צבעו ברזיות, ובגדי העוברים הוכתמו | הרב אבישי נתן מייטליס | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

משפחה חברה ומדינה
דיני ממונות וצדקה
גזל ונזיקין

קטגוריה משנית

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

המקרה:
קבוצת נערים נטלו יוזמה וצבעו את עמודי ברזיות המים ויתר הגדרות הפרוסים במוסד הלימודים בו הינם לומדים. חלק מהצובעים ביקשו להדר בצביעה, וצבעו בכמה שכבות את ברזיות המים, כך שבכל יום חמסין שהשמש היוקדת בישלה את השכבות, הצבע חזר להיות דביק (עד שהתייבש לאחר תקופה).
כמה נערים ששחו לרוות צמאונם מהברזיות, התאכזבו לראות שבגדיהם הוכתמו מהצבע של הברזיות. והם תבעו את הצבעים הצעירים על הנזק.
טענת הניזוקים: אומנם חלף זמן רב מאז שצבעו, אך כל עוד הצבע מדבק, מוטל היה עליכם להזהיר בשילוט בולט על הצבע הטרי, ואתם הזקתם את החליפות והמכנסיים שלנו.
טענת הצובעים: לא היינו מודעים שגם לאחר זמן יווצר מצב שהצבע יחזור להיות דביק. והוסיפו טעמים הלכתיים מלומדים לפטור עצמם מחיוב בנזק, שכן הבגדים לא ניזוקו, ו'רק' צריכים לנקות הצבע. ומה גם שנזק הצבע מוגדר כ'בור', ודין הבור שפטור על נזקי כלים.
הנתבעים סרבו לשלם את עלות הבגדים שניזוקו וכן את הניקוי-יבש, אא"כ הם יהיו חייבים בו מדינא.

תשובה
התביעה נדחית. בור פטור על נזקי כלים ובגדים, ובכלל פטור זה גם שאינו מחוייב לתקן את הנזק.
עם זאת, יש מהפוסקים שסברו שיש חיוב בדיני שמים על נזקי בורו. אלא שבנידון דידן הצובעים לא פעלו בכוונת זדון ולא באופן מכוון, ולא העלו על דעתם שצביעה מעין זו עשויה להוות כנזק ארוכת טווח, אין מקום לחייבם בדיני שמים.
ברם אם יבצע נהג עצירה פתאומית ללא התראה מקובלת, או יחנה במקום שיתקשו להמנע מלהתנגש בו, יש לחייב את הנהג בחיוב בדיני שמים על נזקי פח, ולהודיעו ע"כ ולדוחקו לשלם על הנזק שהיסב.
נמוקי הדין
אם הוצאות ניקוי הבגד הוי כנזק
טענת הנתבעים שרק גרמו לתובע טירחה לכבס ולהסיר את הצבע, צריכה תלמוד. האם המלכלך בגד, נחשב מזיק או רק גורם לנזק, שהניזק יאלץ להוציא ממון בכדי לשמור על ממונו.
גורם להוצאה ממונית
מצאנו כמה סוגיות מהם עולה, שהגורם להוצאות ממון פטור מלשאת בהוצאות אלו שנגרמו מחמתו.
בב"ק בדף צח. איתא: 'אמר רבה הזורק מטבע של חבירו לים הגדול, פטור. מאי טעמא. אמר הא מנח קמך, אי בעית שקליה. והני מילי בצלולין דקא חזי ליה, אבל עכורין דלא קחזי ליה - לא. ואמר רבה השף מטבע של חבירו, פטור. מאי טעמא. דהא לא עבד ולא מידי. וה"מ דמחייה בקורנסא וטרשיה, אבל שייפא בשופינא, חסורי חסריה'. הגמ' בארה שהמזיק רק גרם לבעלי הממון להוצאה ולא הזיק את החפץ עצמו. שכן המטבע משתקפת ונראית בתחתית הים, והניזק צריך לשכור 'בר אמודאה' לדלות אותו משם. וכן המטבע הפחוס קיים, וצריך לשלם לבעל מלאכה שישיבנו לקדמתו.
התוס' בסנהדרין בדף לא: בד"ה 'יוציא מנה על מנה' הסיקו שאין לחייב בהוצאות משפט את התובע, אף שנתבע נדרש להוציא ממון בכדי להשיב על התביעה: 'מכאן למתחייב בדין דלא משלם לאידך יציאותיו, אף על פי שמזקיקו לילך לו לדון בעיר אחרת'.
בב"ק בדף יא. למדו מהפסוק 'והמת יהיה לו' דטורח טיפול בנבילה על הניזק. אומנם הרמב"ם בהלכות נזקי ממון פ"ז הי"ג באר ש'על המזיק לטרוח בנבילה עד שממציא אותה לניזק, כיצד כגון שנפל השור לבור ומת, מעלה הנבילה מהבור ונותנה לניזק', וכן פסק השו"ע בסי' תג סעי' ג. הסמ"ע שם סק"ח באר בדעת הרמב"ם שהוצאות ההעלאה מהבור הינה מושתת על המזיק, אבל הטורח עצמו הוא על הניזק. אך הפת"ש שם סק"א הביא מהבית אפרים חו"מ סי' לה שהוכיח מהשטמ"ק והיש"ש שאף גוף הטורח מוטל על המזיק, וכן סבר האבן האזל שם. אך לכו"ע הניזק מחוייב בטיפול הנבילה משעה שהוא תחתיו, אף אם ידרש להוציא ממון לשם כך.
מאידך, התורה חייבה את המזיק אדם בדמי ריפוי. ולא אמרה שהמזיק רק גרם להוצאת ממון. ואכן מזיק בהמה פטור מריפוי. ומאי שנא האי דינא מהאי דינא.

