^ 1. באיסור פינוי מת מקברו נזכרו טעמים מספר:
א. משום ניוול. מקורו גמרא בבא-תרא (קנד ע"ב), "שאלו את רבי עקיבא - מהו לבודקו? (דהיינו לפתוח הקבר, ולבדוק המת אם הביא סימני-בגרות בחייו). אמר להם, "אי אתם רשאים לנוולו". ופירשו: "לראות בושתו". וכ' ב"נודע ביהוד" (מהד' קמא יורה דעה סי' קסד) "כי לדעתי הניוול נוגע גם לחיים שרואין סוף האדם לניוול כזה". ונזכר בכמה אחרונים שאיסור הניוול הוא מדאורייתא. וכתב בשו"ת "חכם-צבי" (סי' נ) שדווקא טלטול גופת המת או עצמותיו גורם לניוול, אבל בארון סגור ליכא ניוול.
ב. משום חרדת הדין. "בית יוסף" כתב בשם ה"כלבו" (טור יורה דעה סי' שסב), "לפי שהבלבול קשה להמתים, לפי שמתייראין מן הדין", וזכר לדבר - "ישנתי, אז ינוח לי" (איוב ג, יג) ובשמואל א' (כח, טו) "למה הרגזתני להעלות אֹתי". ובשו"ת "נודע ביהודה" (מהד' קמא יורה דעה סי' פט) כתב שטעם זה קיים דווקא כל עוד לא נתעכל הבשר, אבל אחר כך ליכא.
אמנם בשו"ת "פרשת מרדכי" (סי' כד) השיג על ה"נודע ביהודה" וכתב שאף בעצמות, לאחר שנתעכל הבשר, איכא חרדת הדין, וכ"כ בשו"ת "שיבת ציון" (סי' סג) ובשו"ת "עין יצחק" (חלק יורה דעה סי' לד). והביאו ראיה מלשון השו"ע (יורה דעה סי' שסג סעיף א) "אין מפנין המת והעצמות", ומקורו בירושלמי (מועד קטן סוף פרק ב'), ומשמע שהאיסור הוא אף על העצמות ללא הבשר, ובש"ך ובט"ז כתבו שטעם האיסור משום חרדת הדין, ועיין בשו"ת "ציץ אליעזר" (חלק ה סי' כ ס"ק ג-ס"ק ט) שהאריך בענין זה. ובשו"ת מהר"ם שיק (יורה דעה סי' שנד) כתב שלאחר י"ב חודש כבר אין לחוש לחרדת הדין, אך ברבים מספרי השו"ת של אחרונים חלקו עליו, אם במפורש ואם במשמע מדבריהם, שדנו על חרדת הדין אף לאחר מאות שנים.
ג. רא"ש במסכת מועד קטן (פרק א סי' יג) כתב "גנאי גדול הוא למת לפנותו מקבר לקבר קודם שנתעכל הבשר", ואין זה מטעם ניוול, דניוול איכא גם אחר עיכול הבשר, אלא נראה שכוונתו לבזיון המת מפני סרחון הבשר. ואפשר לצרף לזה מה שכתב בשו"ת "ציץ אליעזר" (ח"ה סי' כ ס"ק יב) שהביא מן הנפסק בשו"ע (יורה דעה סי' תג סע' ט-י) שאסור לנהוג מנהג בזיון בעצמות.
ד. מהר"ם שיק (חלק יורה דעה סי' שנד-שנה) כתב טעם חדש, והוא "חזקת מקום", בדומה למה שאמרו חז"ל בקרשי המשכן - "קרש שזכה להיות בצפון, לעולם בצפון" וכו'.
ה. "נודע ביהודה" (מהד' קמא חלק יורה דעה סי' פט) הוסיף עוד טעם - "נכון שלא לגרום אבלות לקרובים בליקוט העצמות, שנפטרים על-ידי זה מכל קיום מצוות".
ו. משום הבזיון למתים שנשארים קבורים שם. ומקורו בצוואת ר' יהודה החסיד (סי' ח), וב"אור זרוע" (הלכות אבלות סי' תיט). ואולם בשו"ת "תפארת צבי" (יורה דעה סי' נט), הובאו דבריו ב"פתחי-תשובה" (יורה דעה סי' שסג ס"ק א), כתב שאין למנוע פינוי מת לקבר אחר מטעם שנמשך בזיון לנשארים בבית-הקברות הישן, "דאין מחויב לסבול בזיון בשביל חבירו".
ועיין עוד ב"ציץ אליעזר" (ח"ה סי' כ) שהביא עוד כמה טעמים לאסור, כגון סכנה לחיים, משום שבעוון חטוט קברות באות צרות (שו"ת "שבות יעקב" ושו"ת "דעת כהן" (סי' רג, רד).
והנה בנדון דידן נקברה המנוחה בארון, ולפי הנ"ל אין חשש ניוול בפינויה (והוא הטעם העיקרי לאיסור פינוי המת). ואף שהזכרנו טעמים נוספים לאסור, ובראשם חרדת הדין שבאה על נשמת הנפטר, מכל מקום נוכל לצרף כמה טעמים להיתר הפינוי מן הנזכר בש"ס ופוסקים, וכדלקמן בהערה 2 ו-3.
