^ 1. כתוב ברמ"א (יו"ד שלט, א): "וכן אסור לגרום למת שימות מהרה, כגון מי שהוא גוסס זמן ארוך ולא יוכל להפרד, אסור להשמט הכר והכסת מתחתיו, מכח שאומרין שיש נוצות מקצת עופות שגורמים זה וכן לא יזיזנו ממקומו. וכן אסור לשום מפתחות ב"ה [=בית הכנסת] תחת ראשו, כדי שיפרד. אבל אם יש שם דבר שגורם עכוב יציאת הנפש, כגון שיש סמוך לאותו בית קול דופק כגון חוטב עצים או שיש מלח על לשונו ואלו מעכבים יציאת הנפש, מותר להסירו משם, דאין בזה מעשה כלל, אלא שמסיר המונע".
לדיונים לגבי המעמד ההלכתי של פעולת הסרת מונע, ראה בדברי הגרז"נ גולדברג בעמק הלכה-אסיא [חלק א] עמוד 64 ואילך; יחל ישראל חלק ב סימן פא.
^ 2. שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן צא אות כד. הרב פרופ' אברהם שטינברג באנציקלופדיה הלכתית רפואית, ערך "נוטה למות (א)", עמוד 144, כתב: "באופן עקרוני יש חובה להמשיך בכל הטיפולים הממלאים צרכים טבעיים של החולה, כגון אוכל, שתיה וחמצן... דבר זה חייבים לעשות גם נגד רצונו של החולה". נראה ברור מהקשר הדברים שהכוונה היא שיש חובה גם להתחיל לספק דברים אלה, ולא רק "להמשיך" את נתינתם אם כבר התחילו לתת אותם.
^ 3. בגלל היותו "ממלא צורך טבעי של החולה". בשו"ת אגרות משה (חו"מ חלק ב סימן עג) כתב: "וחולה מסוכן שאינו יכול לנשום צריך ליתן לו חמצן (אקסידזשען) אף שהוא באופן שא"א לרפאותו, שהרי הוא להקל מיסוריו, דהיסורין ממה שא"א לנשום הם יסורים גדולים והחמצן מסלקן".
^ 4. ראה בדברי הרב פרופ' אברהם שטינברג שם עמוד 144–145.
^ 5. שהרי זוהי עצם הגדרת הוראת הדנ"ר, שלא לחברו למכשירים כמו הנשמה מלאכותית.
^ 6. ראה בענין זה במקורות שהביא הרב פרופ' אברהם שטינברג באנציקלופדיה הלכתית רפואית שם, עמוד 148–151.