הרע בהלכה", חיבור לשם קבלת תואר ד"ר בפילוסופיה, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, טבת תשע"ה, עמ' 365-359.
^ 18.מספר מחברים עסקו בעבודתם של עיתונאים החושפים מעשי עוולה של נבחרי ציבור. ראה: הרב ארי יצחק שבט, "עיתונים וחדשות בהלכה – דבר מצווה או דבר איסור", ישע ימינו, 45 (תמוז תשנ"ה), עמ' 63-25; הרב עזריאל אריאל, "לשון הרע במערכת ציבורית ודמוקרטית" , צהר, ה עמ' 61-37, וצהר ו, עמ' 59-41. הרב איתמר ורהפטיג, צנעת אדם, עמ' 272-268, שדן בדבריהם. ראה עוד: הרב אליעזר מלמד, "האם מותר לפרסם בעיתון גנותם של אישי ציבור?", פניני הלכה - ליקוטים ב, עמ' 34-32. הרב מאיר בראלי, "פרסום לשון הרע על נבחרי ציבור", תחומין, לג, עמ' 150-137. תגובת הרב יעקב אפשטיין, "לשון הרע על נבחרי ציבור בעיתונים", חבל נחלתו, יד, עמ' 353-345. הרב אפשטיין מסכים שאם פרסום עיתונאי גורם לחקירה ולמציאת אשמים ולהענשתם, יש חשיבות לפרסם הדבר ולהציל עשוק מיד עושקו. אמנם יש לדייק בפרטים, לא להוסיף על החטא ולא לדון במקום בית הדין. כאמור, באמצעות הרשתות החברתיות, כל אחד יכול לפרסם דברים על אחרים בתפוצה רחבה, וכלי התקשורת השונים אף משתמשים ברשתות החברתיות לצרכיהם.
^ 19.פירושים אחרים נכתבו על דברים אלו. ראה: רש"י ערכין טז ע"א ד"ה דמיתאמרא; רשב"ם ב"ב לט ע"א; תוס' ב"ב שם ד"ה לית, ותוס' בערכין טו ע"ב ד"ה כל; רמב"ם הל' דעות ז, ה. לסיכומם ראה בחפץ חיים הלכות לשון הרע, כלל ב ובבאר מים חיים שם. במאמרנו זה נתמקד בפירושו של רבנו יונה לסוגיה.
^ 20.מי שאיננו רגיל לעשות מעשי עוולה, וייתכן שמעד או אף חזר כבר למוטב אין לפרסם חטאו ברבים. ראה: חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל ד, ג-ט.
^ 21.עליות דרבנו יונה ב"ב לט ע"א. מופיע גם בשיטה מקובצת שם. דברים דומים כתב רבנו יונה בשערי תשובה שער ג, רכא: "ודע כי בדברים שבין אדם לחבירו, כמו גזל ועושק ונזק וצער ובושת ואונאת דברים, יכול לספר הדברים לבני אדם, גם היחיד אשר יראה יגיד, כדי לעזור לאשר אשם לו ולקנא לאמת. והנה אמרה התורה שיעיד עד אחד בבית דין על תביעת ממון לחייב את הנתבע שבועה, אמנם יש עליו להוכיח את האיש תחלה". דברי רבנו יונה: "גם היחיד אשר יראה יגיד" נשענים על דברי הגמרא בבבא קמא נו ע"א: "אף היודע עדות לחברו ואינו מעיד לו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים". גם המאירי (בבא קמא צא ע"א) כתב: "אם הלבינו לכוונת תוכחה כדי שיתבייש ויעזוב מתוך בשתו שלא יחטא עוד רשאי ותבא עליו ברכה והכל תלוי בכוונת הלב והרי נאמר 'ויראת מאלקיך' ".
^ 22.בעניין זה לא נעסוק במאמרנו. אנו מתמקדים רק בשאלת הביוש שנועדה להפסיק את מעשי העוול. ראה: הרב ישראל איסר, פתחי תשובה, שולחן ערוך אורח חיים סי' קנו; הרב אליעזר וולדינברג, שו"ת ציץ אליעזר, חלק טו סי' יג; הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחוה דעת, חלק ד סי' ס; הרב יואב שטרנברג, "פרסום מידע שלילי על אדם ברשתות חברתיות – בין עונש להגנה", צהר, מא (תשע"ז), עמ' 133-117.
^ 23.ראה גם: סמ"ג ל"ת ו; יראים סי' לז; שו"ת מהר"ם מלובלין סי' יג; שו"ת שער אפרים סי' סה; מהרש"א ערכין טז ע"ב; שו"ע הרב, או"ח סי' תרח, ה ושם חו"מ הלכות אונאה וגניבת דעת סעיף ל; קצש"ע כט, ז; דף על הדף ערכין טז ע"ב שציין מקורות לדברי הרמב"ם שמותר לבזות את החוטא ברבים.
^ 24.הרמב"ם (הל' מלוה ולוה ב, ב) כתב את תקנת הגאונים באשר ללווה שטוען שאין לו כסף להחזיר. משרבו הרמאים שטענו כך, תיקנו הגאונים שעל לווה הטוען כן להישבע שאין לו, ושלא החביא, ושלא נתן לאחרים במתנה על מנת להחזיר. שם בהלכה ד כתב עוד הרמב"ם שאם ידוע שהלווה הוא אדם ישר והגון "והוחזק התובע שאינו מסתפק בעניות זה אלא רוצה לצערו בשבועה זו להצר לו ולביישו ברבים כדי להנקם ממנו או כדי שילך וילוה מן העכו"ם או יקח נכסי אשתו ויתן לזה עד שינצל משבועה זו, יראה לי שאסור לדיין ירא שמים להשביעו שבועה זו ואם השביעו ביטל לא תעשה של תורה לא תהיה לו כנושה, ולא עוד אלא ראוי לדיין לגעור בתובע ולטרדו מפני שהוא נוטר והולך בשרירות לבו, שלא תקנו הגאונים תקנה זו אלא מפני הרמאין". המלווה אמנם רוצה שהלווה יחזיר את ההלוואה, אך מאחר שהלווה עני ואיננו יכול להשיב, אין לבית הדין להשביעו כדי שלא לבייש את הלווה העני.
^ 25.ראה בפירוש המשנה לרמב"ם (אבות א, יז) שכתב על מעלות הדיבור: "החלק הרביעי והוא האהוב... לשבח המעולים ולהללם במעלותיהם, כדי שייטב מנהגם בעיני בני אדם וילכו בדרכם, ולגנות הרעים בפחיתויותיהם, כדי שיתגנו מעשיהם וזיכרם בעיני בני אדם, ויתרחקו מהם ולא ינהגו במנהגם". בספר החינוך (מצווה רמ מהדורת מכון ירושלים) כתב שבדברי שמים אם לא חזר בו "מצוה להכלימו ברבים". אמנם בחלק מהדפוסים הגרסה זהה ללשון הרמב"ם: "רשות להכלימו ברבים".
^ 26.במחלוקת זו עסק גם הרב יצחק ידידיה פרנקל, דרך ישרה, ב, סי' כח.
^ 27.על פעולת החפץ חיים בענין שמירת הלשון: הראי"ה קוק, מאמרי הראיה עמ' 131; הרב צבי יהודה קוק, לנתיבות ישראל, ב, עמ' יב. הרצי"ה קבע שבישיבת מרכז הרב ילמדו בכל יום לפני תפילת מנחה בספר שמירת הלשון- חפץ חיים. פתק זה תלוי עד היום בקיר הכניסה לבית המדרש. תצלום: פרופ' נחום רקובר, איכות הסביבה עמ' 71, וכן הרב מנחם קמפינסקי, בין שני כהנים גדולים, עמ' 70. ראה שם עוד בעמ' 21-17. ראה עוד: הרב שלמה אבינר, "שמירת הלשון במשנת רבנו הרב צבי יהודה", טהור שפתים, עמ' 50-25. על מפעלו של החפץ חיים בקביעת הלכות לשון הרע ראה: ד"ר בנימין בראון
, "From Principles to Rules and from Musar to Halakhah: The Hafetz Hayim’s Rulings on Libel and Gossip", Dine Israel 25 (2008), pp. 171-256.

