בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיעורים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לעשות רצונך אלוקי חפצתי

undefined

הרב יוסף נווה

ניסן תשפ
4 דק' קריאה
כותב רבי נתן מברסלב זיע"א בשם רבו הגדול רבינו נחמן מברסלב זיע"א (שיחות הר"ן, סימן רנ"ט): "פעם אחד אמר, צימאון הוא תאוה גדולה. ולפי הבנתי, כוונתו היתה לרמז לנו מענין השתוקקות וכיסופין וצמאון להשם יתברך שהוא דבר נפלא מאד. כמו הצמא מאוד כשהוא בא אל המים, שיש לו תענוג גדול משתייתו לגודל צמאונו. נמצא, שעיקר תענוג הגדול הוא על ידי הצמאון. כמו כן הוא כל עניני כסופין וגעגועים דקדושה להשם יתברך ועבודתו באמת... וזהו עיקר תענוג עולם הבא שאז יזכו לרצון ולכסופין".
מקובל לחשוב שצימאון ורצון נובעים מחוסר, כלומר, יש לי חיסרון ואני רוצה להשלים אותו. בשיחה זו, רבינו מלמד שהרצון, הגעגועים והכיסופים לה' יתברך הם עיקר הגאולה לעתיד לבוא. הם לא משרתים את התכלית, אלא התכלית עצמה. כפי שמפרש רבי נתן את מאמר הגמרא (מגילה ו, ע"ב) "יגעת ומצאת תאמין" - היגיעה היא המציאה!
באמת צריך להבין מה שייך פה להאמין אם מצאתי? הרי אנו יודעים שאמונה שייכת בדבר שלא נראה לעין. אם כן, למה חז"ל אומרים תאמין על המציאה? והתשובה היא לפי החידוש של רבי נתן, שעצם היגיעה והחיפוש הם המציאה עצמה, רק שצריך להאמין בזה. ובלשונו (עלים לתרופה, מכתב סד):
"עַל כֵּן כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לָחוּס עַל נַפְשׁוֹ, כַּמָּה וְכַמָּה הִתְחַזְּקוּת הוּא צָרִיךְ לִבְלִי לְיָאֵשׁ עַצְמוֹ מִן הַבַּקָּשָׁה וְהַחִפּוּשֹ לְעוֹלָם, יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, אֲפִלּוּ אִם נִדְמֶה לוֹ שֶׁאוֹבֵד חַס וְשָׁלוֹם בְּכָל פַּעַם יוֹתֵר, אַף עַל פִּי כֵן, הוּא יַעֲשֶֹה אֶת שֶׁלּוֹ וִיחַפֵּשׁ יוֹתֵר, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא כְּלָל, צָרִיךְ לְהַאֲמִין שֶׁבְּוַדַּאי מוֹצֵא הַרְבֵּה עַל יְדֵי הַבַּקָּשָׁה וְהַחִפּוּשֹ לְבַד, כִּי הַיְגִיעָה אֵינוֹ נֶאֱבֶדֶת כְּלָל כִּי לֵית רְעוּתָא טָבָא דְּאִתְאָבֵיד(אין רצון טוב שנאבד)".

בעולם הזה התרגלנו שהכל סובב סביב סיבה ותוצאה. כל דבר שאעשה הוא כדי להשיג את המבוקש, אין ערך לדרך עצמה ולרצון, אם לא הגעתי ליעד. אך למען האמת, מגלה לנו רבי נתן שמוצאים אנו הרבה בעצם היגיעה, על אף שלא מראים לנו את התוצאה, על כן צריך דווקא להאמין בכך, שביגיעה עצמה טמונה המציאה!
אנו חיים בתרבות של תוצאות, ואם אינך מנופף בתוצאות ובהצלחה אין לך ערך וחשיבות. אדרבה, ככל שהתוצאות יבואו יותר מהר ויותר בקלות, טוב מאוד, ולא משנה באיזו דרך. זו תפיסת עולם שנובעת מגאווה, שהעיקר היא התוצאה הסופית שאותה כולם רואים, לא הדרך והעמל, היגיעה והרצון שהם פנימיות האדם.
על זאת כותב מורינו הראי"ה זצ"ל במאמר 'בקשת האני עצמי' (אורות הקודש, ג): "חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה אחרי מגמות ותכליתות, לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו, נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקריירות".
בבריאת העולם, ציווה הקב"ה את הארץ "עץ פרי עושה פרי" (בראשית א, יא), שתהליך יצירת הפרי, יהיה כפי טעמו של הפרי עצמו. אבל כידוע לנו, הארץ חטאה בכך והוציאה רק "עץ עושה פרי"(בראשית א, יב). ללמדנו, שמצד האמת יש ערך וטעם לעמל והיגיעה בדרך לתכלית, בדיוק כפי ערכה של התכלית עצמה, אך כהמשך לחטא הקדום שחטאה הארץ, שהחשיבה רק את התכלית - הפירות, כך גם אנו טועים ומייחסים את כל החשיבות לתוצאות בלבד.
צריכים אנו להבין שעל אף שלדרך יש טעם מר, זהו רק תעתוע שנוצר מחמת החטא, אך כשרוצים אנו להזריח עלינו את אור הגאולה, עלינו להשתחרר מתפיסת החטא המפרידה בין הדרך לתכלית, בין הפנימיות לחיצוניות, ולהבין שהם אחדות אחת, ובדרך עצמה טמונה התכלית! עלינו לשמוח ולהתענג בדרך, ולהאמין שגם היא חשובה לפני הבורא יתברך ממש כפי התכלית.

חמץ מסמל את הגאווה, את הניפוח והתוצאה הסופית. ומנגד, המצה מסמלת את הענווה, את הרצון ההתחלתי הפשוט, את השורשיות והמקוריות. מובא בספרים הקדושים שבחג פסח אנחנו זוכים לעלות לדרגה של אדם הראשון קודם חטאו וקודם חטא הארץ. לכן, מאיר עלינו אור של גאולה - לדעת שכל המאמצים וההשתדלויות שלנו במשך השנה, על אף שיש בהם טעם של מרירות, הם לא לחינם והם לא נאבדים לעולם, אלא הם חלק מהותי מתהליך הצמיחה והגדילה שלנו. אולי זו הסיבה שמי שלא אמר 'פסח, מצה ומרור' בליל הסדר לא יצא ידי חובה, כי גם המרור - הדרך, הוא בלתי נפרד מהתוצאה, וכדי להבין זאת צריך להיות בענווה בבחינת מצה.
ראיתי דבר מדהים שמחדש לנו הצדיק רבינו רבי יעקב משה חרל"פ זיע"א, וזה לשונו (הגדה של פסח): "זה ששינתה הארץ ולא הוציאה עץ שטעם עצו ופריו שווים, לא היה בארץ ישראל אלא בשאר הארצות. אין ספק שישנן נטיעות כאלו בארץ ישראל שבהן העץ ופריו שווים בטעמם, אלא שאנו מפני קטנותנו איננו מסוגלים להכירן ולהשיגן".
צריכים אנו לדעת ולהאמין שלארץ הקודש מעלות וסגולות רבות, ולא תמיד אנחנו ראויים לראות ולהרגיש אותן, אבל כותב הרב חרל"פ (וכן מובא בהגדת 'הלקח והלבוב') שבליל הסדר מתגלה קדושת ארץ ישראל במלוא הודה ותפארתה, והאדם יכול להשיג אז את כל השלמות והסגולות של ארץ ישראל.
מובן אם כן מדבריו, שבפסח זורח עלינו אור של ארץ ישראל, אור של גאולה, וגאולה היא השמחה שאנו זוכים להיות עבדי ה' ולא עבדים של הגאווה שלנו. רק מידת הענווה יכולה להביא אותנו לחיים של אחדות בין הדרך לתוצאה הסופית, מפני שמצד עובד ה' אין שום פירוד ושוני בין התהליך לתוצאה, כי בשניהם הוא שמח ומאושר להיות קרוב למלכו של עולם ולעשות רצונו באמת ובתמים.
זה שאמר הרבי ה'לב שמחה' זיע"א על הכתוב בתהלים (מ, ט) "לעשות רצונך אלוקי חפצתי ותורתך בתוך מעי", ש'ותורתך בתוך מעי' הכוונה למצה שנכנסת לתוך האדם עצמו, ואז מתקיים בו 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי', כי בליל פסח באכילת מצה מתגלה שמה שעומד לנגד עינינו זה רק לעשות רצון ה' - 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי'.
חג פסח כשר ושמח!
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il