ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש משפחה חברה ומדינה נושאים נוספים

פרס עבור מידע על נעדר

מוקדש לעלוי נשמת
שירה קופרמן ז"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
המקרה
פועלים מצאו באקראי עצמות שהתבררו שהם של נעדר, וכעת מבקשים לקבל את דמי הפרס שהובטח למוביל למידע למציאת נעדר.
הנתבעים טוענים שהובטח רק למי שיחפש את הנעדר, ונועד לדרבן חיפוש אחרי ממצאים על נעדרים ולא הבטיחו למוצא באקראי.
(היו טענות נוספות, שלא הובאו כאן)
תשובה
לכבוד...
בראש ובראשונה – ברור שצריך לראות את הנוסח בחוזה/ בפירסום ההודעה שניתנה, ועל סמך הנאמר לדון. אני מניח שזה כבר נעשה, ולא יכלו ללמוד מנוסח ההבטחה ובשל כך נובעת השאלה.
כמו כן ברור, שאף אם ההבטחה נועדה רק לדרבן ארגוני טרור ואלו שידם במעל לנדב מידע – אזלינן בתר המנהג אם גם אזרח מהשורה שמוצא זכאי לו. מטענת הנתבעים נראה, שכל אזרח יכל לזכות בפרס לו היה יוזם חיפוש בכדי למצוא נעדר, אך טוענים שלא חל על המוצא מידע בלא שהשקיע בחיפוש.
נקודת המבחן היא באם היו שואלים את העמותה, מה היה לדעתם הדין במקרה שהמוצא היה מודיע להם שיש בידו מידע שהתגלה באקראי, והוא מוכן למסור אותו תמורת הפרס שהובטח. כפי שנראה, לתשובתם ישנה משקל באומדן ההלכתי. ומסתבר שהתורם מידע הוי כדין נהנה, וזכאי לקבל את שהינה, אף לו מסרו ללא מודעות לתגמול, אא"כ עולה מהתקנון אחרת.
אם היה המוצא מחוייב בהשבת אבידה (יש לדון אם הגוף שהבטיח פרס/ שכר אינו בעל האבידה שמצווה להשיב לו. כן יש לדון אם מידע למשטרה ולא לבעלים הינו בכלל גדרי השבת אבידה), היה מקום לדון לגבי יכולתו לקבל שכר, בלא שהשקיע זמן בחיפוש יזום. ברם אם אינו בר חיובא, אזי יכול לגבות שכר על השבת אבידה.
גוף שמונה לאיתור נעדרים – הוא זוכה בכספים שמתוקצב לטובת המוצא שעומד בקריטריונים, ונחשב המוצא כבר מוחזק. ברם אם הכסף מועבר רק באם יווכח שיש מוצא/ זוכה – אזי אינו נחשב מוחזק.
חרף כל הנ"ל, היות ופרטים רבים בתביעה לא התלבנו כל צורכם, אף שהתביעה התקבלה בבסיסה, על הצדדים להגיע לכלל פשרה בגובה התגמול והפרס שיעניקו למוצאים.
א. טענת אסמכתא
במקרים רבים מלווה התחייבות לתת בבעיית אסמכתא, שדעת הנותן היתה על דעת מסויימת.
איתא במסכת נדרים בדף כז.: 'ההוא גברא דאתפיס זכוותא בבי דינא. ואמר אי לא אתינא עד תלתין יומין, ליבטלון הני זכוותאי, איתניס ולא אתא. אמר רב הונא בטיל זכוותיה'. כיון שלא הגיע תוך פרק הזמן שהגדיר, בטלו זכויותיו. והקשתה הגמ', מדוע בטלו זכויותיו, והא הוא אסמכתא. והשיבה הגמ': 'שאני הכא, דמיתפסן זכותן'. ובאר הר"ן: 'כלומר שהוא מוחל כל כח וזכות שיש לו באותן שטרות, דכיון דמחילה היא לית בה אסמכתא, דמיד זוכה בה חבירו. וכן במוסר ליד חבירו ואמר לו אם לא אעשה כך, זכה במה שבידך קנה, דליכא אסמכתא אלא באומר אתן או אשלם'. נמצאנו למדים שהאומר אתן או אשלם על דעת מסויימת, הוי קניין אסמכתא.
אולם הגר"א גולדשמידט בפד"ר חי"א עמ' 145 חי"ד עמ' 354 סבר שיש לחלק בין לשון אתן, שמשמעותה התחייבות על הפעולה ליתן בעתיד, שאכן תלוי בדעתו בעת ההבטחה אם התכוון לתת במצב הנוכחי. לבין לשון אשלם, שכוונתו להתחייב כעת החיוב תשלום, ובכך משעבד נפשיה כרגע בחיוב זה, ואין כלל בעיית אסמכתא.
הגמ' בנדרים שם תהתה כיצד מועילה מחילת בעל הזכויות, והרי ישנה בעיא של אסמכתא, ויישבה הגמ': 'והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב'. וכן פסק רמב"ם בהלכות מכירה יא, יג וכ"כ השו"ע בסי' רו סעי' טו.
הרמ"א שם הוסיף: 'אם צוה לכתוב בשטר שקנו ממנו בבית דין חשוב, אף על גב דלא קנו, מהני. דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי'. נמצא, שאף שלא נעשה הקניין בבי"ד חשוב, די שיודה שנעשה באופן זה, ובכך פותר בעיית אסמכתא.
הפת"ש בסי' רא הביא משמיה דהחת"ס שקניין סיטומתא פוטר בעיית אסמכתא. וכן הוא ברמ"א בסי' רכט סעי' ה שערב אחר מתן מעות שעשה קניין תקיעת כף, מהני, ואין חסרון של אסמכתא. הרי כל שעושה קניין בדרך סיטומתא, אין חיסרון של אסמכתא. וכ"כ בשו"ת המהרש"ל בסי' לו ובשו"ת דברי חיים ח"ב סי' כו. אומנם המהרש"ם ח"ה סי' מה חלק על כך: 'דקנין המועיל בדד"מ לא גרע מסיטומתא... דלא אמרינן דד"מ נגד ד"ת היכי דלא מועיל הקנין כלל... א"כ שוב השטר שהוא קנין המועיל בדד"מ בודאי לא גרע מקנין גמור'. כלומר, לא יתכן שקניין סיטומתא יפעל חלות יותר מקניין שמועיל מדינא. הגרי"ש אלישיב בפסקי דין רבניים ח"ד עמ' 279 כתב: 'אם היה לנו הוכחה שבשעה שקיבל הקנין, כוונתו היתה לשעבודיה נפשיה... שהיה מועיל גם להרמ"ה ודעימיה. וא"כ המנהג בין הסוחרים שרואים את חתימתם בחוזה כדבר המחייב אותם לשלם, שוב י"ל דאין לשון אתן פוגם בתוקפו של ההסכם'.
חייב אדם לעמוד בדיבורו, ואין לו לחזור בו, אלא אם נעשה שינוי לאחר סיכומו הראשון, או שהתחייבותו היתה על מתנה גדולה ומרובה. ובכלל זה גם גוף ציבורי חייב לעמוד בדיבורו, ולא שייך בציבור אסמכתא, כפי שנביא להלן, ובפרט לאור העובדה שעמותה ציבורית, יכולה ועשויה ליתן סכומים אלו. מה גם שנהוג להבטיח סכומי כסף עבור מציאת נעדרים או פושעים בעלי משמעות ציבורית. אומנם, אם מדובר בסכום אדיר החריג אף במושגי עמותה ציבורית, אז יהיה בכך אסמכתא.
ב. אין רוח חכמים נוחה מהחוזר בו מדיבורו
אם העמותה רוצה לחזור בה מהתחחיבותה, על כך פסק השו"ע בסי' רד סעי' ז עפ"י הגמ' בב"מ בדף מח.: 'הנושא ונותן בדברים בלבד, הרי זה ראוי לו לעמוד בדבורו אף על פי שלא לקח מהדמים כלום, ולא רשם ולא הניח משכון. וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, אע"פ שאינו חייב לקבל מי שפרע ה"ז ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו'. על כן כל הנותן מתנה מועטת, מחויב לעמוד בדיבורו, כמבואר בגמ' שם בדף מט.. אומנם במתנה גדולה, יכול לטעון שלא היתה בכוונתו ליתן, וגודלה של המתנה יעיד על כך, שלא רגילים ליתן באופן נדיב כ"כ, ויהא פטור מליתן.
רש"י שם באר: 'אין נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו של זה, אין דעתם נוחה עליהם... ואין לנו קללה אחרת, אלא אינו הגון בעיני חכמים'. בפירוש הר"ש במשנה שביעית פ"י מ"ט כתב שאין במעשה זה איסור, אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו. ובשטמ"ק ב"מ מט. ד"ה 'עוד' כתב בשם הראב"ד שאינו נעשה רשע בכך. המהר"ם מינץ בתשו' קא דייק כן מדברי הרי"ף בב"מ בדף כט. מדפי הרי"ף שכולל בדבריו: 'דכל כה"ג לא עושה מעשה ישראל נינהו', אף את מחוסרי אמנה.