^ 28.חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל י, סעיף א.
^ 29.חפץ חיים שם, בבאר מים חיים אות א. כך הסביר את דברי הרמב"ם גם הרב יוסף קאפח. ראה גם: שיעורי מרן הגר"א שפירא – בבא בתרא, עמ' קו.
^ 30.כך הסביר הרב אברהם אבן עזרא את הפס': "טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת" (משלי כז, ה). "תוכחת מגולה שיוכיחוהו בגלוי, טובה מתוכחת אהבה מסותרת, כלומר שאוהביו יוכיחוהו בסתר, טובה ממנה המגולה כי בגלוי יתבייש ויוסר". ראה גם בדברי רבנו בחיי, תחילת פרשת ניצבים. עין עוד בחת"ס בחידושיו לחולין מא ע"ב ד"ה אמר ר' יוחנן; פרי מגדים אשל אברהם סי' תרו ב. מקורות נוספים על בושה כחלק מהליך התשובה ראה: הרב פרופ' נחום רקובר, תקנת השבים, עמ' 472-471.
^ 31.החפץ חיים (הלכות לשון הרע, כלל ד סעיף ז) כתב שאדם עובר עבירה במזיד מספר פעמים יצא מכלל "עמיתך" לעניין זה. ראה גם באר מים חיים שם ס"ק ל.
^ 32.ראה גם רש"י בבא מציעא נח ע"ב ד"ה דדש; שו"ת שואל ומשיב מהדורה תליתאה חלק א סימן פ; פלא יועץ ערך הלבנה. בקובץ הערות סי' ע כתב שכל האיסורים שבין אדם לחברו אינם אלא כשנעשו בדרך של קלקול והשחתה שלא לצורך, אך אם הם לצורך אין בזה איסור. ראה גם: הרב ניסים קרליץ, חוט השני - ר"ה יום כיפור סוכות חנוכה, עמ' שסו (קונטרס שמירת הלשון); הרב אשר וייס, מנחת אשר - ויקרא, עמ' רסח; על לשון הרע לתועלת הרחיב הרב איתמר ורהפטיג, צנעת אדם, עמ' 274-233.
^ 33.הסבר מפורט לתנאים אלו: הרב דוד אריאב, לרעך כמוך, ג, הלבנת פנים, עמ' 250-238; הרב שלמה אבינר, "תקשורת ולשון הרע", טהור שפתים, עמ' 266-254; ד"ר יחיאל וינרוט, "איסור לשון הרע בהלכה", חיבור לשם קבלת תואר ד"ר בפילוסופיה, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, טבת תשע"ה, עמ' 151-125. הרב יובל שרלו, "אזהרה על בעל עסק ממניע של נקמה", רשו"ת הדיבור, עמ' 178 (ושם עמ' 202-199) חזר כמה פעמים בספרו על המשפט שאיסור לשון הרע לא נועד להגן על נבלים. ועל כן יש לפעול ע"פ ההלכה: עובדות ברורות, האם אפשר לפתור הענין בדרך אחרת, ולדאוג לכך שלא ימשיכו בזה.
^ 34.הרב ח"ד הלוי, שו"ת עשה לך רב חלק ו סימן פט, ציין את שבעת התנאים של החפץ חיים וכתב על כך: "ושבעת הפרטים שביאר הרב [החפץ חיים] הם קשים ביותר שיוכל אדם לעמוד בהם עיין שם, ולכן נפל פיתא בבירא (שבת סו ע"ב)". הרב שלמה אבינר, הארות לספר חפץ חיים, עמ' 247-246 כתב ששבעת התנאים להיתר לשון הרע הם חידוש של החפץ חיים ואינם כתובים בשום מקום. לא בגמרא ואפילו לא בראשונים. הם חידושים הגיוניים מכח הסברה התלמודית שלו. יש להעיר שאמנם הדברים לא כתובים באופן שכזה בגמרא או בראשונים, אך המעיין בדבריו בבאר מים חיים יראה שאת רוב התנאים הללו דייק החפץ חיים מדברי רבנו יונה והרמב"ם. תנאים דומים כתב החפץ חיים גם בענייני רכילות. ראה: חפץ חיים, איסורי רכילות, כלל ט, א-ב.
^ 35.להלן מספר דוגמאות: "אסור לעשות מלאכה בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כמו ערבי שבתות, וכל העושה מלאכה בהן אינו רואה סימן ברכה לעולם, וגוערין בו ומבטלין אותו בעל כרחו, אבל אין מכין אותו מכת מרדות, ואין צריך לומר שאין מנדין אותו" (רמב"ם הלכות יום טוב ח, יז); "לא ישיח שיחת חולין בשעה שש"צ חוזר התפלה, ואם שח הוא חוטא, וגדול עונו מנשוא, וגוערים בו" (שולחן ערוך, אורח חיים הלכות תפלה סי' קכד, ז ופרי מגדים שם ס"ק יא, ובספר שי למורא (דף יח), ושו"ת שבט הלוי חלק י סי' יג); "קרא וטעה, אפילו בדקדוק אות אחת, מחזירין אותו. הגה: וכן דין החזן הקורא; ודוקא בשינוי שמשתנה ע"י זה הענין, אבל אם טעה בנגינת הטעם או בניקוד, אין מחזירין אותו, אבל גוערין בו" (שולחן ערוך אורח חיים סי' קמב, א) [בעניין זה ראה מאמריהם של יונתן רזיאל, "תיקון בעל קורא שטעה", תחומין, לה, עמ' 470-463; הרב אפרים בצלאל הלבני, "תיקון בעל קורא שטעה", תחומין, לו, עמ' 311-309]; "על כל המתים, קורע עליו טפח בבגד העליון, ודיו. ועל אביו ואמו, קורע כל בגדיו, אפילו הוא לבוש י', עד שמגלה לבו. ואם לא קרע כל בגדיו, לא יצא, וגוערים בו, וכל זמן שאותו הבגד עליו, אומרים לו: קרע, אפילו לאחר שלשים. (שולחן ערוך יורה דעה סי' שמ, ט); "ישראל שעושה מלאכה אצל עובד כוכבים, ורגיל בכך, אסור לישראל אחר ליכנס שם ולהוזיל המלאכה, ואם רוצה לעשות גוערין בו" (שולחן ערוך חושן משפט סי' קנו, ה ברמ"א), ועוד מקורות רבים בספרי הפוסקים ובספרי שו"ת.
^ 36.להלן מספר דוגמאות: מגילה כה ע"ב, הכרזה על מי "שיוצאות עליו שמועות רעות ושנואות שהוא נואף" (רש"י שם); כתובות מט ע"ב הכרזה בפרהסיא על אדם שאינו זן את ילדיו הקטנים, וכן רמב"ם הל' אישות יב, יד. ראה גם מרדכי קידושין רמז תקנו-תקנז, הכרזה על אדם שלא מוכן לפרנס את בתו החולה; כתובות סג ע"ב הכרזה בבתי כנסת על מורדת; ירושלמי פאה א, א הכרזה על בן שלא זן את אביו. ראה גם: שו"ת הרשב"א ד, נו; הכרזה על אדם שלא מכבד הוריו (שו"ע יו"ד סי' רמ, א ט"ז ס"ק א). קידושין פא ע"א הכרזה על איש ואשה (פנויה) שאסורים זה לזה שהתייחדו. ראה גם רמב"ם הלכות איסורי ביאה כב, ג, ובערוך השולחן אבן העזר סימן כב, הביא את דברי הרמב"ם והוסיף: "...ומכריזין עליהם כדי לביישן"; "המחזיר אחר דבר לקנותו או לשכרו, בין קרקע בין מטלטלים, ובא אחר וקנאו נקרא רשע" (שולחן ערוך חושן משפט סי' רלז, א). הסמ"ע (שם ס"ק א) כתב: "ומכריזין עליו בבית כנסת שעשה מעשה כזה". ועוד מקורות רבים בספרי הפוסקים ובספרי שו"ת.