עלות תיקון החפץ – להשיבו לקדמותו
מצאנו מחלוקת ראשונים בשאלה עקרונית זו, האם המזיק מחוייב בתשלום תיקון החפץ שהזיק, ודמי תיקון והשבת החפץ לקדמותו;
הגמ' בב"ק בדף צו: הביאה דברי המשנה בדיני נזיקין: 'גזל מטבע ונסדק... משלם כשעת הגזלה. מטבע ונפסל... אומר לו הרי שלך לפניך'. נחלקו בגמ' בביאור המושג במשנה 'נסדק': 'אמר רב הונא נסדק נסדק ממש נפסל פסלתו מלכות. ורב יהודה אמר פסלתו מלכות נמי היינו נסדק, אלא ה"ד נפסל שפסלתו מדינה זו ויוצאה במדינה אחרת'. הרי דלדברי רב הונא כשהמטבע ניזוקה משלם כשעת הגזילה, ולרבי יהודה אף שהמטבע עצמו לא נפגע, אלא רק יצא משימוש, משלם כשעת הגזילה.
בהמשך הביאה הגמ' שני דינים של רבה: 'הזורק מטבע של חבירו לים הגדול פטור', שכן במים צלולים א"ל: 'הא מנח קמך'. ורק גרם לבעלים לשכור אמודאי שיצלול ויעלה המטבע. ודין נוסף: 'השף מטבע של חבירו פטור. מאי טעמא, דהא לא עבד מידי'. וכיון שלא החסיר מהחומר, אלא רק פחס אותו, יכול לומר לבעלים, הרי שלך לפניך, ופטור וכן ס"ל לרמ"א,. אך המחבר הבין שהוי גרמי וחייב.
נחלקו הראשונים בביאור סיבת הפטור של השף מטבע;
א. התוס' בדף צח. בד"ה 'השף מטבע של חבירו' הכריחו שרבה סבר כרב הונא, ואינו יכול לסבור כרבי יהודה. שהרי לרבי יהודה מחוייב המזיק גם כשלא הסב נזק למטבע עצמו, ומדוע השף מטבע פטור: 'נראה דרבה סבר פסלתו מלכות לא הוי כנסדק, דאי הוי כנסדק, אם כן כ"ש דשף מטבע הוי כנסדק, והרי חסריה טובא ואמאי פטור'. ורק על נזק ממשי בחפץ, יש לחייב את המזיק.
כן פסק הרא"ש שם פ"ט סי' י כרב הונא שהיה רבו של רבי יהודה, וגם שהרי רבה סבר כוותיה.
טעם פטור השף מטבע לשיטתם הינה מפני שלא הזיקה, אלא רק גרם לנזק, כדבאר הש"ך בסי' שפו סק"ז דין זה: 'דדוקא במטבע דליכא אלא צורתא'. כלומר, כיון שלמטבע אין ערך בצורתה אלא מפני היות צורה זו ערך קנייני, אין בהפחתת הצורה נזק אמיתי, אלא גרם נזק.
ב. המרדכי בב"ק רמז קיד הביא בשם רבנו יקר שהקשה את קושייתנו דלעיל מדוע מחוייב על ריפוי אדם ולא על ריפוי בהמה, והלא בשניהם גרם להוצאה ממונית של ריפוי, ומדוע לר' מאיר שמחייב בזרק מטבע לים פוטר במכה בהמה ומצריכו בריפוי: 'וז"ל רבינו יקיר, הזורק מטבע של חבירו לים הגדול היכא דחזי ליה פטור לרבנן ולרבי מאיר חייב. ואם תאמר לפי מאי דפריך... דרבי מאיר מחייב בזורק מטבע חבירו לים, מ"ש לר' מאיר מהמכה בהמת חבירו דמשלם נזק, אבל ריפוי אינו משלם, אף על גב דגרם לו ליתן לרופא שכר. [ומאי שנא] זורק מטבע חבירו לים הגדול דגרם לו להשכיר שכירים להעלותו וכן בריפוי שבת דאדם חייב דצריך להשכיר רופאים, משא"כ בבהמה דפטור'.
ויישב שם: 'ויש לחלק בין נזקי גופו לנזקי ממונו, שכשמזיק לגופו שיש לו ליתן לרופא [הוי היזק ממונא שע"כ יש לו ליתן לרופא] מש"ה חייב לשלם ריפוי לבד מן הנזק מכספיה. אבל כשמזיק לממונו ומחמת אותו ממון [*מפסיד] ממון אחר, כגון חובל בהמה ומחמת הבהמה הפסיד ממון אחר שיש לו ליתן לרופא, זהו גרמא, דלאו בגופו הוא אלא בממונו, משום הכי פטור'. כלומר, המזיק בהמה הינו רק גורם להוצאה ממונית להחזיר את ממונו לקדמותו, ופטור ע"כ המזיק. רק כשאינו יכול להחזיר את החפץ הניזוק לקדמותו, מחוייב המזיק. ובמזיק אדם, הריהו יוצר הוצאה ממונית של ריפוי, ולכן חייב ע"כ.
עפ"י דבריו אלו באר המרדכי שם מדוע על שבת אדם חייב ואילו על ביטול מלאכת הבהמה פטור: 'ותדע שיש חילוק בין נזקי גופו לנזקי ממונו בכה"ג... שהרי שבת דאדם אם סגרו בחדר וביטלו ממלאכתו חייב שהרי ד' דברים שייכי באדם, ושבת אחד מהם. ואם סגר בהמתו בבית ובטלה ממלאכתה, פטור לד"ה... וכ"ש היכא דסגרה בבית דפטור. והיינו טעמא, משום דעל ידי ממון זה נפסד ממון אחר ומש"ה פטור'. הרי שביטול הבהמה מוגדר שלא מאפשר לה לייצר ממון לבעלים, ואין לחייב את המזיק על כך: 'דמחמת ממון זה גרם להפסיד ממון אחר, ודמיא לריפוי בהמה. הלכך הואיל ולא חסרו, פטור'.
ובאר שם ברמז קטז עפ"י דרכו את טעם הפטור של השף מטבע: 'השף מטבע של חבירו דפטור ואפילו לרבי מאיר הואיל ולא חסרו אלא גרם לו שיתן שכר לתקן צורתו, [דהיינו] דומיא דזרק מטבע לים דפטור אפילו לרבי מאיר, דמחמת ממון זה גרם להפסיד ממון אחר [ודמיא] לריפוי בהמה, הלכך הואיל ולא חסרו פטור'. וסיבת הפטור בשף מטבע משום היכולת של אומן להשיבה לקדמותה, נמצא שהמזיק רק גרם להוציא ממון להשיבו לקדמותו, ופטור ע"כ.
הפוסקים הביאו נפק"מ חשובה בין השיטות, לגבי מזיק שהיכה בקורנס עגיל או פמוט – אם יהא חייב על הנזק, היכא שיכול הניזק לילך לאומן וליישרו ולתקנו ולהחזירו לקדמותו.
המחנה אפרים בהלכות נזקי ממון סי' ד חילק בין השיטות: 'מי ששף כלי כסף של חברו ונפחת מדמיו ולא נפחת ממשקלו... ונראה לע"ד דאפילו לדעת התוס' והרא"ש שפסקו גבי השף מטבע דפטור הכא יודו דחייב. וטעמא דגבי השף מטבע לא מינכר היזקא דבשביל דלית ביה צורה לא מיקרי דבר הנזוק, דראוי הוא לעשות לו צורה. ועוד דהרואה אותו עכשיו אינו מכיר בהיזקו... אלא נראה דס"ל לרבה דשף מטבע נמי לא הוי היזק ניכר מפני הפסד צורתו דצורה הוי דבר שאין בו ממש דלא חשיב כ"כ, אבל בשבר כלי כסף שהיו ראויים למלאכה ועכשיו אינם ראויים – אפשר דכ"ע יודו דחשיב נזק גמור, ואף על פי שלא נפחת ממשקלו, דכלים שבורים דבר הנזוק הוא שהרי אינם ראויי' למלאכה.
אבל ראיתי להמרדכי שמחלק במידי דיכול לתקנו לכמות שהיה על ידי שכר שיתן לצורף, דזה לא מיקרי נזק אלא גרמא בנזקין, שעל ידי זה מפסיד ממון שצריך לתת לצורף. אבל מידי דאי אפשר לתקנו, כגון מטבע שנפסל אין לך חסרון גדול מזה. ולפי דברים אלו נראה דאפילו בשבר כלי כסף אם לא נפחת ממשקלו ואפשר לתקנו כמו שהיה ע"י שיתן שכר לצורף פטור, אבל מדברי התוס' והרא"ש ז"ל אין נראה כן שכתבו דלרבה דפטור השף מטבע ס"ל דפסלתו מלכות לא הוי כנסדק דאי הוי כנסדק א"כ כ"ש שף כו'. ולפי סברת המרדכי אינו כן דשף עדיף מנפסל דשף אפשר לתקנו על ידי שכר שיתן לצורף ונפסל אי אפשר לתקנו. ולפי סברת התוס' נראה דצ"ל כמו שכתבתי דהא דלא חשיב נזק ניכר ה"ד במטבע אבל בשבר כלי כסף הוי נזק גמור'.
המהרש"ל ביש"ש בב"ק פ"ט סי' יז הביא סברא דיליה לפטור שף מטבע: 'מזיקו במכות קורנוס, ואין כאן דין היזק. דהא הוא כמשקל הראשון, ושוה לנסכא כבראשונה, ומנח לקמיה. אלא שהוזל מעט מחמת פחת צורתו. ואי רוצה הניזק ליתן השכר יעשה ממנו מטבע כבראשונה, ואם כן לא הוי בהאי הפסד שכר אלא כגרמא בעלמא... ואף שלא ראיתי שום אחד מן הפרשנים שפי' כך. מכל מקום הנראה בעיני כתבתי.
אח"כ לפי תומי מצאתי במרדכי ריינ"ס בשם ר' אליה וז"ל, כל דבר שהוא בעין, רק שאינו שוה למכור כמו שהיתה מתחילה. הוי גרמא בניזקין, כמו זורק מטבע למים צלולים, אף על פי שצריך ליתן שכר לבר אמוראה ליטלו. והשף מטבע, שצריך לתת שכר לצורף עכ"ל. משמע להדיא בדבריו, דדין השף מטבע כמו זורק מטבע לים, וברוך המקום שכוונתי הלכה, ולא נשארתי יחידי בלי עזר. אחר כך עיינתי בספר צפנת פענח, כתב להדיא כדברי. ועוד כתב שם, אפילו אם אחד הכה על בתי נפש, או שאר כלי כסף וזהב, או על טבעת, ופחתם. דינא כמטבע ממש'. הרי שהבין שסברא זו של המרדכי אינו כסברת יתר הראשונים, והוסיף דיש נפק"מ לכך לגבי מזיק כלים שניתן להחזירם לקדמותם.
כן הביא הש"ך בסי' שפו סק"ז: 'וכ' עוד מהרש"ל שם בסי' י"ז בשם ספר צפנת פענח, דאפי' אם הכה על בתי נפש או שאר כלי כסף וזהב או על טבעת ופחת', נמי הוי כמטבע ממש ופטור ע"כ. והוא בראב"ן סוף דף פ"ט. ואפשר לחלק, דדוקא במטבע דליכא אלא צורתא אבל בכלי מעיקרא כלי הוי והשתא לאו כלי הוא, והיינו שלא הוזכר דין זה בש"ס ופוסקים רק גבי מטבע'. כלומר, העלה הש"ך דליתר הראשונים שלא סברו לפטור את המזיק באם ניתן להשיב הממון לקדמותו ע"י הוצאה ממונית, יסברו שפטור השף מטבע הינו ייחודי למטבע, אך כלים שניתן לתקן ולהשיבם לקדמותם – חייב עליהם המזיק.
האם המלכלך נחשב מזיק
הקצוה"ח בסי' שסג סק"ד הוכיח כדברי המרדכי הללו, מדברי הגמ' בב"ק בדף כ:.
הגמ' שם אומרת: 'רבי יהודה אומר אף זה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר. ש"מ זה נהנה וזה לא חסר חייב. שאני התם, משום שחרוריתא דאשייתא'. ופרש"י שם: 'שמשחיר לו הכתלים, הלכך חסר הוא'. הבין הקצוה"ח שאין לחייב על השחרת הכתלים מדין נזיקין, וכי הגמ' מחייבת שם רק בשל כך שנהנה: 'ונראה דשחרוריתא דאשייתא לא מיחייב מדין מזיק, כיון דאם ישכור פועל ללבנו הדרא ללבנוניתא, והו"ל כמו זורק מטבע לים היכא דאפשר לאהדורי ע"י בר אמוראי. דאע"ג דצריך הוצאה אינו אלא גרמא ופטור . אלא היכא דנהנה מתחייב על הנאתו כיון דגרם לזה חסרון, וכמו באומר את גרמת לי הקיפא יתירא (שם כ, ב) דודאי אין בזה משום דין מזיק אלא אם נהנה חייב לשלם מה שנהנה כיון שזה מיהא חסר על ידו, אבל היכא דלא נהנה אינו חייב בעד שחרוריתא דאין בזה משום מזיק'.
על הגדרתו זו, שניקוי הלכלוך אינו מוגדר כנזק, והמזיק פטור מעלותו, השיגו הנחלת דוד בב"ק בדף כ. והקהילות יעקב ב"ק בסי' י אות ג שהלא אם הפיל המטבע למים עכורים מחוייב המזיק לשלם לו, כיון שהמטבע אינו נראה. ואף היכא שהשחיר כתליו, לא נראה הלבנונית. ואין לפטור את המזיק מלשלם על ניקוייה. וז"ל הנחל"ד: 'אינו נלענ"ד כלל, חדא דהא בזורק מטבע אינו אלא במים צלולים, אבל במים עכורים דלא חזי ליה חייב. וא"כ הכי נמי וודאי דדמי למים עכורים, דהא אין נראה הלבנונית. ועוד, דהליבון מחדש וודאי דהוא מעשה חדתא, ולא דמי כלל לזורק מטבע'.
מאידך, הנתיה"מ בסי' שמ סק"ג חלק ע"כ והבין שעל המזיק לשלם על ריפוי הבהמה: 'והנה אם עלה בה מכה שצריך ריפוי, שע"י ריפוי יחזור לקדמותו ובלא ריפוי אי אפשר לחזור לקדמותו כלל, נראה דכו"ע מודים שצריך השומר או המזיק לשלם ריפוי, כיון דכל זמן שלא יתרפא לא יחזור לקדמותו כחשא דלא הדר הוא'. והעמיד את דברי המרדכי הנ"ל שהבהמה יכלה להתרפא לבד אף בלא הוצאות ריפוי, ואזי לא נדרש מהמזיק לשלם ריפוי בכדי לזרז את החלמתה: 'אמנם במרדכי פרק הגוזל קמא כתב בהדיא דאינו חייב בריפוי, דכל שמחמת נזק מזיקו בממון אחר פטור, ומביא ראיה מזורק מטבע של חבירו לים דפטור מלשלם זוזא דבר אמוראי... ונראה לפענ"ד דהמרדכי לא כתב זה רק במקום שאף בלא ריפוי יכול לחזור לקדמותו רק שיתעכב וע"י ריפוי ימהר לחזור, דבאדם כה"ג חייב בריפוי ובבהמה פטור, אבל כשלא הדרא מעצמה רק ע"י רופא יכולה היא שתחזור המזיק חייב בשכר הרופא'. לדבריו אף המרדכי מודה שהוצאות ריפוי הנדרשות להחלמת מוטלות על המזיק.
הנתיה"מ הוכיח דעתו מדברי הגמ' בנידה בדף נח.: 'תניא אידך, בדקה חלוקה והשאילתו לחבירתה, היא, טהורה, וחבירתה, תולה בה. אמר רב ששת ולענין דינא תנן'. ופירש רש"י בד"ה 'ולענין דינא': 'דכבוס הכתם מן החלוק...'. כלומר, הנפק"מ היא לגבי כתם היא לגבי מי חייב לשאת בתשלום כיבוסו. שהרי מסתבר, ששווי וערך הבגד לא יורד בגלל הכתם שבו, ורק לעניין אחריות הכיבוס דנים. הרי לן שהמזיק מחוייב בכיבוס: 'וראיה ברורה לזה מנדה דף נ"ח [ע"א] דאמר לענין דינא תנן שהיא חייבת לכבס הכתם, ושם ג"כ הנזק הוא בממון אחר. ועוד, אטו אם אחד יסתור כלי או בנין של חבירו שאומן יכול להחזירו יפטר מלשלם שכר האומן. אלא ודאי דכל מזיק מחוייב להחזיר הנזק שיהיה כמות שהוא בראשונה כל שניכר היזקו אף שלא נשתנה לגמרי'.
בסוף דבריו מבאר הנתיה"מ שם מדוע א"כ לא מחוייב הזורק את המטבע לנהר שמימיו צלולים בשכר האמודאי להוציאו ממעמקי הים ולהשיבו לבעליו: 'ודוקא גזלן כשנעשה נזק בהגזילה שלא ע"י מעשה הגזלן אינו חייב כשלא נשתנה, ויכול לומר לו הרי שלך לפניך. אבל מזיק בידים חייב להחזיר דמי הנזק אפילו כשלא נשתנה, וממילא חייב בריפוי ובכיבוס הכתם כיון שאינו יכול להחזיר הדבר לכמות שהיה ודמי להזיק בממון זה... והא דפטור בזורק מטבע של חבירו לים, היינו משום דאפילו גזלן שחייב בהשבה אינו חייב להשיב עד דמטי... ומשו"ה פטור ג"כ בזורק מטבע לים בצלולין, כיון שלא נעשה שום נזק בגוף הדבר, רק שניזק בהוצאות השבה לידים כניזק בממון אחר דמיא ופטור'.
כן פסק הסמ"ע בסי' שסג סק"ח להדיא: 'דאם דר בבית דלא עביד למיגר והשחירו, דצריך לשלם לו הכל, אף על גב דאפשר לחזור ללבנו'.
החזו"א בב"ק בדף יג אות ב העיר על הנתיה"מ שהעמיד את המרדכי באוקימתא שלא תואמת את דבריו: 'אין דבריו ז"ל מובנים. דבמרדכי מבואר דאף בלא הדרי לקדמותה פטור, ומדמי לה לזרק מטבע לים... וכל עניינו של המרדכי הוא בגורם לו הפסד בהחלט ופטור משום גרמא... וכן בהג' מרדכי... מביא בשם הר"א דכל שאפשר להחזיר לקדמותו אלא שצריך להוציא הוצאות חשיב גרמא'. והבין שהמרדכי דיבר רק על ריפוי הבהמה ולא בנזקי כלים כשדרושה הוצאה ממונית בכדי להחזירם לשימושן: 'ודוקא בחי שיש לו כח להרפא מעצמו במקרים רבים, ואף במקום שמרפאים בסמא הוא רק עוזר לרפואה של כח החי... קרי ליה לעולם חזרה לקדמותה, אבל לא בכלים'.
והוסיף לענייננו, לגבי הגורם להוצאה ממונית בכדי להסיר את הנזק: 'וכל פגם בכלי שפוחת כספה, מקרי נזק אף שאפשר לאומן לתקנה... וכן טינפו כליו חשבינן נזק... ומשמע אפילו אפשר להעביר הטינוף, וכן מבואר בהדיא נדה נח א' דאם נכתם הבגד ביד השואל, חייב לכבסו. ונראה, דמראה מקרי מציאות, וכשמכבסו יוצר בגד מלובן וחשיב הכתם נזק, והליבון תיקון מחודש'.
אלא שבנידון שלנו, לא ברור עד כמה השמש והחום 'בישלו' וחידשו את טריות הצבע באופן 'שכיח', או שהוי כרוח שאינה מצויה, ולכן הגדרתם כמזיק תלויה באומדן זה. כלומר, בכדי 'לחייב' את הנערים הצובעים ולהגדיר אותם כבעלי הבור, נצטרך אומדן ברור שלא היה חום קיצוני שגרם לדביקות הצבע.

נזק בור
נאמר בתורה שמות כא לג-לד: 'וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו, ונפל שמה שור או חמור, בעל הבור ישלם'. הרי שהחופר בור ונפל לתוכו שור או חמור ומת או הוזק חייב לשלם, ומכאן למדו על כל תקלה שאדם עושה ותחילת עשייתה לנזק, שתיכף כשנעשתה עומדת לנזק, שיהא חייב מדין היותו כבור.
הגמ' בב"ק בדף נב. אמרה: 'נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו, חייב על הבהמה ופטור על הכלים'. נמצא, שיש חילוק מובהק בדין חיוב בעל הבור על נזקיו, נזקי אדם חייב, ואילו נזקי כלים פטור.
והביאה הגמ' שם בדף נג: את דעת החולקים על מתניתין: 'מתניתין דלא כר' יהודה. דתניא ר"י מחייב על נזקי כלים בבור, מאי טעמא דרבנן דאמר קרא ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים ורבי יהודה או לרבות את הכלים'.
אומנם הירושלמי חלק על האי דינא. התוס' בב"ק בדף ג. בד"ה 'לא בור י' הביא מדברי הירושלמי: 'ובירושלמי דריש דהוה ליה למיכתב כי יפתח איש כי יכרה איש בור, למה כתיב בור בור. אלא חד בור למיתה, וחד בור לנזקין'. כלומר רק מבור מיתה התמעט אדם וכלים, אך בבור נזיקין – חייב על נזקי כלים, ולא התמעטו כלים בהכ"ג. אך לדינא נפסק כבבלי שפטור בעל הבור על נזקי כלים 1 .
הגמ' (בבלי) בב"ק שם בדף נד. אמרה דלכו"ע חיוב בעל הבור הוא רק על שבירה הנגרמת בשל הנפילה בבור, ותהתה כיצד יש לחייב על נזקי כלים בבור, שלא שייך בהם מיתה, והלא מושג מיתה שייך בניזק בעל חיים, ולא בדומם: 'בין לרבנן דקא ממעטי להו לכלים ובין לר' יהודה דקא מרבי להו לכלים, כלים בני מיתה נינהו. אמרי שבירתן זו היא מיתתן'. הרי שאף כלי שניזק כלול בכלל הנאמר 'מיתתן'.
אומנם לא דרשינן טעמא דקרא, אך להטעים את דין זה, כתב הערוך השולחן בחו"מ בסי' תי סעי' כו:
'ואף על פי שאין ליתן טעמים על גזירות התורה, מ"מ יש ליתן גם טעם בזה על פטור כלים ומיתת אדם. דבנזקי אדם חייב מפני שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים, אבל דבר נזק המביא לידי מיתה, פשיטא שכל מין אדם נזהר מזה... ועל כלים פטור דהרי כלים אין הולכין בעצמם ויש אדם הנושאן או מוליכן, ופשיטא בשעה שהאדם נושא או מוליך דבר שמעיין יפה, ולכן אם עכ"ז אירע הסיבה הוא מין אונס, ומשמיא הוא דגזרי על זה האיש. ואף בכלים שעל הבהמה דפטור על הכלים, דמסתמא כשיש עליה כלים אינה הולכת לבדה, ויש עליה השגחת אדם ואף על גב דעל הבהמה חייב ועל הכלים פטור משום דעיקר השגחת האדם הוא על הכלים'.
המשך חכמה בשמות פרק כא הטעים גם כן האי דינא: 'והא דשור ולא אדם חמור ולא כלים, הוא ענין מושכל, משום דאדם בן דעת לשמור עצמו מבור שיש בו כדי להמית, וכלים איך באים אל התקלה, הא סתם כלים דלאו הפקר נינהו בעליהן משמרן. לא כן בעלי חיים דדרכן להלוך, ואין בהם דעת לשמור עצמן'.
וסברתן מפורשת להדיא בדברי הראשונים. החזקוני שמות פרק כא פסוק לג באר: 'שור ולא אדם, משום דאדם בר דעת הוא ואיבעי לעיוני ומיזל ואיהו דאפסיד אנפשיה. חמור ולא כלים, דאין דרך כלים לטלטל בלא שמירת אדם, וכיון שלא שמרם איהו דאפסדינהו'. וכ"כ הברטנורא על התורה שם: 'והיה זה לפי הסברא שהאדם יש לו לפקוח עיניו ולהביט היכן הוא מהלך וכן בעל הכלי' יש לו להשגיח להיכן הוא מוליך את כליו אבל בבהמות שאין להם דעת חייבו הכתוב בנזקיהן'. הלא תמיד יש לבחון מיהו החריג ויוצר הנזק. ואם הבור הוא נייח, והנפגע נתקל בו, היה סביר לומר שהנתקל 'אשם' ואחראי על כך שהתקרב לנזק. אך חידשה תורה לחייב על תקלה כשלא היה לנפגע יכולת להתבונן. ולכן דווקא על נזקי אדם מחוייב ולא על נזקי כלים.
הגראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת משפט כהן בסי' קיד הטעים האי דינא, שדווקא לגבי אדם שייך לחלק בין נזקיו למיתתו, לעומת נזקי בהמה וכלים, וכי פטור בור ממיתת אדם אינו פוטר מנזקיו, אך בנזקי בהמה וכלים, כל הנזקים השונים כלולים בכך: 'גם יש עוד טעם בחילוק זה, שדוקא באדם יש הפרש בין מיתה שלו לניזקין שלו, שערך מיתתו של האדם הוא בגדר חטא שצריך כפרה, כדקיי"ל דכופרא כפרה, ואינו בגדר אחד עם נזקין, שהוא ממונא. אבל בבהמה אנו אומרים, שגם המיתה הרי היא ג"כ גדר של ממונא... בין שבירתן הגמורה לקלקולם'.
האם דנים נזקי בור בזמן הזה – שאלת הסמכות
הגמ' בב"ק בדף פד: חילקה בין נזקים שלא דנים בזמן הזה בהעדר דיינים סמוכים, ואמרה שמסתמכים על דין שליחותייהו בכדי לדון בדיני ממונות בזה"ז, בהתקיים שני תנאים: 'כי קא עבדינן שליחותייהו בממונא, בקנסא לא עבדינן שליחותייהו... כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא ואית ביה חסרון כיס'.
המהרי"ח המובא בהג' אשרי בב"ק פ"ח סי' ב הסתפק בדבר, אם דנים נזקי בור ואש בבבל. ונראה שנחלקו הפוסקים בדין זה אם דנים נזקי בור בזה"ז;
א. הקצוה"ח בסי' א סק"ב למד מדברי התוס' שדנים דין בור בזה"ז. שכן מהתוס' בב"ק יד: עולה שבמשנה אין דיני קנסות ודנים בזה"ז, והצורך בדיינים מומחים הינו רק לדינו קנסות שאינם מנויים במשנה. והלא דין בור מפורש במשנה, הרי שאינו כדיני קנסות: 'ומדברי התוס' נראה דס"ל גם כן דדנין אש ובור... ואי נימא דאש ובור בעי מומחין, א"כ שפיר מצי קאי אמתניתין, דהא אש ובור בתוך ארבעה אבות. אלא ודאי ס"ל דאש ובור לא בעי מומחין'. הקצוה"ח סיים, שכיון שפשיטא ליה לתוס' כן, וודאי יש להכריע כן: 'א"כ כיון דלתוס' פשיטא אין ספק מוציא מידי ודאי, וא"כ אש ובור לא בעי מומחין'.
כן פסק האבי עזרי המובא במרדכי בב"ק בריש החובל, רמז פ: 'כתב רבינו אבי העזרי וז"ל הכי מסקנא דסוגיא זו [דף פד ע"ב] דכי עבדינן שליחותייהו במלתא דשכיחא [ואית ביה חסרון כיס] פירוש כמו ארבעה אבות נזיקין הקרן והשן והרגל והבור והמבעה וההבער'.
בהג' אשרי הנ"ל הביא מדברי מהר"ח אור זרוע דגובין בבבל גם נזקי בור.
כן סבר המנחת חינוך במצוה נג מצות בית דין לדון בנזקי הבור, מכך שהחינוך כתב שנוהגת בזכרים לעשות דין, ולא דרש סמוכים, הרי שדנים בזה"ז ובחו"ל דיני בור: 'ומדלא כ' הרהמ"ח דאינו נוהג אלא בסמוכים כדרכו. נרא' דס"ל דנזקי בור דנין בח"ל'. וסיים: 'והטוש"ע דעתם כדעת המחבר, דדנין בזה"ז'.
ב. המהרש"ל ביש"ש בב"ק פ"ח אות ה הביא את השיטות שדנים בור בזה"ז והשיג ע"כ: 'ומה שכתב אש ובור, גם כן אין דעתי מסכמת ליה. דהא בודאי אש לא שכיחא כלל, בפרט עכשיו, בזמנים הללו, כאשר אפרש לקמן. ובור גם כן לא שכיחא. וכן מצאתי בפסקי מהרי"ח (הג"א סימן ב') שמסופק באש ובור. לכן נראה דאין דנין בבבל'.
הש"ך בסי' א סק"ב הביא את דעת המהרש"ל אלו: 'וה"ה ניזקין דאש ובור. מהרש"ל [יש"ש ב"ק] פ"ח סימן ה'. ועיין בהגהת אשרי פרק [החובל סי' ב']'.
למעשה הפוסקים סברו שניתן לדון בנזקי בור בזה"ז.
השבות יעקב ח"א סי' קלו פסק: 'אכן בספרי משפטי יעקב הוכחתי דדנין דיני אש ובור. וכן משמעות סוגיא דש"ס פ' החובל וסתימות כל הפוסקים שכתבו כל דיני אש ובור, ולא זכרו כלל שאין דנין בזמן הזה כמו בנזקי קרן, משמע דדנין... ומה שכתוב מהרש"ל דלא שכיח, לא ידעתי מאין יצא לו כן. דכמה סוגית משמעם להיפך. וכמה פעמים אמרינן בש"ס באש שדרכו לילך ולהזיק ובב"ק דף ס' ע"א איתא קוצים דשכיח אש גבייהו... משמע ג"כ דאש שכיח ודיני בור ג"כ שכיח כדאיתא בב"ק דף ו' ע"ב מ"ש בור דהיזקו מצוי... אלא ודאי דבור שכיח יותר ממכה בהמה. ואם דנין בזמן הזה מכה בהמה, לכ"ש בור'. וסיים: 'לכן נ"ל פשוט דדנין דינים אלו דאש ובור בזמן הזה, ואין ספיקו של מהרי"ח מוציא מידי ודאי דדנים אלו הדינים בזמן הזה'.
השער משפט סי' א סק"ב הביא את המהרש"ל וחלק עליו: 'ומדברי הטור ושו"ע סי' ת"י סל"ז משמע להיפך, שכתבו שם דשור שדחף בהמה לבור האידנא אינו משלם אלא ג' חלקים... משמע להדיא דבעל הבור משלם ודנין אותו אף בזמן הזה... וכן פסק בהגהות אשרי פרק החובל (סי' ב') בשם האור זרוע, והמרדכי ר"פ החובל (סי' פ') בשם אבי העזרי, דאף בזמן הזה דנין דיני אש ובור'.
הפת"ש בסי' א סק"ב הביא את השבות יעקב והביא שגם החוות יאיר פסק בנזקי בור, וסיים: 'גם בספר קצוה"ח [סק"ב] ובספר שער משפט [סק"ב] הסכימו דלא כמהרש"ל, אלא דאף בזה"ז דנין דיני אש ובור. וכן נראה מדברי הטור והמחבר לקמן סימן ת"י [טור סעיף כ"ט ומחבר] סעיף ל"ז, וכ"נ מדברי הרא"ה בספר החינוך מצוה נ"ג נ"ו ע"ש, וכ"נ מדברי תשובת פני יהושע ח"ב סי' ק"ו'. וכ"כ התפארת ישראל, יכין על המשנה בריש החובל.
כן הכריע הערוך השולחן בסי' א סעי' ג לדינא: 'וכן נזקי אש ונזקי בור. י"א דאין דנים משום דלא שכיחי [ש"ך] וי"א שדנים דמצוי לפרקים [שבו"י] והסכימו לדיעה זו כמה מגדולי אחרונים. וכן נראה עיקר לדינא, דכן משמע ברמב"ם'.
לכן נראה שיש לבי"ד לדון ולפסוק בדיני בור ואש, וכן עמא דבר דבי"ד פוסקים בנושאים אלו, ולא נשמעה טענה ד'קים לי' כפוסקים שאין יכולת וסמכות לבי"ד לפסוק בכך בזה"ז.
'שבירתן זו היא מיתתן'
יש לבחון ולעיין בגדר הדין 'שבירתן זו היא מיתתן'.
הגמ' אמרה שנזקי כלים כלולים בדין 'והמת יהיה לו', ויש מקום לחייב על נזקיהם, ואכן כך פסק רבי יהודה. אך לרבנן שפטור על נזקי כלים, יש לעיין בגדר פטור בעל הבור מנזקי כלים. כלומר, מה כלול בכלל המושג 'מיתתן' בכלים.
האם פטור זה נאמר רק היכא שהכלי יצא מכלל שימוש, ולא ראוי לשימושו הראשוני, שבעל הבור פטור מלשלם את ערכו שנפסד. או שמא אף אם משמש עדיין לצורכו, אלא שירד בערכו נחשב 'מיתתן' שפטור מכך בעל הבור לרבנן? כלומר מנלן לפטור את בעל הבור מתיקונו של הכלי, ומהחזרתו למצבו הקודם. שמא רק באם לא ניתן לתקנו אמרה תורה שפטור על ערך הכלי שניזוק?
האם בעל הבור מחוייב בניקוי ותיקון הכלי
הגמ' בב"ק בדף כח: פטרה את בעל הבור על כלים שנטנפו במים, ונחלקו הראשונים בביאור הכלל שפטור בעל הבור על טינוף הכלים, על איזה טינוף עסקינן שפטור.
א. הרשב"א שם באר שכל נזק שמוציא את הכלי משימושו חשיב 'מיתה', אף שניתן לתקנו: 'ואף על גב דוהמת יהי' לו כתיב משום דכלים שבירתן זו הוא מיתתן, ולאו דוקא נשתברו אלא אפילו נטנפו דטינופן וקלקולן זהו מיתתם, והטעם כמו שפירש הראב"ד ז"ל דבאדם שייך לחלק בין מיתה לניזקין דתרוייהו שייכי באדם אבל כלים לא שייכי בהו, והלכך לגמרי פטור בהו'. וכל נזק כלשהו בכלי נחשב 'מיתתן', הגם שניתן לתקנו. עולה מדבריו, שפטור בעל הבור מנזקי כלים הינו על כל נזק כלי, אף אם רק נדרש ניקוי ותיקון בכדי לחזור ולהשתמש בו, ולא רק אם ניזוק באופן בלתי הפיך ולא ניתן לתקנו.
ב. הרב מסרקסטה בשטמ"ק שם באר באופן די דומה, אך יש הבדל משמעותי בכלי שניזק אך ניתן להשתמש בו לשימוש אחר אם נחשב הכלי 'מת': 'וכתב הרב מסרקסטה וז"ל, וכלים נמי שנשברו בבור פטור ששבירתן זו היא מיתתן אפילו אם נפחתו שם ולא נאבדו. כגון שנפלו שם כלי מתכות, אית לן למימר דלא מחייב נמי בנזקיהן, דמנזקין הוא דאמעיטו כלים מבור, דמיתה לא שכיחא בכלים, שהרי השברים ראויין הן למלאכה כל דהו, הילכך ודאי משבירתן הוא דמעטינהו קרא'. לביאור זה, אף שיכול לעשות שימוש בכלי שניזוק, והוא רק נשבר, בכו"ז נחשב מיתה, ולא חילקו בין הכלים. נמצא שלעולם יש לפטור את בעל הבור, אף אם הכלי ניזוק בחלקו, ואין לחייבו על ירידת ערך, ולא על תיקונו.
ג. רבנו יהונתן בשטמ"ק שם באר באופן שונה את דין 'מיתתן' של הכלים: 'וזה לשון הרב רבינו יהונתן ז"ל, וכלים פטורים דשבירתן זו היא מיתתן. ובגדי משי וארגמן טנופן נמי היינו מיתתן'. הרי שפטור נזק הבור מכלים מיירי בבגדי משי וארגמן בדווקא, שכל טינוף בהם מוציאם מכלל שימוש, ואז הוי 'שבירתן'. ויש לדייק בדבריו, שדווקא בכה"ג פטור בעל הבור, ולא על שאר בגדים, ולא על כלים שרק ניזוקו. נמצא, שלדידיה, יש לחייב את בעל הבור בעלות ניקוי בגד שהתלכלך, בכדי להשיבו לשימוש הולם.
כן למד הנצי"ב בביאור שיטת רש"י בב"ק בדף י. מדוע חייב בעל הבור על תבואה שנתרטבה בבור, והלא פטור בור על כלים כפי שהקשו התוס' על רש"י. ובאר הנצי"ב במרומי שדה שם: 'דכמו שבמיעוט שור ולא אדם לא נתמעט אלא מיתה ולא נזיקין, ה"נ היה ראוי להיות גם בכלים. אלא שבכלים א"א לומר כן דשבירתן הן מיתתן כדאי' בדף נ"ג א', משא"כ באוכלין אם נתקלקלו לגמרי באמת פטור, וכן בהבאיש מימיו. משא"כ אם נפל שק תבואה ונתלחלח וכדומה שאינו צריך אלא טיפול לרחצם, והאי טרחה מיקרי היזק שצריך לשלם , כדאי' בדף י"א דלא אמרינן טורח נבלה לניזק אלא כשאין נפ"מ בשיווי, וא"כ הכא צריך לשלם טורח רחיצת החטים. ולא נתמעטו אוכלין ומשקין אלא כשנתקלקלו שזו היא מיתתן'. להדיא, שבעל הבור מחוייב בטיפול ותיקון נזק הכלים, באם לא נפסדו לגמרי.
נמצא בדינו של בגד שניזוק והתלכלך מהצבע, שיש לבחון מה ארע לבגד;
אם הוא ניזוק באופן שלא ניתן לתקנו (עלות יקרה מעלות פריט זהה משומש – לא חשיב כאפשר לתקנו) ולנקותו – פטור בעל הבור על כך.
אם הוא ניזוק באופן שלא ניתן ללובשו כעת, אך ניתן לתקנו ולנקותו – לשיטת הרשב"א והר"מ מסרקסטה יהא פטור מהוצאה זו, ואילו לרבנו יונתן מלוניל והנצי"ב יהא חייב לשאת בהוצאת הניקוי.
אם הבגד לא יצא מכלל שימושו (אומנם תלוי בדעת הלובש. וכל מר והקפדותיו...), ורק מבקש להסיר הפגם ולנקותו – לדעת הרב מסרקסטה יהא פטור ע"כ, וליתר השיטות חייב לנקותו.
בשו"ת משפט כהן בסי' קיד נראה שסבר לפטור את בעל הבור בכה"ג, ובאר שבנזקי בהמה וכלים אין לחלק במהות ובהיקף הנזק: 'שדוקא באדם יש הפרש בין מיתה שלו לניזקין שלו, שערך מיתתו של האדם הוא בגדר חטא שצריך כפרה, כדקיי"ל דכופרא כפרה, ואינו בגדר אחד עם נזקין, שהוא ממונא, אבל בבהמה אנו אומרים, שגם המיתה הרי היא ג"כ גדר של ממונא. ע"כ כשם שאין אנו מחלקים בכלים בבור, לגבי פטורא, בין שבירתן הגמורה לקלקולם, מפני שאנו אומרים שבירתן זו היא מיתתן, וה"ה קלקולם הוא ג"כ מיתתן, מאחר שכל הענין הוא היזק ממון, ה"נ אין סברא לחלק בבהמה... וכדאמרי' בעלמא מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא'. ואם פטרו מנזקי כלים, יש לפוטרו מכל נזק שארע לכלי.
כן סבר החזון איש בב"ק בסי' יג אות ב וכתב שטינוף בגד נידון כנזק הכלי שפטרה תורה אותו: 'טינפו כליו נחשב לנזק כמבואר בבבא קמא (דף כח), ומשמע אפילו אם אפשר להעביר הטינוף. וכן מבואר בהדיא בנדה דף נח דאשה ששאלה בגד ונכתם בידה, צריכה לכבסו, ונראה דמראה מקרי מציאות וכשמכבסו יוצר בגד מלובן, וחשיב הכתם נזק והליבון תיקון מחודש'.
ולא חילקו בין בגד שהלכלוך מהווה כמיתתו לבגד שהלכלוך לא השחיתו אלא רק ניזוק – יש לפטור את בעל הבור.
יסוד חיוב בור – אדם המזיק, או ממונו המזיק
בבואנו לברר בחיובו של בעל בור, עלינו לברר תחילה ביסוד החיוב, האם חיובו הוא פשוט ומחוייב, או שהוא מחודש וחידוש התורה. כלומר, ללא חידושה של התורה שחייב על נזקי בורו, מה היה הדין מסברא.
הרא"ה בשטמ"ק בבא קמא בדף נ: כתב: 'פירוש דבור בין בהבל בין בחבט גרמא בעלמא הוא, ומן הדין ראוי שיפטר בגרמא דנזקין דעלמא דפטור. אלא דרחמנא הוא דחייביה בהכשר נזקיו וחייביה אבורו ואהבלא, וכיון דלא חזינן דחייביה אלא אהבלא חבטה כדקאי קאי, ומן הדין פטור הוא דהא ליכא אלא גרמא בעלמא'. ופשוט הוא שהיכא שלא היינו מחייבים לא שייך לומר חיוב בדיני שמים אם פטרה תורה אותו.
אומנם כבר מצאנו דינים שונים של חיובי גרמא שחייב עליהם בדיני שמים, כמבואר בב"ק בדף נה:. ויש לעיין מתי מחייבינן בדיני שמים.
בשו"ת התשב"ץ ח"ב סי' קיד כתב האי כללא: 'ואפילו חיוב בדיני שמים ליכא כדין גרמא בנזקין, משום דכל הני דאמרינן דהוו גרמא בנזקין איכא מעשה, ומשום הכי חייב בדיני שמים. אבל היכא דליכא מעשה, אפילו דיני שמים ליכא'.
ויש לחקור בחיוב בור האם יסוד החיוב משום מעשה בעליו שכרה ויצר הנזק, ואזי חשיב על ידי מעשה. או שמחוייב משום היותו ממון המזיק, ונעשה הנזק בלא מעשה.
במשנת רבי אהרון בסי' יג אות י כתב שיש נפק"מ לחקירתינו לגבי שעת החיוב בנזק, ולדין קים ליה בדרבה מיניה. שכן אם החיוב הוא משום דין אדם המזיק שבעת כריית הבור כאילו שלח חיציו, וברגע זה גם התחייב במעשה מיתה, יפטר מחיוב הממון. אך אם מחוייב מטעם ממון המזיק, שעת החיוב היא השעה שבה אירע הנזק. ונפק"מ נוספת מביא לגבי מי שהניח אבן של חברו ברשות הרבים והיה פנאי לבעלי האבן לסלקה מרשות הרבים. והביא מחלוקת הראשנים בכך. שלדעת התוס' בדף כט. בד"ה 'פליגי' בעלי האבן חייבים בנזק, ואילו המלחמות בדף טו. מדפי הרי"ף סבר שמניח האבן חייב ובעלי האבן פטורים, שכיון שלא הניחו האבן ברשות הרבים לא מוטל עליהם לסלקם. וסבר דנחלקו בחקירה זו האם הכורה את הבור נכנס תחת בעליו, ואף שהבעלים יכלו לסלק הנזק, אינם נושאים באחריות עליו. או שמא חיובו מדין ממון המזיק, ומה לי מי הניחו ברשות הרבים, בעליו חייב בכל רגע ורגע על נזקיו.
הגרנ"ט בסי' קטז בד"ה 'ונראה לבאר' חקר עפ"י הנ"ל דאם החיוב הוא מטעם אדם המזיק אין לחייב במקרה שהנזק לא היה צפוי ולא היה צריך להעלותו בדעתו: 'שנעשה היזק בבור באופן שלא הו"ל לאסוקי אדעתי', דאם החיוב הוא משום תקלה, א"כ י"ל דכיון דלא הו"ל לאסוקי הוי אנוס ופטור'. ברם אם החיוב מטעם נזקי ממונו יש לחייב גם בכה"ג דלא סבר ולא ידע מהנזק: 'כמו בכל ממונו המזיק ודאי דאין נפק"מ כלל, דאף דלא הו"ל לאסוקי מ"מ חייבתו תורה על נזקי ממונו'. והוכיח כצד הראשון מדין הגמ' שאם שור פיקח נפל לבור, פטור, משום שהיה לשור לעיין בדרך ולא ליפול.
הוסיף לי הרב משה מאיר אבינר שליט"א נפק"מ נוספת. אדם חפר בור ומת, האם בניו חייבים על כך (מממון אביהם). אם חייב על הכרייה, חייבים. אם על הנפילה, פטורים שהרי אביהם כבר אינו בר חיובא. בדרך פקודיך מצות עשה נג חלק הדיבור אות ג כתב: 'נראה לי אם חפר אחד בור, ומת, ונפלו נכסיו לפני היורשים אפילו גדולים, ונפל אח"כ לתוך הבור אדם או שור, פטורים היורשים, כי הם לא עשו התקלה. אבל מ"מ כופין אותן לכסות את הבור מנכסיהן, דבעת שעשה המוריש את הבור כבר נתחייבו הנכסים לכסותו כי נכסוהי דבר נש אינון ערבין ביה על כל מה שחייב'. אך בשו"ת חלקת יואב מהדורא תניינא סימן יג סבר לחייב בכה"ג: 'והסברא ג"כ נותנת דחייב, דהרי חזינן בחופר בור ומת ואחר מיתתו נפל לתוכו שור, חייבין היורשין לשלם מנכסיו, כמבואר בנמ"י בסוגי' דאשו משום חציו'. וראה באבן האזל הלכות נזקי ממון פי"ב הכ"ב.
מאידך בחידושי ר' נחום הוכיח מדברי הגמ' בדף כט: שאומרת ששני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, ואלו הן, בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה. ואם החיוב הוא משום שהוי כאדם המזיק לא היה צריך לומר שנחשב כממונו. ולמה נצרכו לומר שעשאן הכתוב כאילו ברשותו.
וראה בגר"ש שקופ בריש ב"ק שחידשה התורה שיצירתו של אדם הינה בבעלותו אף שאינה תחת ידו, וזהו המובן שעשאתו תורה כאילו ברשותו.
בנידון דידן, הנערים הם לא רק בעלים של התקלה, אלא הם יצרו ועשו את התקלה במקום הילוך ורשות הרבים, ולכן פשיטא שיש עליהם חיוב של בעלי הבור. אלא שפטורים מנזקי כלים ובגדים שניזוקו, וצ"ע אם חייבים בדיני שמים.
אם יש חיוב בדיני שמים על נזקי הבור
נחלקו רבותינו האחרונים באם יש חיוב בדיני שמים לבעל הבור, על נזקי כלים שניזוקו בו.
הברכת שמואל בב"ק סי' ב סק"א סבר שבור חייב על הכלים בדיני שמים, מכח הדין שעובר על איסור בעצם עשיית הבור: 'דכמו דחזינן בדין אדם המזיק דאף באופן דליכא חיוב תשלומין מ"מ איסורא הוי... ונראה דגם נזיקין דממונו דבשאר אבות נזיקין ג"כ לא רק לענין חיוב בידי אדם נאמרה הפרשה דממונו דחייב בתשלומין ע"י דשמירתן עליך, אלא גם דיש בכלל הפרשה דע"י מעשה ממונו דשמירתן עליו חשיב גם מזיק ונענש בידי שמים. וע"כ נראה דאף דהתורה פטרה טמון באש מ"מ היינו רק לענין תשלומין אבל מ"מ איכא איסור בד"ש'. והביא שם בסק"ב בשם הגר"ח שבכך שעבר על ציווי תורה 'ולא ישמרנו', ולכן הוי איסור ועונש וחייב לצאת ידי שמים. וכן סבר בדין אב נזיקין דבור: 'הביא הגאון ר' בצלאל נ"י ראי' דאיכא איסור בור לענין כלים ממתני' דהבית והעלי' (ב"מ דף קי"ז:) מי שהי' כותלו סמוך לגינת חברו ונפל וא"ל פנה אבניך, מבואר דב"ד כופין לסלק האבנים מגינת חבירו... ואע"ג דבור פטור על הכלים, ובע"כ משום דאיכא איסור לכתחילה וע"כ כופין ב"ד לסלק את הבור שלא יזיקו את הקרקע'.
וסבר שדווקא על נזק שן ורגל אין לחייב אף בדיני שמים כיון שעשה בהיתר גמור, שכן ניתן לאפשר לבהמותיו להלך ברשות הרבים 'ואינו בכלל שמירתו עליך, וע"כ גם איסור ליכא', ממילא אין לחייבו אם הזיקו, משא"כ היכא שעשה איסור כבור ואש.
כן סבר האמרי בינה בהל' פסח סי' ה בד"ה 'ויש מקום' שיש לחייב כל היכא שעשה המזיק איסור: 'ויש מקום לומר דהנך דמיעטה התורה מדין שמירה דאף אם פטור אף מפשיעה, מ"מ בדיני שמים חייב לשלם'. ולמד מכך לגבי פטורי התורה שמיעטה מחיוב לעניין תשלומים, כטמון באש ובכלים בבור שחייב לצאת ידי שמים.
אך מו"ר הגר"ש ישראלי בשיעור בישיבה מאן בחידוש זה של רבי ברוך בער, ובמשוואה שכל היכא שעשה איסור ישנו אף חיוב בדיני שמים, וכך נדפס בספרו שערי שאול עמ' כו: 'ולא אשכחן בשום מקום רמז לחידוש זה, שבטמון באש וכיו"ב יש חיוב לדיני שמים'.
וכן החזו"א בב"ק סי' ב סק"ז נקט שכל היכא שפטרה התורה מנזק כמו טמון באש או בבור על הכלים, פטור אף מדיני שמים. כלומר, שהתורה הגדירה שאינו חייב בנזק כלל. ולכן דווקא היכא שכיסה חפץ של חברו כאשר האש התקרבה, נעשה החפץ טמון ובכך המזיק נפטר מחיוב ע"כ, הוא חייב לצאת ידי שמים. אך כשהזיק כלים טמונים באש יהיה פטור אף מלצאת ידי שמים, כיוון שהתורה פטרתו מכך: 'ואפשר דהיכי דחייבה התורה לשלם ופטרה בדבר מן הדברים כמו טמון באש וכלים בבור פטר גם בידי שמים'. וסיים בצ"ע.
כן סבר גם במנחת שלמה בב"ק בסי' כט אות ד שכל שפטרה התורה הינו פטור גם מלצאת ידי שמים. מלבד היכא שעשה במכוון בכוונה להפטר, וע"כ אם אדם הניח פירות של אדם אחר ברשות הרבים כדי שבהמת חברו תאכלם, ובעליו יהיו פטורים, הוא יתחייב.
תפיסה בחיוב בידי שמים
ישנה מחלוקת ראשונים והפוסקים בדין חיוב לצאת ידי שמים, האם מועילה בו תפיסה.
א. הש"ך בסי' כח סק"ב הביא את דעת הראשונים שלא מהני תפיסה בחיוב לצאת יד"ש.
וזהו לשון הרמב"ן בב"מ בדף ו.: 'מ"מ למדנו בענין שאר תפיסות כגון המחליף פרה בחמור וכיוצא בו דאי תפס בסהדי מפקינן מיניה. הא למה זה דומה למי שטוען את חברו מנה לי בידך, והלה אומר אין לך בידי כלום, דאי תפס בעדים מפקינן מיניה. לא שנא בריא ובריא ול"ש בריא ושמא כגון מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור. ואי נמי תפס, מפקינן מיניה'. הריב"ש בסי' שצב הביא את דברי הרמב"ן והוסיף: 'דבמנה לי בידך, והלה אומר איני יודע, שפטור. אי תפס בעדים, מפקינן מיניה, ואף על פי שהוא חייב. בבא לצאת ידי שמים... ולא נאמר אעפ"י שאין נזקקין לחייבו, הרי זכה במה שבידו, ותועיל לו תפיסתו, כיון שהוא חייב בבא לצאת ידי שמים. אלא מוציאין מידו'.
כן הביא הש"ך שם את דברי המהרש"ל שלא ניתן לתפוס את ממונו של החייב לצאת ידי שמים, ואם תפס התובע מוציאים ממנו. רק במקרה של קים ליה בדרבה מיניה אם תפס אין מוציאים ממנו (בב"מ בדף צא. איתא: 'החוסם פרה ודש בה, לוקה ומשלם... רבא אמר אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו', והטלה שניתן כאתנן נפסל לקרבן. וחידד רש"י שם, שהלא קיי"ל דקלב"מ ויהא פטור מתשלום לאישה אם מחוייב מיתה על מעשהו, ואזי הטלה לא נתפס באיסור, ויהא כשר לקרבן, וכן לא יהא חייב על חסימת הפרה גם מלקות וגם תשלומין: 'אבל ידי שמים לא יצא עד שישלם... וכיון דרמו תשלומין עליה - לא יצא ידי חובתו עד שישלם. אי נמי, אי תפיס לא מפקינן מיניה, כך שמעתי מפי מורי הזקן'. הרי שבדין קלב"מ לא מפקינן מהתופס, ומהני תפיסתו. והיה מקום לדמות דין זה לחיוב בדיני שמים). ומילתא בטעמא כתב הש"ך: 'שהסברא נותנת שאי תפס לא מפקינן מיניה, דהא סוף סוף חייב הוא. אבל היכא שגרמא בנזיקין הוא, ואין בו חיוב מן הדין אלא לצאת ידי שמים, א"כ פשיטא דאי תפס מפקינן מיניה'. וסבר שאף בדברים – אין לדוחקו. וכ"כ התומים שם באורים סק"ז.
והדברים מפורשים בלשון המהרש"ל ביש"ש ב"ק פ"ו אות ו: 'ונראה, כל היכא דאמרינן חייב בדיני שמים, אי תפס מפקינן מיניה, אפילו לפי' רש"י... גבי חוסם פרה ודש בה... והיכא שתפס הניזק לא מפקינן מיניה. מאחר שמחויב לצאת ידי שמים, וכן פסק הא"ז. מ"מ כה"ג לכ"ע מפקינן מיניה. בשלמא בקים ליה בדרבה מיניה חייב הוא. רק דלא קטלינן בתרי קטלא, ועבדינן ליה החומרא. הילכך, היכא דלא עבדינן החומרא. כגון בשוגג, או שלא בהתראה, או בזמן הזה. אם כן נוכל לומר שהסברא נותנת שאי תפס לא מפקינן מיניה. דהא סוף סוף חייב הוא. אבל היכא שגרמא בנזקין הוא. ואין בו חיוב מן הדין, אלא לצאת ידי שמים. אם כן פשיטא דאי תפס מפקינן מיניה'. אך סיים היש"ש וכ"כ הכנה"ג מהדו"ק בסי' כח שאף על פי שאין לבית דין לכופו לשלם, מכל מקום בדברים בלא כפייה יש לדחקו. ויש לבי"ד להודיעו שחייב, כמש"כ הראב"ן בב"ק נה:.
כן למד השבות יעקב ח"א סי' קמו: 'הכרעתי... דודאי באבק רבית דרבנן וכן בכל הני גרמא בניזקין דפ' הכונס, שמן התורה פטור גם בדיני שמים אך שחכמים אמרו דחייב לצאת ידי שמים, בזה ודאי אף אם תפס מפקינן מיניה. משא"כ בכובש עדות דחייב בדיני שמים ד"ת, כדכתיב אם לא יגיד ונשא עונו, וכן היכא דפטר מתשלומין משום דקים ליה בדרבה מיניה דחייב מן התורה בדיני שמים, ודאי דעת רש"י והא"ז עיקר דאי תפס לא מפקינן מיניה'.
המחנה אפרים בהל' מלוה ולוה דיני ריבית סי' טו הבין שכן סברו התוס' בסנהדרין בדף עב. בד"ה 'לא קבלינהו'. בגמ' שם מסופר על רבא שגנבו ממנו דיכרי במחתרת, והגנבים החזירו לו את הגניבה, אך רבא לא קיבלם 'הואיל ונפק מפומיה דרב' שסבר: 'בדמים קננהו' וכיון שנתחייבו מיתה בלקיחתם, הרי הם של הגנבים. והתוס' הקשו שהיה לרבא ליטלם שהרי הגנב חייב להחזיר בדיני שמים. ויישבו התוס': 'ויש לומר דכאן לא היו רוצים להחזיר אלא אם כן יתחייבו בדיני אדם'. והק' התומים בסי' כח סק"ד ע"כ שיחשב החזקתו בדיכרי כתפיסה. הוכיח מכך המחנה אפרים שם דס"ל לתוס' דלא מהני תפיסה: 'מבואר בדבריהם שכל שאינו מתכוין לצאת ידי שמים, אפילו תפס שכנגדו, גזל הוא בידו... וכל זה הוא לפי שיטת תוס', אבל מדברי רש"י... מבואר בהדיא דכל היכא דחייב לצאת י"ש אי תפס לא מפקי' מיניה. וכ"כ בהגהת אשרי וכן נראה לענ"ד עיקר'. אלא שהמהר"ם מרוטנבורג בסי' תעו. הובא באמרי בינה, דיינים סי' ג נזקק לשאלה זו, ויישב באופן שונה: 'דשמא כיון דסוף סוף לא רצו להחזיר בתורת דין, אם היה מקבל מהם ע"י דרך אחרת היה דומה לגניבת דעת הבריות'. כלומר, רק משום גניבת דעתם נמנע רבא מלתופסם, וכפי שבאר הגר"ש שקופ בכתובות בסי' מ: 'אם היה רבא מגלה להם הדין דאינם חייבים, היו מעכבים שלא להחזיר... וזה קצת גניבת דעת. כך נראה לי'. הרי שמדינא, אף לדברי תוס' אלו – מהני תפיסה. וכן האחיעזר ח"א סי' יח הבין שמהני תפיסה, פרט לממון הרודף.
ב. רעק"א שם בסי' כח הביא את דעת החולקים, הנמו"י הרשב"א והר"ן שס"ל שתפיסה מועילה כאשר חייב לצאת ידי שמים.
המשל"מ בהל' מלוה ולוה בריש פכ"א הבין שרש"י חולק על הריב"ש והרמב"ן וסבר שמהני תפיסה גם בדיני שמים. המשל"מ דן שם לגבי תפיסת מטלטלי דיתומים עבור חוב אביהם: 'עוד אפשר לומר, דאף למאן דפליג אסברת רבי' חננאל הלזו, וס"ל דבמטלטלין מצוה איכא אבל כפיי' ליכא, מ"מ אפשר דמהני תפיסה. דכיון דאיכא מצוה וחיוב בדיני שמים, אי תפס לא מפקינן מיניה. ואף שהריב"ש בסי' שצ"ב כתב בשם הרמב"ן דכל שאינו חייב כי אם בדיני שמים אי תפס מפקינן מיניה – מ"מ הא איכא מאן דפליג וס"ל דאי תפס לא מפקינן מיניה, והוא סברת רש"י בפרק השוכר את הפועלים (דף צ"א) גבי אין אדם מת ומשלם. דכיון דבדיני שמים חייב, אי תפס לא מפקינן מיניה. וכן היא סברת הראב"ד ז"ל גבי אבק רבית כיון דבדיני שמים חייב אי תפס לא מפקינן מיניה. ובספר החינוך מצוה שד"מ [תיקון: מצוה שמג] כתב בסתם כסברת הראב"ד ז"ל דאי תפס לא מפקינן מיניה. וא"כ יכול המוחזק לומר קים לי כמ"ד דכל שחייב בד"ש אי תפס, לא מפקינן מיניה'.
החינוך במצוה שמג לגבי אבק ריבית כתב: 'ואין רבית זו יוצאה בדיינין, אבל אם תפש הלוה מן המלוה בכדי אותו רבית, אין מוציאין מידו'. וכן במצוה נא כתב: 'ואלה הדינין הנקראין דיני קנסות, כבר אמרנו שאין דנין אותן אלא בית דין הסמוכין ובארץ ישראל. אבל המזיק חייב לשלם בדיני שמים בכל מקום, ואם תפש הניזוק אין מוציאין מידו בשום מקום'.
המהר"ח אור זרוע בסי' רכט נקט: 'ומה שהפסידו ע"י ממון הערבים פטור מדיני אדם וחייב בידי שמים כמו כל גרמא בנזקין, ומיהו אם כדי הפסדו יתפוס ראובן, לא מפקינן מיניה. שכך כתב אבא מארי זצ"ל בשם ספר המקצועות, למאן דלא בעי למידן דינא דגרמי אי גרם ליה חוסרנא ותפס מיניה בכדי הפסדו, לא מפקינן מיניה'.
בשו"ת מהר"ם מינץ סי' קא לא הבדיל בין החייב בדיני שמים וקלב"מ, וסבר שלא מפקינן מידי ממנו: 'ודכוותה אשכחן נמי אף על גב דפטור בדיני אדם, מ"מ חיובה יש לצוות עליו לצאת ידי שמים, ואיתא באגודה פ' מרובה וז"ל, אתנן [אסרה] תורה אפי' בא על אמו, פי' ר"י, כל קים ליה בדרבה מיניה, חייב לשלם אם בא לצאת ידי שמים. וכן איתא בסא"ז וז"ל וכל קים לי בדרבה מיניה חייב בבא לצאת ידי שמים, ואי תפס לא מפק' מיניה עכ"ל. ש"מ אף על גב דפטור בדיני אדם, מ"מ יש עליו חיוב גמור, לענין דאי תפס דלא מפקי' מיניה'. בניגוד למהרש"ל שחילק בין הדינים וסבר שאף לרש"י מפקינן בדי"ש. וכן פסק המהרש"ם ח"א סי' קס.
יסוד מחלוקתם נעוצה בשאלה האם הוא חיוב ממוני גמור, שכן הנתיה"מ שם בסי' כח סק"ב באר דלש"ך היכא שניתן לתפוס הוא משום דעביד אינש דינא לנפשיה, ומימלא ברור שרק היכא דאיכא חיובא ניתן לתפוס, ולא כל היכא שיש זכות ממון לגבות. ואזי דווקא היכא שחיוב זה הינו חוב ממון אלא שפטרתו תורה מלתובעו בבי"ד, סבר רעק"א שניתן לתפוס, אך אם כל חיובו בדיני שמים הוא רק להיות כפרה עבורו, הלא יכול לומר שאינו רוצה בכפרה, ואין כאן חיוב ממון שחייב בו, וע"כ סבר הש"ך ודעימיה שלא מהני תפיסה.
ואכן כן נראה בדברי רש"י בקדושין בדף מג. בד"ה 'דינא רבה' וב"ק בדף קד. ד"ה 'שכבר הודה' שכתב: 'ידי עונש אין יוצא עד שישלם'. וב"מ בדף לז א ד"ה 'הכא בבא' כתב: 'ידי שמים לא יצאת, עד שתתן לשניהם'. הרי שחיוב זה הינו שחייב עונש בידי שמים מכח חובת התשובה והתיקון כפי שבאר רש"י בגיטין בדף נג. בד"ה 'וחייב בדיני שמים': 'פורענות לשלם לרשעים, שנתכוין להפסיד את ישראל'. וכפי שהובא בתוספתא בב"ק פ"ו הי"ז: 'פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים'. וכדאיתא בתוספתא בשבועות פ"ג: 'ואין מן השמים מוחלין להן עד שישלמו', הובא בירושלמי ב"ק פ"ו ה"א. ובאר הדבר אברהם ח"ב סי' לב סעי' טז בהגהה שחיוב הממון בידי שמים אינו חיוב ממוני, אלא תיקון האיסור ומניעת העונש. ועל כן סבר רש"י בב"מ בדף לז. בד"ה 'הכא' שאם בא לבי"ד מאליו להימלך מה יעשה ולא יענש, אומרים לו שמידי שמים לא יצאת עד שתתן.
ומשו"ה סבר היש"ש שם שלשון ההוראה של הבי"ד אינה כהוראת חוב ממון, אלא כריצוי לניזק: 'וכן מצאתי בצפנת פענח, וז"ל, כל מקום שאמרו חייב בדיני שמים. אם בא, צריכין להודיעו, אין אנו יכולין לחייב אותך. אבל צריך אתה לצאת ידי שמים. כי דינך מסור לו. כדי שיתן אל לבו, וירצה את חבירו, ויצא ידי שמים'.
וראה שהזית רענן (לבעל המגן אברהם) על התוספתא בב"ק פ"ו אות יד באר שאינו עניין ממוני כלל ולכן אינו מסור לבית הדין, אלא הכוונה: 'השי"ת יודע אם היתה כוונתו להזיק, חייב בדינו. אבל אם לא נתכון להזיק, פטור מדינו לשמים'.
ברם רעק"א ודעימיה סברו כפי שנקט הקצוה"ח בסי' לב סק"א והבדיל בין חיוב בדיני שמים לעונש בידי שמים, דלא כמהר"ם מינץ. והיכא שישנו חיוב בדיני שמים הוי חוב ממון: 'ולי נראה דכאן מיירי מחיוב תשלומין בדיני שמים, וכההיא דאמרינן... איני יודע אם נתחייבתי פטור מדיני אדם וחייב לשלם בדיני שמים, וה"נ בשוכרן חייב לשלם בדיני שמים, אבל עונש בדיני שמים ודאי אית ליה אפילו אם אינו שוכרן'. אך עונש בידי שמים יש תמיד, אף כשאין חיוב בדיני שמים, וכגון בגורם דגורם לנזק: 'כמה מיני גרמא איכא שנפטר מתשלומין אפילו בדיני שמים, ואילו עונש ודאי אית ליה אפילו בגורם דגורם. והוא פשוט'.
כן מבואר בדברי דברי המאירי בב"ק בדף נו. שכתב: 'כל שכתבנו עליו כאן שהוא חייב בדיני שמים פירושו שהוא חייב בו בהשבון הא לענין איסור אף מה שהוא פטור בו מדיני שמים איסור מיהא יש בו, אלא שלענין חשבון נאמרה. ומכאן כתבו גדולי הדורות שכל שנאמר עליו חייב בדיני שמים פסול הוא לעדות עד שישיב. והדברים נראין שמאחר שהוא חייב להשיב, תורת גזלה חלה עליו עד שישיב'. וכ"כ בספר ההשלמה לב"ק פו סי' א בשם אביו שנפסל לעדות מחמת כך. וכן נראה שהבין החזו"א בב"ק סי' ה סק"ד שיש בכך חיוב ממון בידי שמים מדינא.
וכן נקט בשער המשפט בסי' שיב סעי' א והובא בפת"ש בסק"ד שחיוב זה הינו חיוב ממוני שלא ניתן לגבותו מדיני אדם, על הנזק שגרם כי אם בידי שמים: 'היינו דאינו יוצא ידי שמים עד שישלם ומשמתין אותו על כך, דכל הגרמות משמתין אותו עד דמסלק הזיקא כמבואר בסי' נה סעי' א בהג"ה, ובסי' קעה סעי' מ'.
אולם מדברי הנודע ביהודה חו"מ סוסי' לז, הביאם הפת"ש בריש סי' שפו עולה חידוש, שאף שאינו חייב מדינא בדיני שמים, יכול לתפוס מכח דין 'קים לי' כשיטות המחייבות בגרמא – הר"ח, הרי"ף והרמב"ם: 'א"כ כאן שראובן תופס ומוחזק, יכול לומר קים לי'.

^ 1.אומנם מצאנו ברש"י בב"ק בדף י. שחייב את בעל הבור על תבואה שנפלה למים, וכבר הק' התוס' בד"ה 'שייר טמון' ע"כ שבור פטור על כלים. בביאור רש"י נאמרו שני ישובים.
הנצי"ב שהובא לקמן באר, שהתבואה לא התקלקלה באופן גמור וניתן לייבשה, ובעל הבור מחוייב בהוצאת טורח זה.
הגרי"ד סולאבצ'יק ברשימות שיעורים שם חידש, שיש שני מיעוטים בפסוק. חמור ולא כלים. חמור ולא שאינו בע"ח. פטור כלים נאמר רק היכא שהניזק בא לבור המזיק, אך על תבואה ופירות – חייב בעל הבור. ברם שור שהבאיש המים, הניזק לא הגיע לבור, אלא הבור לניזק, וע"כ ישנו פטור גורף כל שאינו בע"ח: 'נראה שלרש"י קיימות שתי הלכות בפטור כלים בבור. א) פטור בכלים ממש. ב) פטור בשאר הדברים שאינם בעלי חיים כמו במים ותבואה... בדברים אחרים שאינם בעלי חיים בור פטור רק אם הדברים הניזוקים לא נפלו לתוך הבור, כגון בציור הגמרא (מח ב) גבי "נפל לבור והבאיש את מימיו לאחר נפילה שהוא פטור, משום דהוי שור בור ומים כלים". יסוד הפטור הזה הוא משום שבור אין דרכו לילך ולהזיק, וחייב כשבא הניזק אל הבור המזיק. ולפיכך צריך שהניזק יהיה בעל חיים שיכול לבוא אל הבור המזיק. אבל דוממים - כגון כלים מים ותבואה - אינם ראוים לבוא וליפול בעצמם לתוך הבור, ובכן באופן של הגמרא שהבור (השור המת שהוא בתוך המים) בא אל הניזק (המים), הבור פטור, כי חיוב הבור הוא דוקא בדברים שראויים לבא אל המזיק בדוממים.
מאידך בציור של רש"י בבהמה טעונה תבואה שנפלה לתוך הבור יחד עם התבואה, חייב הבור על התבואה. שכן התבואה היתה ראויה להנזק בבור, כי הבהמה והתבואה שעל גבה באו לבור. בכה"ג בור חייב אף על התבואה ועל שאר דברים דוממים, חוץ מעל כלים ממש, דהיינו אם נפלו בהמה וכלים שעל גבה לתוך בור חייב על הבהמה ופטור על הכלים וכפי ששנינו במשנה לקמן (דף נב א)... וחיוב הבור הוא דוקא בדבר שראוי לבוא אליו ולהיות נזוק. אמנם כשדוממים מצויים ע"ג בהמה ראויים הם להיות ניזוקים בבור יחד עם הבהמה, ובאופן כזה חייב הבור גם על התבואה ושאר הדוממים וכנ"ל'.

גזל ונזיקין

הרב אבישי נתן מייטליס

שכנים ושותפים
האם מותר לקטוף מפירות שעברו לחצר שכנו
סיון תשע"ז
יסודות בדיני ממונות
מלגת אברך – תרומה או משכורת
טבת תשע"ז
עסקאות, חוזים והסכמים
תפילה על חשבון זמן עבודה
תמוז תשפ"ג
נושאים נוספים
פרס עבור מידע על נעדר
סיון תשע"ט

גזל ונזיקין

4 דק'
יש שואלים
תשובה מגנבה
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | י' שבט תשס"ח
הלכה פסוקה
בעל דירה ששיפץ את דירתו ופגע בשלד של הבניין
הרב עקיבא כהנא | שבט תשפ"ג
גזל ונזיקין
הכרטיס זוכה בהגרלה או האדם זוכה?
הרב דניאל קירש | סיון תשפ"א
משפטים
פרשת משפטים - הלכות נזיקין
הרב שמואל אליהו | שבט תשס"ט

גזל ונזיקין

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

נוסחי תפילה
ברכות השחר וברכות התורה - עדות המזרח
הסידור המהיר | תשרי תשע"ז
42 דק'
חקת
פרשת חוקת – פיתולים אלוקיים
הרב יצחק חי זאגא | תמוז תשפ"ו
2 דק'
נקודה בהלכה – הרב איתן מינקוב
איך עושים קידוש?
הרב איתן מינקוב | חשוון תשפ"א
עניני ספירת העומר
טז ניסן – החג המוצפן
הרב נתנאל יוסיפון | ניסן תשפ

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב אליעזר מלמד
הרב יעקב שפירא
הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל
הרה"ג דוב ליאור
הרה"ג שלמה פישר זצ"ל
הרב שמואל אליהו
הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל
הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל
הרב שמעון קליין

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו