ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שידורים חיים מיוחדים לכבוד יום ירושלים

פרק 218

בָּרְכוּ עַמִּים אֱלֹהֵינוּ וְהַשְׁמִיעוּ קוֹל תְּהִלָּתוֹ

*על החובה לברך ברכות הודאה לומדים מיתרו שאמר "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם". ואם גוי מודה, אנחנו על אחת כמה וכמה. *דוד המלך תיקן לברך בכל יום מאה ברכות "כי בכל יום היו מתים מאה נפשות מישראל ולא היו יודעין על מה היו מתים, עד שחקר והבין ברוח הקדש ותקן להם לישראל מאה ברכות".
לחץ להקדשת שיעור זה
כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים
קול צופייך (686)
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל
201 - על פרשת המרגלים ועל שבח ארץ ישראל
202 - הפרשת חלה
203 - מצוות ציצית
טען עוד
אל תהי ברכת גוי קלה בעיניך
טוב להודות לה', ואת ההודאה הזו עושים בברכה. כך למדנו מיתרו שאמר "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם" (שמות פרק יח). חכמינו אמרו שאם גוי מודה על הניסים שנעשו לעם ישראל, גם עם ישראל צריך להודות לה' על כך, ועל טובות אחרות שה' עשה ועושה לנו (ברכות נד ע"א).
יתרו היה כהן מדיין, סוג של איש רוחני. אבל מהגמרא (מגילה טו ע"א) למדנו שגם ברכת גוי הדיוט עושה רושם: "וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, לְעוֹלָם אַל תְּהִי בִרְכַּת הֶדְיוֹט קַלָּה בְעֵינֶיךָ, שֶׁהֲרֵי שְׁנֵי גְדוֹלֵי הַדּוֹר, בֵּרְכוּם שְׁנֵי הֶדְיוֹטוֹת, וְנִתְקַיְּמָה בָּהֶם, וְאֵלּוּ הֵן, דָּוִד וְדָנִיֵאל. דָּוִד - דְּבָרְכֵיהּ אֲרַוְנָה (היבוסי), דִּכְתִיב, (שמואל ב כד) 'וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ, ה' אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ'. דָּנִיֵּאל - דְּבָרְכֵיהּ דָּרְיָוֶשׁ, דִּכְתִיב, (דניאל ו) 'אֱלָהָ֗ךְ דִּ֣י אנתה אַ֤נְתְּ פָּֽלַֽח־לֵהּ֙ בִּתְדִירָ֔א ה֖וּא יְשֵׁיזְבִנָּֽךְ'". ודניאל באמת ניצל מגוב האריות. עוד בגמרא: "וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, אַל תְּהִי קִלְלַת הֶדְיוֹט קַלָּה בְעֵינֶיךָ, שֶׁהֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ קִלֵּל אֶת שָׂרָה, (בראשית כּ) 'הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם', וְנִתְקַיֵּם בְּזַרְעָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית כּז) 'וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו'". אבימלך ודריווש הם מלכים, אעפ"כ הם נקראים הדיוטות אל מול אנשי רוח גדולים כמו יתרו.
גּוֹי שֶׁבֵּירֵךְ אֶת הֵשֵׁם - עוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן
מחמת ערך הברכות שיוצאות מפי גוי נאמר בגמרא (ירושלמי ברכות פרק ח הלכה ח): "תָּנָא, גּוֹי שֶׁבֵּירֵךְ אֶת הֵשֵׁם עוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן. כּוּתִי הַמְּבָרֵךְ בְּשֵׁם אֵין עוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן. אָמַר ר' תַּנְחוּם, אִם בֵּירַכְךָ גּוֹי, עַנֵּה אַחֲרָיו אָמֵן, דִּכְתִיב (דברים ז, יד) "בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים". בהמשך הגמרא מסופר על "גּוֹי אֶחָד פָּגַע אֶת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וּבֵירְכוֹ. אָמַר לֵיהּ (רבי ישמעאל) כְּבָר מִילָתְךָ אֲמִירָה" כבר הקדוש ברוך הוא אמר לנו דבר זה. "פָּגַע אַחֲרִינָא" פגע בו גוי אחר "וְקִילְלוֹ. אָמַר לֵיהּ (רבי ישמעאל) כְּבָר מִילָתְךָ אֲמִירָה" כבר הקדוש ברוך הוא אמר לנו דבר זה. "אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, כְּמָה דְּאָמַרְתְּ לְהַדִין אָמַרְתְּ לְהַדִין" כמו שאמרת לזה שבירך אותך, כך אמרת לזה שקילל אותך? "אָמַר לוֹן, כֵּן כְּתִיב (בראשית כז, כט) אֹרֲרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ".