בשו"ת הר הכרמל סי' לו כתב שאומנם ביחס לעובר על 'מי שפרע' ישנה מחלוקת אם נפסל לעדות, אך לגבי 'מחוסר אמנה', וודאי אינו נפסל לעדות, משני טעמים: א. כיון שאנשים רגילים לנהוג כך, וכפי שנקט האגודה שהובא בסמ"ע בסי' לד סק"י שהעובר על חרם הקהילות אינו נפסל, דאם נפסלנו לא ימצא אחד מאלף הכשר לעדות. ב. משום שגם הצד השני שניתנה לו ההבטחה לא סמך על המבטיח שיקיים את דבריו, ולכן לא הוי מחוסר אמנה. וכן סברו המנחת פיתים סי' ער והשואל ומשיב תנינא ח"ד סי' קי.
אך הט"ז ביו"ד בסי' רסד סק"ה הביא את דברי הב"י שם בשם הריב"ם: 'משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב, ומותר לקרותו רשע'. וכ"כ הש"ך ביו"ד סק"ז שמותר לקרותו רשע כשחזר בו מהבטחתו, ללא היתר. במשפטי שלום הביא משמיה דהראנ"ח שיש לבי"ד למנוע חזרה זו ולקרותו עבריינא, ויתרו בו ויביישוהו ברבים. ומדינא סבר שמכים אותו עד שתצא נפשו, אלא שבזה"ז אין כח בי"ד יפה. ודלא כעין יצחק תניינא אהע"ז סוסי' לד ס"ק כז שאין כופין על כך אף במילי.
הנחפה בכסף ח"ב עמ' רסא באר שזהו המקור שניתן לפרסם לרבים שמו של מי שהוא מחוסר אמנה 1 , שהרי האיסור לפרסם את גנותו של ישראל נלמד מ'ונשיא בעמך לא תאור', וזהו רק בעושה מעשה עמך, וכיון שאינו עושה מעשה עמך אפשר לפרסם קלונו לרבים, כפי שכתב לנהוג בשו"ת מהר"ם מינץ סי' לט: 'וכן צריך ש"ץ להכריז בב"ה בשעה שאומרים אשרי, וז"ל גומפכין חזר בו מדבריו, שאמר שרוצה להניח הבית לגומפרכט, לכך הוא מחוסר אמנה'. ברם מדברי המרדכי בב"מ רמז תנא עולה שאין מכריזים עליו, שהרי כתב שרק מודיעים לו את דינו.
אומנם לכו"ע אין בית הדין נזקק לכך ואינו כופה את החוזר בו 2 , כמבואר במהר"ם המובא בב"י בסי' רסד: 'ומיהו אי הדר ביה פירש ריב"ם שאין בית דין יכולים לעכבו מלחזור, וכן ניכר מלשון הרמב"ם בהל' מכירה פ"ז ה"ח שכתב: 'הרי זה ראוי לעמוד לו בדברו'. וכן הוא בתוס' בב"ב בדף קכג:בד"ה 'הכא במכירי' שכתבו שהטעם שמכירי כהונה נחשבים מוחזקים הוא משום שזו מתנה מועטת ובשל מחוסר אמנה אסור לחזור בו, וכתבו התוס' שאם עובר וחוזר בו מהני, ולא ציינו שבי"ד כופה אותו לקיים דבריו. וכן עולה מדברי המרדכי רמז תנא שרק מודיעין לו דינו, וכן כתב בהדיא המהרשד"ם סוסי' שפד.
הדברים אמורים כשחוזר בו בלא סיבה מיוחדת, אך ישנם מצבים שמותר לחזור בו מהסיכום על העיסקה, למשל שמצא סחורה בזול יותר (בגר"א בסי' רד ס"ק יח מבואר כשמדובר בהפרש של שתות ביניהם), נחלקו הראשונים בדבר, או כששכר פועל ולא נצרך עוד למלאכתו, או אף אם צריך מלאכה אך נוכח שיכול לעשותה לבדו או בסיוע שלא כרוך בהוצאה ממונית (הסמ"ע בסי' שלג סק"א תמה שמלשון הטור נראה שהתיר לחזור לכתחילה 'איזה מהן שבא לחזור הרשות בידו', ובאר שדבריו נסבו על אופנים אלה שציינו).
נמצא שבהעדר סיבה מיוחדת, יהא אסור לחזור מהתחייבות שניתנה, אם הינה מתנה סבירה ולא גדולה. בדינן שלנו, היו צריכים את המידע, ולא יכולים לחזור בהם מהתחייבותם.
ג. הבטחה שלא בפניו
ישנה מחלוקת הפוסקים אם ישנו איסור 'מחוסרי אמנה' כשההבטחה לא נאמרה בפני המבצע, כיון שלא סמך על הבטחת הנותן. הביאו מחלוקת זאת בשו"ת בצל החכמה ח"ה סי' קס סק"ח ובפרי יצחק סי' נא, דעת ההפלאה בכתובות בדף נה. הובא במנחת פיתים רד סק"ח והחלקת יואב באהע"ז סי' ל שרק כשהמקבל יודע מההבטחה אסור למבטיח לחזור בו. במקרה דידן השיב המוצא בתום לב מבלי לדעת פרט על הפרס, ומסתבר שלא יהיה איסור של מחוסרי אמנה.
ד. אם יש לשלם למוצא מדין פועל
לו היה המוצא מחפש מכח אותה הבטחה, היה לו דין פועל, והיו חייבים לשלם לו את מלא הסכום שעל סמך דיבורם עבד למענם, גם אם לא התנו איתו ישירות וגם אם לא נעשה כל קניין המבואר בהלכות פועלים בסי' שלא-שלג. אולם כיון שלא עבד מכך ההבטחה, אין לו דין פועל. ורק מכח ההבטחה תובע. ויש לדון מצד מציאה, חיוב נהנה ומכח ההתחייבות שלהם.
ה. מציאה
חייב אדם להשיב מציאה, ובכלל זה גם השבת גופו, ואסור ליטול שכר על כך כפי שלמדו מדין המשנה בבכורות. ולא גרע מחיוב להעיד שהינו כהשבת אבידה, ובוודאי היה חייב המוצא ליתן עדות על שמצא ולסייע להשבת ממצאי הנעדר למשפחתו, אף שמהחולצה עצמה כבר התייאשו. רק שכר בטלה מותר לקחת. ולכן לא יוכל לדרוש שכר על מצווה שעשה, אך יוכל לקבל שכר שהופחת לו בשל הטיפול באבידה. מסתבר שהמעסיק לא הוריד לו משכרו של המוצא-הפועל, ולכן לא יוכל לדרוש שכר. ואם העמותה, הצליחה להערים עליו שיתן את המידע בחינם כדינו, לא יוכל לתובעם, כל עוד אינו מוחזק, ושפיר שיטו בו כדחזינן שהבורח מבית האסורים שיטה בבעל הספינה והיבם לחלוץ.
אומנם אם המוצא או המאבד אינם יהודים, שפיר יוכל ליטול שכר על מציאתו. וכן אם נעזר בבעל מקצוע, אינו יכול לטעון כנגדו ששיטה בו כשהציע לו תמורה כספית.
אלא שכאן יש לדון, שכן כספים שהמדינה העבירה לעמותה שתתן למוצא ולמביא מידע, אינם תשלום על מעשה המצווה, אלא פרס שהעניקו וכבר זיכו למוצא. ואסור לעמותה להחזיק בידה כספים שמיועדים ואף זכה בהם המוצא (אומנם, אם המוצא הינו נוכרי, אין בו דין זכין. אבל הוא גם לא היה מחוייב בהשבת אבידה, ויכול לדרוש תשלום על מעשיו).
ו. חיוב נהנה
גם אם כדברי העמותה, שלא התחייבו למוצא בהיסח הדעת, יש לדון מדין נהנה, אם חייבים ליתן על כך את שווי ההנאה.
במספר מקומות בשו"ע ישנה התייחסות למצב בו אדם עושה לחברו טובה, או מאפשר לו להנות ממונו, בלא לסכם עימו על תמורה. וישנה סתירה בפסק הדין.
השו"ע בסי' רמו פסק על פי תרומת הדשן שיז: 'האומר לחבירו אכול עמי, צריך לשלם לו, ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה'.
וכן פסק השו"ע בסי' רסד על פי הר"ן בפרק שני דייני גזירות: 'וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר: בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו'.
לעומת זאת, הרמ"א בסי' שסג הביא את לשון תשובת התשב"ץ, ופסק: 'האומר לחבירו: דור בחצרי, אין צריך ליתן לו שכר'.
הש"ך רמו ס"ק ט ושסג ס"ק יג, נטה להכריע מספק כתשב"ץ ודלא כתרומת הדשן. לעומת זאת, הקצה"ח בסי' רמו סק"א ונתיה"מ שם ביאורים ס"ק ה כתבו שחייב לשלם. הקצוה"ח הדגיש, שיסוד הדין הוא שהאוכל נהנה ממון חברו.
הכרעת הפוסקים, לחייב את הנהנה כשיטת קצות החושן ונתיבות המשפט, וכפי שבא לידי ביטוי בפסקי דין רבים. וכפי שמפורש בדברי הגר"א, שהבאנו לעיל, החיוב אינו תלוי בפניה של הנהנה אל המהנה, אלא הנהנה חייב גם אם המהנה עשה שלא בידיעתו כלל, כמו שמצאנו ביורד לשדה חבירו.
אולם בערוך השולחן סי' שסג אות כו, מקבל את דברי הש"ך ב"גברא דלא עביד למיגר": 'והוא הדין בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, כשאמר ליה דור – פטור, מאחר שלא דר בה מדעת עצמו, אלא על פי צוויו, אין סברא לחייבו בתשלומין דכיוון דלא עביד למיגר והוא ציווה לו לדור, אם היה כוונתו שישלם לו, היה לו לפרש. ש"ך. וכן עיקר לדינא'.
נראה בנידון שלנו שגם לשיטת הערוך השולחן: "אם היה כוונתו שישלם, היה לו לפרש", שהצהירה העמותה שתיתן סך פרס עבור מידע חיוני. שיש בכך כדי לאמוד שאכן נהנו והסכימו ליתן את הסכום. ולכן גם אם לא הבטיחו סכום זה למוצא באקראי, וודאי שנהנו ממידע זה ששווה הרבה מאוד.
הגר"ש שקופ בב"ק חידש ליישב את הסתירה, שכל עוד לא הגדיר את מקום המגורים כערך ממוני, לא נכון לראות שקיבל הדר שם כרך ממוני. רק באכול עימי וודאי יש כאן נתינת ערך ממוני, שיכול לגבות אותו ממנו לאחר מכן. נראה בנידון שלנו לומר, כיון שמידע שווה כסף, ואף הגדירו את המידע כבעל ערך ממוני, שיהיו חייבים לשלם מדין נהנה.
אולם מסתבר, שלא בכל מקרה שינתנו מידע על נעדר יהיו חייבים לשלם מדין נהנה, ואין לחייב תשלום במקרה שלא הבטיחו תשלום או פרס מראש. כיון שאין שכר למידע זה, וצריך לתמחר אותו כשכר הנהוג, אם בכלל יש לו שווי ממוני. ברם בדיננו כבר הבטיחו והכריזו על השווי הממוני ששווה הנאתם.
אם היה הגוף נותן פרס זהה גם למי שהיה מודיע להם שיש בידו מידע שהגיע באקראי ומוכן למסור תמורת תשלום, הרי שיש כאן דין נהנה גמור, שהגוף הצהיר שמוכן לשלמו ותימחר אותו במחיר זה. אולם יתכן, ודין נהנה במקרה זה יהא נמוך ממחיר שהצהירו, כיון שדעתם היתה ליתנו למי שישקיע משאבים בחיפושים.
שכר היורד לשדה חבירו
הגמ' בב"מ בדף קא. הביאה ברייתא בדין הנכנס לנכס חבירו ומשביחה ללא ידיעת הבעלים: 'איתמר, היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, אמר רב שמין לו, וידו על התחתונה. ושמואל אמר אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה. אמר רב פפא ולא פליגי, כאן בשדה העשויה ליטע, כאן בשדה שאינה עשויה ליטע'. וכן פסק הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה פ"י ה"ד: 'היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה, אם היתה שדה העשויה ליטע, אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ליטעה, ונוטל מבעל השדה. ואם אינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על התחתונה'. ונפסק דין זה בשו"ע בסי' שעה סעי' א.
עד כה השמיעו לנו דין מי שהשביח מקום ללא שהתבקש מתחילה על כך, והבעלים שמח בעבודה זו, והעבודה שהושקעה במקום היתה מתבקשת, שכן זו 'שדה שעשויה ליטע', או שאומנם 'אינה עשויה ליטע', אבל בעלי המקום שמח משירות ועבודה זו. ובמציאויות אלו, יש לשלם לפועל את שכר על מלאכתו, וכפי שרב פפא באר שאם עבד בשדה ש'עשויה ליטע' יש לאמוד כמה אדם רוצה לשלם על עבודה זו, ובשדה ש'אינה עשויה ליטע' תהא יד הפועל על התחתונה.
שתי שיטות נאמרו בראשונים בהגדרת 'ידו על התחתונה' וכן בהגדרת 'אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו';
א. רש"י, הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש בארו שהכוונה שידו על התחתונה היא, שבשדה ש'אינה עשויה ליטע' יטול או את דמי ההוצאות או את השבח – את הנמוך מביניהם. ואילו בשדה 'העשויה ליטע' תהא ידו על העליונה, ויטול כשכר שתלי העיר גם על טירחתו, כשכר פועלים שבשוק.
ב. בעל המאור הקשה על שיטתם: 'היכן מצינו יורד שלא ברשות ב"ד ושלא ברשות בעלים, שיהא נוטל בשבח היתר על ההוצאה. וכן מי עשאו לזה אריס או שתלא'. ועל כן סבר כרב האי גאון שלעולם לא יקבל היורד לשדה חבירו אלא רק את ההוצאות בלבד. אלא שבשדה 'שאינה עשויה ליטע', ישומו לו את הוצאותיו עפ"י פועלים זולים, ובשדה 'העשויה ליטע', ישומו את ההוצאות על פי פועלים טובים ויקרים.
הריטב"א בשיטה מקובצת שם יישב את קושיית בעל המאור מדוע יטול הפועל שכר כמנהג פועלי המדינה, והא מעולם לא התבקש ע"י הבעלים לעשות עבודה זו, והשיב: 'ויש לומר, דכיון דשדה העשויה ליטע וידעו הבעלים ושתקו ודאי ניחא להו במאי דעבד וכאלו ירד מדעתם דמי', וכ"כ הרמב"ן והנמו"י ב"ב ד:. כלומר, כיון שמקום זה היה צפוי לעשות עבודה זו, וכל שדה מעבדים ומניבים ממנו פירות, מניחים שהבעלים שמח מעבודה זו, והסכים לתהליך זה הגם שלא נתן על כך אישור רשמי.
ניתן להגדיר, שבשדה ש'אינה עשויה ליטע', לכו"ע התשלום הינו רק בשל ההנאה שנהנה ממנו הבעלים. אך בשדה 'שעשויה ליטע', סברו בעל המאור ורב האי גאון שיש לשלם ליורד לשדהו רק בשל ההנאה שהשקיע בשדה, ואילו הרמב"ן והריטב"א היורד לשדה זו נחשב כשליחו של הבעלים. וצ"ב מדוע נדרשו הרמב"ן והריטב"א ליסוד שליחות בכדי לחייבו. צ"ל, שסברו שבכדי לחייב בשכר טירחה צריכה להיות איזה הסכמה ביניהם ושליחות, ובהעדר סיכום מראש אין לשלם ליורד לשדהו אלא הוצאותיו. ונראה לקמן נפק"מ להבנה זו.
דין זה מצאנו בשו"ע ביו"ד בסי' רצא, שם הובא דין שאין השוכר יכול ליטול את המזוזה שקבע בבית מפני המזיקין כפי שנמקו הראשונים (תוס' ב"מ בדף קא: בד"ה 'לא יטלנה', תוס' בשבת בדף כב., הנמוק"י בב"מ בדף קב.), והביא על כך הב"י דעת ה"ר מנוח: 'שאם הראשון מקפיד על דמיה, טוב לשלמה לו, אבל אין מוציאין'. הרי שיש לבעלי המקום לשלם על תוספת שהשקיע בבית ונהנה מהן הדר במקום, ופסק כן הרמ"א שם סעי' ב. הב"ח שם כתב שחייב לשלם, והברכי יוסף סק"ד דייק מדברי רבנו מנוח שרק טוב שישלם. ובאגר"מ יו"ד ח"ד סי' מד יישב, שבזמנם לא היתה עלות המזוזה גבוהה, ולכן כתב רבנו מנוח 'אם מקפיד על דמיה', ובסתמא מוחל לו על המזוזה. נמצא שאם אין סברת מחילה, מחוייב לשלם לו על השבח שבביתו. וכן כתב הריטב"א בב"מ קב. להדיא: 'אפשר ששני חייב לשלם לו'. וכ"כ בשטמ"ק בשם רבנו יהונתן: 'לא יטלנה בידו, אלא ימכרנה לו בדמים שהיא שוה', וכ"כ בשאילתות פרשת שלח סי' קכו. והברכי יוסף הביא לשון הריטב"א: 'אית דבעי למימר דמצי ליטול אעפ"י שאינו צריכה לו, וכל כמה דלא יהיב ליה דמים, הוא נוטלה ויוצא'. דהיינו, אם לא מקבל דמי המזוזה, יטלנה עימו ביציאתו.
על העמותה להשיב מדוע מחשבים את המוצאים כיורדים לשדה חבירו שלא ברשות, ואף לו כדבריהם, יש לדון לגבי שכרם.
ז. קניין דברים
יש לבחון את תוקפה ההלכתי של ההתחייבות, אם מחויב בכך גם מבחינה ממונית.
הגמ' בריש ב"ב בדף ג. העמידה את דין המשנה השותפים שרצו לעשות מחיצה, שחלקו בחצר שאין בה דין חלוקה. והקשתה הגמ': 'כי רצו מאי הוי, נהדרו בהו. אמר רבי יוסי א"ר יוחנן שקנו מידן. וכי קנו מידן מאי הוי, קניין דברים בעלמא הוא. כשקנו בידן ברוחות'. הרי שאין אפשרות לעשות קניין על הבטחה לעשות מעשה.
הנימוקי יוסף שם בדף ב. כתב בשם הגאונים שאף אם התחייב לחברו מאתיים זוז וקנו מידו, הוי קניין דברים ורשאי לחזור בו. נמצא שאין התחייבות מחייבת אף שנעשה על כך קניין, ויכול לחזור בו.
ברם כיון שקיבלה העמותה כספים (וכבר קיבלנו מידע על היקף התקציב הרב שקיבלו מכבר במשך תקופה ארוכה) וזכתה בהם עבור המוצא – חשיב שכבר זכה בו המוצא לאלתר.
ח. האם ניתן לחזור בו מהתחייבות
איתא בגמ' בע"ז בדף עב.: 'ההוא גברא דא"ל לחבריה אי מזביננא לה להא ארעא - לך מזביננא לה. אזל זבנה לאיניש אחרינא. אמר רב יוסף קנה קמא... אמר רב כהנא קנה קמא. מתקיף לה רב יעקב מנהר פקוד האי זוזי אנסוהו. והלכתא כרב יעקב מנהר פקוד'. מדובר שלאחר שהבטיח למכור לראשון, מכר לשני בדמים יקרים, ונחלקו האמוראים בדין זה אם מחויב לעמוד בהתחייבותו לראשון, או שיכול לחזור בו.
רש"י שם בד"ה 'לך מזיבננא' והרא"ש שם העמידו גמ' זו: 'וקנו מיניה בקנין'.
והקשו הראשונים על דין זה מהדין בסעיף הקודם, שלא מחויב בהתחייבויות שקיבל על עצמו, אף שנעשה על כך קניין, שכן קניין דברים הוא.
שיטה א: המהר"א ששון סי' קלג כתב שהרי"ף העמיד את דין הגמ' בע"ז שקנו מעכשיו. וכן העמיד הרמב"ם בהל' מכירה ח, ז שקנו מידו ומעכשיו, והמגיד משנה כתב שמקורו ברב האי גאון וברי"ף, וכן פסק השו"ע בסי' רו סעי' א.
נמצא שרק אם עשו קניין על התחייבות, וכתבו שחלה ההתחייבות מעכשיו, חל הקניין ואינו יכול לחזור בו.
הרשב"א הובא בב"י בסי' רו הביא בשם ספר המקח לשון מכירה מעכשיו, בהווה: 'הקניתיה לך בדמים כך וכך מעכשיו, וכשארצה למכור', וכן הוא בלשון השו"ע בסי' רו סעי' א: 'כשאמכור שדה זו, הרי היא מכורה לך מעכשיו'. אולם הטור שם הביא לשון עתידית: 'אמכרנה לך מעכשיו'. בביאור מחלוקתם, הביא הנתיה"מ שם סק"א את דעת מהר"א ששון שבאר שנחלקו אם מהני קניין 'אתן' כשאומר מעכשיו, שלדעת הרשב"א והשו"ע לא מהני קניין 'אתן' אף שאומר מעכשיו, וצריך לשון הווה (הנתיה"מ באר שאף שאומר לשון הווה, צריך לומר מעכשיו, כיון דמיירי בקניין סודר והמקח נקנה לאחר זמן שהסודר לא בידו, לפיכך בעי לקנות מעכשיו).
שיטה ב: הב"י בסי' רו הביא את דעת בעל העיטור, שבאר את הגמ' בע"ז שלא דרוש קניין מעכשיו, ומהני קניין אתן, כיון שמתחייב לתת לו בקניין, אין בעיית סמכא דעתא, וחל החיוב. ולקמן נבאר מדוע לא הוי קניין דברים.
ט. קניין אתן
שיטת הרשב"א
הב"י בסי' רו הביא בשם תשובת הרשב"א: 'שאלת מי שקנו ממנו בעדים שימכור ביתו לחבירו, וחבירו קנה לו בקנין גם כן שיקננה כפי ראות שני אנשים הבקיאים בשומא, ונתרצו שניהם על כך... תשובה. לשון זה שאמרת איני מכירו ואינה ענין לקניינים אלו, וקנין דברים בעלמא, שהרי לא הקנה המוכר ביתו לחבירו אלא שקנו מידו שימכור. ובמה נתחייב למכור. וכן הלוקח לא חייב עצמו בכלום, ועובדא דההוא גברא דאמר לחבריה אי מזביננא להאי ארעא, לדידך מזביננא במאה זוזי... דאלמא אי זבנה במאה, לכולי עלמא קנה קמא, התם בשקנה האי ארעא מהשתא, והחזיק בה בתנאי שאם ימכרנה שתהא קנויה לו, הא לאו הכי לא עשה ולא כלום. וכן כתב רבינו האי בספר המקח כגון שקנו מן המוכר ואמר הקניתיה לך בדמים כך וכך מעכשיו, וכשארצה למכור והקרקע עומדת ביד הלוקח, כהאי גוונא קני. ואי לא, לא קני'.
הרי שהבין הרשב"א שאין חיוב למכור בית בשל התחייבות למכור, והוי קניין דברים בלבד. והקשה על כך מהגמ' בע"ז הנ"ל שנחלקו שם אם אמר לחבירו שאם אמכור קרקע זו, ימכרנה לו במאה, ולבסוף מכר לאחר במאה עשרים. ורב יוסף ורב כהנא סברו שראשון קנה, ואילו רבי יעקב מנהר פקוד סבר שכיון שקיבל תשלום יותר ממאה זוזי, זוזי אנסוהו והסכים למכירה. הרי דלכו"ע אם לא היה מקבל שכר הגון, היה קונה ראשון. וכיצד קנה הראשון, והלא רק התחייב למכור לו והוי קניין דברים. ובאר הרשב"א שמיירי שם שקנה מעכשיו, שאם אמכרנה במאה זוזי, מכורה לך מעכשיו.
והוסיף הרשב"א שם בהמשך דבריו אופן נוסף שמחייב: 'אם שנים אלו שאמרת, חייבו עצמם כראוי זה למכור וזה לקנות... מסתברא שכל שזה בא לקנות, חייב השני למכור. וכל שהמוכר בא למכור, חייב הקונה לקנות', דהיינו אם היתה החייבות הדדית בין הצדדים למכור ולקנות, מחויבים לביצוע המקח ברצון אחד הצדדים, אף בלא שקנו מעכשיו. וכ"כ היד רמ"ה בב"ב. ובאר המחנה אפרים בהלכות מכירה יא, ג את טעם הדין, שכיון שמתחייב תמורת הדבר, אינו אסמכתא, אלא גומר בדעתו להתחייב. וכן נקט הגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות ח"א סי' רטז שהנכתב בחוזה שחייב להעמיד את הדירה במצב שמקבל, מחייב, אף שהוי התחייבות על פעולה, ואינו כקניין דברים, כיון שמתחייב תמורת קבלת הדירה, ואין בכך אסמכתא וחייב במה שהתחייב מכבר. אך הרשב"א הנ"ל לא באר בדבריו אם כבר חל המקח בכך, ונפ"מ אם בינתיים מכר לאחר, אם קנה ראשון בכך שהתחייב לו מכבר.
אמנם, ישנה סתירה בין פסקי הרשב"א.
הב"י בסי' קצה הביא תשובות רשב"א ח"א אלף קמב נוספת: 'ששאלוהו על מי שיצא עליו שטר שכתוב בו אתן לך כך וכך, וכל אתן ואעשה אינו כלום. והשיב, דכל שקנו מידו, אע"פ שלא אמר בלשון חיוב חייב, דקנין מילתא אלימתא היא ומתקן הענין, וכאילו מחייב עצמו באותו דבר שאמר ליתן. וכדאסיקנא בריש הכותב כתובות פג. דמגופה של קרקע קנו מידו... ובפרק זה בורר בענין נאמן עלי אבא באתן לך, מחלוקת, ואסיקנא דלפני גמר דין וקנו מידו אין לאחר קנין כלום, הרי שאפילו באתן לך וקודם גמר דין, אפילו למאן דאמר דבלא קנין יכול לחזור בו, בקנין מודה שהקנין מחזיק הענין כאילו מחייב עצמו ליתן מה שאמרו הם'. נמצא, שכל שכלול בלשונו לשון חיוב מהני קנין, אף שהוי קניין דברים, ואין צריך לקנות מעכשיו. כן סברו מהר"א די בוטון לחם רב בסוסי' רי, מהר"א ששון תורת אמת בסי' קלג, שהקניין חל כאשר אמר לשון חיוב.
בישוב הסתירה נאמרו כמה יישובים;
א. הכנה"ג בסי' קצה בשם מהר"ש הלוי חילק בין שאמר אמכור שלא מהני, משום שתלה דעתו בדעת אחרים, ואין גמירות דעת גמורה, לבין שחייב עצמו לתת שתלוי בדעת עצמו, וחייב בו. וכן באר הגידולי תרומה שער סב ח"א סעי' ד.
אולם בנתיה"מ בסי' רו סק"א מבואר שלא קיבל חילוק זה, שכן כתב שאם כתב בדעת הרשב"א שאם כתב הקניין בשטר, הוי כלשון חיוב, הגם שמדובר שם כשאמר 'אמכור'.
המשנה למלך בהלכות מכירה פ"ח ה"ז הביא תשובת הריב"ש בסי' קעה שפסק שאם אמר לחבירו שימכור לו בסך מסוים, ומכר לאחר, קנה ראשון. והקשה המשל"מ שהרי לא אמר מעכשיו, ויישב, שאף אם נחלוק על מהר"א ששון שחילק בין כשאמר בלשון המועיל או לאו, יש לבאר דברי הריב"ש כשאמר בלשון המועיל.
ב. המגיד משנה בהלכות זכיה ומתנה פ"ח ה"ו הקשה על דברי הרשב"א בחידושיו לב"ב שהרי אתן לא הוי קנין דברים: 'וצ"ע באתן לך היאך יקנה, שהרי נתבאר דהכותב בשטר אתננו לא קנה, כדאיתא בגיטין דף מ' ע"ב. ואפשר לדעתם דטפי עדיף קנין משטר'. הקושיה היא מדין הכותב בשטר אעשנו בן חורין, שרבי אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה, והרמב"ם בהל' זכיה ומתנה פ"ד הי"א פסק כחכמים. הרי להדיא, שהכותב בשטר שיעשה עבדו בן חורין לא מהני. ואיך סובר הרשב"א דקניין אתן מהני. ויישב המ"מ שמועיל קניין אתן רק אם נעשה הקנין בסודר, אבל בשטר לא מהני. וכן כתב הב"ח בסי' רמה בשם הגאונים לחלק בין שהתחייב בקניין אתן בשטר שלא מהני, לבין קניין אתן שנעשה בקניין סודר שמהני.
יסוד התירוצים הינו, שיש לבחון ולפרש את כוונת הנותן שאמר אתן, שגמר בדעתו ליתן. ובגוף דברי הרשב"א מבואר כן: 'דקנין מילתא אלימתא היא ומתקן הענין', הרי שעושה קנין, מגלה על גמירות דעתו על הקניין.
בטעם הדין שמהני קניין, באר המהר"א ששון שם: 'משום דחייב עצמו אלים טפי'. אולם המשנה למלך שם חלק על הבנה זו, וסבר שאין בלשון חיוב כדי לקנות, ולא יוכל להוציא מהשני שקנה בפועל את השדה: 'דמחייב עצמו אינה מכורה, אלא מחוייב למוכרה. וכל שמכר לאחר, זכה שני'. הרי שנחלקו אם התחייבות הינה כביצוע המקח, שלדעת המהר"א ששון הוי כמכירה ממש. ואילו למשל"מ אין בכך אלא התחייבות למכור 3 .
שיטת בעל העיטור – מהני קניין 'אתן'
הטור בסי' קנז הביא דעת הרא"ש שסבר שקניין אתן אינו קניין דברים. והב"י שם באר שכיון שקנו ושיעבדו נכסיהם לבניין הכותל, מחויב לקיים את התחייבותו. ברם אינו מחויב להתחייבות על פעולה, שכן הוא קניין דברים.
הב"י בסי' רו והתשובות מיימוני משפטים סי' סז הביאו את דעת בעל העיטור, שבאר את הגמ' בע"ז שלא דרוש קניין מעכשיו, ומהני קניין אתן, שכיון שמתחייב ליתן לו בקניין, אין בעיית סמכא דעתא וחל החיוב. וצ"ב מאי שנא משותפים שרצו לחלוק ברוחות שהגמ' אמרה שהוי קניין דברים. ונאמרו שני אופנים בביאור דבריו;
א. כשמקנה בלשון אתן, מתכוון להקנות באופן מיידי, וחל מיד הקניין. כן באר הנתיה"מ בסי' רז בביאורים סק"ב: 'נראה דדעת הרמב"ם דקנין בלשון אתן ג"כ מהני, דסתם קנין הוי מעכשיו ומהני לשון אתן'. כלומר, אף שלא אמר מעכשיו, כל שעשה קניין הוי כאומר כן, וחל המקח מיד. וכן הוא בערוך השולחן בסי' רמה סעי' ב: 'וי"א דקניין סודר מהני בלשון אתן, דקניין דברים אינו אלא כשקנה לילך או לחלוק וכיוצא בזה, אבל קניין אתן, קניינו הוא על שדה זו או על חפץ זה לקנותה עתה, דאל"כ מה היה לו לקבל עתה בקניין'. וכן הוא להדיא בספר פרח מטה אהרון ח"א סי' ט: 'ע"י הקנין נפרש כוונת אתננו בזה הקנין (שהקנין פועל כעת) ואף שהוא לעתיד, הכוונה שפועל הנתינה יהיה לעתיד, והזכיה מעכשיו. אבל באמכור אף שיהיה בקנין... א"א לפרש שהוא מקנה גוף הקרקע מעכשיו, דוודאי אין כוונתו למוכרו מעכשיו, דהרי אמר אמכור בלשון עתיד'.
ב. התחייבות על פעולה הינה קניין דברים ולא שייך לעשות קניין על כך, אולם התחייבות ממונית הינה כשיעבוד עצמו, וחל השיעבוד על גופו כשעשה קניין. ובביאור הדבר באר הקצוה"ח בסי' רו סק"א שאין אפשרות להתחייב על חפץ מסוים. הרי שלא יכול להחיל חיוב על החפץ, ועל מחוייבות, אלא רק לשעבד גברא. ואם מתחייב לפעולה לא מהני אף שיעשה קניין, אך שיעבוד על חפץ בקניין מהני.
הבית שמואל באהע"ז בסי' נ סק"י הסתפק בדעת הסוברים שקניין אתן מהני, אם בי"ד רשאי לרדת לנכסיו, או רק כופין אותו לקיים דבריו, כלומר האם חל החיוב והשיעבוד על נכסיו בשל הבטחתו ליתן, או רק שיעבד עצמו לעשות את הפעולה וליתן: 'ויש אומרים קנין אתן מהני. ויש לפרש דברי מהרי"ו שם בתשו' בשני אופנים. א'. קנין אתן מהני, היינו אם נעשה קנין סודר... זכה אותו פלוני במתנה, ואם מת הנותן צריכים בניו לקיים. ומכל שכן אם הוא חי, דצריך לקיים, ומוציאים ממנו... עוד יש לפרש בע"א, אפילו אם עשה ק"ס ליתן מתנה לפלוני, אין שום זכות להמקבל, אלא כופין את הנותן לקיים הקנין, ואם מת ולא נתן אין מוציאין מיורשיו'. יתכן והסתפק בגדר קניין 'אתן' לפי שני האופנים דלעיל, שכן לפי האופן הראשון חל המקח מיד, ויוכלו בי"ד לרדת לנכסיו. אך לפי האופן השני רק מחויב והשתעבד על החיוב, ואפשר שאין החיוב חל מכבר על הנכסים. הסמ"ע בסי' רמה סוסק"ב הב"ש והקצוה"ח בסי' רמה סק"א הכריעו שאין יורדים לנכסיו, ואם מת לא גובין מנכסיו, שכן אין בקניין זה לחייב נכסיו, אלא רק מחויב לקיים הבטחתו.
בבעל העיטור מוכח שהבין שחל החיוב מיד, שכן לא העמיד את הגמ' בע"ז באומר מעכשיו, ואפ"ה מחוייב ללקוח הראשון בשל קניין אתן. הרי שחל המקח משעה שהקנה בקניין זה מיד.
שיטות הסוברים שקניין 'אתן' לא מחייב
בניגוד לכך, ישנם פוסקים שסברו שקניין אתן הינו קניין דברים בלבד, ואינו מחייב אף לו עשו קניין ביניהם.
הטור בריש סי' רמה הביא משמיה דהרמ"ה: 'אם אמר אתננה לו אפילו אם קנו מידו, לא קנה, דקנין דברים בעלמא הוא ולא מיחייב לקיימו בעל כרחיה'. הרי שסבר שקנין אתן לא מהני (אא"כ יאמר 'אתן לו מעכשיו'), וכדעת הגאונים שהביא הנימוק"י. וכן הביא הב"י שם שכן דעת התשב"ץ והרמב"ן בשם הרי"ף, וכך הכריע הרמ"א בהלכות מתנה בסי' רמה סעי' ב בשם המהרי"ו שלא מועיל קניין אתן.
בגדר החיסרון שבקניין אתן, נאמרו שני אופנים;
א. במשנת ר' אהרון ובשערי חיים קידושין סי' לה אות ג בארו שאין כאן חסרון במעשה קניין, אלא מפני שלא שייך שיהא חיוב על גוף אדם לעשות פעולה, אלא רק חיוב ממוני יכול להחיל ולשעבד גופו.
ב. ברשב"א בתשו' אלף קמב מבואר טעם אחר, שכן כתב שאם עשה קניין על קניין אתן מהני: 'דקנין מילתא אלימתא היא ומתקן העניין, וכאילו מחייב עצמו באותו דבר שאמר ליתן'. ובאר בשיעורי ר' שמואל רוזובסקי אות נב שהחסרון בלשון אתן הינו בשל אומדן דעתו, ואם עושה קניין מתקן זאת ומגלה שדעתו להתחייב ולשעבד עצמו על חיוב זה.
הקצוה"ח בסי' רו סק"א הבין שאם מחייב עצמו בשטר, הרי חייב ככל דיני שטר, ושעבד עצמו לכך, ולכן אף גובה ממשועבדים. ובאר שעל מנת שתחול ההתחייבות, יש להתחייב מעכשיו, ואז חל החיוב על גופו, ואם לא התחייב מעכשיו, לא חל המקח ולא קנה הראשון. וכתב הקצוה"ח: 'וכדי שיחול החיוב על גופו צריך שיתחייב מעכשיו באחריות ואם אבדו פורע לו ממקום אחר, ואם אין בו חיוב אחריות לפרוע ממקום אחר רק חיוב על הדבר שרוצה ליתן, הו"ל קנין דברים. ה"נ כיון שאין בזה חיוב אחריות לא הוי חיוב כלל' - הרי שהבין שאם מתחייב למכור, לא מחויב בכך משום שלא קיבל על עצמו שעבוד גוף ואחריות אם יאבד. ואם קיבל עליו אחריות, מהני.
אולם הנתיה"מ שם סק"ב הסתפק ביסוד דינו של הקצוה"ח: 'ולדידי הדבר מסופק, דכיון שאין בו חיוב ממון רק שהתחייב מעצמו למכור, וכיון שבתרא קני מן הדין, הוי כאילו התחייב עצמו על דבר שאינו בידו, שאין החיוב חל'. הרי שהבין שרק כאשר מתחייב בשטר, החיל על עצמו שיעבוד, וגובה ממשועבדים. אך כשהתחייב רק למכור, לא הקנה ממש בהתחייבות. והסתפק אם יכול להחיל על גופו חיוב שלא קיים עדיין. לדבריו, התחייבות על פעולה מחייבת רק אם היתה תחת ידו, ואין אפשרות להתחייב על פעולה שלא ברשותו.
הרי שהקצוה"ח סבר שמהני לשעבד גופו על התחייבות, אך כיון שלא שעבד גופו אם יאבד, אינו חייב דבר אם מכרו לאחר, כי בהתחייבותו למכור חסר תנאי יסודי, שלא שיעבד גופו אם יאבד. ואילו לנתיה"מ, אין בהתחייבות למכור חיוב ממון כלל.
ולשיטתם אזלי. שכן הקצוה"ח בסי' ס כתב שאם התחייב למכור דבר שלא בא לעולם, ומת הנותן בטרם שמסרו, זכה המקבל. שכן ההתחייבות מחייבת אם קיבל על עצמו אחריות דמיו. והנתיה"מ שם סק"ז חלק על דבריו, וס"ל שלא זכה המקבל: 'במתחייב עצמו בדבר שאין בידו לגמרי, ודאי שלא חל החיוב... דאולי לא ימכור לו חבירו בעד כל הון, וכיון שלא חל החיוב במקצת, לא נתחייב כלל... ולא מצינו שעבוד רק כשמשעבד כשיבוא לרשותו'. כלומר, לדעת הנתיה"מ המכירה מתבצעת בעת העברת הבעלות ולא בעת ההתחייבות, ועל כן אם לא היתה בידו קרקע בעת ההתחייבות, אם נפטר בעת החלות, העסקה בטילה. אומנם סייג זאת, שאם היה הדבר מצוי בידו או בשוק 4 , מחויב במקח, כיון שנחשב שיכל לממש את המקח בעת ההתחייבות, נחשב ששעבד גופו על כך.
לסיכום הדין אם מבקש לחזור בו מהתחייבות: לדעת מהר"א ששון נחלקו בכך הרשב"א והרמב"ן אם יכול לחזור בו בשעבוד דאקני. לדעת הקצוה"ח מחוייב מחמת התחייבותו, אם התחייב בדמיו, שכן שעבד גופו על כך. ולדעת הנתיה"מ, רק אם הדבר מצוי בידו או בשוק, מחויב במקח, ואינו רשאי לחזור בו.
לסיכום: הגאונים שהובאו בנמוק"י והיד רמה סברו שקניין אתן הוא קניין דברים ועל כן אינו מחייב. ואילו דעת העיטור שאינו נחשב קניין דברים, וחייב במה שהתחייב. בדברי הרשב"א ישנה סתירה הפסקים, ואחרונים יישבו שסבר שקניין אתן לא הוי דברים וחייב, אך התחייבות 'אמכור' הוי קניין דברים ומחייבת. והמגיד משנה חילק בדין זה בין שהתחייב בשטר שיכול לחזור בו, לבין שעשה על כך קניין סודר, שחייב בקניין זה.
יש לציין שאם כתב לשון אתן בחוזה ההתקשרות, סבר הגרי"ש אלישיב בפסקי דין רבניים ח"ד עמו' 279 שלשון זו מחייבת. שכן החיסרון בלשון זו שהיא מתפרשת כהבטחה גרידא, ואזי הוי קניין דברים, אולם אם דברים ניכרים ומוכח שהיתה דעתו להתחייב ולשעבד נפשיה לכך, וחתימה על חוזה מעידה מאה עדים על כך, מחוייב בו. אך לשון ברצוני לתת, גורעת 5 .
הפסיקה בדין אתן
השו"ע בהלכות מתנה בסי' רמה סעי' א-ב הביא שתי שיטות אם מהני קניין אתן: 'אם כתב בשטר אתננו לו, אף על פי שהעידו עליו העדים לא זכה המקבל'. והוסיף הרמ"א: 'ואפילו קנו מידו, קנין דברים'. והביא השו"ע שיטה נוספת: 'ויש אומרים שאם קנו מידו, מהני לשון אתן'.
הרמ"א בסי' קנז סעי' ד הביא אומנם את שתי השיטות אם מחויב בקניין לבנות מחיצה ואם יכול לחזור בו, ולא הכריע. אך בסי' רמה דלעיל כתב שמהרי"ו פסק כסברא ראשונה, שלא מועיל קניין אתן. ולכן כתב דהכותב לאשתו בשעת השידוכין לעשות לה כתובה גדולה, לא זכתה כל זמן שלא כתב לה. וכן הכריע הרמ"א סי' רו סעי' ד: 'האומר לחבירו אמכור לך וקנו מידו, לא קנה, שהוי קניין דברים'. כן נקט הסמ"ע בסי' יב סק"כ בדעת הרמ"א שלא מהני קניין אתן, והוי קניין דברים.
בניגוד לכך לכאורה, פסק הרמ"א בסי' רג סעי' א בשם תשובת הרשב"א: 'מי שקנו ממנו שיעשה שטר מחילה לחבירו הוי קניין דברים, דשטר מחילה אינו אלא סילוק בעלמא. אבל אי קנו ממנו להחזיר לחבירו כל זכויותיו שיש בו עליו, לא הוי קניין דברים'. והקשה הט"ז שם שהוי סתירה בפסקי הרמ"א, שכן דין זה שקנה להחזיר זכויותיו הוי רק למ"ד שקניין אתן מהני (וכן נראה שהבין הגר"א שם סק"ט שכתב את הרשב"א כמקור דין זה), והרי הרמ"א בסי' רמה פסק שלא מהני. אך סיים הט"ז ובאר שאף למ"ד שקניין אתן הינו קניין דברים, מודה שיש להחזיר שטר חובות, שכן הוי שטר קניין לכו"ע (ובדעת הגר"א נראה שלא סבר כן, שהרי כתב שדין הרמ"א מבוסס רק למ"ד שקניין אתן מהני).
הב"ש בסי' נא סק"י הביא שהב"ח בחו"מ סי' רמה כתב בדעת המהרי"ו שלא הכריע בין הדעות אם קנין אתן מהני. בניגוד לדעת הח"מ שסבר בדעת המהרי"ו שס"ל קנין אתן מהני 6 .
בביאור שיטת השו"ע שמהני קניין אתן, כתב הטור בסי' קנז משמיה דהרמ"ה שרק אם אומר לחלוק או להשתתף או לילך חשיב קניין דברים. אבל האומר אתן לא הוי קניין דברים שכן חייב עצמו לתת.
לכן כל שאומר 'אמכור', לא הוי כ'אתן', כיון שלא קיבל על עצמו שיעבוד ממון אלא התחייבות על פעולה, כן כתב הלחם רב בסי' קצג: 'דקנין לתת קאי על הממון, ולא משמע ליה קנין דברים. אבל למכור, משמע דהוי קנין דברים'. לאפוקי משיטת בעל העיטור שלא חילק בין הלשונות, וכל שהיה קניין מהני.
לפיכך האומר: 'הריני מקבל בקניין לחלוק עימך' 7 , או 'אלך למקום פלוני' 8 , 'אמחל לך על חוב מסויים' 9 , 'מקבל בקניין להשתתף עם פלוני' 10 , 'מקבל בקניין שאקבל גט' 11 , 'מקבל בקניין שהוא יהיה מוהל לבני' 12 , 'מקבל בקניין לבטל כל תביעות ושטרות שיש לי' 13 , 'לסגור ולסתום חלון' 14 , 'מרשה לפתוח חלון' 15 , הוי קנין דברים, ואינן לשונות מחייבות הגם שנעשה ע"כ קניין. ואף במקום שנהוג להקנות דברים אלו ע"י קניין, אינו מחויב בו 16 .
ואף אם יקבל על עצמו התחייבות בלשון זו, הוי התחייבות על דבר שאין בו ממש, ונחלקו הפוסקים אם מהני התחייבות. דעת הסמ"ע בסי' רמג ס"ק יט, הערוך השולחן בסי' ס ס"ק יא בשו"ת לחם רב בסי' קמז שלא מהני. ובפרח מטה אהרון סי' ז-ט הביא מחלוקת בדבר. ובנחל יצחק סי' ס סק"ג כתב שדעת התוס' שמהני. אך מספקא לא מפקינן ממונא, ולא יוכלו להוציא ממון על סמך התחייבותו.
י. 'התחייבות' 17
השו"ע בסי' ס סעי' ו כתב: 'הוו עלי עדים שאני מתחייב לפלוני בכך וכך, והוא שקנו מידו'. והקשה הש"ך שם ס"ק כו, שאמנם דעת בעל התרומות שלא ניתן להתחייב בלא קניין, אך דעת השו"ע כדעת הרמב"ם הלכות מכירה יא, טו שיכול אדם לחייב עצמו באומרו 'אתם עדי', ומדוע צריך לקניין.
התומים שם ס"ק יד יישב את דברי השו"ע, שצריך קניין כאשר החיוב אינו מוחלט ומיידי: 'תמהני, הלא הש"ך גופיה... הסכים בישוב הפוסקים דס"ל דמחייב עצמו בלי קניין... (והקשו מהדין) גבי מתנה שומר חינם להיות כשואל (שצריך) דוקא קנין. ותירץ (הש"ך), הואיל ואינו חיובו בהחלט כי אם בדרך תנאי... לא מחייב רק בקניין', וכן כתב הנתיה"מ סי' ס ס"ק יג. הרי שדרוש קניין בכל מצב שהחיוב אינו ברור, ולכך היה צריך השו"ע לקניין כשחייב עצמו (ובמשפטיך ליעקב סי' ט עמ' קמו, תמה דאם אמר בלשון ההתחייבות 'אתם עדי', לא צריך קניין נוסף).
המהר"ש הלוי בתשו' חו"מ סי' ה כתב שלא מהני להתחייב בעתיד, רק שיחייב עצמו עתה: 'דצריך שיכתוב מודה אני לך שאני חייב לך, או שאני מתחייב עתה לפלוני. נראה שאם אינו כותב בלשון זה לא מהני... משום שלשון אתן אינו מועיל משום שהם דברים בעלמא, ואפילו קנו מידו'. הרי שסבר שחיוב עצמו בלשון עתיד אינה מחייבת, ורק בלשון הווה ועבר מחויב.
הסמ"ע בסי' ס ס"ק יח חלק עליו וסבר שמהני לשון התחייבות גם בלשון עתידית: 'ואפילו לדעת האומרים דאם קנו מידו ליתן או אתן לא קנה... מ"מ בזה שחייב נפשו ליתן לזה, הכל מודים שקנה', וכ"כ הש"ך בסי' ס ס"ק כד, והאמרי בינה בהלכות הלוואה סי' נא. וכ"כ הפת"ש בשם הנוב"י. על כן אם יאמר שמתחייב בקניין לתת, יהא חייב בו.
יא. התחייבות ציבורית אינה צריכה קניין
המרדכי בב"מ רמז תנז כתב שכל שנעשה ברבים, אינו צריך קניין. וכן הוא בתשובת הרא"ש כלל ו סי' יט בשם המהר"ם: 'מנהג פשוט הוא, מה שטובי הקהל מסכימים לעשות, שריר וקיים הוא בלא קניין... כל דבריהם ככתובים וכמסורים'.
כן פסק השו"ע בסי' רד סעי' ט: 'י"א שאם רבים אמרו לאדם אחד ליתן לו מתנה, אינם יכולים לחזור בהם אפילו במתנה מרובה'.
הסמ"ע שם ס"ק י"ד באר בשני אופנים, או שסמך עליהם או שכיון רבים הבטילו, נחשב שכל אחד מהרבים הבטיח מתנה מועטת. ויתכן ויהא תלוי אם גוף של רבים מבטיח שלא שייך הטעם השני, או ארגון של שותפים מבטיח. ואם הסכום שהובטח הינו אדיר ויוצא מגדר פרופורציונאלי – יש לדון אם יוכלו לטעון אסמכתא, לפי טעמי הדין. אם אין טענת אסמכתא משום כח אלימות הציבור. או כבודו, או שסמך עליו, או מטעם נדר.
מצאנו כמה גדרים שמעמידים את הנעשה ברבים ברף גבוה ושונה מהנעשה בקרב אנשים פריטים. בסי' כב סעי' א שהנעשה בפני ראשי הציבור לא יכול לחזור בו. ובסי' פא מבואר שאין ציבור יכול לטעון טענת השטאה. וכן הציבור תמיד נחשב מוחזק בממון.
יב. בין כוונת המציע להצעתו בפועל
אני חושב שיש לחלק בין כוונת הגוף המציע - הנתבע, שכוונתו היתה לדבריו בכדי לדרבן חיפוש אחר ממצאי הנעדר, לבין הצעתו בפועל. פעמים רבות מוצאים אנו שגדרי התקנה והדין שונות מהמניע שלשמו נועד הדבר.
אף בנידון שלנו, הגוף שהציע את הפרס ביקש ליצור בקרב הגורמים שקשורים להיעלמות של הנעדר מוטיבציה לתת מידע שסייע לאתר אותו, או ליצור מחלוקת פנימית בין הארגון שקשור להיעלמותו, או לדרבן אנשים לצאת למסע חיפוש בעכבותיו. אבל מסתבר, שהם למעשה הבטיחו לכל מי שימציא מידע בנסיבות שונות ויביא לגילויו, כפי שמשתמע מלשון הודעתם הציבורית.
יג. כספי העמותה
יש להעמיד את הדברים על דיוקם. העמותה קיבלה כספים במשך שנים מהמדינה בכדי לבצע חיפושים, חקירות ולהציע תגמולים ופרסים למי שיביא לקידום מציאת הנעדרים. כאשר המטרה היתה, שהעמותה תעביר למוצא את הפרס, לו יעמוד בקריטריונים שהציבו. נמצא, שלא רק שהיה כאן קניין על ההתחייבות, אלא אף העבירו את הכסף לעמותה שתהווה כצינור ותתן אותו בבוא יום למוצא. נמצא שהמוצא זכה ע"י אחר (העמותה) בכסף זכייתו, ובוודאי לא יוכלו לחזור בהם, ויהיו חייבים ליתן אותו למוצא, אם הוא עומד בתנאים שהציבו במודעת הפרסום.
אומנם פרס כספי שמשפחה מחייבת ליתן, הינו בעל אופי אישי, שעליו יכולים לטעון שלא היה קניין, וטענת אסמכתא בשל גובה הסכום, וכי כוונתם היתה רק לדרבן את החיפושים ולסייע למידע המודיעיני.
יד. מסקנת הדין
אומנם אין לחייב לשלם למוצא מדין פועל ולא בתורת מקח, ולכן אינו זכאי לפרס ממקורות פרטיים כל עוד לא נעשה על כך קניין, ובפרט אם טוענים שלא ניתן על דעת שימצא באקראי, ויכולים לטעון אסמכתא.
אבל הגוף מחוייב לעמוד בדיבורו ובתחייבותו ליתן למי שיביא לגילוי הנעדר, אם אכן זהו נוסח ההתחייבות כפי שמנוסח במודעה. ואינם יכולים לטעון אסמכתא ושלא היה קניין. מה גם שכבר קיבלו את הכספים להעביר למוצא ולמביא מידע אודות הנעדר. ובוודאי שהמוצא יכול לטעון בכגון דא, שישלמו לו מדין נהנה. הגדרה זו שומטת את הטענה שהתובעים לא היו מודעים בעת מסירת המידע לתגמול ולפרס.
מוצא שמחוייב בהשבת אבידה לא יוכל לדרוש שכר על מצווה שקיים, ולא גרע מחיוב להעיד בבי"ד מדין השבת אבידה, וביד המבטיח לטעון ששיטה במחוייב בהשבת אבידה כל עוד לא נתן את הכסף. ברם, אם אין חיוב השבת אבידה, יוכל לדרוש את מלוא הסכום, והעובד שמצא זכאי בו ולא הקבלן שלו, שכן לא שכרו אותו למצוא מציאות או לכל שיעשה במשך היום. ומציאתו לעצמו. כל זאת ביחס לפרס שהבטיחה המשפחה (פרט לטעמי הפטור שציינו לעיל). אולם כספים שהגיעו לגוף הציבורי מכבר עבורו, אינם מוגדרים כשכר המצווה, אלא פרס מכספי המדינה שזיכו עבורו העמותה (ואם המוצא/ נעדר נוכרי, אין זכין לגוי. אך גם לא היה מחוייב בהשבת אבידה, ויוכל לקבל ולדרוש את הכסף), ויש לתת לו אותם.
(באופן אישי אני קצת מפקפק בטענה שנועד הפירסום לדרבן חיפוש. התקנון להפירסום אודות התמורה הכספית היה מלווה בסעיפים מפורטים שלא כללו התנייה מעין זו, והדברים אומרים דרשני. מסתבר לי יותר, שיש בהצעה זו טריק פסיכולוגי שנועד לעודד את השותפים בדבר ההיעלמות לשפוך אור על הנעדר או נסיבות ההיעלמות. אך לא שללו אפשרות שמוצא תמים ימצא פריט שיוביל למציאת הנעדר – ואינם יכולים לדחותו בכדי. טענתם לפטור מדין אסמכתא, לא מתקבלת כשרבים הבטיחוהו, כשהוא לא חריג).
חרף כל הנ"ל, פרטים רבים בתביעה נותרו ללא בירור מוחלט בדבר זכאות התובעים בפרס, ועל כן כיון שהתביעה בבסיסה התקבלה, ויש לצדדים להגיע לפשרה נאותה בגובה הסכום שיתנו להם.
טענות נוספת – זהות הנתבע שכרת את ה'חוזה', שפג תוקף ההבטחה, שלא עמדו בתנאי היסוד של הצגת מידע על הנעדר אלא רק ממצאים שהתגלו כשל הנעדר – לא נדון פה, מחוסר בפרטים מדוייקים.
בברכת התורה,
אבישי נתן מייטליס




^ 1.מהגמ' בב"מ בדף מט. מבואר שבמחוסרי אמנה יש תרעומת: 'נתנו לבן לוי אחר - אין לו עליו אלא תרעומת'. ובנחל יצחק בסי' עח הוכיח מדברי רש"י שם בד"ה 'אלא תרעומת' שיש תרעומת היכא דהוי מחוסר אמנה. וראה ברש"י בב"מ בדף נב: בד"ה 'אם חסיד' שניתן להודיע אותו לרבים: 'אם לחסיד - קאמר דיש לו תרעומת על המחזיר, מי כופהו לקבל שיתרעם, טוב לו שלא יקבלנה משיקבלנה ויוציא דיבה על חבירו'. ובהנהגות ופסקים (הגרי"ח זוננפלד) הלכות לשה"ר בהערות שם נאמר: 'במקום שמותר לו להיות בתרעומת על חבירו אין בזה איסור לשה"ר'.
^ 2.יש לעיין בהאי דינא. שהרי רש"י בכתובות בדף פו. בד"ה 'פריעת בעל חוב' כתב במקור דין פריעת בעל חובה שניתן לכוף אותו: 'מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו, דכתיב הין צדק שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק'. וממקור זה למדים על דין מחוסרי אמנה, והיה צריך להשוות דינם ולכופו על כך. וכן תמה הפרי יצחק בסי' נא. ובמנחת פתים בסי' רד אות יא הבין שהמנחת חינוך בסוף רנט סובר שלרש"י באמת כופין שלא יהיה מחוסר אמנה, והקשה עליו.
בהעמק שאלה בשאילתא לו סק"ד תירץ שמצד המצות עשה לא יכופו אותו, כיון שדרשו חז"ל על הפסוק 'הין צדק יהיה לך', שמתוך כך שיקפיד על הין צדק יהיה לו ממון והוי מצוה שמתן שכרה כתוב בצידה, שאין בית דין כופים עליה. החידוש בדבריו הינו, שדרשה זו אינה הוראה מפורשת של הפסוק. ועוד, שבתשובות המיוחסות לרמב"ן תשובה פח סבר שאם בית דין רוצים, הם יכולים לכוף על מ"ע שמתן שכרה בצידה, ומדוע שלא יכפו גם על כך.
^ 3.לדבריו יש להעמיד את הסוגיא בע"ז שאמרו מעכשיו ולכן היה מחוייב למקח.
^ 4.הקצוה"ח במשובב בסי' ס סק"י הראה כשיטתו, שמחויב אף אם לא מצוי בשוק. שכן לעניין שאינו בעולם, לא מועיל שמצוי בשוק.
^ 5.פד"ר ח"ט עמ' 123
^ 6.הגם שהרמ"א כתב בהג"ה שהמהרי"ו פסק כדעה הראשונה דקנין אתן לא מהני. והעלה הב"ש שיתכן להבין שסבר המהרי"ו שכל עוד לא נתן, לא חל החיוב על הנכסים, ולכך סבר הרמ"א בדעתו שלא חל החיוב.
^ 7.שו"ע בסי' קנז סעי' ב
^ 8.רמב"ם הלכות מכירה פ"ה הי"ד
^ 9.רמ"א בסי' רג סעי' א. הסמ"ע בסי' יב סק"כ כתב שאם נמצא הכסף ביד המקבל מהני לשון זו, ומחול. אך הט"ז בסי' רג דחה דבריו, וסבר שלא חלה המחילה.
^ 10.רמב"ם שם
^ 11.ב"י בסי' קצה הביא בשם שו"ת מהר"ם מינץ סי' יז.
^ 12.הרמ"א ביו"ד בסי' רסד סעי' א הביא בשם שו"ת הרא"ש כלל יב אות ג. והש"ך שם סק"ג והט"ז שם כתבו דהוי קניין דברים.
^ 13.בני חיי סי' רג
^ 14.שו"ת רשב"א ח"ב סי' מב
^ 15.פרח מטה אהרון ח"א סי' ז
^ 16.המהר"ם מרוטנבורג סבר שיש לילך בתר מנהג המקום, והוא מחייב. אך בשו"ת הרא"ש כלל יב, ג חלק עליו וסבר שלא ניתן לחייב בדיבור בעלמא, ומנהג גרוע הוא. הביאו הב"י ביו"S בסי' רסד, והש"ך שם סק"ז. וכן המרדכי בשבת בסי' תעג הביא מחלוקת ר' יחיאל ור' יואל בדבר, ור' יחיאל סבר שאף סיטומתא לא מהני.
^ 17.מצאנו אומנם שהתחייבות מחייבת בעת הקידושין, כמבואר בכתובות קב. ובאהע"ז בסי' נא. משום שימחת החיתון. ואין כאן מקומו להאריך. וכן אם המקבל עני, מחוייב בדיבורו מטעם נדר צדקה, ראה ב"י אהע"ז סי' נא.
עוד בנושא נושאים נוספים

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il