^ 2.לפי דברי השואל משמע שבבית-הקברות של בית-החולים קבורים גם יהודים וגם שאינם יהודים, ואף שהרוב הם יהודים, מכל מקום יש חשש גדול שקברו גוי בד' אמותיה של המנוחה. ובשו"ת "חכם צבי" (סי' נ, הובאו דבריו ב"פתחי תשובה" יורה דעה סי' שסג ס"ק א) כתב, שמי שנקבר בקרקעות עכו"ם, מותר להוציאו ולקברו בקברות ישראל. ואמנם שם כתב שהטעם משום שהגוי יחרוש ויזרע על קרקע הקבר, אלא שהוסיף עוד טעם, שלהעביר מקרקע של גוי לקבר יהודים עדיף הוא ממה שכתבו ש"מותר לפנות המת ממקום אחד למקום אחר שהוא שלו". וכתב ה"נודע ביהודה" (מהד' קמא יורה דעה סי' פט) שטעמו של "חכם צבי" גם משום "שלא יהיו קוברין עכו"ם אצל ישראל". וב"אגרות משה" (יורה דעה ח"ג סי' קו) כתב שחמורה קבורת גוי ליד יהודי, יותר מקבורת רשע אצל צדיק, כי שם זה רק אסור לכתחילה, אבל בדיעבד אין מפנין, ואִלו בעכו"ם אצל יהודי אף דיעבד מפנים, ומקור הדברים בגליון מהרש"א (יורה דעה סי' שסג). וכן כתב הגר"ע יוסף בשו"ת "יביע אומר" (ח"ז חלק יורה דעה סי' לח), שאם נקבר גוי בבית-קברות יהודי ואי-אפשר לפנותו בגלל החוק, יעבירו את היהודים הקבורים אצלו למקום אחר.
בנדון דידן יש אפוא לומר שאם קבור גוי בשכנותה, כלומר בתוך ד' אמותיה, ודאי שמותר להעבירה לבית-הקברות של הקהילה. ואולם אם הדבר אינו ברור או שנמצא שאין גוי קבור ממש לידה, אלא שבבית-הקברות ההוא קבורים גויים במקומות מפוזרים, יש להסמיך לזה מה שכתב בשו"ת "אגרות משה" (יורה דעה ח"ג סי' קמח) שמה שכתוב, שאין לפנות אפילו מקבר בזוי לקבר מכובד, הוא דווקא אם המקום עצמו הוא בזוי (כגון ליד הגדר, או במקום דריסת אנשים), אבל אם הוא בזיון לאדם שמת, כגון גבר ליד אשה שאינה אשתו, מותר לפנותו, ולא יהא גרוע ממה שהתירו לפנות לקבר משפחה (עיין הערה 3). ובנדון דידן ודאי יש בזיון לנפטרת להיקבר במקום שקוברין בעירבוביה גויים ויהודים, ואולי עוד יקברו בצידה עכו"ם, ואף יש חשש שיבואו קרובי העכו"ם ויעשו מעשים כמנהג דתם ליד קברי קרוביהם (ויש להעיר על דבריו בסי' קמח מדבריו ב"אגרות משה" שם, סי' קמט, לעניין צדיק שנקבר אצל רשע, שאין מפנין בדיעבד משום דהוי רק כמבזוי למכובד).
^ 3. כתוב בשו"ע (יורה דעה סי' שסג סע' א) "ובתוך שלו - אפילו ממכובד לבזוי מותר (לפנות המת מקברו), שערב הוא לאדם שיהא נח אצל אבותיו". אמנם דנו אחרונים בשאלה, אם ההיתר לפנות לקבר-משפחה הוא דווקא כאשר כבר נקברו מבני המשפחה שם, או אף אם לא נקברו, אבל עתידין להיקבר שם. ה"אור שמח" (הלכות שמחות פי"ד הל' טו) הביא ראיה מאלעזר הכהן הגדול שנקבר בגבעת פינחס בנו (והוליכוהו לשם לאחר מיתתו בשילה), טרם שנקבר שם פינחס, שהאריך שנים רבות אחריו. הראי"ה קוק בשו"ת "דעת-כהן" (סי' רב) הכריע כן להלכה, ומביא ראיה מלשון הירושלמי "ערב הוא לאדם שיהא נינוח אצל אבותיו", ומסיק שם להלכה שמהני מה שיקנו חלקת קבר למשפחה ויפנו המת מקברו לשם. והוא ממש כנדון דידן. ואף שבשו"ת "אגרות משה" הנ"ל לא הסכים למתירין, מכל מקום סיים שם שהרוצה לסמוך על ה"אור שמח", אין למחות בידו. ובקונטרס "אבן יעקב" (ב"ציץ אליעזר" כרך ד-ה סי' כח) האריך להביא פוסקים המתירין במקרה כזה, בניגוד לדעת ה"אגרות משה".
מכל הנ"ל עולה שאם יקנו בני משפחת המנוחה חלקת-קבר מיוחדת לבני משפחתם (ובכללם גם בעלה, אם עודנו חי, ואם כבר נפטר וקבור בבית-הקברות היהודי, הרי שהיתר הפינוי הוא עוד יותר בשופי, ואפילו שלא יהיו קברותיהם סמוכים זה לזה), הרי שיש להם ודאי על מה שיסמוכו לפנותה לשם. אם האשה שומרת שבת ותקבר בחלקת שומרי שבת, הרי גם זכינן למה שכתוב (שו"ע יורה דעה סי' שסב סעיף ה) שאין קוברין צדיק אצל רשע (ועיין שו"ת רמ"ע מפאנו סי' מד).
על פי פוסקים רבים גם קברי ילדים נחשבים לקבר אבות, אבל יש עדיפות לקנייה על-ידי הורים או בעל).
וצריך הרב להשגיח היטב שבני משפחתה יקנו את החלקה בקניין גמור, ורק אחר כך יפנוה לשם!