ליקוטי תורה של האדמו"ר הזקן- דרושים לראש השנה- חלק א'

מצוות קידוש בליל שבת

בקידוש בליל שבת מזכירים את יציאת מצרים ובריאת העולם.

בקידוש שלושה חלקים: החלק הראשון הוא אמירת פסוקים "ויכולו השמים", המתארים את יום השבת הראשונה, בה שבת ה' מכל מלאכה, בכך אנחנו מזכירים שה' ברא את העולם. החלק השני: ברכת 'בורא פרי הגפן'. החלק השלישי: ברכת הקידוש, ובה חותמים "מקדש השבת". (בתוך ברכה זו מזכירים ששבת היא גם זכר ליציאת מצרים).

כיוון שקידוש הוא עדות על בריאת העולם, כמו עדות בבית דין - נוהגים לעמוד בו, וכן נהגו בני ספרד והחסידים

(שו"ע רעא, י וכף החיים ס"ק סב).

ובני אשכנז נוהגים לאומרו בישיבה, כדי שהקידוש יהיה במקום סעודה, ועוד שעל ידי ישיבתם נחשבים כקבועים יחד. ויש המהדרים לעמוד בעת אמירת 'ויכולו' ומתיישבים לאחר מכן

(משנ"ב רעא, ס"ק מו, שש"כ מז, כח).

בקידוש היום עדיף לשבת לכל המנהגים.

דיני הכוס:

כיוון שקידוש בליל שבת הוא עדות

על בריאתו של עולם ועל יציאת מצרים, הוא צריך להיאמר בצורה מכובדת

.

דהיינו, שהכוס של הקידוש תהיה כוס נאה. וצריכה להכיל לפחות שיעור חשוב לשתיה – רביעית. לגר"ח נאה שיעור זה הוא 86 מל"ל (ויש שחישבו שיעור זה: 75 מל"ל). לצל" והחזו"א שיעור זה הוא 150 מל"ל. נהגו להחמיר במצוות שמהתורה כשיעורו של החזו"א

(משנ"ב סימן רע"א, ס"ק סח)

. לכן נכון שכוס הקידוש בליל

  שבת תכיל לפחות 150 מל"ל. (ויש שלא קיבלו חומרת הצל"ח בכל מקרה

(עיין שו"ת חזו"ע א, יב בהערה).

בכוס חד פעמית ממוצעת יש 180 מל"ל, וניתן למדוד את גביע הקידוש, לדעת אם יש בו שיעור, על ידי הכוס החד פעמית.

הכוס צריכה להיות שלימה, ללא פגם או שבר בשפתה או בבסיסה. בדיעבד ניתן לקדש על כוס זו. אך אם יש סדק בכוס שהיין נוזל דרכו, ואין הכוס מחזיקה רביעית משום כך

(כל דעה לפי דעתה כנזכר לעיל)

– פסולה אפילו בדיעבד.

(שו"ע קפג, ג, משנ"ב ס"ק יא, שער הציון יד).

הכוס צריכה להיות נקיה, ויש לשטוף אותה מבפנים או מבחוץ

(שו"ע שם).

אם הכוס נקיה היטב, אין צורך לשוטפה

(סימן קפג, משנ"ב ס"ק ג)

.

נחלקו הפוסקים האם ניתן לעשות קידוש על כוס חד פעמית:

יש פוסקים הסוברים שכיוון שזורקים אותה לאחר שימוש אחד, אין לה חשיבות. והפתרון הוא להחליט להשתמש בה כמה פעמים

(מנחת יצחק י, כג).

ויש פוסקים הסוברים שכוס זו חשובה מצד עצמה, וזה שזורקים אותה לאחר השימוש, לא גורע מחשיבותה

(ציץ אליעזר יב, כב; ילקוט יוסף רעא, נא)

.

ויש הסוברים שאין לכוס זו חשיבות, ולכן היא פגומה מיסודה, ורק בדיעבד ניתן להשתמש בה

(אגרות משה ג, לט).

בשש"כ

(מז, יא)

כתב להקל בדיעבד. וכן כתב בפניני הלכה

(שבת ו, ו).

מדיני היין:

כל יין שכשר לניסוך על גבי המזבח, אפילו בדיעבד – כשר לכתחילה לקידוש

(בבא בתרא צז ע"א)

. לכן גם יין מתוק מאוד, או מיץ ענבים כשרים לקידוש, כיוון שאם ניסכו אותם על המזבח – בדיעבד יצאו בכך.

(והרב אלישיב החמיר במיץ ענבים).

יש מחלוקת עד כמה ניתן לערב מים ביין

(סימן רד, מחלוקת שו"ע ורמ"א)

. ביינות והמיץ ענבים הנמכרים כיום בהכשר הרבנות יש רוב יין, כך שניתן לברך עליו לכל הדעות.

יש אומרים שיין לבן פסול לקידוש, שנאמר: "אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם"

(משלי כג, לא)

, משמע שיין הוא אדום דווקא

(דעת הרמב"ן)

. אך לרוב הפוסקים אף יין לבן כשר, וכך פסק השו"ע

(בסימן ערב, ד).

יש הכותבים שאם יש לפניו יין לבן משובח, ויין אדום פחות משובח, טוב שיערב את הלבן במעט אדום, וכך יצא ידי חובת כולם

(וטוב שייתן את הלבן בתוך האדום, שלא יצבע את הלבן, שלדעת הבן איש חי

(שנה ב', פקודי ג -ד)

אסור לצבוע משקים). (פניני הלכה ו, ד).

כוס הקידוש צריכה להיות מלאה עד גדותיה, אך אין צורך לשפוך מהיין, כמו בהבדלה. ונראה שנכון להמנע מלמלא את הכוס עד למעלה ממש, מתוך חשש שישפך היין, ואפילו כך, יש עליה שם כוס מלאה,

(שלחן שלמה רעא, הע' י)

. דין כוס מלאה אינו לעיכוב, אלא אם יש רביעית

  בכוס – מותר מעיקר הדין לעשות עליה קידוש

(משנ"ב, סימן קפג, ס"ק ט).

הסדר הנכון באחיזת הכוס:

יש להחזיק בתחילה בשתי ידיו להראות חביבות המצווה, ולאחר מכן אוחזה רק ביד ימין

(ללא סיוע יד שמאל).

מגביה את הכוס טפח מעל השלחן, ונותן עיניו בה, ואם צריך סידור עבור נוסח הקידוש – נכון שיניחו על השלחן בסמיכות לכוס, כך שיוכל לתת עיניו על שתיהם

(פניני הלכה שבת ו, ו)

.

שתיית היין:

יש לשתות את היין בסוף הקידוש לפחות שיעור של 'מלוא לוגמיו'. דהיינו רוב רביעית: 44 מל"ל (וי"א: 38 מל"ל). ואדם שפיו גדול צריך יותר, ובבני אדם ממוצעים, שיעור זה נע בין 50 ל55 מל"ל.

(כך כתב בפניני הלכה שבת ו, ה

).

יש לשתות שיעור זה ברציפות, עם הפסקה לגמיעות ונשימות.

חיבוב מצווה הוא שאף השומעים ישתו מכוס של ברכה, אף שיוצאים ידי חובה בשתיית המקדש

(שו"ע רעא, סעיף יד).

אין למזוג מכוס המקדש לאחר ששתה ממנה לכוסות השומעים, כיוון שהיין שבכוס פגום, ואין לשתות מיין פגום. לכן: או שישתו מכוסו של המקדש, ואז זה כשתיה אחת ארוכה. או שיוסיף המקדש לאחר שתייתו עוד יין מהבקבוק, וכך ייתקן את היין שנותר, וממנו ימזוג לכוסות.

(עיין שו"ע קפב, ו, ומשנ"ב ס"ק כד).

עוד אפשר שימזגו לשומעים לפני הקידוש יין לכוסותיהם

(לפחות רביעית)

, וכך לא יצטרך המקדש למזוג מכוסו לכוסות שלהם, שכיוון ששמעו עליו את הקידוש, נחשב כיין קידוש. פתרון זה טוב למקומות שיש בהם שומעים רבים.

(אלא שאם אין רביעית יין בכוסותיהם, עליהם להמתין עד שישתה המקדש תחילה, ורק לאחר מכן ישתו הם). (שו"ע רעא, טז – יז).

במידה והמקדש לא רוצה לשתות שיעור של מלוא לוגמיו, יכול לטעום קצת מן היין או מיץ ענבים, ולתת לאחד מהשומעים לשתות במקומו

שיעור של מלוא לוגמיו

.

בשעת דחק, אם שתו

  המקדש והמסובים יחד 'מלא לוגמיו' יצאו ידי חובה.

(שו"ע רעא, יד ומשנ"ב ס"ק עג).

אמירת הקידוש:

המקדש צריך לכוון להוציא את השומעים ידי חובה, והשומעים צריכים לכוון לצאת ידי חובת באמירת המקדש. על המקדש להגיד את הקידוש בצורה ברורה

,

מילה במילה, והשומעים צריכים להימנע מעשיית רעש

שיפריע משמיעת הקידוש

.

כגון: גרירת כיסאות

,

או בכי של תינוק

.

גם אישה יכולה לקדש כמו איש, שאף הם חייבות בקידוש היום

(שו"ע סימן רעא, ב)

. ואף יכולה להוציאו ידי חובה. מכל מקום נהגו שהאיש מקדש להוציא את בני המשפחה.

קידוש במקום סעודה:

הקידוש צריך להאמר במקום סעודה

(שו"ע רעג, א)

, היינו שצריך לאכול אכילה חשובה במקום בו הוא עושה קידוש - כזית פת או מזונות. למשל

,

כשעושים קידוש בבית הכנסת

,

לא מספיק רק לשמוע את הקידוש מהמקדש, אלא צריך להקפיד גם לאכול מזונות כגון עוגות וכדומה

.

במידה ולא אכל שיעור כזה לאחר הקידוש, כשמגיע לבית צריך לעשות קידוש עוד פעם

.

יש שהקפידו לאכול דווקא את סעודתם העיקרית במקום הקידוש

(מנהג הגר"א).

לדעת הגאונים ניתן לצאת ידי חובת קידוש במקום סעודה בשתיית רביעית יין

(כגון מי שרגיש לגלוטן או שאין לו פת)

. בשעת דחק ניתן לסמוך על דעתם, אלא שבקידוש שבלילה יקפיד המקדש לשתות רביעית נוספת מעבר לשתיית 'מלא לוגמיו' ששתה.

(שו"ע רעג, ה, משנ"ב ס"ק כה וכז).

לכתחילה אין לצאת ממקום שעשה בו את הקידוש לפני שטעם מיני מזונות או סעד את הסעודה. בדיעבד לא הפסיד בכך את הקידוש. אלא אם כיוון מלכתחילה להפסיק בניהם זמן רב, ואכן הפסיק בניהם שיעור של 72 דק

(רמ"א בסימן רעג, ג, משנ"ב ס"ק יב וביה"ל ד"ה לאלתר).