שועלים מהלכים בו | הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

משפחה חברה ומדינה
בית המקדש
הכיסופים והבית השלישי

קטגוריה משנית

ספריה
קומי אורי
ו - בעקבות הבחירות

5897

9 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' יוסף בן יעקב רייכר זצ"ל

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

שחרור מטראומה גלותית 1
מאז חורבן בית-המקדש השני, לא היה העם היהודי בארץ ובתפוצות חדור שמחה עילאית כביום שחרורה של ירושלים במלחמת ששת-הימים. הבשורה על כניסת צבא הגנה לישראל לחומות העיר העתיקה של ירושלים, שחרור הר-הבית והכותל המערבי, הוציאה את העם היהודי בכל קצווי תבל מן הטראומה הגלותית בת אלפיים שנה, הפיחה בלבותיהם של שרידי החרב ותאי הגזים חזון ותקווה, והעניקה להם גאווה לאומית ברמה שלא היתה כמותה מאז ומעולם.
מי שאוזניו היו כרויות ולבו פתוח, שמע וחש את משק המהפך ההיסטורי שהתרחש לנגד עיניו, ביומה הגדול של ירושלים, כמו ששנו רבותינו חכמי האגדה (פסיקתא רבתי פל"ו): "שנו רבותינו בשעה שמלך המשיח נגלה, בא ועומד על הגג של בית המקדש והוא משמיע להם לישראל ואומר: 'ענוים הגיע זמן גאולתכם, ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזרח עליכם שנאמר: 'קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח... והלכו גוים לאורך, ומלכים לנגה זרחך'" (ישעיהו ס, א-ג). במבט לאחור נדמה היה לנו כאילו שמענו מחומות הר-הבית את הבשורה: הגיע זמן גאולתכם. וחשנו כאילו יצאנו מתקופת הגלות החשוכה לחרות עולם.
תולדות ימיו של העם היהודי מתחלקים לארבע תקופות יסוד, כל תקופה משתרעת על פני 1,000-400 שנים בקירוב. על אף המגוונים השונים שהתרחשו בכל אחת מארבע התקופות עצמן, קיים מכנה משותף למעמדה ההלכתי והנבואי ולאופיה ההיסטורי של כל אחת מארבע התקופות הללו.
התקופה הראשונה היא תקופת השופטים. היא משתרעת על 394 שנים, מיהושע בן-נון שהיה השופט הראשון בישראל, עד שמואל הרמתי הנביא והרואה, השופט ה-16 והאחרון בהיסטוריה התנכ"ית. זה בהנחה כי יהושע כיהן במעמד של שופט ולא כמלך, כמו שמשתמע מספר הדורות הקדום "סדר עולם רבא" לר' יוסי, (פי"ב), שבו נמנה יהושע בן-נון כשופט ראשון בישראל. כן יש להוכיח מהמדרש רבה ויקרא (פכ"ו ז), שם נאמר: "מלמד שהראהו הקב"ה למשה רבינו דור דור ושופטיו, דור דור ומלכיו, דור דור ומנהיגיו וכו'. והראהו שאול ובניו נופלים בחרב. אמר לפניו מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב"? משתמע מזה ששאול הוא המלך הראשון שעמד על ישראל.
שיטה זו נוגדת לכאורה את דברי הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"א ה"ג) שכותב: "אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא, כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו", הרי מביא הרמב"ם את יהושע בתור דוגמה למינוי מלך על-ידי בית-דין של 71 ונביא.
התשובה לכך היא שבהכתרת מלך ישנם שני מרכיבים עיקריים. משיחתו בשמן המשחה, על ידה הוא נקרא משיח ה' (ראה שמואל א כד, י). כמו שכותב הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"א ה"ז): "כשמעמידין המלך מושחין אותו בשמן המשחה, שנאמר 'ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו וישקהו'" (שמואל א י, א). והמינוי שלו כמלך על-ידי הסנהדרין גדולה והנביא, כדבריו של הרמב"ם לעיל. יהושע בן-נון אמנם נתמנה על ידי משה רבינו, אבי הנביאים ובית דינו, אבל לא נמשח בשמן המשחה, לכן נשאר במעמד של שופט ולא של מלך.
המשותף לתקופת השופטים הוא שלא היה להם שלטון לאומי של העם כולו, לא צבא לאומי להגנת העם מפני אויביו, ולא בית-מקדש לכל ישראל, אלא הכול פעל על רקע שבטי או משפחתי. גם הבחירה של השופטים היתה על-ידי זקני השבטים או המשפחות. חלק מהם התעוררו מעצמם לצאת למלחמת מגן על העם. היתה זו תקופה רדודה מאוד בהיסטוריה היהודית. שלטה שם אנרכיה בכל מישור מבחינה רוחנית, כמו שדרשו חכמי המדרש הכתוב ברות (א, א): "ויהי בימי שפט השפטים", "אוי לדור ששופטיו צריכין להשפט" (רות רבה פ"א, א). וכן מבחינה כלכלית, לאומית וביטחונית, כמו שכתוב: "והיה אם זרע ישראל, ועלה מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו... וידל ישראל מאד מפני מדין" (שופטים ו, ג-ו).
התקופה השנייה בהיסטוריה היהודית היא תקופת המלכים. מלכי יהודה ומלכי ישראל, בנוסף לתקופת הבית השני לאחר הפסקה קצרה ביניהן בגלות בבל. תקופה זו משתרעת על 900 שנה בקירוב, תוך הפסקה של 70 שנה לגלות בבל, כאמור.
המשותף לתקופה ארוכה זו הוא עצמאות ישראל בארצו, תוך קיום כל המוסדות הלאומיים, הצבאיים, התחיקתיים והדתיים של העם על בסיס כלל ישראלי, והם: בית-המקדש על הר המוריה, מלכות או נשיאות, וצבא לאומי. גם המוסד הדתי העליון בדמות "הכרתי והפלתי" הנזכר כמה פעמים בתנ"ך (שמואל ב טו, יח. כ, כג). או "החרש והמסגר" הכתוב במלכים ב (כד, יד) שפעלו בבית הראשון במקום הסנהדרין של הבית השני, לפי הפרשנות של התלמוד והמדרשים.
אמנם כ-240 שנה מאז רחבעם בן שלמה, היתה המלכות בארץ מחולקת לשתי ממלכות: מלכות יהודה ובנימין ומלכות ישראל, עד גלות עשרת השבטים מן הארץ. 19 מלכים מלכו על שבטי יהודה ובנימין, ו-19 מלכו על עשרת שבטי ישראל. אבל גם הם נשאו עליהם כתר מלכות (ולא הוד מלכות) ולא שררה שם אנרכיה כמו בתקופת השופטים. על אף זעקות הנביאים הראשונים על ההידרדרות המוסרית הדתית והחברתית בבית הראשון, ובבית השני על-ידי הנביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי, קוימו בכל התקופה ארוכת שנים זו חיים ממלכתיים עצמאיים לעם ישראל בארצו, פרט לתקופת גלות בבל הקצרה, שהפסיקה את רצף חרותו וריבונות חייו הלאומיים בארצו. שתי תת-תקופות אלו של הבית הראשון שעמד 410 שנים, והבית השני 420 שנה, מצטרפות לרצף לאומי אחד, לצורך הפרדתן מן התקופה השלישית שבאה אחריה.

תקווה לגלות קצרה
תקופת הגלות השנייה – בניגוד לגלות בבל, לא ניתנה לגלות שנייה קצבת זמן בתורה ובנביאים. כמו שמצינו בתלמוד: "ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם. אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קצם" (יומא ט, ב). אבל גלות מרה זו חזויה בתורה, בנביאים ובכתובים. בתורה: "ואתכם אזרה בגוים והריקותי אחריכם חרב, והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה" (ויקרא כו, לג), או "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ... ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך" (דברים כח, סד-סה). בנביאים אחרונים: "ואסערם על כל הגוים אשר לא ידעום והארץ נשמה אחריהם מעבר ומשב, וישימו ארץ חמדה לשמה" (זכריה ז, יד). ובכתובים: "והעיר והקדש ישחית עם נגיד הבא וקצו בשטף ועד קץ מלחמה נחרצת שממות. והגביר ברית לרבים שבוע אחד" וגו' (דניאל ט, כו-כז).
בראשיתה של גלות זו, סברו חכמי ישראל שתהא זו גלות קצרה, על כן התקינו תקנות רבות על יסוד התקווה "מהרה יבנה בית המקדש", כמו שמצינו במסכת ראש השנה (ל, א). ואכן 60 שנה לאחר חורבן הבית, ציווה אדריינוס קיסר ליהודים לבנות את בית-המקדש, כפי שמסופר במדרש רבה (בראשית סד, י): בימי ר' יהושע בן חנניה גזרה מלכות הרשעה שיבנה בית-המקדש. הושיבו פפוס ולוליאנוס שולחנות מעכו עד אנטוכיא, והיו מספקין לעולי גולה כסף וזהב וכל צרכם. הלכו הכותים ואמרו למלך להוי ידוע למלך שהעיר ירושלים שתבנה תהיה עיר מרדנית, ולא ישלמו את המסים והארנונה. אמר להם המלך מה לעשות וכבר גזרתי לבנות את בית המקדש? אמרו לו הכותים תאמר להם שעליהם לשנות את מקומו או שיוסיפו עליו או שיגרעו ממנו חמש אמות והם יבטלו את בניינו בעצמם. באותו זמן נאסף קהל ישראלי בבקעת בית רמון כיון שהגיע לידם הכתב השני של אדריינוס, פרצו בבכי ובקשו למרוד במלכות. בא ר' יהושע בן חנניה שהיה חכם בתורה ופייס אותם במשל: ארי טרף ועמד עצם בגרונו, אמר כל מי שיוציא את העצם מגרוני אתן לו שכרו. בא קורא מצרי שמקורו ארוך, הכניס את המקור שלו ללוע הארי, והוציא את העצם. כשביקש ממנו שכרו ענה לו הארי: לך והתפאר בזה שנכנסת ללוע הארי ויצאת ממנו בשלום.
כמאתיים שנה אחרי כן נעשה ניסיון שני לבנות את בית-המקדש בימיו של יוליאנוס קיסר, שמלך בשנת 361. הוא נטה חסד גדול ליהודים, היה בקי בעיקרי היהדות, וכשיצא למלחמה נגד הפרסים כתב אגרת ליהודים, שבה הבטיח להם כי בשובו בשלום מן המלחמה יבנה את ירושלים מכספו ויבנה את בית-המקדש. היהודים החלו מיד בהכנות מעשיות לבנות את בית-המקדש, אלא בעטיה של שריפה שפרצה במקום נפסקו ההכנות. בינתיים מת יוליאנוס במלחמה וכל התוכניות שעשה לבניין בית-המקדש עלו בתוהו.
חכמי ארץ-ישראל סברו שאין בניין בית-המקדש השלישי מותנה בביאת משיח בן דוד, אלא עשוי הוא להבנות לפני בואו של המלך המשיח, כמו שמצינו בתלמוד ירושלמי מסכת מעשר שני (פ"ה הל"ב): "אמר ר' אחא זאת אומרת שבית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד". השקפה זו נוגדת את שיטת הרמב"ם, לפיו המלך המשיח יבנה את בית המקדש ויקבץ נדחי ישראל, כמו שכותב בהלכות מלכים (פי"א ה"א): "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל". לדעת רש"י (ד"ה 'אי נמי') והתוספות (ד"ה 'אי נמי') (וסיעתם מבין חכמי צרפת) במסכת סוכה (מא, א), בית המקדש העתיד שאנו מצפין לא ייבנה ביד אדם אלא יתגלה ויבוא משוכלל משמים, שנאמר: "מקדש ה' כוננו ידיך" (שמות טו, יז). אין זה מונע מאתנו אימוץ שיטת ר' אחא בירושלמי, שמוכיח שם מהמשנה, שבית-המקדש השלישי ייבנה לפני מלכות בית דוד.
מאז ועד היום חזרו ונעשו ניסיונות מחודשים לחידוש עבודת הקרבנות במקום המקדש, כן ניסה רבנו חננאל בן חושיאל (מהמאה ה-10) וכן ניסו גאוני עולם אחרים ולא הצליחו.

חזון ותקווה בשחרור מקום המקדש
התקופה ההיסטורית הרביעית – תקופת הבית השלישי. שחרור ירושלים, הר-הבית, מקום המקדש וכל יתר המקומות הקדושים בארץ במלחמת ששת-הימים, העלה בעוצמה רבה את הציפיות, החזון והתקווה בלבות העם היהודי, שאכן קרובה ישועתנו לבוא וצדקתנו להגלות. כל הציפיות והתקוות שפעמו בלב העם היהודי במשך כל הדורות, השתחררו ביום ירושלים וקיבלו ביטוי מוחשי במהפך ההיסטורי-לאומי רב המשמעות שהתרחש ביום זה. לרבים היתה הרגשה שבא הקץ לתקופת הגלות, וזה עתה נכנסים אנו לתקופה ההיסטורית הרביעית – תקופת הבית השלישי. איש מאתנו לא העלה על לב ולו לרגע קט כי כל זה אינו אלא מקסם שווא וחלום שסופו אכזבה, וכל אשר שוחרר על-ידי צה"ל יוחזר לריבונות זרה. היתה זו לא רק הרגשה, אלא תחושת המציאות הריאלית, כי הגענו לראשית דרכנו להקמת הבית השלישי, מבחינה לאומית ביטחונית ודתית. אין הכוונה לבניין בית-המקדש השלישי, כל מי שעיניו פקוחות לא השלה עצמו שאכן קיימת אפשרות פתוחה להקמת בית-המקדש, כאשר מקום המקדש תפוס על ידי מסגד עומר, הממוקם בחלקו הגדול במקום המקדש. אם כי ביררנו 2 מעל כל ספק שקודש הקדשים נמצא מחוץ לכותלי המסגד. גם אם אין בידינו המידע הנבואי וההלכתי, שהוא חיוני לבניינו המחודש של בית מקדשנו, עלינו להאמין ולצפות לבואו של המבשר הגדול אליהו הנביא שיורנו את מגילת המקדש של יחזקאל, גבולותיו, תכונתו, מוצאיו ומבואיו וכל צורותיו ותורתו. כמו כן יכוון אותנו למקום המזבח וייחס ברוח פיו את הכוהנים מבני אהרון המיוחסים, הכשרים לעבודת הקודש. אבל פרט לבית המקדש ולהקמת הסנהדרין התלויים בביאת המשיח, או לפי הרמב"ם בהסכמת כל חכמי ישראל, היה מקום לחשוב, לקוות ולתכנן את סיום תקופת הגלות ופתיחת עידן הבית השלישי.

שרים למשמעת הוואקף
עד מהרה נחשפה לפנינו האמת המרה, בהודעה שקיבלתי באופן אישי מאת שר הביטחון דאז המנוח מר משה דיין ז"ל, בתפקידי כרב ראשי של צה"ל, וכממונה על המקומות הקדושים. בחודש יולי 1967 הודיע לי שהוחלט למסור את הפיקוח על הר-הבית ומתקניו לרשות מנהל הוואקף המוסלמי. ועדת השרים לשמירה על המקומות הקדושים החליטה לאסור על יהודים להתפלל על הר-הבית, על אף שביררתי מעל כל צל של ספק, שישנם אזורים נרחבים בהר-הבית שבהם מותר ומצווה על יהודים להתפלל שם לאחר שטבלו במקווה טהרה.
ההחלטה של ועדת השרים היתה מכוונת באופן אישי אלי. בהחלטת הועדה מתאריך 13.8.67 בסעיף א' נאמר: "הועדה מטילה על היו"ר להפגש עם האלוף הרב גורן ולהודיע לו כי עליו להפסיק את ארגון התפילות, מדידות וכדומה על הר הבית". ובסעיף ג' נאמר: "משיעלו בכניסה להר הבית מתפללים יהודים, יופנו ע"י כוחות הבטחון לכותל המערבי". ועדת השרים ביקשה משר הביטחון להעביר החלטות אלו אלי דרך הרמטכ"ל כפקודה צבאית.
החלטות אלו של ועדת השרים לשמירה על המקומות הקדושים, היו להן תוקף של החלטות ממשלה. ההחלטות הדהימו אותי והוכיחו כי כל הציפיות הרוחניות שתלינו בנצחונו של צה"ל במלחמת ששת-הימים, לא היו אלא אשליות, וכי ממשלת ישראל על כל מרכיביה, כולל תנועת החרות שיוצגה על-ידי ראשה מר מנחם בגין, החליטה להסגיר במו ידיה את קודש הקדשים של האומה הישראלית לידי המוסלמים, ולמנוע מהיהודים דריסת רגל על הר-הבית. ניסחתי תזכיר ארוך ומנומק לוועדת השרים לשמירה על המקומות הקדושים, שבו מחיתי בכל כוחי נגד החלטתם התבוסתנית שגרמה בכייה לדורות, וסיימתי את התזכיר לאמור: "מתוך אמונה מושרשת בקיום דבר ה' בפי נביאיו, בקשתי היא לפתוח את שערי הר-הבית לרווחה לתפילה, לכל יהודי ולכל באי עולם, ולבטל את האפליה הגזענית האוסרת על יהודים לעלות ולהתפלל על הר-הבית כאוות נפשם, בשטחים הפנויים תחת כיפת השמים, מבלי להיות נתונים לחסדם של צוררי ישראל – מנהלי הוואקף ופקידיהם. נזכה לשמור על פרי נצחוננו לאורך ימים, 'ונקראה ירושלם עיר האמת והר ה' צבאות הר הקדש'" (זכריה ח, ג).
פניותיי החוזרות ונשנות לראשי ממשלות בנדון זה לא הועילו. ולא עוד, אלא שבשנות כהונתו של ראש הממשלה הקודם מר מנחם בגין, הוחמר מצבם של היהודים שביקשו לעלות ולהתפלל על הר ה', והסגרת הר הבית לידי הוואקף הפכה למציאות והביאה לאבדן ריבונות ישראל על הר הבית, כמו שעינינו רואות ולבנו דווי על הר-הבית, שועלים הלכו בו.
לאחר הסכם השלום עם מצרים, חששתי מפני מזימות להפיכת הר-הבית לאמצעי מיקוח פוליטי במשא-ומתן על עתיד יהודה, שומרון, חבל עזה וירושלים. לכן הרצתי מכתב לראש הממשלה דאז מר מנחם בגין, בתאריך 17.12.79 בנדון. הוא השיב לי במכתב בתאריך 24.12.79 לאמור: "בעקבות שיחתנו הטלפונית, יכלני לומר לכבודו שלכל הידיעות או השמועות הללו אין שחר. אין אפילו להעלות על הדעת שנסכים להנפת דגל נכרי כלשהו על הר הבית".
כידוע הוחמר לאחרונה מצבנו בהר-הבית עשרת מונים, וכמעט שנשמטה מידינו כל שליטה וזכר לריבונות יהודית בהר הקודש והמקדש. בבואנו להגדיר כיום את מעמדה ההיסטורית וההלכתית של מדינת ישראל ביום ירושלים ה-22, ואת אופיה של תקופתנו בשאלה הגדולה האם היא המשך תקופת הגלות הארוכה או שהיא ראשית צמיחת גאולתנו ופתיחת התקופה ההיסטורית הרביעית של הבית השלישי, ספק גדול אם אנו יכולים לתת עליה תשובה חיובית חד-משמעית.
"למען ציון לא אחשה ולמען ירושלם לא אשקוט, עד יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער. וראו גויים צדקך וכל מלכים כבודך" (ישעיהו סב, א).

----------
באדיבות תנועת "קוממיות". להזמנת חוברת המאמרים: 9974425 02,
[email protected]

^ 1 הערת עורך: נכתב ליום ירושלים שנת תשמ"ט.
^ 2 הערת עורך: עיין בספר הר הבית פרקים יט-כ.

הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל

הרב הראשי לישראל ולצה"ל לשעבר, ראש ישיבת האידרא.

כה - שמיטה
בעיית השמיטה בהתנחלויות
ר"ח ניסן תשס"ח
עניינו של יום
פרקי יומן על שחרור ירושלים
מגילת אסתר
יסודות הנצח במגילת אסתר
גבולות הארץ
"קטיף" בשביעית
מתוך קומי אורי גליון 20
ר"ח אב תשס"ז

הכיסופים והבית השלישי

54 דק'
ארץ ישראל בהלכה ובאגדה
בניית בית המקדש בזמן הזה
הרה"ג חיים שטיינר | כ' תמוז תשע"א
האבילות על החורבן
החובה ללמוד על בנין בית המקדש
הרב דוד דב לבנון | שבת חזון תש"ס
19 דק'
הכיסופים והבית השלישי
בניית המקדש בזמן הזה
יום עיון במכון המקדש- לקראת קרבן פסח
הרב ישראל אריאל | ר"ח ניסן תשס"ח
כב - געגועים למקדש
געגועים למקדש
תשרי-חשוון תשס"ח
רבנים שונים | תשרי תשס"ח

הכיסופים והבית השלישי

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

חקת
כשהבעש"ט היה דוקטור
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ה
סעודה וברכות הנהנין
סעודת אמנים הנוסח המלא
הסידור המהיר | טבת תשפ"ד
חקת
כשהבעש"ט היה דוקטור
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ה
38 דק'
חקת
פרשת חוקת – מי פה המציאותי
הרב יצחק חי זאגא | ו' תמוז תשפ"ה

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב יוסף צבי רימון
הרב אליעזר מלמד
הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל
הרה"ג דוב ליאור
הרב חנן פורת ז"ל
הרב שמעון קליין
הרב הראשי ישראל מאיר לאו
הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל
הרב הגאון שאול ישראלי זצ"ל

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו