לימוד יומי לזכרו של הרב אברהם שפירא-שמחה | רבנים שונים | בית המדרש

מדורים
הרב אברהם שפירא

קטגוריה משנית

3 דק' קריאה

מעשה רב:
ר' אברום עודד תמיד את סובביו להיות בשמחה, הוא "לא סבל" עצבות... פעם עבר לידו אברך בפנים עצובות, עצר אותו הרב והורה לו: תחייך! האברך התבלבל לרגע, אך הרב מצווה עליו לחייך... בעל כרחו התחיל לחייך, ומרוב שהאירוע כולו שיעשע אותו כל כך, נשאר החיוך על פניו גם הרבה אחר כך..
כל כך חי ר' אברום את הדרישה התמידית לשמחה, עד כדי כך שגם בימיו האחרונים ממש, כשכל תלמידיו דאגו וחרדו לשלומו, ואחד הר"מים הציע שבמוצאי יום כיפור יישארו הבחורים בישיבה ללמוד לרפואתו, הרב שמח מההצעה אך מיהר להדגיש ולבקש: אבל תגיד לבחורים שאני לא רוצה שיהיו עצובים! לא עצבניים ולא עצובים, שיהיו בשמחה!

תולדות חייו פרק ד
במקביל לתפקידו בישיבה עמל ר' אברום על סידור כתבי הגאון רבי איצ'לה מפונוביז'. לאחר יגיעה גדולה הדפיסם בספר "זכר יצחק" וצירף בסופו חידושים שלו בנוגע לדיונים שבספר. על חידושים אלו אמר רבי חיים יעקב לוין, בנו של רבי אריה, ש"עמקות כזו בתורה לא קיימת בדורות שלנו".
לאחר מספר שנים שלימד ר' אברום בישיבה, נחלש ראש הישיבה הרב חרל"פ והתקשה למסור את השיעור הכללי. הוא ביקש מר' אברום שיחליפו בכך, וכך היה. מאז, במשך מעל חמישים שנה מסר הרב מידי שבוע את השיעור הכללי בהיכל הישיבה.
כשנפטר הגרי"מ חרל"פ והרצי"ה נהיה ראש הישיבה, הציב לצידו את רבינו כ"ראש ישיבה" המופקד על ענייני הלימוד בגמרא והלכה, ועשאו ליד ימינו בכל ניהול הישיבה. הוא רצה לעשות מעמד הכתרה גדול לרבינו, אך רבינו בבריחתו מהכבוד ביקש שלא לעשות זאת, וכך, בלי רעש ותשומת לב, נכנס לגדול תפקידי חייו, שאותו מילא 56 שנים שבהם יצר את עולם התורה הדתי לאומי בדרכו של הרב קוק זצ"ל, בתחילה בצילו של ראש הישיבה הרצי"ה, ולאחר מכן בראשות הישיבה בעצמו.
לא קלה הייתה המלאכה, לגאון אדיר שכמותו המופלג בתורה ובלמדנות ורגיל לעסוק בתורה בעמקות הגבוהה ביותר, להשקיע בבניית תלמידים שהחלו את יצירת קומתם הרוחנית וחלקם חסרי ידע מוקדם על דרכי לימוד התורה ועל חשיבותה. אך במסירות מאין כמוה יצק רבינו בתלמידיו עוד ועוד אהבת תורה, גישה לתורה, הבנה ישרה וכח סברא, העמקה ועיון בה, ועולם ערכים הבנוי על גבה, יחד עם יראת שמיים ואמונה בהירה ומעמיקה. וכל זאת באהבה עצומה כאילו היו בניו.

דברים שבלב
חיים על הגובה
החג האהוב עליי הוא חג הסוכות. לשבת בצל הסכך, להריח את ארבעת המינים, לרקוד ולשמוח באירועי שמחת בית השואבה. באמת חוויה מיוחדת. ממש 'ושמחת בחגך והיית אך שמח'. אבל איך עובדים את ה' בשמחה גם במהלך השנה ולא רק מתחת לסוכה? ומהי בכלל שמחה, שירים וריקודים או משהו אחר לגמרי?
הרב אברהם שפירא זצ"ל, או כמו שכולם קראו לו - ר' אברום, היה יהודי שמח במיוחד. תמיד ראו אותו עם פנים מחייכות והוא גם נהג הרבה לשמח את סובביו בדברי חידוד וסיפורים משעשעים שגרמו להם לצחוק ולשמוח. הרב נפטר ביום הראשון של חג הסוכות ושמחת החג מאוד אפיינה אותו לאורך כל השנה.
מדי שנה, בערב שבועות, חזר הרב שפירא על הסיפור מהגמרא במסכת פסחים: האמורא רב יוסף היה אומר בחג השבועות: עשו לי עגל משולש (=מובחר), אם לא יום זה שבגללו יש לנו תורה – הייתי עוד אחד מהרבה 'יוסף' שיש בשוק, רק משום חשיבות לימוד התורה שלמדתי, זכיתי לדרגה גבוהה, וחייב אני לשמוח במיוחד ביום זה.
הרב שפירא היה אומר שהתורה מרוממת את האדם למדרגות גבוהות ובכך משמחת אותו. נסו לדמיין שהיה לכם מסוק פרטי. כזה שבכל פעם שהיה מתחשק לכם הייתם פשוט נכנסים אליו, ממריאים לשמים ורואים נופים מדהימים. האם לא הייתם מרגישים שמחה מיוחדת?
התורה שקיבלנו היא הרבה יותר מסתם מסוק. התורה מגביהה אותנו לשמים ומאפשרת לנו לחיות את החיים כאן בעולם הזה במבט עמוק וגבוה יותר. בואו ניקח דוגמא קטנה. נניח שאתם רוצים לאכול עכשיו. אתם מכינים סנדוויץ' עסיסי, ומתכוננים לארוחה. ואז אתם נזכרים שאתם צריכים ליטול ידיים ולברך. ופתאום, הסעודה הטעימה הופכת למפגש עם מצווה. מפגש עם רצון ה'. עם רצון גבוה וקדוש. ואם לפני כן זאת היתה רק הנאה של הגוף, כעת המצווות נותנות טעם טוב גם לנשמה שלנו.
שמחה בעבודת ה' לא דורשת מאמץ מיוחד. רק תשומת לב למתנות שקיבלנו ושלפעמים אנחנו לא מספיק מודים עליהן. התורה משמחת כי היא פוקחת את העיניים שלנו לראות את העומק והגובה שבחיים. את הברכה שבכל ארוחה. ואת הזכות לחיות את החיים 'על הגובה'.

מתורתו:
"מי שחזק באמונתו ויודע שהכל מן השמיים אז הוא שרוי תמיד בשמחה. התורה ניתנה על מנת שילמדוה בשמחה. האריז"ל העיד על עצמו שהוא זכה למדרגות שלו רק בגלל שמחה של מצוה, יש הבדל בין כשאדם עושה מצוה בשמחה, לבין שעושה אותה בלי שמחה.
עצבות זה פגם, זה נובע מעצבנות. עצבות זה שאדם לא מרוצה ממצבו... הוא אומר לעצמו שלפי השכל שלו או לפי הצדיקות שלו הוא לא היה צריך לחטוא, ואז חסר לו, ומתמלא מרירות... אחד מהחידושים של החסידות היתה השמחה, אפילו על לא כלום, העיקר להיות בשמחה. וחידושי החסידות הם הרחבה של מה שכתוב בחז"ל".

הרב אברהם שפירא