ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- ציבור וחברה
- גרים
הרב מלמד שליט"א מסיק מתוך שני סיפורים ספציפיים שבהם עסק סבי זצ"ל שדעתו הייתה שיש לגייר מועמדים שאינם מתכוונים כלל לשמור תורה ומצוות, ותחת זאת להסתפק ברצונם להצטרף למסורת ישראל ולחיות כ"מסורתיים".
את הרב מלמד זוכר אני היטב משנות ילדותי, עת שימש את סבי זצ"ל בענייני שלמות הארץ והנהגת ישיבתו בהר ברכה, שבהקמתה סייע סבי זצ"ל סיוע של ממש.
ידוע הכלל (בבא בתרא קל, ב) "אין למדין הלכה לא מפי תלמוד ולא מפי מעשה, עד שיאמרו לו הלכה למעשה". על כן תמוה בעיניי מדוע נזקק הרב ללמוד על דעת סבי זצ"ל מתוך סיפורים ולא ממה שנכתב והונהג על ידו הלכה למעשה פעמים רבות מספור.
כידוע, סבי זצ"ל הוא אשר יזם והקים את בתי הדין לגיור שע"י הרבנות הראשית לישראל, התווה את המדיניות בהם ופיקח על יישומה עד לפרטי פרטים. כמו כן הוא כתב מאמרים רבים ומנומקים בענייני גיור, כך שנקל מאוד לעמוד על דעתו החדה והברורה.
ראשית כול, כהקדמה לנוהלי בית הדין לגיור קבע סבי זצ"ל במפורש: "מועמד לאולפן הגיור יתקבל לאחר שהביע את נכונותו לשמור על אורח חיים דתי גם בחברה שאינה שומרת מצוות (קיבוץ)". בנוסף, כל מועמד לגיור שהיה בן קיבוץ נדרש, נוסף על התחייבותו האישית, להמציא גם מכתב התחייבות מהקיבוץ לספק את כל צרכיו לשמירה על אורח חיים דתי. כל זאת מלבד הסכמים שאליהם הגיע סבי עם הנהלות התנועות הקיבוציות, שבמסגרתם הן התחייבו לספק את כל צורכי הדת למתגיירים במסגרת הקיבוצים השונים.
סבי זצ"ל הנהיג לימודי יהדות אינטנסיביים ורציניים באולפני הגיור, דבר שלדעתו הגדיל מאוד את הסיכוי שהמתגיירים יבחרו לשמור מצוות קלה כחמורה. על אף כל זאת, לא הסתפק בכך, אלא הקפיד במשך שנים רבות לפגוש אישית כל מועמד לגיור כדי לעמוד על כנות כוונותיו.
ארץ ישראל מכשרת גרים
את גישתו לגיור בארץ ישראל ביאר בהרחבה פעמים רבות (עיין בספריו תורת השבת והמועד, הגיור באספקלריה של ההלכה עמ' 204, משנת המדינה, הגיור בארץ ובחו"ל עמ' 186 ועוד), ועיקרה נובע מכך שאנו מוצאים חילוקי גישות קיצוניים בין הבבלי לירושלמי ביחס לגיור. בבבלי ידועה המימרא של ר' חלבו "קשים גרים לישראל כספחת", וכן המימרא של ר' יוסי "רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים" (יבמות קט, ב). לעומת זאת בירושלמי (קידושין פ"ד ה"א) נאמר שאין דוחים גרים, גם אם כוונותיהם נראות כמפוקפקות, וכלשון הירושלמי: "וצריכים קירוב פנים שמא גיירו לשם".
סבי זצ"ל סבר שאין כאן מחלוקת הלכתית, אלא הבדל מהותי בתנאי החיים בין ארץ ישראל לחוץ לארץ. וכלשונו: "תלוי הדבר היכן מתגיירים. בחו"ל כמו בבבל, שממשיכים לחיות באווירה לא יהודית ואין כל ביטחון שהם והילדים יתחנכו ויחיו כיהודים, יש להתייחס לגיור בשלילה. אולם בארץ ישראל ברור שהם וילדיהם יחיו כיהודים לכל דבר, לכן השקפת התלמוד הירושלמי שיש להקל בארץ ישראל על הליכי הגיור". בזה הסביר את הנאמר במסכת גרים (פ"ד ה"ג): "חביבה א"י שמכשרת גרים". לכן אומנם סבר שישנו מקום מסוים להקל בגיור בארץ ישראל ולקבל במקרים מסוימים גם גרים שמתגיירים לשם נישואין עם יהודי, אך מעולם לא עלה על דעתו לגייר ללא קבלת מצוות מוחלטת.
כבכל תחומי ההלכה, ישנם מקרי קיצון רבים והיתרים שונים לשעת הדחק. הם ברורים וידועים לכל מי שמצוי בספרות השו"ת, והשתמשו ומשתמשים בהם כל רבני ישראל מאז ומעולם. אך הפיכת היתרים בדיעבד של שעת הדחק למדיניות כוללת לכתחילה הינה עיוות כפול ומכופל. ראשית, מעצם ההגדרה, היתרים לשעת הדחק מיועדים לשעת הדחק, ולכזו בלבד. ישנם מקרים מסוימים שבהם ניתן בדיעבד להתיר באכילה תבשיל בשרי שבושל בכלי חלבי, אך האם יעלה על הדעת להתיר באופן גורף לכתחילה שימוש באותם הכלים לבשר ולחלב?
בנידון הגיור הדבר חמור ומהותי הרבה יותר. בענייני גיור ההיתרים לשעת הדחק מבוססים על כך שהמתגייר יודע שהגיור הוא עניין מחייב ורציני הכולל כפיפות מלאה להלכה בכל חומרתה. כאשר זה המצב, ניתן להקל במקרים מסוימים, הידועים ומקובלים בין הדיינים הפוסקים בכל הדורות. אך אם נקל באופן גורף, יהפוך הגיור בעיני המתגייר למעין טקס חניכה לקבלת מסורת ישראל. בכך אנו שומטים את הבסיס שעליו עומד הגיור, ושוללים את האפשרות להקל אפילו במקרים אמיתיים של שעת הדחק.
שני הסיפורים שהביא הרב מלמד שליט"א הם מקרים קיצוניים של שעת הדחק. אין בכוונתי להיכנס לפרטי המקרים, ולו מטעמי צנעת הפרט, אך די לנו אם נציין את שכתב סבי זצ"ל במפורש. במכתבו לגאון הרב יחזקאל אברמסקי זצ"ל בעניין גיורה של הגב' רבקה בת שרה אמנו (הלן) זיידמן (נדפס בספרו תרומת הגורן חלק ב' סימן מד) הוא מתאר את שעת הדחק החמורה שבמקרה, לצד פירוט טוהר כוונותיה של הגיורת הנ"ל, אך בנוסף הוא מעיד שהנ"ל קיבלה על עצמה בפני בית הדין עול תורה ומצוות באופן מוחלט, כולל שמירת שבת וכשרות ושמירה על מסורת ישראל על פי השולחן ערוך דווקא.
הרי לנו שאף במקרי קיצון שניתן וצריך להקל בהם, לא רצה סבי זצ"ל להקל כהוא זה בקבלת המצוות עצמה.
גם האמירה המצוטטת מפיו, שהגיורת שומרת כשרות מכיוון שהיא צמחונית, נאמרה בתגובה לטענה שברור לכול שהיא אינה שומרת כשרות בקיבוץ. בתגובה ענה שאדרבה, בהיותה צמחונית שמירת הכשרות קלה לה מאוד, אך לא התכוון חלילה שבכך מסתכמת קבלת המצוות שלה, כמשתמע מהמאמר.
ההיסטוריה חוזרת
מעניין שההיסטוריה חוזרת על עצמה. כבר בשנת תשמ"ח פרסם ההיסטוריון והחוקר משה סמט מאמר בעיתון 'ג'רוזלם פוסט' ובו טען שהחומרות בגיור בזמננו הן תוצאה של פוליטיקה חרדית. לטענתו, מסורת הפסיקה הייתה ליברלית בהרבה, והוסיף לטעון שאף סבי זצ"ל נהג כדבריו, ולראיה הביא את מקרה הלן זיידמן, שאותו הביא גם הרב מלמד שליט"א.
סבי זצ"ל פרסם מאמר תגובה חריף לדברים אלו (נדפס בספרו משנת הגורן, חוקי הגיור בימי קדם ובימינו, עמ' 181) ובתוך הדברים כתב כך: "גם לא ייתכן להעלות על הדעת ולקבל את דברי המאמר שבתקופת המשנה והתלמוד חכמי ישראל היו להוטים אחרי גרים ולא היו מקפידים על כך שהמתגיירים קיבלו עליהם עול מצוות. לאור ההלכה החשובה ביותר בהלכות גיור , ששנינו בתוספתא דמאי (פ"ב ה"ו) ומובאת מעט בשינוי במסכת בכורות (ל, ב), תוספתא זו קדומה מאוד, מתקופת הבית השני, והיא קובעת: 'גר שקיבל עליו כל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו. ר' יוסי ב"ר יהודה אומר: אפילו דבר קטן מדקדוקי סופרים, אין מקבלין אותו'. בנושא זה אין הבדל בין סוגי המתגיירים - אם היו עובדי עבודה זרה, נוצרים או מוסלמים - משום שההתחייבות לקבל עול תרי"ג מצוות היא עיקר ויסוד המעבר ליהדות. ולכן, כל שלא קיבל עליו לקיים את כל תרי"ג המצוות, דקדוקיהן ופרטיהן - אין זו קבלת עול מצוות, ונמצא שחסר אצלו הבסיס העיקרי של הגרות ".
דומני שדי בזה כדי להבהיר מעבר לכל ספק את דעתו של סבי זצ"ל, שממשיכה את מסורת הפסיקה מדורי דורות ושוללת "גיור מסורתי".
ויהי רצון שבמהרה כל הדיון בעניין יהיה למיותר, בביאת משיח צדקנו, אז נזכה לנבואת מלאכי "וישב מצרף ומטהר כסף וטיהר את בני לוי וכו' והיו לה' מגישי מנחה בצדקה", במהרה בימינו, אמן.
הרב דוד גורן הוא ראש כולל לדיינות 'חוכמת שלמה' בפתח תקווה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
