תאונת רכב אוטונומי – מי משלם הנזק? | הרב אבישי נתן מייטליס | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
הלכה ומנהג
נושאים שונים

קטגוריה משנית

112

23 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

בשנים האחרונות החלו לנוע בכמה כבישים רכבים אוטונומיים כמעט עצמאיים לחלוטין. רכב אוטונומי הוא רכב שמנוהל באופן אוטומטי, באמצעות אלגוריתמים. במקרה הקיצוני, של אוטונמיות מלאה, הנוסע ברכב לא מבצע או מקבל החלטות במהלך הנסיעה והוא אף יכול אפילו לקרוא או לישון במהלך הנסיעה. טכנולוגיה פורצת דרך זו, דורשת דיון מחודש בסוגיית דיני נזיקים הצפויה להגיע לבית הדין. מה יקרה במקרה שבו הרכב יגרום נזק במהלך נסיעה, מי יהיה האחראי לנזק שנגרם כתוצאה מהנסיעה ברכב. כלומר מי הנתבע?
עולה השאלה האם הבעלים של הרכב הינו 'בעל הממון' וחייב לשאת בתשלומי ממונו המזיק? או אולי המהנדס והיצרן חייבים על 'מוצר פגום' שיצא תחת ידם וגרם לנזק, כמי שנתן ביד 'השוטה' (המשתמש הרוכש) אש והלך והזיק, ונצטרך להגדיר שנתן בידו אבוקה בכדי לחייבו.
תרחיש נוסף מאיים ומרחף הינו שבנסיבות מסויימות, האקרים עלולים להשתלט על המערכות במסגרת מתקפת סייבר, ואז ניתן יהיה לייחס את הנזק להם, 'כהוציאוה ליסטים', ואז המהנדס, היצרן, ובעל הרכב לא שותפים ולא פעלו כל נזק.
אפשרות נוספת היא, שגם המהנדס לא שגה בתוכנה והזנת הנתונים המרובים למערכת. אך המערכת המנהלת את הרכב מתבססת על אינטליגנציה המלאכותית (AI), בין השאר לצורך קבלת החלטות בזמן אמת ולתגובה בסביבה משתנה, הסיקה מסקנות שגויות ויצרה את התהליך שהביא לתאונה. וכי אז לא יהיה לנו 'בעל הנזק' ואת מי לחייב על נזקי התאונה וההתרחשות.
בכל המקרים האלה, יש לדון האם הנזק יחשב כמעשה גרמא או כמעשה ישיר. והאם הזיקה בין הנוסע ברכב לתאונה ולהשלכותיה תתרופף במקרים של תאונות של רכבים אוטונומיים, כך שהמיוחס ככהן היושב ברכב ימשיך לישא כפיו הגם שרכבו עשה טעות נוראה שגבתה חיי אדם.
ככלל, כנראה שכניסת רכבים עצמאיים לתנועה חופשית על הכביש כתופעה רחבה תתאפשר רק לאחר בניית כיסוי בטוחי הולם לשלל הנזקים הצפויים. לכן, בעיית הגביה על שיפוי הנזק 'תיפתר'. בכל זאת, הדיון במסגרת זו יתמקד בהגדרה מיהו 'בעל הנזק' במקרה של נסיעה ברכבים אלו הן לדיני יורה-דיעה הכרוכים בכך והן בדיני חושן-משפט.
תשובה
נחלק את התשובה לשלוש אפשרויות.
א. רכב אוטונומי משולב, המצריך בקרת נהג, היכול להתערב בעת הצורך: במקרה זה האחראי על הבקרה, בין אם הוא ברכב בין אם הוא שולט בכך מרחוק, הוא האחראי על הנזק 'ויאחזנה בזנבה וילך' (עפ"י ב"ק יט:).
ב. רכב אוטונומי בדרגה מלאה הנמצא בתהליך ניסיוני: במקרה זה קשה לראות בנזק כאונס. המפעיל רכב זה הינו כבעל שור המועד וחייב על נזקיו. יותר מכך, אינני סבור שמותר להפעיל רכב כזה ללא בקרה, כשם שאסור לגדל כלב רע ללא שמירה וכשם שאסור להשתמש בסולם רעוע, גם אם הסיכוי לנזק ולתאונה אינו שכיח.
ג. רכב אוטונומי מלא, שעבר את כל המבחנים הדרושים וקיבל תו תקן ורישיון, הפועל כך שהנוסע אינו מודע למתרחש בנסיעה: במקרה זה, לא ניתן לחייב אף אחד מהאחראים הפוטנציאליים - המהנדס, הייצרן, היבואן, או בעל הרכב עצמו ואף לא את יושבי הרכב. לכן, מוטב שהקהל יתקן תקנה שיש להסדיר ביטוח הולם בעת רכישת רכב זה, בכדי שלא יווצרו נזקים ועלויות גבוהות שלרבים מישראל אין יכולות לשקם עצמם באם יפגעו.

נמוקי הדין
רף סטנדרט הבטיחות הנדרש במכוניות העצמאיות
בפתח הדברים נחדד שישנה מחוייבות להעמיד רף בטיחות גבוה במרחב הציבורי, ולכן על החברות להעמיד מערכת שתהיה בטוחה ומוגנת מתאונות ונזק מוחלט, ואסור לרשויות לאפשר כניסת רכבים לתנועה ללא תקן מחמיר שבו ווידאו שאין צד רחוק של נזק, ולא קיימת אופציה ל'דלא מעלי' לפרוץ את המערכת ולשלוט בה ולגרום לנזק.
המשנה בב"ב בדף ס. אמרה: 'אין עושין חלל תחת רה"ר בורות שיחין ומערות, ר"א מתיר כדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים'. כלומר הגם שאיפשרו לחפור תחת רשות פרטית אבל ברשות הרבים דרשו שלא יהיה מקום זמין לנזק, וכך הגמ' שם בארה בטעם דעת רבנן: 'ורבנן, זימנין דמפחית ולאו אדעתיה'. הרי שנחלקו האם בכלל מותר להעמיד ברה"ר מכשילה שעשויה להתפתח ולהתרחש.
שיטת רבנן תמוהה וטעונה ביאור, הלא התירה תורה לחפור בור ולכסותו כראוי, ומדוע אסרו רבנן לחפור תחת רה"ר באופן גורף ולא התירו עם תנאים מחמירים של הכיסוי.
ויתירה מכך, הקשה הג"ר יעקב אריאל שליט"א מהגמ' בב"ק בדף נב. שאם כיסה בכיסוי הראוי לשוורים ולא לגמלים שאינם שכיחים, פטור על הבור. ומדוע לא נימא לרבנן שכיון שחפר שלא ברשות הינו פושע מעיקרא על עצם החפירה?
ועוד הקשה מהירושלמי בריש ביכורים שדנו אם ניתן להביא ולקרוא ולומר 'אדמתך' על פירות שגדלו בחלל שיצר תחת רשות הרבים: 'אמר רבי אימי אתיא דרבי יודה כרבי ליעזר. דתנינן תמן אין עושים חלל תחת רשות הרבים בורות שיחין ומערות, רבי ליעזר מתיר כדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים. כמה דרבי ליעזר אמר תמן תחת רשות הרבים שלו כך רבי יהודה אמר הכא תחת רשות הרבים שלו. רבי שמואל בר רב יצחק בעי אין כרבי ליעזר יביא ויקרא. אמר רבי יוסי מיסבר סבר רבי שמואל בר רב יצחק שרבי ליעזר מתיר לעשות כן והן שלו לעולם? אלא רבי ליעזר מתיר לעשות כן, וכל הקודם בהן זכה'. נמצא שר"א מודה שהחפירה תחת רה"ר אינה רשותו, ואפ"ה ניתן לומר על פירות אלו 'אדמתך', כיון שמותר לחפור תחת רה"ר באופן שעגלה טעונה עוברת שם. וק' דאם אין זו רשותו, מדוע התירו לו לחפור ולהזיק לרשות הרבים.
מעמדה של 'רשות רבים' תלוי בחקירה שמצויה גם בדבר אברהם בסי' א ענף ו: 'אם רה"ר היא כהפקר או קנויה לכל בני המדינה, פלוגתא דרבוותא היא'. כלומר, הכל יכולים לעשות כאוות נפשם במרחב זה ובכלל זה 'להשתלט' על מתחם ומרחב בזמן שמשתמשים בו, ורק 'תקנות הציבור' מדרבנן אוסרות להזיקה. או שהמרחב הציבורי שייך לכולם והכל שותפים בו ומחוייבים לנהוג במקום כחצר השותפים ובזהירות המתאימה. וראה בתוס' יו"ט בריש ערלה שלכל אחד יש חלק ברה"ר. אך בשו"ת דברי חיים חו"מ ח"ב סי' יג כתב כי קניין הרבים הוא רק קניין פירות ואין גוף הקרקע קנויה לרבים, וכי רה"ר קנויה לרבים לפירותיה ואינה הפקר. לחקירה זו השלכות רבות לכל ארבעת חלקי שו"ע אם כי וודאי שונה בהגדרתה מרשות השותפים, שכן לגבי חמץ בפסח אסור להשאירו בחצר השותפים אך מותר להניחו ברה"ר, מג"א בסי' תמו סק"ז. המתייאש מממון המצוי ברשותו וברשות השותפים אינו יאוש, ואילו שאבד ברה"ר הוי יאוש. שן ורגל חייבים ברשות השותפים ולא ברה"ר. נטילת סכך מרשות הרבים. חיוב להפקיר הגידולים בשמיטה. בשו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' קיא דן לגבי חיוב בתרו"מ. בניית סוכה ברה"ר כפי שאיתא בנחמיה פ"ח שבנו סוכות במקדש שהינו רה"ר כפי שדנו הפרמ"ג באשל אברהם בסי' תרלז ודברי מלכיאל ח"ג סי' ל. אך ודאי שישנו איסור להזיק לרה"ר, למשנה למלך בהל' רוצח פ"ב ה"ב הוא איסור דרבנן ואילו באוצר מפרשי התלמוד בב"ק בדף נב. הביא חולקים שסברי שאיסור תורה הוא. וראה בהר צבי בב"ק בדף ו:.
מו"ר הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל היה נוהג לומר שלכל יחיד ישנה זכות ובעלות כללית ברשות הרבים, אך אין לו יכולת ממונית לממשה. כלומר יש לכל אחד זכות ממונית בכל, מבלי לגרע מהזכות הממונית של מישהו אחר מהציבור, ולכן לא ניתן לקנות בקניין ד' אמות ברה"ר. לדבריו, ודאי אסור להזיק ולגרום נזק והפסד ממוני לרבים.
ובאר הר"י אריאל עפ"י תשובת הרשב"א בסי' רצב שהביא הב"י בסי' תיז שהציבור קובע את רמת הבטיחות והנורמה שמבקש להעמיד: 'שורת הדין מדין הגמרא כל שבא לעשות חלל תחת רשות הרבים אף על פי שראו רבים ושתקו אין זו מחילה המועלת... ואף על פי שאיפשר לומר שכל חלל ישן שהוא ברשות הרבים הרבים מחלו עליו במעמד אנשי העיר, שאנשי העיר יכולים למחול בפירוש ואין עוברי דרכים יוצאי ובאי שער עירם יכולים לעכב, שהדבר ידוע שאנשי העיר יכולין לפרוץ דרכים ולגדור אחרים, וכל מה שאנשי העיר רוצים לעשות בעירם עושים. ואף כאן איפשר שמחלו במעמדם ונתרצו בכך... אלמא אם מחלו בפירוש מחילתם מחילה... ומיהו עכשיו נהגו בכל המקומות ובכל הערים לעשות לעולם כל ביבין שבעיר חלולות תחת קרקע רשות הרבים לקלח שם מימי גשמים וכל מימי תשמישי בעלי בתים ומכסים אותם ואין אדם נמנע בכך, וכן עושים ברוב המקומות בורות למגורות התבואות ברשות הרבים וכבר הורגלו הכל בכך... וזיזין וגזוזטראות הא מפקי כולהו לכתחלה על דרך הרבים ואינם נמנעים. ועוד שעל דעת כן מסר להם המלך את הרשות ואפילו מן הסתם, כל שכן כשנתן המלך או אדוני הארץ רשות בפירוש לזה לעשות, שהדבר ידוע שהדרכים עם היותם מסורים לרבים של אדוני הארץ הם, והם רשאים לסתום דרכים ולפתוח במקום אחר ולהעמיד דלתות על ראש כל דרך. לפי שהדרכים שלהם הם, והרי הם ככונס לתוך שלו על דעת שיוציא זיזין וגזוזטראות או יעשה מחילות לכשירצה עכ"ל'.
החלטת טובי העיר, הקהל וציבור קובעת את הסטנדרט שיש להעמיד במרחב הציבורי בהגנתם ומניעתם מנזק, ובכלל זה רמת הבטיחות של הרכבים העצמאיים. וכל רכב שעומד בתקן הנדרש ובעל רישיון מותר להפעיל ברה"ר חרף היותו חפירה תחת רה"ר, שכן הינו מאובטח והפעלתו מוסכמת על הציבור.
נעבור לבחון את מידת האחריות של הצדדים בנזקים שיווצרו.
דין המהנדס והייצרן
מקח טעות
רכב אטונומי שבו ליקויים בטיחותיים הינו מוצר פגום, ויש לבחון כל פגם ותקלה ומקרה לגופו האם הוא בר תיקון וטיפול או שניתן לבטל המקח לעולם כפי שפסק הרמב"ם בהלכות מכירה פט"ו ה"ו והשו"ע בסי' רלב סעי' ז: 'כל הלוקח סתם, אינו לוקח אלא הדבר שלם מכל מום'. הרב המגיד שם כתב שלמד כן ק"ו מאונאה. ובגר"א שם סק"ה כתב שלמד כן מסוגיא דכתובות בדף עב: האומרת שהכונס אשה סתם, דעתו שלא יהיו לה מומין, ואם היו בה מומין הקידושין בטלים. מום מוגדר, עפ"י המקובל בדעת הרווחת בציבור מה מוגדר מום משמעותי.
הרמב"ם שם ה"ב והשו"ע שם סעי' ג פסקו שאם נמצא מום במקח, יכול להחזירו למוכר ולקבל את הדמים שנתן גם כעבור שנים רבות, באם לא עשה בו שימוש: 'המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלים, ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח, מחזירו אפי' לאחר כמה שנים, שזה מקח טעות הוא, והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום. אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום, ה"ז מחל ואינו יכול להחזיר'. וברור שאם הוגדר הרכב כנסיוני והבאג לא חרג מה שהובטח, שלא תהיה עילה לביטול המקח.
שמעינן מדין זה, שאין המובן בדין מקח טעות שלא היה כאן מקח כלל, דאל"כ לא היה תועלת במצב שמתרצה למקח לאחר מכן, שהרי לא היה מעשה קנין. אלא פירושו שהיה כאן מקח, רק שיש זכות ללוקח המוצא מום במקח – לבטלו. ונחלקו האחרונים בטעם דין ביטול המקח;
א. רעק"א בתשובה מה"ת סי' נא כתב שחזרה ממקח טעות הינה מכח תורת תנאים. שכל הקונה מקח הרי הוא כמתנה שאם יהיה בו מום יוכל לבטל מקח זה. ודן אם גם בחופה אמרינן דיני מקח טעות, שהרי חופה ליתא בדיני שליחות וליתנהו בתנאים, ואם דין מקח טעות נשען על דיני תנאים, לא יהא דין מקח טעות בהך. וראה בר"ן על הרי"ף כתובות בדף לג:.
ב. החזו"א באהע"ז סי' נו סק"ט סבר שהיכולת לחזור מהמקח הינה מדיני המקח, ולא מכח תנאי המקח. לדבריו, היכולת להשיב מקח טעות, הינה יסוד בדיני מקח וממכר.
הרי לן שכל שמצא לוקח מום במוצר אותו רכש, הינו רשאי להשיבו גם לאחר זמן רב, ולקבל את הדמים ששילם, אא"כ השתמש במקח ולא תבע להחזירו, שאז אמרינן שמחל על המום.
זאת למדו מהסוגיא בכתובות בדף עה: האומרת שהכונס אישה שיש עליה מומין: 'חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו והאי ידע ונתפייס הוא'. הרי גם שהיה מקח טעות, אם נשתמש בו לאחר ידיעת המום אמרינן דנתרצה. הפת"ש שם סק"ב כתב שדין זה אמור אף בעם הארץ שאינו יודע מכך שבשימוש נחשב כמחילה ושאסור להשתמש בשל חברו, דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין והשוו מידותיהם. ברם במקרה שהפגם לא היה ניכר בשימוש שוטף והתגלה לאחר זמן, לא יהא נכון לראות בשימוש של הקונה כמחילה על המומים שלא ידע מהם. ולכן, אף שנסע עם הרכב נסיעות רבות, אם התגלתה תקלת יצרן ומערכת – המקח חוזר בניכוי הנאת השימוש שנהנה עד כה, אא"כ התקלה ניתנת לתיקון (בהתאם לדיני מום במקח).
אולם אין בדין מקח טעות כדי לחייב את המוכר על נזקים שנסבו במוצר הפגום.
המהנדס לא העמיד נזק שלהבת
נראה שיש לפטור את המהנדס והיצרן מנזקי הרכב שנפלו בו תקלות ובאגים שגרמו לתאונות, ואין לראות בהם כמי שנתנו ביד הנהג שלהבת המזיקה (שאם הניחם ביד חש"ו חייב). שכן שלהבת ו'גווזא סלתא שרגא' הינם אש המזיקה כעת שמפזרה ע"י המחזיק התמים. ברם להניח ביד התמים אקדח או מטוס – אין בכך מעשה היזק אא"כ הפעיל אותו, ואינו ככלב שנטל חררה והדליק הגדיש, ואין מקום לחייבו מדין זה חרף הרשלנות האדירה שבמעשהו (אומנם יש בראשונים ביאור, שפטור על גחלת משום שאף בחש"ו ישנה שמירה פחותה, הרי לן שהיכא שאין בידי המחזיק אפשרות לשמור כלל, יש לחייב אף על מסירת גחלת. וכן היה לכאו' נכון לדמות את מסירת הרכב עם מערכת פגומה בידי הלקוח). ומסתבר שנסיבות הכשלים והפגמים יעידו על ה'טעות' במקח, האם החיישנים לא פעלו כנדרש ומערכת הניווט שגתה, או שמא המערכת לא 'השכילה' ופותחה די הצורך בהתמודדות בתנועה צפופה ובתרבויות נהיגה ותנועה פרועה והתפרצויות למסלול הנסיעה.
פטור תשלומין מנזק שאינו שכיח
מסופקני אם בכלל ניתן לחייב על ליקוי שאינו שכיח. הגמ' אומרת שאם היה הכיסוי של הבור עמיד לעמידת השורים פטור מתשלום נזק אף שאינו עמיד לגמלים, כיון דגמלים לא שכיחא, וכן נפסק בשו"ע תיח סעי' כג. הרי שאין דרישה להגן מפני אירוע לא שכיח – בכדי לפטור מתשלומי הנזק. פשיטא לי, שמחוייבים למנוע פגיעה בגוף ובוודאי בנפש ולמנוע אף אירוע נדיר ביותר שעולה על הדעת, אך אחריות תשלומי נזקין אין כששמר מפני השכיח בלבד (וברה"ר רק עפ"י רישיון, כפי שהארכנו בפתיחה).
אינו 'ברי היזקא'
קשה לומר שיש הכא 'ברי היזקא' ולומר שמסר מעשה היזק וודאי כפי שהגדיר התוס' בב"ק בדף כב: בד"ה 'חציו', כיון שהרכב עם המערכות שבו וודאי עברו בדיקות ונסיונות רבים, ואין בפנינו חפצא של היזק, הגם שמצויה בו תקלה שיצרה תאונה ותוצאות קשות.
אין 'לפני עיור' כשמכשיל שוגג
גם על דין לפני עיור יהיה קשה לחייבו, כיון שהיצרן והמהנדס לא היו מודעים לתקלה ולפגם, ולא התכוונו להכשיל את הלקוח, והחינוך במצוה רלב כתב: 'עובר עליה והשיא את חבירו לדעת עצה שאינה הוגנת לו, או סייע אותו בדבר עבירה'. והדברים ארוכים אם יש לפני עיור שהמכשיל שוגג. וראה שדי חמד מע' ו כלל כו ובית שערים יו"ד סי' יז אם לא ידע שיין אסור לנזיר או שהמיץ הינו יין, אם עובר על לפני עיור (הנה הכתוב אומר למשיא עיצה לחבירו, ויראת מאלוקיך, שהדבר מסור ללב אם כיון לטובת המקשיב לו. הרי שאם שגג בעיצתו אינו עובר אף שמתברר שהיתה לרועץ).
דינו של היבואן - המוכר
דין מקח טעות וחזרת מעות של המתווך
בבואנו לדון בדיני מקח טעות והאם חוזר, יש לבחון את מידת חיובו של היבואן המוכר את הרכב שבו התגלה הפגם, האם מחוייב באחריות ובהשבת דמי המקח, כאשר בפיו טענה שיש בה הרבה מההיגיון, שלא מודע כלל למצבו של הרכב מעבר לפרטים שנאמרו לו מפי היצרן. ויש לדמות דינו לדין ספסירא.
הגמ' בב"מ בדף מב: הביאה מעשה שהסרסור לא ידע מטיב הבהמות שהינו מוכר, ודנה במעמדו: 'ההוא אפוטרופא דיתמי דזבן להו תורא ליתמי, ומסריה לבקרא, לא הוו ליה ככי ושיני למיכל, ומית. אמר רמי בר חמא היכי נדיינו דייני להאי דינא.... מריה דתורא קטעין, איבעי ליה לאודוען. מאי מודעינן ליה, מידע ידע דמקח טעות הוי. בספסירא דזבן מהכא ומזבין להכא. הלכך, מישתבע איהו דלא הוה ידע, ומשלם בקרא דמי בשר בזול'. ונחלקו הראשונים בביאור מסקנת הסוגיא;
א. רש"י, הרא"ש והטור הבינו שלפי מסקנת הסוגיא, הספסירא הפסיד את מעות המקח, והוא זה שדן עם הבקרא שטוען כנגדו שהיה לו להודיעו על המום שבמקח.
ב. הר"ח פירש שהספסירא פטור. והיינו, שהגמ' אמרה 'דליכא פסידא דיתמי, דאשכחוהו למריה דתורא ושקול יתמי זוזי', לא ביקשה לומר שהוא אכן ישלם ליתמי, אלא אמרה שהמוכר קיים ומצוי ואפשר לדון עמו ואין כאן פסידת היתומים. וכשמתברר שהוא ספסירא, אין עליו טענה, והרי הוא פטור. וכן פסק הרמב"ם בהל' מכירה טז, יא, ונלאו עליו הכל, שבגמ' הטילו אחריות וחיוב על הספסר והרמב"ם פטרו מכל וכל.
השו"ע בסי' רלב סעי' יח פסק כדברי הרמב"ם והר"ח וחייב את בעל הבית להחזיר דמים פרט למצב שהמוכר היה ספסר: 'המוכר דבר שיש בו מום שאינו נראה, ואבד המקח מחמת אותו המום, הרי זה מחזיר את הדמים. כיצד, המוכר לחבירו שור שאין לו טוחנות (פי' שיניים) והניחו הלוקח עם הבקר שלו והיה מניח המאכל לפני כולם ואוכלים, ולא היה יודע שזה אינו אוכל עד שמת ברעב, הרי זה מחזיר לו את הנבילה ויחזיר את הדמים... ואם היה המוכר ספסר.... ולא ידע במום זה, הרי הספסר נשבע שבועת היסת שלא ידע במום זה, ויפטר. מפני שהיה על הלוקח לבדוק השור בפני עצמו ולהחזירו לו קודם שימות, ויהיה הספסר מחזירו על הלוקח הראשון, והואיל ולא עשה כן הוא הפסיד על עצמו'.
הרמ"א מנגד פסק להלכה כשיטת רש"י והרא"ש שאין חילוק בין ספסר לבעה"ב, וחייב לשלם ללוקח חרף אי ידיעתו מהמום: 'הגה: ויש חולקין וסבירא להו דאפילו הסרסור צריך לשלם, דאף על גב דהוא נתאנה אין לו להונות אחרים... וכן נראה לי עיקר'.
הנתיה"מ בביאורים בסק"ו בתחילה הבין שיסוד המחלוקת של הראשונים הינה בגדר מעמדו וחיובו של הלוקח. שרש"י ושאר הראשונים סברי שהלוקח הינו שומר חינם, ופטור מאחריות המקח. ואילו הרמב"ם סבר שדינו של הלוקח כדין שומר שכר, הרי הוא חייב בנזק הנגרם לשור ע"י חוסר זהירותו. לפי הבנה זו, בעה"ב המוכר הפסיד עצמו בכך שפשע ולא הודיע ללוקח על המום ועל כן חייב להחזיר דמיו, אף שהלוקח מוגדר ש"ש.
אלא שהנתיה"מ שם סק"ז נתקשה, שאם איתא לרמב"ם שהלוקח נחשב לשומר שכר, אמאי הינו חייב באחריות כל דמי השור, ולא רק בדמי שווי השור הפחותים מחמת מום. מתוך כך הנתיה"מ חזר בו ובאר שהספסר הקונה מזה ומוכר לזה בלא בדיקה קודמת, נחשב כמי שאומר ללוקח: 'זיל עיין ביה אי אית ליה ככי, ועלך קא סמיכנא', כלומר על הלוקח לבדוק אם יש לו כיכי ושיני ואת טיב המוצר. ועל כן יש לחייב את הלוקח מדין מזיק, ומאחר ולא הודיע לספסר שניזק מכך שלא יכול להחזיר את הבהמה למוכר לו אותה, הלוקח נושא בכל נזקו.
האבן האזל בהל' מכירה טז, יא כתב דטעם הרמב"ם בפטור הספסרא מאחריות המקח אינו משום שהלוקח הינו שומר. אלא טעם הדין הוא משום דכך הם דיני המקח, שכל שהמוכר מודע למום והלוקח לא ידע מהמום, אחריות המקח על המוכר. וכל שהמוכר לא ידע מהמום כגון שהוא ספסרא והלוקח יכל לבדוק את המום כי הכא, אחריות המקח על הלוקח, ולא יוכל לבטל את המקח אלא ע"י החזרתו לידי המוכר: 'אבל אם המוכר לא ידע, וע"י זה שהיה אצל הלוקח נאבד המקח אפי' אם לא פשע מ"מ על דעת זה מכר לו המוכר וקבל המעות שאם ימצא איזה טעות או מום שיחזיר הלוקח מקחו ואז יחזיר לו הדמים, ובעיקר מה שכתבתי דלא מחמת דין שמירה מחייבינן להלוקח כשנגנב או נאבד המקח... אלא דמעיקר דין המכר כן הוא שכשאינו מחזיר המקח אינו מחזיר לו הדמים, ולשון הפסיד על עצמו עוד מדוייק יותר'. כדבריו, מבואר גם בסמ"ע שם ס"ק מד: 'כמו הלוקח שאמרינן בו שה"ל לבדוק במקחו ולהחזירו לסרסור'.
בדיננו, אכן יש לדון בדינו של היבואן לשיטות השונות, האם להטיל עליו אחריות, או אדרבה פטור הוא משום שהאחריות מושתת על הלוקח. אך נראה שלמעשה, בחוזה המכירה עם חברות יבואן הם נוטלים על עצמם אחריות, ולפחות הם מתחייבות להתמצע ולהסדיר את התקלות באם ימצאו, כך שניתן לתבוע אותם על מקח טעות, אך לא על אחריות לנזקין שארעו בשל ליקויים בנסיעה ברכב זה.
האם המוכר שותף לנזק
הקונה סבר שמערכת הרכב שעברה את הבחינות המחמירות של הבטיחות הינה בטוחה מאוד, והפעיל רכב הנחשב כ'שמור', והתברר לו שאינו עומד ברף הבטיחות שהובטח לו ואינו שמור כפי שסבר.
הגמ' בב"ק בדף מ. שאלה מי המחויב על נזקי שור שנמכר בחזקת תם ונמצא מועד, והגמ' מחלקת את האחריות בין הצדדים. את עלות הנזק כפי שנטל על עצמו לשומרו כשור תם יתחייב השואל, והחיוב היתר מכך יתחייב המשאיל שכן לא מסר שמירת ה'מועד' לקונה: 'ת"ר שאלו בחזקת תם ונמצא מועד, בעלים משלמין חצי נזק ושואל משלם חצי נזק... אמר מר שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמין חצי נזק ושואל חצי נזק, ואמאי, לימא ליה תורא שאילי, אריא לא שאילי. אמר רב, הכא במאי עסקינן שהכיר בו שהוא נגחן. ונימא ליה תם שאילי מועד לא שאילי, משום דא"ל סוף סוף אי תם הוה פלגא נזקא בעית שלומי, השתא נמי זיל שלים פלגא נזקא. ונימא ליה אי תם הוה משתלם מגופו...'. הרי שהבינה הגמ' שמטילין את תשלומי הנזק על הבעלים רק כפי שנטל וקיבל עצמו לשמור, ואת יתרת התשלומים וחובת השמירה נותרת ביד המשאיל ובנידון שלנו, היבואן המוכר (וכיון שטוען שא"י דבר מאיכות המערכת בהיותו ספסר ומתווך, הוא מבקש שהיצרן יטול אחריות על המועד שלפנינו).
דינו ואחריותו של בעל הרכב
יש לדון מה מידת חיובו של בעל הרכב, האם מחוייב בהיותו בעל הממון.
ניתי ונחזה כיצד נגדיר את הנזק של רכב זה. הלא הנזק אינו בגדר שן ורגל אף שיש רשות ורישיון לילך שם, שכן אינו מצוי (התנועה ונסיעה אומנם מצויה, אך הנזק והתאונות כנראה שלא יהיו מצויות. ואכן יש לעיין בדבר מה מצוי ורגיל) ואינו בו רוח חיים ואין הנאה להיזקן. גם אינו קרן שהזיק באופן משונה. גם לא נכון להגדירו כ'אש' שכח אחר מעורב בו, כיון שכח התנועה אינו כח פיסקאלי 'אחר' חיצוני, אלא מגולם וצבור בקרבו של מערכת הרכב. ומהאי טעמא צ"ע אם שייך לומר שהוי כאסו"מ שנפלו ע"י רוח מצויה.
האם בעל הרכב חייב מדין 'בור' אם נתקלו בו
האם הרכב נעמד ונעשה בור, שנתקלו בו 1 . לכאורה חייב מטעם זה על נזקי אדם ולא על כלים. כיון שממונו נמצא במקום שנתקלים בו כ'שילדא' וללא התראה. ואין לומר, כי כח אחר הניחו ברה"ר כמי שהניחו אסו"מ בראש גגו ורוח שאינה מצויה הניחה הבור במקום נזק, ואינו כדליל הנלקח ע"י תרנגול לרה"ר. שכן לא 'כח אחר' הביאו לאמצע הכביש, ואינו דליל שהביא 'תרנגול' חיצוני, אלא הרכב הגיע למקום עפ"י הנחיית ובקשת מפעילו. ומי שהעמידו שם, מעמיד בור ברה"ר, והו"ל להתריע לאחרים כפי שהביאה הגמ' בב"ק בב"ק בדף לא. ונפסק והשו"ע בסי' שעט סעי' א. ואף שניסה להזיז הרכב משם, והמערכת לא הגיבה לו, מ"מ הינו יוצר הבור וחייב עליו.
אם יש חיוב בדיני שמים בנזק בור
אף על נזקי כלים יש לדון עפ"י חקירת האחרונים באם יש חיוב בדיני שמים לבעל הבור, על נזקי כלים שניזוקו בו.
הברכת שמואל בב"ק סי' ב סק"א סבר שבור חייב על הכלים בדיני שמים, מכח הדין שעובר על איסור בעצם עשיית הבור: 'דכמו דחזינן בדין אדם המזיק דאף באופן דליכא חיוב תשלומין מ"מ איסורא הוי... ונראה דגם נזיקין דממונו דבשאר אבות נזיקין ג"כ לא רק לענין חיוב בידי אדם נאמרה הפרשה דממונו דחייב בתשלומין ע"י דשמירתן עליך, אלא גם דיש בכלל הפרשה דע"י מעשה ממונו דשמירתן עליו חשיב גם מזיק ונענש בידי שמים. וע"כ נראה דאף דהתורה פטרה טמון באש מ"מ היינו רק לענין תשלומין אבל מ"מ איכא איסור בד"ש'. והביא שם בסק"ב בשם הגר"ח שבכך שעבר על ציווי תורה 'ולא ישמרנו', ולכן הוי איסור ועונש וחייב לצאת ידי שמים. וכן סבר בדין אב נזיקין דבור: 'הביא הגאון ר' בצלאל נ"י ראי' דאיכא איסור בור לענין כלים ממתני' דהבית והעלי' (ב"מ דף קי"ז:) מי שהי' כותלו סמוך לגינת חברו ונפל וא"ל פנה אבניך, מבואר דב"ד כופין לסלק האבנים מגינת חבירו... ואע"ג דבור פטור על הכלים, ובע"כ משום דאיכא איסור לכתחילה וע"כ כופין ב"ד לסלק את הבור שלא יזיקו את הקרקע'.
וסבר שדווקא על נזק שן ורגל אין לחייב אף בדיני שמים כיון שעשה בהיתר גמור, שכן ניתן לאפשר לבהמותיו להלך ברשות הרבים 'ואינו בכלל שמירתו עליך, וע"כ גם איסור ליכא', ממילא אין לחייבו אם הזיקו, משא"כ היכא שעשה איסור כבור ואש.
כן סבר האמרי בינה בהל' פסח סי' ה בד"ה 'ויש מקום' שיש לחייב כל היכא שעשה המזיק איסור: 'ויש מקום לומר דהנך דמיעטה התורה מדין שמירה דאף אם פטור אף מפשיעה, מ"מ בדיני שמים חייב לשלם'. ולמד מכך לגבי פטורי התורה שמיעטה מחיוב לעניין תשלומים, כטמון באש ובכלים בבור שחייב לצאת ידי שמים.
אך מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל בשיעור בישיבה מאן בחידוש זה של רבי ברוך בער, ובמשוואה שכל היכא שעשה איסור ישנו אף חיוב בדיני שמים, וכך נדפס בספרו שערי שאול עמ' כו: 'ולא אשכחן בשום מקום רמז לחידוש זה, שבטמון באש וכיו"ב יש חיוב לדיני שמים'.
וכן החזו"א בב"ק סי' ב סק"ז נקט שכל היכא שפטרה התורה מנזק כמו טמון באש או בבור על הכלים, פטור אף מדיני שמים. כלומר, שהתורה הגדירה שאינו חייב בנזק כלל. ולכן דווקא היכא שכיסה חפץ של חברו כאשר האש התקרבה, נעשה החפץ טמון ובכך המזיק נפטר מחיוב ע"כ, הוא חייב לצאת ידי שמים. אך כשהזיק כלים טמונים באש יהיה פטור אף מלצאת ידי שמים, כיוון שהתורה פטרתו מכך: 'ואפשר דהיכי דחייבה התורה לשלם ופטרה בדבר מן הדברים כמו טמון באש וכלים בבור פטר גם בידי שמים'. וסיים בצ"ע.
כן סבר גם במנחת שלמה בב"ק בסי' כט אות ד שכל שפטרה התורה הינו פטור גם מלצאת ידי שמים. מלבד היכא שעשה במכוון בכוונה להפטר, וע"כ אם אדם הניח פירות של אדם אחר ברשות הרבים כדי שבהמת חברו תאכלם, ובעליו יהיו פטורים, הוא יתחייב. אך בנידון שלנו ברור שאין כוונתו של בעל הרכב להיזק ואין לחייבו ביד"ש.
מלבד החיוב לצאת ידי שמים, יש לבחון דין זה לאור שיטת הירושלמי, המובאת בתוס' בב״ק בדף ג. בד״ה 'לא עשרה כתיב' שהלימוד 'חמור ולא כלים', נסוב רק על 'בור למיתה', אבל 'בור לניזקין' חייב גם על נזקי רכוש. אלא שהראשונים כתבו שהבבלי חולק על הירושלמי. וז״ל הרשב״א בב"ק בדף ג.: 'ואע״ג דמשמע דפליג אגמרין בחיוב הכלים. דאלו בגמרין פטר את הכלים בכל בור כדאיתא בהדיא בפרק המניח בכולם אני קורא שור ולא אדם חמור ולא כלים, והני מילי לענין מיתה אבל לנזקין אדם חייב וכלים פטורין'.
דינא דגרמי בשוגג ואנוס
אם הרכב האוטונומי לא היה סטטי אלא הזיק תוך כדי נסיעתו, יש לדמותו למעשה גרמא או גרמי להזיק, ולא לכוחו ולחיציו, שהרי אין כוחו הישיר מעורב בנזק, אלא בכח שני ובגרמי.
הגמ' בב"ק בדף ק. הביאה את דעת רבי מאיר בתוספתא בכלאים ג, ב: 'מחיצת הכרם שנפרצה - אומר לו גדור, נפרצה - אומר לו גדור, נתייאש ממנה ולא גדרה - ה"ז קידש וחייב באחריותו'. כן מצאנו מחלוקת בכתובות בדף פו. בענין מוחל ושורף שטרו של חבירו, שאומרת הגמ' שיש מי שדן דינא דגרמי ומחייב ויש מי שלא דן דינא דגרמי. וכן בדין המראה דינר לשולחני. התוס' שם בב"ק ק. בד"ה 'מחיצת' הביאו שיש חולקים על כך ופוטרים גם בהכי. ברור כי השיטה הפוטרת בדינא דגרמי, לא ראתה כל הבדל בין גרמא לגרמי, ברם לשיטת רבי מאיר, צריך לבאר מהו ההבדל בין הדינים, ומה גרם לחייב בדינא דגרמי.
בביאור נקודת ההבדל בין דין גרמא לדינא דגרמי, נחלקו הראשונים;
ר"י בתוס' בב"ק בדף כו. בד"ה 'קדם' והרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי כתבו שחייב בגרמי כיוון שהאדם עושה בעצמו את ההיזק, ואינו תלוי בדעת אחרים, לעומת גרמא שפטור, משום שאינו עושה בעצמו את ההיזק.
התוס' בתירוץ נוסף שם ובב"ב בדף כב: ד"ה 'זאת' והרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי סברו שהחילוק בין גרמא לגרמי הוא מיידיות הנזק, והוודאות שיווצר הנזק – 'ברי היזיקא', ופטרו בגרמא משום שהנזק לא נעשה מיד, וכן לא בהכרח שייווצר הנזק. אך התוס' לא הצריך שיהיה מעשה ההיזק בגוף הממון.
הרשב"א בב"ק בדף כו: מבאר שצריך שיהיה המעשה בגוף הממון ומיד, אך לא הצריך שיהיה 'ברי היזיקא'.
הרא"ש בב"ב פ"ב בסי' יז כלל את כל הגדרים הללו, והצריך שהוא בעצמו יעשה ההיזק ולא תלוי באחרים, שיהא הנזק מיידית, שיהא 'ברי היזיקא' ויעשה הנזק בגוף הממון.
הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק פ"ז ה"ז לא חילק בין גרמי וגרמא, למדו מכך הסמ"ע בסי' שפו סק"א והש"ך שם סק"ד ובסי' תיח סק"ד שלדעתו כל היכא שהתכוון להזיק, חייב. ולדברים אלו, הפטור בגרמא, הוא רק לדעת חכמים ואנן כר"מ. כן מדוייק גם ברמב"ם בהלכות שכירות פ"ב ה"ג שפסק שאם פשע השומר בעבדים וכדו' חייב לשלם, שכל פושע מזיק הוא, והמשובב בסי' צה בהגהה הגדיר שחייב מדיני מזיק. כן כתב להדיא הרמב"ם בתשובתו לחכמי לוניל המובאת במגדל עוז בהלכות נזקי ממון פ"ד ה"ב בביאור דין שפרצו ליסטים ולא הוציאוה, שהינם פטורים על שהזיקה, לעומת הפורץ גדר בפני בהמת חבירו שחייב על נזקיה, שהפורץ גדר רצה שתצא ותזיק, והליסטים הפורצים לא ביקשו והתכוונו לכך. וכן בארו המאירי בב"ק בדף נה: והגר"א בסי' שצו סק"ג ובסי' תיח ס"ק יט שכל שהתכוון להזיק חייב אף בגרמא.
הע"ש הובא בסמ"ע בסי' שפו סק"א הגדיר כי בגרמא נעשה ההיזק ברפיון, ובגרמי נעשה בחוזק. והסמ"ע חלק וסבר שבגרמי נעשה ההיזק ע"י האדם המזיק, לעומת גרמא שהנזק אינו ישיר ממנו.
נחלקו ראשונים בגדר החיוב בדינא דגרמי, האם הינו מהתורה או מדרבנן.
א. הרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי והמגיד משנה בהלכות חובל ומזיק ריש פ"ח סברו שהחיוב הוא מדינא דאורייתא. להבנה זו, יש להבחין בין גרמא הנעשה באופן עקיף לבין גרמי שנעשה הנזק באופן ישיר, יתבאר לקמן.
ב. הריצב"א בתוס' בב"ב בדף כב: בד"ה 'זאת' ר"ת בתוס' בבא קמא נד. ד"ה 'חמור' והמרדכי רמז קיט סברו שגרמי חייב רק מקנס דרבנן ואינו חיוב מדינא. ולהבדיל מגרמא, ראו חכמים לנכון לקנוס רק בדינא דגרמי: 'לכך כל היזק המצוי ורגיל לבא קנסו חכמים, וטעם דקנסו שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחבירו בעין'. דהיינו השכיחות של הנזק, הניעה את חכמים לקנוס במצבים אלו. לשיטתם, השכיחות גרמה לשם 'דינא דגרמי'. הסמ"ע והמהרש"ל בש"ך סי' שפו ס"ק כד סברו שניתן לחייב בכל מקרה שכיח שימצא ויראה לחכמים, והש"ך חלק עליהם, וסבר שאין באפשרותינו לדמות ולחדש מצבים חדשים ולחייב מעבר לנזכר בש"ס.
ג. הרמב"ן בקונטרס דגרמי ובב"ב כב:, הש"ך בריש סי' שפו סק"ד (הש"ך בסי' תיח סק"ד כתב שכן ס"ל לראב"ן והרמב"ם) והקצוה"ח בסי' שפח סק"ח הביאו שיטה נוספת – רש"י בב"ב כב: ד"ה 'גרמא' שנראה מדבריו שאין חילוק בין גרמא לגרמי, אלא יש חילוק בין נזק ישיר לאינו ישיר, ורבי מאיר שדן דינא דגרמי סובר שגם בגרמא חייב, והחולקים פטרו הן בדינא דגרמי והן בגרמא (אמנם המהרש"ל סבר שגם רש"י הבדיל בין גרמא לגרמי).
ד. התומים חידש שאפשר לומר שחיובו מדרבנן והוא דינא ולא קנס, ורבנן קבעוהו לדינא (כן משמע בדרכ"מ).
השו"ע בסי' שפו פסק להלכה כר"מ ודן דינא דגרמי, ובגרמא סבר שפטור, ואילו הרמ"א שם בסעי' ג סבר כריצב"א שגרמי חייב רק כקנס דרבנן ואינו חיוב מדינא. ולהבדיל מגרמא, ראו חכמים לנכון לקנוס רק בדינא דגרמי וחייב מטעם קנס. וכן נראה בביאור הגר"א שם.
אחת הנפק"מ בשיטות בדין דינא דגרמי עוסקת בדין המזיק בשוגג ובאונס. הרמב"ן חייבו, אך הש"ך סק"ו פטרו וסבר שאין לקנוס את המזיק באונס ובשוגג. המהרי"ט ח"א סי' צה סבר שהשוגג פטור מדיני שמים שכן לא התכוון לנזק, וכ"כ המהרש"א בדף מז: תוד"ה 'אפרזתא', והחזו"א בסי' ה סק"ד. ברם החוות יאיר חייב אף בהכי. ויסוד מחלוקתם הוא, אם חיוב בדיני שמים הינו חיוב ממוני או איסורי. ואכמ"ל. המזיק
פטור המזיק באונס
הראשונים נחלקו אם יש לחייב אדם על נזק הנעשה באונס. תוס' בב"ק בדף כז. בד"ה 'ושמואל' וכן התוס' בב"מ בדף פב: בד"ה 'וסבר' כתבו שחייב באונס כעין אבידה ופטור באונס כעין גניבה שכן הוא כאונס גמור, וכן הוא ברא"ש בב"ק פ"ג בסי' א כתב שאדם המזיק פטור מאונס כעין גניבה ואבידה. אומנם הרמב"ן בב"מ שם בד"ה 'ומצאתי' חלק וסבר שאדם המזיק חייב אף באונס גמור, אא"כ הוא אונס גמור כעין רוחו של אליהו.
השו"ע בחו"מ בריש סי' שעח פסק: אסור להזיק ממון חבירו, ואם הזיקו אע"פ שאינו נהנה חייב לשלם נזק שלם, בין שהי' שוגג בין שהיה אנוס', והוסיף הרמ"א שם: 'ודווקא שאינו אנוס גמור כמו שיתבאר'.
אלא שגם השו"ע שם בסעי' ג הביא מציאויות שיש לפטור את המזיק באונס: 'היה עולה בסולם ונשמטה שליב' מתחתיו (הטור גרס שהאדם נפל והזיק) ונפל והזיק, אם לא היתה מהודקת בחזקה חייב. אם הית' חזקה ומהודקת ונשמטה או שהתליע', הרי זה פטור שזו מכה בידי שמים'. וכן השו"ע בסי' תכא סעי' ד פסק לגבי אדם המזיק באונס גמור פטור: 'בד"א שישן חייב, בשישנו שניהם כאחד ונתהפך אחד מהם על חבירו והזיקו או קרע בגדיו. אבל אם היה אחד ישן, ובא חבירו ושכב בצדו, זה שבא באחרונה חייב אם הזיק לראשון. ואם הראשון הזיקו, פטור. (והוא הדין בכל אונס גדול כזה, פטור המזיק) (ר"י נל"א ח"ב). וכן אם הניח כליו בצד הישן, ונתהפך עליהם ושברם, פטור, שזה שהניחם בצדו פושע הוא במה שהניחם בצדו'. מהאי טעמא אמרה הגמ' בב"ק לא. שאם שניהם לא שינו בהליכתם או רצו במקום המיועד לכך והזיקו פטורים, כיון שהזיקו באונס. ולכן לא נוכל לחייב את בעל הרכב העצמאי בנזק שנעשה באונסו, אא"כ היה הרכב בתהליך נסיוני ולא היה תחת בקרה הולמת.
אומנם ערוך השולחן חו"מ סי' שעח סעי' ג הביא דעת החולקים ומחייבים על אף שהנזק נעשה באונס, גם אליבא דהרמב"ם: 'אבל הרמב"ם ז"ל לא חילק בין אונס לאונס... ואע"ג דמדברי רבותינו בעלי הש"ע משמע דגם הרמב"ם מחלק בזה וכ"כ רבינו הב"י בכסף משנה שם, מ"מ לא משמע כן מלשון הרמב"ם וכ"כ הרב המגיד והש"ך דלהרמב"ם אין חילוק'. והסיק ערוה"ש וחילק בין היכא שיש שותף לתהליך הנזק לבין אם הינו מזיק בלעדי: 'ונ"ל דהרמב"ם ס"ל דכיון דבגמ' מחייב מזיק באונס אין סברא לחלק בין אונס לאונס אלא דס"ל דבמקום שיש אחר שגרם לנזק זה, והוא פושע יותר מזה האנוס, אין לנו לחייב את זה שנאנס אלא זה שפשע, ולכן כשבא אחר וישן אצלו או הניח כלים אצלו פטור הראשון. וכן משמע לשון הירושלמי שאומר מפני שהשני הוא מועד וכן במניח את הכד ברה"ר שפשע זה המניח במקום הילוך רבים אין לחייב זה שנתקל בה ושברה, ולפיכך אם הניח את הכד במקום שיש לו רשות להניח ונתקל זה ושברה חייב וכן אם היתה סיבה ניכרת שמן השמים היה הנזק פטור'. וגם בדיננו בעל הרכב יכול לומר תחייבו את היצרן ולא את המשתמש האנוס.
שמר כראוי והתליע מתוכו
ידידי הרב יוסף שליט שליט"א דימה דין היזק רכב אוטונומי לדין הגמ' בב"ק בדף נב.: 'כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור. כיון דכסהו כראוי היכי נפל. אמר ר' יצחק בר בר חנה שהתליע מתוכו'. הרי שאם הניח שמירה טובה על הבור ועל המזיק שלו, והיא התליע באופן מפתיע, מבלי שהיה אמור לצפות זאת, פטור. על כן בעל הרכב שנסע ברכב שנבדק בקפידה, הינו אנוס על נזק הנעשה שלא תחת יכולתו לפקח ע"כ. שכן אדם פטור על ממונו המזיק באונס. כפי שלא ניתן לחייב בעל רכב על נזק שארע בשל איבוד בלמים חרף טיפול תקופתי נכון לרכב. הן הגמ' בב"ק בדף לא. מציירת תאונת שרשרת, ומבינה שהאמצעי אינו חייב על הנזק שארע בשל פגיעתו אם אנוס הוא, אלא 'אם מחמת ראשון נפלו ראשון חייב בנזקי כולם'.
נדרשת תקנת הקהל לחייב כיסוי ביטוחי ולבדיקות תקופתיות
נמצא שאין לחייב את הייצרן ומהנדס רכב האוטונומי ולא את היבואן (אא"כ נטל על עצמו התחייבות בקנין כדין, ובלא אסמכתא) ולא את הלוקח בעל הרכב ולא את הנוסע בו. על כן, דומני שראוי לקבוע תקנת הקהל לא לאפשר רכישה ונסיעה ברכב עצמאי ללא כיסוי ביטוחי רחב, כמו ביטוח חובה הנהוג האידנא. מסתבר שפוליסת הביטוח תדע עליות ומורדות לפי סטטיסטיקת התאונות והאירועים שמכוניות אלו יהיו מעורבות, כצפוי, אבל לא להותיר את הנפגעים מתאונות מעין אלו בפני שוקת שבורה (אא"כ אכן מקרי התאונות יהיה זניח ולא שכיח).
תקנה נוספת נדרשת, בנוגע לרמת בטיחות הרכבים, לשמור עליהם שיהיו בחזקת 'שימור' – שיעברו בדיקות תקופתיות עפ"י חוות-דעת מומחים בתחום שיגדירו אלו חלקים ומערכות נשחקות ודרוש לחדש אותם ולתחזק אותם, ולאכוף דרישה זו.

^ 1.הפוסקים דנו אם דנים בזמן הזה נזקי בור. המרדכי בב"ק בסי' פ הביא משמיה דהראבי"ה, והאור זרוע ב"ק בסי' שכה כתב בשם הר"ח כמובא בהגהות אשר"י ב"ק פ"ח סי' ב שדנין נזקי בור בזמן הזה. כך גם נוקט הרי"ד בספר המכריע סי' עו בשם רבינו חננאל, והרמ"ה כמובא בשטמ"ק ב"ק בדף פד:.
מאידך מהרי"ח הסתפק בזה בהגהות אשר"י שם. והמהרש"ל ביש"ש ב"ק פ"ח סי' ה, מובא בש"ך בסי' א סק"ב הכריע שאין דנים בכך היות והנזק אינו שכיח, וכסמך לדינו הביא את שיטת המהרי"ח שהסתפק בזה.
בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קלו הוכיח שנזקי אש ובור מצויים בזמן הזה, והכריע: 'לכן נראה לי פשוט דדנין דינים אלו דאש ובור בזמן הזה, ואין ספיקו של מהרי"ח מוציא מידי ודאי דדנים אלו הדינים בזמן הזה: ועיין בתשובת חות יאיר סי' קסט שדן ג"כ בדין אש במעשה שבא לפניו'.
הקצוה"ח בסי' א סק"ב כתב עפ"י דברי התוס' בב"ק בדף יד: בד"ה 'פרט' שדנים דיני בור בזמן הזה: 'וא"כ כיון דלתוס' פשיטא אין ספק מוציא מידי ודאי, וא"כ אש ובור לא בעי מומחין'. וכן הכריעו הפת"ש שם סק"ב. הישועות ישראל סי' א אות ב, שער משפט סי' א סק"ב עפ"י דיוק מהטור והחינוך במצוה נג ונו, ובשו"ת הרי בשמים סי' רמה ובשו"ת הרב צבי חו"מ סי' קמב. הרי לן שרוב הפוסקים סברי שדנים דיני בור בזמן הזה.

נושאים שונים

הרב אבישי נתן מייטליס

יסודות בדיני ממונות
מורה החרימה סלולרי והוא ניזק
מתוך "מאורות המשפט" גליון מס 13
שבט תשע"ה
דיני ממונות מעשיים – הרב נעם דביר מייזלס
תביעת חברות ורשויות בערכאות
גליון מספר 32
אדא א תשע"ו
גזל ונזיקין
עקיפת תור
אב תשע"ו
עסקאות, חוזים והסכמים
קנה מכשיר בשל הבטחת שוא לקבל החזר מהקופה
כסליו תשפ"א

נושאים שונים

נושאים שונים
גניזת עלוני השבת
הרב אליעזר מלמד | תמוז התשס"ו
רביבים
מצוות מזוזה במעלית
הרב אליעזר מלמד
נושאים שונים
חסד ואמת – עיונים במצוות קבורה לאור מלחמת התקומה | יצחק לונדין
חיים עד העולם – תחרות מאמרים תורניים – מקום ראשון
רבנים שונים | סיון תשפ"ו
44 דק'
כתבי הקודש ושמות קדושים
הלכות מזוזה - חלק א'
הרב אליעזר מלמד | יב' חשון תשס"ח

נושאים שונים

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

חקת
מה לומדים מפרה אדומה
הרב מאיר גולדויכט | תמוז תשפ"ד
סעודה וברכות הנהנין
סעודת אמנים הנוסח המלא
הסידור המהיר | טבת תשפ"ד
הלכות שלושת השבועות
מנהגי שלושת השבועות
הרב אליעזר מלמד | שבט תשפ
הלכה יומית
תנור אחד לבשרי ולחלבי
בית מדרש ג. אסף | סיון תשע"ד

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב אליעזר מלמד
הרה"ג דוב ליאור
הרב יוסף צבי רימון
הרה"ג חיים שטיינר
הרב מרדכי הוכמן
הרב יהושע שפירא
הרב יהודה לייב גרונר
הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל
הרב בני אלון

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו