ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חנוכה
- ישראל ויוון
- ספריה
- קומי אורי
- א
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
חנה בת חיים
על הפסוק "וחשך על פני תהום" דרשו חז"ל: "וחושך זו מלכות יוון, שהחשיכו את עיניהם של ישראל בגזרותיהם, שהיו אומרים: כתבו לכם על קרן השור אין לנו חלק באלוקי ישראל".
דברי חז"ל אלו מופלאים מאתנו. מה עניינו של השור בגזרה זו, ומה פשר האמירה "אין לנו חלק באלוקי ישראל"? הרי יש בזה סתירה פנימית, שאם אין לנו חלק באלוקים זה, שוב אינו אלוקי ישראל!
ועוד ברצוננו לברר מה שמצינו בכתבי האר"י ז"ל: ונקה לא ינקה, הה"ד אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. והדברים סתומים.
על היחס המיוחד בין ישראל לרבש"ע והתלות ההדדית שביניהם ניתן ללמוד מדברי הרמב"ן על הפסוק "אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם". (שמות כט, מו) ואלו דבריו שם: אם כן יש בעניין סוד גדול, כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, אבל הוא כעניין ישראל אשר בך אתפאר, ואמר יהושע "ומה תעשה לשמך הגדול".
ובארו תלמידיו: על דרך הסוד אינו כן אלא צורך גבוה וכו', ואמר יהושע ומה תעשה לשמך הגדול, כלומר: אם יכריתו האויבים את שמנו, שלך גדולה משלנו, כי מה תעשה לשמך הגדול, שאם אין אנו כאן אין אני כאן [ל' סגי נהור על רבש"ע]. והיינו שרבש"ע זקוק לנו, ואנו צורך גבוה, ואם אין אנו בעולם, אף לו לא תהיה דריסת רגל בעולם. ונמצא "כל כוונת הבריאה באדם בטלה" [ל' הרמב"ן דברים לב, כו].
שם משותף לה' ולישראל
חז"ל המשילו על כך משל: "אמר ריש לקיש בשם ר' ינאי, שיתף הקב"ה שמו הגדול בישראל, משל למלך שהיה לו מפתח פלטרין קטנה. אמר המלך אם אני מניחה כמות שהיא, אבודה היא. אלא הריני עושה לה שלשלת, שאם אבדה השלשלת תהא מוכחת עליה. כך אמר הקב"ה: אם מניח אני את ישראל כמות שהם, נבלעין הם בין העכו"ם, אלא הריני משתף שמי הגדול בהם, והן חיים. מאי טעמא? וישמעו הכנעני וכל יושבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמנו מן הארץ, ומה תעשה לשמך הגדול שהוא משותף בנו" [ירושלמי תענית פ"ד ה"ו].
שמו של רבש"ע מוטבע בישראל. דבר זה גורם לחילול ה' נורא, שכן כשישראל יורדים לגלות הם גוררים אותו כביכול אִתם. "אנכי ארד עמך מצרימה" (בראשית מו, ד). "תניא רשב"י אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהן" (מגילה כט, א). ומאידך, דווקא זה ששמו בתוכם, הוא ששומר על ישראל, שהרי שמו משותף בהם ועל כן אי-אפשר לכלותם, וזה צורך גבוה. "אמר ר"ע אלמלא מקרא כתוב אי-אפשר לאומרו, 'מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוים ואלוקיו' (שמואל ב' ז, כג) כביכול אמרו ישראל לפני הקב"ה: עצמך פדית" (מכילתא פרשה יד).
לא מזל אלא סגולה
על המעמד המיוחד של ישראל בכלל האומות אמרה התורה: "ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים וכו', אשר חלק ה' אלוקיך אותם לכל העמים תחת כל השמים, ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה" (דברים ד, יט-כ). וכתב שם הרמב"ן: כי לכולם כוכב ומזל וגבוהים עליהם מלאכי עליון, כגון הנאמר בדניאל שר מלכות פרס (י, יג) ושר מלכות יוון (שם כ). ואמר כי אתכם לקח ה', כי אתם חלק ה', לא תקימו עליכם שר או עוזר זולתו וכו' והנה עשה כל זה כדי שתהיו לו נחלה ותהיו לשמו הגדול סגולה מכל העמים.
ומאידך, דווקא זה ששמו בתוכם, הוא ששומר על ישראל, שהרי שמו משותף בהם ועל כן אי-אפשר לכלותם, וזה צורך גבוה ועל זה נאמר "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו".
ושתי משמעויות לדבר:
אנו חלקו של ה' ואיננו שייכים לשר או למושל זולתו.
חלקו של ה' בתוכנו, שמו הגדול משותף בנו, ועל כן אינו יכול להיפרד מאתנו, ואנו איננו יכולים לנוטשו.
יחס ייחודי זה בין ישראל לרבש"ע מתואר במקרא כיחס של בן לאביו: "בנים אתם לה' א-להיכם". (דברים יז, א) ובניגוד לתואר "עבד", המותנה במחויבות של עבודה כלפי האדון, הרי היחס בין הבן ובין האב אינו מותנה בעבודה, אלא שתמצית האב מצויה בבן, ועל כן "בין כך ובין כך קרויים בנים" ואפילו "כי פלחי לעבודה זרה". (קידושין לו, א).
ניצחון האור על החושך
היוונים מוכנים לקבל את העובדה שיש לעם ישראל אלוקים משלהם, בתנאי שהיחס יהיה יחס של עבדות, כשם שכל עם עובד לאלוהיו, אך אינם מוכנים לקבל שה' הוא חלק עמו, שישראל הם בנים לה', שהם המפתח של הפלטרין וששמו בתוכם. מקובל עליהם שיש "אלוקי ישראל" כשם שיש שר ליוון, אך את המעלה המיוחדת "כי חלק ה' עמו" יש לבטל, ועל כן דרשו לכתוב על קרן השור "אין לנו חלק באלוקי ישראל". השור "מכוון אל העבודה", "ורב תבואות בכח שור" (עין איה בכורים). אלוקים הקשור לשור, לעבדות, מקובל עליהם, אך לא מקובל עליהם שהם בניו ושיהיו לחלקו.
מכאן ההדגשה על התואר "בנים" בניצחון - "ואחר-כך באו בניך לדביר ביתך", שעל תואר זה היה המאבק, ונצחו הבנים, ונמשך מניצחון זה גם גאולת השכינה, "ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך", שעל-ידי גאולת ישראל נתגלה שמו הגדול המשותף בנו, שהיה בגלות יחד עם ישראל. "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה", כמו שנאמר: "להיות לו לעם נחלה כיום הזה", ופירש רש"י שם שישראל הם נחלה לעולם כמו שהיום מאיר לעולם. ועל כן קבעו "שמונת ימי חנוכה להודות ולהלל לשמך הגדול", שעל-ידי השם הגדול המשותף בנו היתה התשועה.
ובזה יבוארו דברי האר"י: "ונקה לא ינקה, הה"ד אל תסתכל בקנקן וכו'". לכאורה מידת "ונקה לא ינקה" היא חריגה בין י"ג המידות, שכולן מידות רחמים וזו מידה שאינה טובה, "שאינו מוותר על העוון לגמרי, אלא נפרע ממנו מעט מעט" (רש"י שמות לד, ז).
אין כליה לישראל
ואולם ספר "גלילי זהב" מצא משמעות שונה למידה זו [ספר זה נדפס ע"י הרב דוד מושקוביץ, רב ברומניה ובאחרית ימיו בתל-אביב. את הספר מעטרים הסכמות של הרב קוק זצ"ל בצד הסכמה של הרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל]. כשהנביא ירמיהו מתנבא על פורענות לישראל, הוא מוסיף "כי אעשה כלה בכל הגוים ואותך לא אעשה כלה, ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך" (מו, כח). ופירש רש"י ונקה לשון טיטוא והשמדה. והיינו, שה' לא יכלה את ישראל. ועל-פי הדברים האמורים לעיל יש לפרש טעם הדבר שישראל אינם כלים משום ששמו משותף בהם, וכפי שאמר יהושע "ומה תעשה לשמך הגדול", והוסיף הירושלמי הנ"ל, "שהוא משותף בנו". הרי שהשם הגדול המשותף בישראל, הוא המונע את ההשמדה, כיוון שנוצרנו לכבודו והוא אינו יכול לוותר עלינו או להחליפנו באומה אחרת.
זהו שאמר האר"י "אל תסתכל בקנקן". שהרי במקרא "ונקה לא ינקה" גנוז שם ההוויה בין אותיות קנקן, והיינו, אל תאמר שה' לא ינקה את ישראל מעוונותיהם, אלא כוונת המקרא שה' לא יכלה את ישראל, כמו שאמר הנביא "ונקה לא אנקך", והטעם שישראל מובטחים מכליה, כיוון ששם ה' בתוכם והם חלקו. וזהו "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", שיש בו שם ההוויה.
זהו שאמר הפייטן "ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים", ששם ההוויה הנותר מן האותיות "קנקן" שב"נקה לא ינקה", הוא יסוד הנס: "ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך", ועל כן "קבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול".
---------------------
באדיבות תנועת "קוממיות". להזמנת חוברת המאמרים 9709881 02.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
