בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • כי תצא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יוסף בן רחל

וכבודי לאחר לא אתן

undefined

הרב יוסף נווה

אלול תשפ
3 דק' קריאה
פרשתנו מתחילה בפסוק "כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו".

הרב הקדוש רבי בונם מפשיסחא זיע"א פירש:
"כי תצא למלחמה על אויביך", שבזמנינו פשוטו של מקרא הוא על מלחמת היצר. ומכיוון שאנו קרובים יותר אל פשט הכתוב, יכולים אנו לקבל יותר הארה מפשוטו של מקרא.
בעל ספר 'הלקח והלבוב' מקשה על לשון התורה 'ושבית שביו' ושואל; איזה שבי יש לשבות מן היצר הרע. ועוד צריך לבאר, שנשמע מהמילה 'שביו' שנוטלים את השבי שכבר היה שבוי קודם לכן בידי האוייב.
והוא עונה על פי דברי 'השפת אמת' זיע"א: "בהמשך הפרשה נאמר "לא תראה את שור אחיך וגו' השב תשיבם וגו' והיה עמך עד דרש אחיך אותו".
כי באמת לכל אדם ניתן כוחות רבים מן השמים, כוחות הנפש ואיברי הגוף, כדי שישתמש בהם לעשות רצון ה', לקיים מצוותיו וללמוד תורתו.
אמנם, בעת שאדם משתמש בכוחות אלו למלאות תאוות הגוף או לעבור על רצונו יתברך שמו, הרי נאבדים כוחות אלו ממנו ונוטלם הסטרא אחרא, ואחר כן נצרך עבודה רבה להחזירם לרשותו."
אומרת הגמרא (ביצה טז.) "אמר רבי שמעון בן לקיש נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר 'שבת וינפש', כיון ששבת ווי אבדה נפש".
וידועה קושיית הבעל שם טוב זיע"א שהרי הפסוק מדבר על כניסת השבת, וחז"ל דרשו "ווי אבדה נפש" על יציאת השבת, ומן הנכון שדרשת הגמרא הייתה אמורה להיאמר על צאת השבת.
מחדש השפת אמת על פי דרך הבעל שם טוב, שכאשר באה שבת קודש, האדם מרגיש מה שאיבד במשך השבוע, ומתעוררת אצלו התשוקה לדרוש אחר אבדותיו הרוחניות.
רוצה לומר, כל ימות השבוע האדם טרוד בענייני ועסקי העולם הזה, השכחה גוברת עליו ואינו זוכר לדרוש את האבידה. היינו, שרצונותיו הם לדברים גשמיים, לדברים שאינם כפי רצון הבורא.
אך בעת בוא יום השבת שהוא 'יומא דנשמתין', מתגברת אצל האדם הידיעה, ונזכר במה שאיבד ואומר 'ווי אבדה נפש', ועל ידי הדרישה והחיפוש, יכול להשיב את האבידה.
זה שאמר הכתוב 'ושבית שביו', אלו כוחות הנפש שנאבדו ונשבו בידי היצר הרע בימות השבוע בזמני חולשת האדם. ומזמנים אלו יונק הסטרא אחרא מהחיות שנאבדה מאיש הישראלי.
אבל כשהאדם מקיים "כי תצא למלחמה", ויוצא למלחמה נגד היצר הרע, זוכה להשיב ולהחזיר אליו כוחות אלו, ומתקיים בו "ושביו שביו"- שחוזר ושובה בחזרה את מה שלקח ממנו היצר הרע בשבי.
כתוב במשלי (ה, י) "פן ישבעו זרים כחך ועצביך בבית נכרי". היינו, שעל ידי שעושים חטאים, באים הזרים שהם כוחות החיצונים, ונוטלים הכוחות של האדם ונעשים שבעים מזה.
והעצה לאדם שנפל ברשת הזו - "יהיו לך ל'בדך ו'אין ל'זרים 'אתך"(שם, יז). ומובא מצדיקים שהוא ראשי תיבות אלול, שעל ידי חזרה בתשובה שלימה ועשיית מעשים טובים, זוכה שיהיו הכוחות שלו רק לו לבדו, ויצאו מידי הסטרא אחרא. ושוב לא יהיה ל'זרים' שהם כוחות הטומאה שליטה עליהם.
יש פעמים שאותם כוחות שאדם איבד בשעת החטא הגיעו לידי היצר הרע ושבויים בידו, ובזמן שהאדם חוזר בתשובה ומבקש כוחותיו שנשבו בשבי, הוא יכול להחזיר לעצמו את אלו הכוחות לרשותו ולחלקו.
עוד כתב השפת אמת, אלול ראשי תיבות של הפסוק (ישעיה מח, יא) "ו'כבודי ל'אחר ל'א א'תן". ופירש, כי בימי אלול נפתחים שערי רחמים לשוב אל ה', והרמז המפורסם לכך הוא, אלול ראשי תיבות א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י.
ומכיוון שכן, הרי אין באפשרות כוחות הרע להסתיר פני ה', כי "וכבודי לאחר לא אתן". שבחודש אלול יש ביכולת האדם לקחת ולהשיב לרשותו את כוחות החיים שנאבדו ממנו שלא יהיו ביד ה'אחר'. וזו כוונת הכתוב 'ושבית שביו'- אלו כוחות הנפש שאבדו ונשבו אצל היצר.
נמצא, חודש אלול הוא זמן המיוחד להכרזה והתעוררות לחפש את כל האבדות שאבדו לנו במשך השנה ולהשיבם אלינו.
הכרזה זו נעשית על ידי שתוקעים בשופר כל יום בחודש אלול כדי לעורר את הרצון. שהרי הקב"ה ודאי מקיים מצוות השבת אבדה, כדברי חז"ל "בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת בכל יום", להזכיר לאדם לחפש את האבדה.
וזהו מעלתם וסגולתם של ימי אלול הקדושים שטמון בהם כוח לעורר את האדם מתרדמתו, שידרוש ויבקש אחר אבדותיו שנאבדו כל השנה ולזכות ל'עד דרש אחיך אותו'.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il