כיוון שכוונתו לשם - עונין אמן אחריו
הטור הסביר כי הגמרא הזאת עוסקת במי ששמע רק חלק מהברכה. כשמדובר בכותי חוששים שמא בירך לעבודה זרה כי הוא חשוד יותר. אבל כשמדובר בגוי אחר - עונים אחריו אמן למרות שלא שמע את כל הברכה. כי אם הוא בירך - בוודאי בירך לה' יתברך. אבל אם יהודי שמע מגוי ברכה שלמה לה' - עונה אחריו אמן אפילו אם הוא כותי.
והסביר הרא"ש "שהטעם לפי שאין דרך הגוים לכוין לעבודה זרה כשמזכיר את השם". וכתב עוד "ונראה למורי הרב שאפילו אחר הגוי עונין 'אמן' כיון ששומע כל הברכה מפיו שמאחר שאנו שומעין שמברך על הדבר לשם - אף על פי שהוא אינו יודע מהו השם. שהוא חושב שהעבודה זרה הוא הבורא - אפילו הכי כיון שכוונתו לשם ואנו שומעין כל הברכה מפיו עונין אמן אחריו" (בית יוסף רטו).
מהי דעת השו"ע?
בשולחן ערוך (רטו סעיף ב) נפסק: "השומע אחד מישראל מברך אחת מכל הברכות, אף על פי שלא שמע כולה מתחלתה ועד סופה, אף ע"פ שאינו חייב באותה ברכה - חייב לענות אחריו אמן. אבל אם היה המברך אפיקורוס או כותי או תינוק, או היה גדול ושינה ממטבע הברכות - אין עונין אחריו אמן" (רטו סעיף ב). לא ברור אם כוונת השו"ע שלא עונים כלל על ברכת כותי אפילו הייתה שלמה, או שלא עונים רק אם הייתה חלקית? ועוד יש לשאול מה דעתו בנוכרי שאינו כותי, האם כמו הגמרא בירושלמי שאומרת שעל נוכרי שאינו כותי עונים אפילו ששמע חלק מהברכה?
הגר"א כתב כי בוודאי עונים אמן על ברכת גוי כשהיא שלמה, ותמוה מאוד לחלוק על הירושלמי בלי שום מקור. כן כתב גם הט"ז: "כיון דלא מצינו תלמודא דידן חולק ודאי אזלינן בתר הירושלמי". ולכן עונים אחר ברכת נוכרי אם שמע את כל הברכה. המגן אברהם כתב: "ובכסף משנה כתב דדעת הרמב"ם דאף בעכו"ם אין עונין אפי' שמע כל הברכה דלא כירושלמי וכ"כ הב"ח, עוד כתב הכ"מ דהרמב"ם איירי כשלא שמע כל הברכה אבל אם שמע כולה עונה בין לעכו"ם בין לכותי וזהו דעת הרב בהג"ה". אולי מסיבה זאת השולחן ערוך לא הזכיר כלל דין גוי, אלא כותי בלבד.
בית תפילה לכל העמים - ולא לישראל לבדם
בין אם יש חובה לענות אמן על ברכת גוי ובין אם לא, לברכה של הגוי יש ערך גדול, ואסור שתהיה ברכת גוי קלה בעינינו. כך כותב הרב משה פיינשטין זצוק"ל בתשובה, שאע"פ שתפילה וברכה של גוי הן לא משבע מצוות בני נח, יש בהן ערך גדול. "כמפורש בקרא בישעיה 'כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים' ופרש"י שם 'ולא לישראל לבדם'. ואם הוא לגרים שיתגיירו הא הם כישראל ממש וזה היה נקרא 'לישראל לבדם'. לכן ברור שקאי גם לבני נכר שלא נתגיירו ומקיימים רק מצות שחייבין בני נח" (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן כה).
תפילה וברכה - חלק ממצוות אמונה בה'
הרב פיינשטין מסביר בתשובתו כי מצוות תפילה זו היא חלק ממצוות אמונה בה' שנוכרי מחויב בה. "אבל כשמתפלל רק כשיש לו צורך כגון שיש לו חולה או שאין לו פרנסה הוא כחיוב ממש, ולא קשה ממה שלא החשיב זה למצוה מיוחדת בחיובי בני נח, משום דזהו עיקר האמונה בהשי"ת שרק הוא הנותן פרנסה והרופא חולים. וכשאינו בוטח על השי"ת ואינו מתפלל אליו הרי הוא כאינו מאמין בו ומאמין בדברים אחרים. ואמונה בהשי"ת אף שלא הוזכר זה במנין הז' מצות ודאי הוא מחוייב להאמין, שהרי אף קיום כל הז' מצות אם לא עשאם מחמת שהשי"ת צוה בהן בתורה, מפורש ברמב"ם ספ"ח שם שלא נחשבו כמקיימים ואינם מחסידי אומות העולם עיין שם, וא"כ בהכרח שמחוייב להאמין בהשי"ת וגם שנתן התורה, וממילא הרי רק ממנו צריך לבקש פרנסה ורפואה וכל דבר".
חיוב נוכרי לברך - מדין גזל
הגמרא אומרת שחייבים לברך ברכה כדי לא לגזול את ה'. ולפי זה גם נוכרי צריך לברך כדי לא להיות גזלן, שהרי אחת משבע מצוות בני נח היא לא לגזול איש מרעהו, וכל שכן שהוא מחויב לא לגזול מה' יתברך. כך כותבת הגמרא (ברכות לה ע"ב): "תָּנוּ רַבָּנָן, אָסוּר לְאָדָם שֶׁיֵּהָנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה, וְכָל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה - מָעַל". מפני שכל מה שיש בעולם הזה שייך לה', וכשהוא לוקח ממנו בלי רשות הוא כמו אדם שמועל וגונב נכסי קדשים. "אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה כְּאִלּוּ נֶהֱנֶה מִקָּדְשֵׁי שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים כד) 'לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ'". כדי שיהיה מותר לנו להשתמש בקדשי שמים אלו אנחנו צריכים לקבל רשות מה', ומקבלים רשות רק אחרי ברכה. "רַבִּי לֵוִי רָמִי, כְּתִיב, 'לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ', וּכְתִיב, (שם קטו) 'הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה', וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם'. לָא קַשְׁיָא, כָּאן קֹדֶם בְּרָכָה, כָּאן לְאַחַר בְּרָכָה".
על כן אומרת הגמרא שמי שאוכל בלי ברכה – הרי הוא גזלן. "אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה, כְּאִלּוּ גּוֹזֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר, (משלי כח) 'גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאֹמֵר אֵין פָּשַׁע, חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית'. אָבִיו - זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים לב) 'הֲלוֹא הוּא אָבִיךְ קָּנֶךָ', וְאֵין אִמּוֹ אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר, (משלי א) 'שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ'". לכן גם גוי צריך לברך קודם שאוכל, שנהנה מכל דבר בעולם.


חובת ההודאה – לישראל ולעמים
סגולה להינצל ממגפת הקורונה
לברכות הללו יש ערך גדול מאוד בהצלת חיים. כך אומרת הגמרא (מנחות מג ע"ב): "הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ מֵאָה בְּרָכוֹת בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים י) 'וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ'". הטור מביא בשם רב נטרונאי גאון, שהיה ריש מתיבתא דמתא מחסיא, כי דוד המלך תיקן לברך בכל יום מאה ברכות "כי בכל יום היו מתים מאה נפשות מישראל ולא היו יודעין על מה היו מתים, עד שחקר והבין ברוח הקדש ותקן להם לישראל מאה ברכות" (טור או"ח מו). ואם אנו יודעים את הסוד הרוחני שיכול להציל ממגפת הקורונה, חובה עלינו להביא אותו לעולם. שנאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה".
בְּכָל יוֹם אֲבָרְכֶךָּ
דוד, שהבין את החשיבות הגדולה שיש בראיית הטוב של ה' ובברכה עליו, כתב את ספר התהילים שכולו מלא שבח והודאה, ברכה ותפילה. כך דוד מתאר את ההודאה שהודה לה' כשהוא גורש על ידי אבימלך: "אֲבָרְכָה אֶת ה' בְּכָל עֵת תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי" (לד). כשהוא בורח משאול במדבר יהודה הוא אומר: "כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי" (סג). ולמעשה בכל יום. "בְּכָל יוֹם אֲבָרְכֶךָּ וַאֲהַלְלָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד" (קמה).
בֵּית יִשְׂרָאֵל בָּרְכוּ אֶת ה'
המטרה של דוד המלך היא ללמד את כל עם ישראל כוחה של ברכה. לכן הוא אומר: "בֵּית יִשְׂרָאֵל בָּרְכוּ אֶת ה' בֵּית אַהֲרֹן בָּרְכוּ אֶת ה': בֵּית הַלֵּוִי בָּרְכוּ אֶת ה' יִרְאֵי ה' בָּרְכוּ אֶת ה'" (קלה). לברך ביחיד ולברך ברבים. "בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים אֲ-דֹנָי מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל" (סח). גם בבית המקדש. "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת ה' כָּל עַבְדֵי ה' הָעֹמְדִים בְּבֵית ה' בַּלֵּילוֹת: שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ אֶת ה': יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (קלד). וכן רבים.
יוֹדוּךָ ה' כָּל מַעֲשֶׂיךָ
החיוב על הודאה לה' הוא לכל האומות. כך אומר דוד: "יוֹדוּךָ ה' כָּל מַעֲשֶׂיךָ וַחֲסִידֶיךָ יְבָרְכוּכָה". להודות ולברך: "תְּהִלַּת ה' יְדַבֶּר פִּי וִיבָרֵךְ כָּל בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד" (קמה). לכן קורא דוד לכל הגויים: "בָּרְכוּ עַמִּים אֱלֹהֵינוּ וְהַשְׁמִיעוּ קוֹל תְּהִלָּתוֹ" (סו). והוא חוזר ואומר: "שִׁירוּ לה' שִׁיר חָדָשׁ שִׁירוּ לה' כָּל הָאָרֶץ: שִׁירוּ לה' בָּרְכוּ שְׁמוֹ בַּשְֹּרוּ מִיּוֹם לְיוֹם יְשׁוּעָתוֹ" (צו). הוא אומר "מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לה' כָּל הָאָרֶץ" - "בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה הוֹדוּ לוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ" (ק), ועוד מזמורים רבים כאלה שמוזכרים ברובם בתפילות של כל יום ושבת.

נוסח ברכת הגויים
גם ברכה בנוסח אחר - נחשבת ברכה
ברור שהגויים לא מברכים בלשון הקודש, ואולי לא באותן מילים. אעפ"כ זאת נקראת ברכה. כך מובא בגמרא (ברכות מ ע"ב): "רב יהודה חלש ואתפח (רב יהודה היה חולה ונתרפא), על לגביה רב חנא בגדתאה (רב חנא שהיה גר בבגדד – רש"י) ורבנן. אמרי ליה, בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא (כשראו שהוא קם ממיטת חוליו בירכו ואמרו ברוך ה' שהשיבך אלינו ולא נתנך לעפר, כלומר שלא נקברת ואתה עדיין חי עמנו). אמר להו, פטרתון יתי מלאודויי" (אמר להם שעל ידי ברכתם פטרו אותו מברכת הגומל).
כן מספרת הגמרא על מנימין רעיא, שהיה רועה שכנראה לא היה בקי בנוסח הברכות. וכשהיה אוכל לחם היה מברך בארמית: "בריך רחמנא מריה דהאי פיתא". רב אמר שמנימין הרועה יצא ידי חובה בנוסח ברכה זו על ברכה ראשונה של ברכת המזון.
ברכה בנוסח הלב
כך מביא הבן איש חי (וישב טו) כי מי שלא בירך את מאה הברכות כנוסח חכמים יכול לומר "וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת ה' לְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל וַיֹּאמֶר דָּוִיד בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם: לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ: וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל" (דברי הימים א פרק כט).
הפתחי תשובה (יורה דעה סימן שכח ס"ק א) כותב כי אפשר לעשות כן כשיש ספק בברכות, כגון האם לברך על הפרשת חלה שנעשתה מקמח עם חרקים שאינו ראוי לאכילה. וכותב שם שיאמר דרך תפילה ג' פסוקים של "ויברך דוד", ולסיים אח"כ "ברוך אשר ציוונו להפריש חלה". הא למדת שאפשר לברך בדיעבד בסגנון אחר, ולנוכרים שאין עליהם חיוב כמו ישראל, אפשר לכתחילה בנוסחים שיוצאים אצלם מהלב.
מהו לענות אמן אחר תינוקות של בית רבן?
אין עונין אמן אחר תינוק בשעה שלומד הברכות לפני רבו
הגמרא (ברכות נג ע"ב) שואלת: "בעי מיניה שמואל מרב: מהו לענות אמן אחר תינוקות של בית רבן? - אמר ליה: אחר הכל עונין אמן חוץ מתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד עשויין. והני מילי בדלא עידן מפטרייהו, אבל בעידן מפטרייהו - עונין". לפי זה לא עונים על ברכה של ילדים שלומדים לברך, אלא ב"עידן מפטרייהו".
בשעה שהם מברכין לפטור את עצמן, עונים אחריהם אמן
יש כמה פירושים מה הוא "עידן מפטרייהו". רש"י אומר שכאשר לומדים ולא מתכוונים באמת לברך אלא ללמוד את נוסח הברכה - לא עונים אחריהם אמן, כי אין פה ברכה. אבל כשהם קוראים את ההפטרה בברכה - זו ברכה באמת ועונים אחריהם אמן. יש מפרשים שכאשר אומרים קדיש אחרי הלימוד - זה קדיש אמיתי ועונים אחריהם אמן. והראב"ד פירש שכאשר מסיימים לאכול ומברכים ברכת המזון עונים אחריהם אמן.
ופסק השו"ע כמו כולם. שכתב: "והא דאין עונין אמן אחר תינוק, דוקא בשעה שלומד הברכות לפני רבו, שמותר ללמד לתנוקות הברכות כתקנן ואף על פי שהם מברכין לבטלה בשעת הלימוד; אבל בשעה שהם מברכין לפטור את עצמן, כיון דבני חינוך הם עונים אחריהם אמן; וכן בשעה שאומרים ההפטרה בבית הכנסת" (רטו סעיף ג).
חשיבות עניית אמן על ברכת ילדים
בכה"ח הביא "מעשה נורא שנעשה בימי הגאון רבי מרדכי יפה בעל הלבושים והוא שהלך הגאון הנז' בעל הלבושים אצל הרב אבוהב ללמוד ממנו חכמת העיבור. ויקר מקרה שהיה שם תינוק אחד בן הרב אבוהב הנ"ל בחדר אשר הם יושבים, ואכל התינוק פרי אחד ובירך בורא פרי העץ בקול רם וענו כל בני הבית 'אמן' על ברכת התינוק, והגאון רבי מרדכי יפה לא ענה אמן שלא במתכוין. ורבו הנ"ל כאשר ראה שלא ענה אמן על ברכת התינוק כעס עליו כעס גדול, והיה מנדה להגאון רב מרדכי יפה ל' יום כפי נידוי הרב לתלמיד. ואח"כ בא הגאון רב מרדכי יפה לפייס רבו ולא היה רוצה למחול לו, ואמר לרבו ימחול ומה פשעי ומה חטאתי? והשיב לו רבו הנ"ל: ידוע תדע שאהבה גדולה אהבתיך יותר מבני, אבל תדע נאמנה שהיית חייב מיתה בשעה שלא ענית אמן על ברכת התינוק. אבל באמת אני מוחל לך. וסיפר לו שהיה מעשה במדינות שפני"א (ספרד) קודם גזירות תתנ"ו שאירע מעשה בחסיד אחד שגרם לו הריגה למלכות מפני שפעם אחת בנו הקטן בירך על הפת ולא ענה לו 'אמן'. ואמר לו רבו לרב מרדכי יפה שלא יתרעם עליו שנדה אותו, אלא לבעבור תהיה לי לכפרה ומחל לו על תנאי שידרוש ברבים ולהזהירם על עניית אמן" (סימן קכד ס"ק ל).
ברכה לבטלה
לֹא תִשָּא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא
כתב בית יוסף בשם הרמב"ם (בפרק א' הט"ו): "כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן". וכך פסק השו"ע (רטו סעיף ד). והגמרא במסכת שבועות (לט ע"א) אומרת: "שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזְדַּעֲזַע בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּסִינַי, (שמות כ) 'לֹא תִשָּא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא'. וְכָל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֱמַר בָּהֶן, 'וְנַקֵּה'". ומסבירה את גודל האיסור.
ברכה - עשירות. זלזול - עניות
עוד בגמרא (נדרים ז ע"ב): "שכל מקום שהזכרת השם מצויה - שם עניות מצויה, ועניות כמיתה" והסביר התוס' שם "פירש הרב אלעזר דנפקא לן מדכתיב (שמות כ) 'בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך' מדהזכרת שם דמצוה גורם ברכה דהיינו עושר, אם כן הזכרת שם דלבטלה גורם עניות. ור"י פירש דנפקא לן מדכתיב גבי שבועת שקר (זכריה ה) 'ובא אל בית הגנב וכלתו ואת עציו ואבניו' והזכרת השם לבטלה דומה קצת לשבועת שקר".
מותר להלל את ה' - ואין בזה ברכה שאינה צריכה
המגן אברהם (רטו ס"ק ו) כותב שהאיסור אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא היא. וכן כתב המשנה ברורה (רטו ס"ק כ): "דעיקר האיסור הוא מדרבנן כיון שהוא מזכירו בברכה דרך שבח והודאה וקרא אסמכתא בעלמא".
להסביר את הדברים הביא הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצוק"ל בשו"ת "מנחת שלמה" (חלק א סימן יח ט) את שאלת החיי אדם (בנ"א כלל ה' אות א') שתמה "הרי אם יאמר כל היום 'אתה הוא ד' אלקינו מלך העולם בורא פרי העץ ובורא פרי האדמה' וירבה בשמות - מותר לכתחילה. דהא לא גרע משאר שבחים שמצווה לאמרם. ואילו אמר בתחילה 'ברוך' יעבור כבר על לאו דאורייתא? ולכן האריך שם להוכיח שגם הרמב"ם אינו סובר כלל דעובר אדאורייתא. אבל עדיין צריך להסביר למה הוא אסור מדרבנן. הרי 'שבוחי הוא דקא משבח את המקום'? והטעם שלא יזלזלו בברכות. כמו שאמרו חכמים לגבי השתחוויות בתפילה 'דאם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה ובתחלת כל ברכה וברכה - מלמדין אותו שלא ישחה' (ברכות לד) וכתבו שם בתוס' 'וא"ת וישחה ומה בכך? וי"ל שלא יבא לעקור דברי חכמים שלא יאמרו כל אחד מחמיר כמו שהוא רוצה ואין כאן תקנת חכמים וחיישינן ליוהרא'. והוא כעין מה שאמרו 'כל המוסיף גורע'. לכן אסור לומר אמן לבטלה, וגם לא מזמנים אם אין שלושה אף על גב דבאמירת 'נברך שאכלנו משלו' אין כאן שום הזכרת שם. אעפ"כ לא מזמנים שלא יאמרו איש הישר בעיניו יעשה. וזה אסור רק אם משתמשים במטבע ברכות של חכמים. שיבואו לומר שכל עיקר הברכה לאו חיוב הוא ותעקר בכך תקנת חכמים של חיוב ברכה. משא"כ אם אינו אומר 'ברוך' בתחלה כיון דלאו טופס ברכה הוא לא שייך כלל האי טעמא והוא פשוט".
אמן על ברכה שלא נוהגים לברך
כתב המשנה ברורה בביאור הלכה (סימן רטו סעיף ד) "ומכל מקום נראה דאם אחד נוהג כאיזה דעה ואותה דעה לא הודחה לגמרי מן הפוסקים (כגון מי שמברך בא"י חי העולמים כדעת הירושלמי) אף שמן הדין אין מחוייב לענות עליה 'אמן' דספק אמן לקולא. מכל מקום אין איסור אם עונה עליה, וכמו שכתב הפמ"ג באות א' דאין בו חשש דלא תשא". ובשו"ת הר צבי (אורח חיים א סימן לח) למד מכאן לכל הברכות "דמותר לענות אמן על כל ברכה שלא הודחתה לגמרי מההלכה". ולכן אם נוהג לא לברך על הלל בראש חודש ושומע מי שמברך - יכול לענות אחריו אמן. וכן בכל ברכה וברכה.
הלומד ברכות בגמרא - לא יזכיר שם ה'
כתב המגן אברהם (רטו ס"ק ה) כי אדם גדול שלומד את הברכות בגמרא – לא יאמר אותם עם שם ה', שרק בקטנים מלמדים אותם עם שם ה' שלא יתבלבלו. אבל גדול יכול להבין. וכתב כה"ח "מיהו בשאילת יעבץ סימן פ"א כתב דאם יש הזכרה באמצע מטבע הברכה הכתובה בש"ס יכול לאומרה. והביאו הברכי יוסף אות ד' וכתב דאין דבריו מוכרחים ומנהג רבנן קשישאי בארץ הצבי שלא להזכיר השם בקריאתו עכ"ל" (רטו ס"ק טז).
הקורא פסוקים בדרך לימודו - יזכיר שם ה'
הקורא תהילים או הלומד גמרא ומזכיר פסוק, יכול לומר את שם ה'. וכתב בשו"ת שאילת יעבץ (חלק א סימן פא) "הוא נהירנא כד הוינא טליא. וגריסנא גמרא באנפא אבא מארי הגאון ז"ל, כשהייתי מגיע לפסוקים וקריתי השם בכינוי כמי מה ששמעתי ממלמדי. היה גוער בקורין כך, והורנו לקרות השם כקורא בתורה". והביא ראיה ממה שנאמר בגמרא כי בעל קרי קורא את הגמרא ולא מזכיר את האזכרות שבו. "הא בהדיא מוכח דדוקא לבעל קרי הוא דאסור למ"ד. אבל בשאר כל אדם לא, ועל כרחך צריך לקרותן כתקנן". והביא דבריו החיד"א בברכי יוסף אות ה'. אמנם ערוך השולחן אוסר להזכיר שם שמיים בפסוקים שבגמרא.
הזכרת שם שמיים בזמירות שבת
בחלק גדול מזמירות השבת והפיוטים מוזכר שם שמיים, לעיתים כחלק מן החריזה ולעיתים כחלק מפסוק המשולב בפיוט. הספרדים נוהגים לומר את שם ה' כמו שאומרים בפיוטים בתפילה, והאשכנזים בזמירות נוהגים לומר "השם", ובפיוטים שבתפילה נוהגים לומר את שם ה' ממש. והטעם להיתר לומר גם בשירה או בזמירות שבת הוא כי הזכרת שם שמיים היא כשבח והודאה לה' – לכן לא נאסרה ולהפך, היא מעלה. ובמיוחד שאת הזמירות הללו חיברו גדולי עולם, ריה"ל, ראב"ע, ר' ישראל נג'ארה ועוד. ומתוך החרוזים של הזמירות מוכח שכוונתם הייתה שיזכירו שם שמיים. אמנם צריך להיזהר לא להזכיר שם ה' פעמיים ולא להזכירו בקלות דעת ח"ו.
ויהי רצון שנזכור תמיד כי כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עלינו ונזכה לברך מתוך שמחה והודאה, אמן ואמן.

סיפור
בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים
לא רק בני האדם מושפעים מהקדושה. גם העצים ובעלי החיים. כך למדנו ביציאת מצרים שלכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. כך סיפר הרב דנגור: שמעתי פעם מהרב זצ"ל כי דוד המלך תיקן לברך מאה ברכות בכל יום, ובכוח הברכות הללו הוא עצר מגיפות מעם ישראל. הרב הסביר כי בכל יום חול קל לברך מאה ברכות, שהרי בכל אחת משלוש תפילות עמידה יש 19 ברכות, ועם ברכות קריאת שמע וזמירות קל להגיע למאה ברכות. אמנם בשבת צריך לברך על דברים אחרים כמו ריח טוב להרבות בברכות להביא ברכה לעם ישראל.
יש לי בגינה עץ לואיזה עם ריח מאוד טוב, ומאז ששמעתי את הרב השתדלתי לברך בעצמי על הריח הטוב של העלים וגם להביא לאחרים. פעם הבאתי לרב ביום שישי אגודה של עלי לואיזה לברכה בשבת וראיתי שהרב שמח מאוד, ומאותו יום השתדלתי להביא לביתו של הרב את העלים הכי צעירים והכי ריחניים שיש בעץ.
יום שישי אחד, אחרי שהבאתי לרב את האגודה של הבשמים, שאל אותי הרב זצ"ל: האם כבודו רוצה לברך בכל שבת על הלואיזה? השבתי שבוודאי, ולאחר מכן הוספתי: אבל לואיזה לא גדלה בחורף, רק בקיץ, אם כן מה נעשה בשבתות החורף? הרב חייך והשיב לי: אל תדאג.
לא הבנתי באותה שעה מה פירוש המילה אל תדאג. אבל בחורף של אותה שנה הבנתי. ראיתי שהעץ שבכל חורף מפסיק להצמיח עלים ריחניים משנה את מנהגו. הוא כנראה הרגיש את הברכה של הרב והמשיך להצמיח עלים ריחניים כאילו מדובר בקיץ.
כך זכיתי גם לברך על הריח הטוב כל שבת, גם לזכות אנשים אחרים להרבות ברכות בשבת וגם להביא לרב עלים של לואיזה לברכה כל ימות השנה.

תשובה כהלכה
נבטים צפים.מה מברכים על נבטים?
תמיד מברכים בורא פרי אדמה – אפילו אם גדלים על מים.

קינואדמה.האם קינואה היא קטניות? מה ברכתה?
קינואה היא לא קטניות וברכתה "בורא פרי האדמה".

בורא מיני פריקסה. מה מברכים על לחם מרוקאי שנקרא פריקסה?
על פריקסה המטוגן בשמן עמוק מברכים "בורא מיני מזונות". גם כשאוכלים ממנו כמות גדולה לא מברכים לפניו ברכת "המוציא" או ברכת המזון לאחר אכילתו, מאחר שאין קביעת סעודה על מזונות מטוגנים או מבושלים. אבל אם אופים אותו בתנור, הפריקסה נחשב כלחמנייה לכל דבר ומברכים עליו "המוציא" וברכת המזון. במקרה כזה, יש להפריש ממנו חלה בברכה, כמו בכל אפיית לחם.



עוד בנושא קול צופייך
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il