^ 37.בשו"ת משנה הלכות (ט, שנג) כתב שאסור לפרסם פסק דין ברבים או לפרסם שפלוני עמד למשפט ונידון בשביל חטא וכדומה אם מטרתו לבזותו וכל שכן אם ע"י פרסום פסק הדין יבוא נזק לאותו אדם, במסחר או בשידוך וכד'. "וכל שכן עוד המפרסם בעתונים בכתב שגרע מאמירה בפה שדבור הבל יפצה פיהו ויש לו תקנה בתשובה ופיוס לחבירו אבל ביוש בכתב חטאו חקוק ונשאר לעולם ולכן ודאי כה"ג אסור לפרסם אם לא בהיתר מפי ב"ד חשוב" .
^ 38.מועד קטן טז,א- יז,א; בבא קמא קיב,ב-קיג, ע"א, ועוד; טור ושו"ע יו"ד סי' שלד. אנצק"ת ערך חרם (כעונש וכפיה).
^ 39.על האיסור לנבל את הפה: " 'והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר' (דברים כג, טו), ערות דיבור. ר' שמואל בר נחמני אמר: זה ניבול פה" (ויקרא רבה, פרשה כד, ז). ראה עוד: שבת לג ע"א; כתובות ח ע"ב. ראה עוד: רבנו יונה שערי תשובה שער ג, רכט; דברים יז, א בבעל הטורים; רמ"א, שולחן ערוך או"ח סי' נג, כה.
^ 40.על האיסור לקלל: ויקרא יט, ד. שו"ע חו"מ סי' כז, א ע"פ הרמב"ם בהל' סנהדרין כו, א וספר החינוך רלא.
^ 41.הרב שלמה אבינר, "פרסום לשון הרע כאמצעי לחץ לתיקון", שם עמ' 213-211 כתב שלא ברור שפרסום לשון הרע כאמצעי לחץ ותיקון תמיד מועיל, ולעתים זה יוצר גם פעולה הפוכה. אדם מרגיש שמעשיו מתגמדים לעומת מעשי השחיתות של גדולים ממנו "על כן אין בסוגיה זו הכרעה גורפת או הוראה חד משמעית. צריך שיקול אחראי מאוד של ת"ח לגבי כל מקרה לגופו". הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף קצוש"ע אורח חיים סימן תרו הביא את דברי הרמב"ם בהל' דעות ו, ח וכתב לאחריהם: "ובזמן הזה יש לקרבם לתורה רק בדרכי נועם, למושכם בעבותות אהבה לתורה". כך הוא כתב גם בילקוט יוסף קצוש"ע חושן משפט סימן כז, ג. ראה גם: צבי ויצמן, "שמועה רעה או רינון שיצא על שליח ציבור – על הביוש הרשתי (שיימינג)", שו"ת ועוד, גיליון 8, עמ' 3-1; הרב יואב שטרנברג, "פרסום מידע שלילי על אדם ברשתות החברתיות - בין ענישה להגנה", צוהר, מא (תשע"ז), עמ' 133-117; פרופ' נחום רקובר, "שיימינג (ביוש) במשפט העברי", הדף השבועי, אוניברסיטת בר אילן, פרשת משפטים תשע"ז, גיליון מס' 1209. באשר לחשש מגט מעושה בעקבות ביוש פומבי, ראה: הרב יצחק מאיר יעבץ, "עשיית 'שיימינג' לסרבן גט", תחומין, לז, עמ' 312-307.
^ 42.יש מצב נוסף שבו מצווה לפרסם עושה עוול אך שם אין מטרה להחזירו למוטב. בגמ' ביומא פו ע"ב נאמר: "מפרסמין את החנפין מפני חילול השם, שנאמר 'ובשוב צדיק מצדקו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו' ". רש"י ד"ה מפרסמין את החנפין כתב: "שהן רשעים ומראין עצמן כצדיקים, אם יש מכיר במעשיו - מצוה לפרסמו מפני חילול השם, שבני אדם למידין ממעשיו, שסבורין עליו שהוא צדיק. ועוד, כשבא עליו פורענות בני אדם אומרים: מה הועיל לו זכותו". ראה: הרב עזרא בצרי, שו"ת שערי עזרא, ב עמ' תיט.

הרב יהודה זולדן, צדקות יהודה וישראל, שבי דרום תשע"ח, עמ' 415-398