^ 1. עיין במ"ב מ, סעיפים י' וי"ג. ועוד מבואר בשו"ע מ, א, שאסור לתלות התפילין על וו או אף לאוחזן כך בידו, בין אם הבית למטה ובין הקשר של תפילין למטה. אבל בשעה שהוא בא להניח התפילין כתב במ"ב מ, ב, שמותר לאחוז ברצועות, אף שהבית והקשר תלויים באויר, מפני שהוא לשעה קלה ולצורך הנחתן. ויש מהדרין לאחוז בבית ובקשר וכך להניחן על הראש, כמבואר בכה"ח מ, א.
^ 2. בשו"ע הרב כח, א, הגדיר את דעת רוה"פ, שהאיסור הוא או לחשוב בדברים אסורים או "שמטריד דעתו כל כך לצרכי הגוף עד שלבבו פונה מיראת שמים מחמת טרדתו... אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו, אע"פ שעוסק באומנותו ואין דעתו על התפילין ממש, אין זה נקרא היסח דעת, שאם לא כן איך יכול כל אדם לילך בתפילין כל היום. ומ"מ מצווה מן המובחר שלא להסיח דעתו מהן כלל, זולת בשעת ת"ת ובתפילת שמונה עשרה". ועיין בשארית יוסף ל, ח, ובתפילה למשה פרק טו. ואף שההלכה כדעת רוה"פ אנו נוטים היום לנהוג כדעת המחמירים, שאין להסיח מהן את הדעת כלל, ולכן אף שמצוותן להיותם עליו כל היום, חוששים להיסח הדעת ושלא יתבזו, ולכן נוהגים להניחם רק בעת ק"ש ותפילה, ועיין בשו"ע לז, ב. ולגבי המצווה למשמש בהן, שלמדוה בק"ו מהציץ, מדברי הרמב"ם משמע שהוא ק"ו גמור, ולתוס' יומא ח, א, אין זה ק"ו גמור, שאפשר לפורכו, שהשם שעל הציץ הוא גלוי ואילו השמות שבתפילין נסתרים.
להשלמת העניין נבאר דין מצטער, שו"ע לח, ט: ""מצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו ונכונה פטור, מפני שאסור להסיח דעתו מהם". והטעם, שמי שעסוק כל כך בצערו, כגון שקר לו או שהוא חולה מאוד, עד שאינו יכול להסיח דעתו מצערו כלל, אינו יכול לכוון כלל למצוות תפילין, ולכן פטור. אמנם, אם יוכל ליישב דעתו לשעה קלה, חייב ליישב דעתו ולקיים מצוות תפילין, ואף שלדעת ב"י עפ"י ר' מנוח, אינו חייב ליישב דעתו, מ"מ לדעת הרבה פוסקים חייב, וכן פסק במ"ב לח, לא. וגם לב"י אין איסור ליישב דעתו ולקיים המצווה, כמבואר בכה"ח לח, ל-לא. ולכן צריך ליישב דעתו ולהניח תפילין.
^ 3. סברתם של האוסרים להניח על החצי העליון של העצם, או מפני שאינו כנגד הלב, וכך משמע מהתרומה. או כפי שכתב בעל האשכול, עפ"י מנחות לג, א, שאמר ר' יוסי שהוקשה מזוזה לתפילין, מה תפילין בגובה היד כך המזוזה בגובה המזוזה, אלא שהמזוזה אינה בטפח העליון וכן התפילין. אמנם קשה שרוב הראשונים לא הביאו תנאי זה, אלא רק הזכירו את מה שמבואר בגמ' שצריך להיות על הקיבורת (השריר), וכן הקשה הגר"א. ובבאו"ה כז, א, ד"ה 'ובראש העצם' באר עפ"י התרומה, שבעצם תנאי זה הוא ההסבר לכך שהתפילין יהיו כנגד הלב, שעיקר המקום כנגד הלב הוא בחצי התחתון של העצם, ואף עיקר השריר הוא שם, ומה שמעל החצי הוא כבר נמוך יותר. נמצא לפי זה ששיעור הקיבורת וכנגד הלב הוא אותו שיעור ומקומו במחצית התחתונה של העצם. ולדעת הגר"א אין להגביל כל כך את המקום, אלא אף למעלה ממחצית העצם עדיין יש מעט שריר והוא גם קצת כנגד הלב, ולכן כשר. וכמה אחרונים כתבו שהמנהג כגר"א, ומהם ערוה"ש כז, ד, וגם בבן איש חי (חיי שרה ו') כתב שאפשר לסמוך על הגר"א. אמנם הרבה אחרונים החמירו כשו"ע, ומהם הגר"ז, ח"א, ארצות החיים. ועיין ביחו"ד ה, ג, ושם כתב שאפילו התיתורא צריכה להיות כולה בחצי התחתון של העצם. ועיין בתפילה למשה ז, ג-ד. ולפי זה מי שיש לו מכה בכל החצי התחתון של העצם ואינו יכול להניח שם תפילין, יניחם למעלה בלא ברכה. וכשהתפילין גדולות מוטב להניחן על השריר מאשר בחצי התחתון שלא על השריר, שההכלל היותר חשוב הוא שהתפילין יהיו על מקום השריר, וכפי שכתב במ"ב כז, ד.
בארתי שמודדים את העצם מהמרפק ועד הכתף, שכך יוצא שרוב מקום השריר בחצי התחתון (וכפי שבאר בבאו"ה). שאם ימדדו מהמרפק לבית השחי, ישאר מקום קטן לתפילין, וכמחצית מקום השריר יהיה מחוץ לתחום הכשר, והרי זה כסתירה לדברי הגמ' שכתבה שמקום הקיבורת כשר. ועוד שהעצם אכן נמשכת עד הכתף, וכל הפוסקים התייחסו לעצם (ושלא כתפילה למשה ז, הערה ו' שהסתפק בזה). ומקום השריר נקבע לפי מצבו כשהיד כמעט ישרה עם כיפוף קל, שזוהי תנוחתה הרווחת של היד, באופן זה רוב השריר בחצי התחתון של העצם, אבל כשהיד כפופה ומקופלת השריר מתרומם לאמצע היד, ולא נותר מקום לתפילין בחצי התחתון של העצם.
^ 4. לדעת בעל התרומה הולכים אחר היד החלשה, שזהו עיקר הלימוד מ'ידכה', וכן נראה שדעת הרא"ש. ומנגד דעת הגהות הסמ"ק והטור בשם ר' יחיאל שהולכים אחר הכתיבה, וכן פוסק בשו"ע לז, ו, עפ"י הכלל שהלכה כי"א השני, וכתב הרמ"א שכן נהוג. וכן דעת רוב האחרונים, וביניהם המ"א, ועוד הוסיף בבאו"ה בהטעמת דעה זו, שבדרך כלל ביד שכותבים אפשר גם לעשות עוד מלאכות, כך שהיא אכן היד העיקרית. לעומת זאת הגר"א סובר שהיד החזקה שעושה את רוב המלאכות היא הימנית, שכן דעת רוב הראשונים. והב"ח וארצה"ח סוברים, שבכל מצב שחלק מהמלאכות עושים ביד ימין, מניחים על שמאל של העולם. וכן כתב בכה"ח לא, עפ"י הקבלה, שאם עושה מלאכה אחת בימינו, אף שאת השאר עושה בשמאלו, יניח בשמאל כשאר העולם.
^ 5. מקום הנחת תפילין של ראש נלמד בגזרה שווה, נאמר בין עיניך בתפילין ונאמר בין עיניך באיסור לקרוח קרחה על מת, מה להלן במקום שהשערות גדלות בגובה הראש אף כן בתפילין, כמבואר במנחות לז, א. ועוד אמרו שמקומן עד מקום שמוחו של תינוק רופס. ולדעת הרמב"ם הל' תפילין ד, א, מקום התפילין מקביל לכל המקום שמוחו של תינוק רופס, שבקו גדילת השער מתחיל המקום שמוחו רופס, ולדעת הרא"ש המקום הרופס הוא סימן לפנים הראש, אבל לצד המצח המקום הרופס אינו מגיע עד לשער אלא פחות ולכן המקום נמשך עד לקו השער (ועיין בתפלה למשה ז, הערה כג). ועד היכן נמשך המקום הרופס לאמצע הראש, לדעת הטור ורבנו ירוחם ועוד, בכל מקום גובה הראש. ולדעת הרמב"ם והסמ"ק ועוד, מקום התפילין אינו מגיע עד סוף גובהו של ראש. וכתב בבאו"ה ד"ה 'עד סוף', שיש להחמיר בזה.
ולעניין שלא ירדו מקו השער, אמנם לדעת מעט פוסקים הולכים אחר הרוב, שאם רוב התפילין על מקום השער, יצא בדיעבד ידי חובה, וכ"כ ללמד זכות בספר מחשבות בעצה א', ובשו"ת דבר יהושע ד, יא. אולם מרן הרב קוק חיבר ספר בשם 'חבש פאר' שעניינו לחזק מצוות התפילין והנחתן במקומן, ובתוכו דחה דברי מי שרצה לומר שאם רק מיעוט מן התפילין ירדו מן השערות אינו מעכב, והוכיח מהרבה פוסקים שאפילו אם מיעוט מן התפילין אינו במקומן לא יצא. וכ"כ במ"ב כז, לג, וכה"ח מ, ועוד עיין בשארית יוסף כז, ב. ולגבי קרח כן כתב גם בכה"ח כז, לח. ולגבי מי ששערותיו גדלות על מצחו עיין שבאר זאת היטב בתפילה למשה ז, יא בהערה כח. ולעניין שהתפילין באויר ויש למדוד כנגד מה מונחים, כ"כ באשל אברהם בוטשאטש כז, ד, והביאו בשארית יוסף כז, ה.
^ 6. יסוד המחלוקת בבאור הגמרא במנחות לו, א, ששם מבואר שאם הפסיק בין הנחת של ראש לשל יד צריך לברך, ועוד מבואר שיש שתי ברכות "על הנחת" לתפילין של יד, ו"על מצוות" לתפילין של ראש. לדעת הרי"ף והרמב"ם במצב רגיל מברכים ברכה אחת, ורק כשהפסיק צריך להוסיף ברכה לשל ראש. ואילו לדעת ר"ת, רא"ש, סמ"ג, בכל מקרה מברך על של ראש, ומה שאמרו שאם הפסיק מוסיף ברכה, הכוונה שיברך שתי ברכות על הנחת של ראש. ועפ"י מהר"י אבן חביב, אף שלמנהג הרמ"א חייבים לברך על של ראש, אומרים אחר גמר ההידוק על הראש: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", כדרך שאומרים אחר ברכה שאמרו בטעות, ואף שלמנהג הרמ"א אין בזה טעות, מהיות טוב, אומרים זאת כדי לצאת גם ידי הדעה השנייה.
^ 7. להרחבת העניין עיין ב"י או"ח ל"א, ושם מבואר שבירושלמי משמע שמניחים, ובבבלי שאין מניחים, וכן דעת הזוהר. עוד צריך להוסיף, כי גם בין האשכנזים היו שנהגו שלא להניח, וכן מנהג הגר"א, וכן נהגו תלמידיו הפרושים שעלו לארץ, וכן נהגו החסידים שעלו לארץ בראשות מהר"ם מוויטעספק, וכ"כ בשו"ת אבני נזר ב', והתחשבו מאוד בדברי הזוהר ו האר"י שאין להניח תפילין בחול המועד, כמובא בכה"ח לא, ו. ולכן התייסד מנהג אשכנזים בארץ וחסידים בחו"ל שלא להניח תפילין בחול המועד. ולמנהג אשכנז בחו"ל מניחים תפילין, אלא שנחלקו אם לברך עליהם, וכתב במ"ב לא, ח, שמוטב שלא לברך. ועיין עוד בתפילה למשה פרק כז.
^ 8. עיין בתפילה למשה כח, ג, ובהערות. ועוד כתב הפמ"ג לד, מ"ז ב, שאין נכון לקפל התפילין בחזרת הש"ץ, ולכן לדעתו גם אין להסיר תפילין של רש"י בחזרת הש"ץ. אמנם למעשה רבים נוהגים לקפל תפילין בחזרת הש"ץ ויש להם על מה לסמוך.
^ 9. במסכת עירובין מובא שמיכל בת שאול היתה מניחה תפילין ולא מחו בה חכמים. לעומת זאת בפסיקתא רבתי פכ"ב מובא שכן מחו בה חכמים, וכן מובאת בירושלמי ברכות פ"ב ה"ג דעת ר' חזקיה בשם ר' אבהו שמחו בה חכמים. ויש לשאול מדוע מחו בה, הלא מותר לנשים לקיים מצוות שהזמן גרמן. והתוס' בעירובין באר "משום דתפילין צריכין גוף נקי ונשים אין זריזות ליזהר". וכ"כ הכלבו בשם הר"ם שיש למחות ביד נשים שלא יניחו תפילין, והובאו דבריו בב"י לח, ג, וכן פסק הרמ"א שם. (ונראה שהחשש מפני שבשעת הנידה אסור להניחם, ועיין עוד ברמ"א או"ח פח, א. וכיוון שאינן רגילות ללמוד דינים שאינן מחויבות בהן, לא יזהרו בזה. ואולי גם מפני שטיפלו בביתם בתינוקות ודברי טינופת).
אמנם באורחות חיים תמה על הכלבו שסובר שיש למחות בנשים, הרי הגמ' בעירובין סוברת שלא מחו במיכל. ובעולת תמיד ד' דחה דברי הכלבו, שאם היה אסור לנשים להניח תפילין מפני נקיות, מדוע אמרו בברכות כ, א, שהן פטורות מפני שזו מצווה שהזמן גרמן, הרי אסורות. ולכן לדעתו אשה זקנה שיודעת לשמור עצמה, אין למחות בידה.
והמ"א לח, ג, באר, שאם היו הנשים חייבות בתפילין ודאי היו מניחות אלא כיוון שהן פטורות ויש חשש שבהנחתן יפגעו בכבודן, על כן הורו למחות שלא יניחו. והרחיב בערוה"ש לח, ו, שגם גברים מניחים כיום תפילין רק בשעת ק"ש ותפילה (שו"ע לז, ב), ולמרות שמעיקר המצווה ראוי היה להניחם כל היום, נמנעים מלהניחם כל היום מפני הצורך להזהר בנקיות הגוף והמחשבה, ורק בשעת ק"ש ותפילה מפני החובה מניחים אותן. וא"כ הנשים שאינן חייבות, שייכות לתפילין פחות מאשר גברים כל היום, ומיכל בת שאול שהניחה תפילין מן הסתם היתה צדקת גמורה וידעה להזהר. בכה"ח לח, ט, כתב בשם ברכ"י ועוד אחרונים שהסכימו לכך שיש למחות בנשים שלא יניחו, והביא לזה טעמים על פי הקבלה.
למעשה, ההוראה שלא תניח, אבל אם תרצה אין למחות בידה, מפני דעת האורחות חיים ועולת תמיד, ואף מסיום דברי ערוה"ש מבואר שאין למחות במי שמפורסמת כצדקת. ונראה שלא תניח בשעת וסתה, ותניח בצנעה, שרק כך ברור שהנחתה לשם שמיים, ועוד שצריך להצניע זמני הטהרה וטומאה.
^ 10. כאשר הניחום ברציפות למדנו שאין צריך לבודקן, אולם לדעת כמה אחרונים וכ"כ המ"ב לט, כו, ראוי לכתחילה לבודקן כל כמה שנים, מפני שיתכן שנתקלקו מחמת הזיעה. וראיתי בספר הליכות שלמה ח"א ד, לו, שכתב בשם הגרש"ז אוירבאך, שבתפילין שבזמנינו שעשויים בהידור, אין לחוש לזה, (בזמן המ"ב הבתים היו עשויים מעור בהמה דקה וכיום מבהמה גסה). ואדרבה עפ"י רוב מצויים תקלות רק לאחר שנפתחו ותיקנום מחדש. ואף לגבי מזוזה אם היתה אטומה, אין מקפידים לבודקה פעמיים בשבע שנים.