^ 1.. המצווה מהתורה להיזהר מסכנה נאמרה במפורש לגבי עשיית מעקה לגג (דברים כב, ח; רמב"ם הל' רוצח ושמירת הנפש יא, ד-ו; פנה"ל ליקוטים ב' ט, ז). יש אומרים שממצוות מעקה אפשר ללמוד שכל דבר שיש בו חשש סכנה אסור מהתורה (עי' תבואות שור יג, ב). מרן הרב קוק (מצוות ראיה ג, יז) ביאר שהאיסור מהתורה הוא כאשר הסכנה קרובה, אבל חשש סכנה רחוקה אסור מדברי חכמים. בפלא יועץ ערך 'שמירה' כתב "ומכלל השמירה שלא ישמור עצמו יותר מדי". חובת שמירת בריאות הגוף נלמדת גם מהאיסור להשחית עצי פרי, קל וחומר שאסור לאדם לפגום בבריאות גופו, וכפי שאמרו בשבת קמ, ב, שבל תשחית של הגוף חשוב יותר מבל תשחית של מאכלים. ←
הרמב"ם, בספרו ההלכתי 'משנה תורה' כתב הדרכות רפואיות לחיים בריאים כפי המוסכם על רפואת זמנו (הל' דעות פרק ד; עי' יד פשוטה שם בפתיחת הפרק). אמנם למעשה, כאשר הדרכות רופאי זמנינו שונות מהדרכות הרמב"ם, יש ללכת לפי העמדה המקובלת על רוב רופאי זמנינו (וכפי שבצום יום הכיפורים הולכים אחר הרופאים שלפנינו, שו"ע או"ח תריח, א-ד). ויתכן שתנאי שמירת המזון השתנו, ולכן מאכלים שנחשבו בימי הרמב"ם כמזיקים, מפני שלא יכלו לשומרם כראוי, נחשבים כיום כבריאים. בנוסף לכך, יתכן שבתנאי מחסור שהיו שכיחים בעבר, מזונות מסוימים נחשבו בריאים, וכיום בתנאי שפע הם מזיקים. ועוד, מדע הרפואה התפתח מאז, ויש דברים שהרופאים כיום יודעים שבעבר לא ידעו.
^ 2.. פסחים עו, ב: למר בר רב אשי אסור לאכול דג שנצלה עם בשר באותו תנור, משום שקשה לריח הפה ולצרעת, ולרבא מפרזיקיא מותר לאוכלם יחד. למעשה, כתבו המרדכי, סמ"ק, או"ה הארוך, שאסור לאכול דג עם בשר. וכן נהג הרא"ש ואף הקפיד ליטול ידיים בין אכילת דג לבשר, כמובא בטור או"ח קעג (מפני שנהגו אז לאכול בידיים).
אמנם הרי"ף והרבה ראשונים שביארו את כל הלכות איסורי אכילה, לא הזכירו איסור זה. ומהרמב"ם (מאכ"א ט, כג), עולה במפורש שמותר. ויש סוברים למעשה, שהסכנה היא רק באכילת בשר ודג שבושלו יחד, אבל אין סכנה לאוכלם יחד אם התבשלו לחוד (רמ"א קטז, ג; חכ"א סח, א). ויש סוברים שהסכנה קיימת רק בדג ביניתא שהוזכר בגמרא ולא בשאר דגים עם בשר (עי' דברי מלכיאל ב, נג).
אולם למעשה כתבו האחרונים שאסור לאכול דג ובשר משום סכנה, זולת מ"א (או"ח קעג, א) שכתב: "אפשר דבזמן הזה אין סכנה כל כך... דנשתנו הטבעיות וגם הכל לפי טבע הארצות". ואף שכבר בימי הראשונים לדעת רופאים רבים לא היתה באכילת דג ובשר סכנה, עד הדורות האחרונים התייחסו לעמדתם כאל דעה שמוטלת בספק, ולכן הורו האחרונים שלא לאוכלם יחד. ואם התערב מין אחד בשני, כל עוד טעמו מורגש, אסרו לאכול את התערובת. אמנם כאשר התעורר ספק של תערובות, דעת רוב האחרונים שיש לצרף את דעת המתירים להקל (עי' חת"ס יו"ד קא; מהרש"ם ג, רפח; דעת כהן נה; דברי מלכיאל ב, נג; יבי"א ח"א יו"ד ז).
בדורות האחרונים התפתחו שיטות מחקר שקידמו את מדע הרפואה לדרגת אמינות גבוהה יותר, עד שאין מקום יותר לחשוש לעמדות הרופאים שהיו בימי התלמוד לעומת עמדת הרופאים כיום. ואולי השתנו הטבעים, שבעבר היו מצויים חיידקים מסוימים בבשר ובדגים שבעירובם יחד גרמו מחלות, וכיום שהם אינם מצויים, בטל האיסור. ואמנם החת"ס העלה אפשרות שאיסור זה נחשב כדבר שנקבע במניין שאין לבטלו. ויש סוברים שיש לקיים את האיסור שמא היו לו טעמים נוספים שלא הוזכרו (עי' ציץ אליעזר כא, ח). אולם כיוון שלרוב ככל הפוסקים האיסור מחמת סכנה בלבד, כאשר מתברר שאין סכנה, בטל האיסור. וכשם שבטל האיסור לשתות משקים מגולים במקום שאין מצויים נחשים (לעיל הלכה ב). קל וחומר כאשר יש אמוראים וראשונים שסברו מעיקרא שאין סכנה באכילת בשר עם דג. לפיכך הלכה כרמב"ם ודעימיה שאין איסור לאכול דג עם בשר. וכ"כ הרב ליאור בדבר חברון (יו"ד קטו). אמנם מצד הנימוס המקובל נוהגים להפרידם. יש לציין שנימוסי שולחן אלו מקובלים גם אצל עמים נוספים, שמקפידים להפריד בין דגים לבשר, מפני טעמם וריחם השונה. במקומות יוקרתיים אף צורת הסכו"ם והצלחות שלהם שונה.
^ 3.. במשנה חולין קג, ב: "כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים". ובגמרא קיא, ב, מבואר שמותר לאכול דגים עם כותח (רוטב חלבי). וכן מבואר בראשונים, שאוכלים דגים עם חלב, ומהם: רמב"ם (מאכ"א ט, ה), רשב"א, רא"ה, ר"ן, ריטב"א, מאירי וטור. אולם בב"י פז, ג, כתב להימנע מכך מחשש סכנה, ובשו"ע לא הזכיר זאת. יש סוברים שטעות סופר ישנה בבית יוסף, ובאמת התכוון לכתוב שאין לאכול דגים עם בשר, אבל דגים עם חלב מותר (ט"ז פז, ג; פר"ח). אולם רבים מהאחרונים הבינו שדעתו לאסור אכילת דגים עם חלב. וכך כתבו: לבוש, בית לחם יהודה, פמ"ג, בא"ח (ש"ש בהעלותך טו), ועוד רבים מפוסקי הספרדים, וכ"כ ביחו"ד ו, מח. מנגד, גם מבין פוסקי הספרדים, היו שהתירו לאכול דגים עם חלב. כ"כ פר"ח (פז, ו), חיד"א (מחזיק ברכה ד), שולחן גבוה (יא); הרב משאש (שמש ומגן ד, יו"ד יב), וכן הוראת כל פוסקי אשכנז.
למעשה, גם לבני משפחות שנהגו בעבר להימנע מכך מותר כיום לאכול דגים עם חלב, כיוון שמצד ההלכה אין בזה שום איסור, ורק מצד הסכנה אסרו זאת, ועמדת הרופאים בדורות האחרונים שאין בזה שום סכנה. ואין בזה פקפוק על מנהג הדורות הקודמים שהחמירו בזה, כי אולי בעבר היתה בזה סכנה כמבואר למעלה.
^ 4.. כיום אין נכון לעודד לחשוש לסכנות סגוליות, וכפי שהורו לגבי זוגות (תוס' יומא עז, ב; ב"י או"ח קע, א; א"ר יד; ערוה"ש יו"ד קטז, יז). ואף שבעולמות אחרים מן הסתם המזיקים הללו עדיין קיימים, כיוון שבעולמנו כמעט אין איש נותן את דעתו עליהם, אין להם השפעה עלינו. ועל כגון זה אמרו: "כיוון דדשו ביה רבים - שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה'". כלומר כאשר אנשים רבים אינם מודעים לדבר, ה' שומר עליהם, שאין זה מעניינם לחוש לסכנות שבעולמות אחרים. לא זו בלבד, אלא שהואיל ועדיף לאדם לחיות בעולם שכלי, שבו השפעת בחירתו מובנת יותר, עדיף שלא לעודד לחשוש לסכנות אלה. והיו מגדולי ישראל, ובראשם הרמב"ם, שגם בעבר לחמו בדעת החוששים מסכנת מכשפים, רוחות רעות ושדים, ולדעתם כל ההיזק שבני אדם ייחסו להם נגרם מחמת הפחד שגרמו לאנשים (הל' ע"ז יא, טז; פהמ"ש ע"ז ד, ז; מו"נ ג, לז; מו). לפי דרכנו, עולמם של הרמב"ם ודעימיה, שהוא עולם שכלתני-פילוסופי, עמד בניגוד מוחלט לעולמות המיסטיים-דמיוניים, וממילא בעולמם לא היה להם מקום, עד שטענו שהם אינם קיימים כלל. אולם רוב חכמי ישראל לא קבלו את דבריהם, כי גם תודעתם של האנשים יוצרת מציאות, ובמיוחד כאשר מדובר באנשים חכמים, ולכן כאשר התודעה האנושית פירשה כוחות רוחניים מסוימים כשדים ורוחות, כך הם הופיעו בעולם (וכ"כ רמב"ן בפירושו לשמות כ, ג; ויקרא יז, ז; דברים יח, ט; רשב"א תשובות א, תיג; והמיוחסות לרמב"ן רפג; ריב"ש צב, וסוף צג; רדב"ז ג, תה, ועוד רבים). אבל גם הם יסכימו שכאשר כלל הציבור אינו חי בתודעת סכנות אלו, אין לעורר לכך.
^ 5.. בנידה יז, א, אמר רשב"י, שהאוכל שום קלוף, ובצל קלוף, וביצה קלופה שעבר עליהם לילה "מתחייב בנפשו ודמו בראשו". מבארת הגמרא, שגם אם הניחו אותם בכלי, רוח רעה שורה עליהם, אבל אם הניחו עמהם מעט מהקליפה או השורש, אין חשש. ע"כ. הרמב"ם ורוב הראשונים לא הזכירו אזהרות אלו, וגם בשו"ע לא הובאו. וכ"כ שאין לחוש לזה ביש"ש חולין ח, יב, ובתפארת צבי קטז (לר' צדוק הכהן מלובלין). וכ"כ רבים בשם מהר"ם מרוטנבורג ביחס לביצה קלופה (מובא בהגהות מרדכי שבת ח' רמז תסא). ובישכיל עבדי ח"ז או"ח מד, ד, ביאר שכל הפוסקים שלא הזכירו איסור זה סברו שבזמנם כבר אין בכך חשש, וכיוון שאנשים אינם מודעים לחשש זה, גם לשיטת המחמירים אינם ניזוקים, "כאשר עינינו הרואות כאן במקומות אלה, דלא נשמע מעולם ששום אחד ניזוק בהם". וכן דעת האדר"ת, יד מאיר יט, שו"ת רב"ז ג, קיא; משמרת שלום קטז ד. ולכך נטו ציץ אליעזר יח, מו, ושבט הלוי ו, קיא, ה.
ורבים סוברים שלכתחילה יש לחשוש לכך, ובדיעבד אם השאירום קלופים בלילה, הרוצים לאוכלם רשאים (יבי"א ח"ב יו"ד ז). ויש נוהגים שגם בדיעבד אין אוכלים אותם (עי' שמירת הגוף והנפש ג, ו; בא"ח ש"ש פינחס יד). ואף שעדיף שלא לחשוש לכך, מי שרוצה לחשוש כמנהג משפחתו אינו צריך לחוש לבל תשחית, הואיל והוא משחית כדי לקיים את המנהג ולא לחינם. והחוששים לכך, יכולים להשהות מינים אלו בלילה על ידי שישאירו איתם מעט מהקליפה, או את הבצל עם מעט משורשו (נידה יז, א); או יערבו בהם לפני כן מעט מאכלים, ואפילו מלח או שמן (צי"א יח, מו, ד; יבי"א ח"י יו"ד ט).
^ 6.. אף שאחרונים רבים דנו בפרטי מנהג זהירות זה, למעשה אין נוהגים להקפיד בו. וכ"כ במור וקציעה או"ח סו"ס תנה. בפועל הציבור אינו יודע מתי 'שעת התקופה', וגם יש דעות וספקות לגבי זמן חישובו. וכ"כ ב'שמירת הגוף והנפש' מז, י.
^ 7.. ע"ז יב, ב: "תנו רבנן: לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים, לא בפיו ולא בידו אחת, ואם שתה - דמו בראשו, מפני הסכנה. מאי סכנה? סכנת עלוקה". וכ"כ הרמב"ם הל' רוצח יא, ו, ורמ"א יו"ד קטז, ה. אמנם הוסיפו חכמים (שם) והזהירו שלא לשתות מים בלילה מחשש שד שנקרא 'שברירי'. ובפסחים (קיב, א) הזהירו שלא לשתות מים בלילי רביעי ולילי שבתות מפני סכנת רוח רעה. והזכירו לחש מסוים למי שצמא ורוצה לשתות בלא להסתכן. אולם כיוון שכיום אין חוששים לרוח רעה ושדים, חוששים רק לסכנה המוחשית. כמו כן אין חוששים לשפוך מים מבית הנפטר והבתים הסמוכים, כמבואר בישכיל עבדי ח"ב יו"ד יג; ובקו"א יו"ד ה; וציץ אליעזר ה, רמת רחל לה.
^ 8.. כתב הרמב"ם בהל' רוצח יב, ה: "ולא יתן התבשיל תחת המטה (ללא כיסוי) אע"פ שהוא עוסק בסעודה, שמא יפול בו דבר המזיק והוא אינו רואהו". ומקורו בירושלמי תרומות ח, ג, שלא הזכיר טעם של רוח רעה. אולם בבבלי פסחים קיב, א: "תנא: אוכלין ומשקין תחת המטה, אפילו מחופין בכלי ברזל - רוח רעה שורה עליהן". וכ"כ הראב"ד. מהירושלמי עולה שהאיסור רק בתבשיל ובמשקה, וכ"כ רי"ף, רא"ש וטור ושו"ע קטז, ה. ומהבבלי משמע שהאיסור בכל מאכל, וכ"כ שועה"ר הל' שמירת גוף ונפש ז. אמנם בדיעבד המאכלים מותרים, הואיל ואיסור רוח רעה רק לכתחילה (ח"א ב, ב; שבות יעקב ב, קה; פת"ש קטז, ד, רע"א ויד אפרים שם). ויש אומרים שמלכתחילה אין צריך להקפיד בזה (ר' צדוק בתפארת צבי קטז). ומנגד יש מחמירים שלא לאכול בדיעבד (גר"א, שיורי ברכה קטז, י; בא"ח ש"ש פינחס יד). ועי' בס' שמירת הגוף והנפש סימן יד, א-יז, בכל פרטי המנהג והדעות.