ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- ויצא
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
השבוע באחד הימים נגשו אליי אחרי תפילת מנחה שלושה אורחים שבאו לבית אל. הם סיפרו שהם מבית שמש, ובאו ללמוד כאן בשבוע של פרשת ויצא, פרשת חלום יעקב, במקום הזה שבו היה חלום יעקב, לקראת קריאת התורה של פרשת ויצא.
יעקב חולם כאן בסביבה באיזה מקום, אנחנו לא יודעים בדיוק איפה, אבל קרוב מאוד לכאן. חלום יעקב מביע את מגמת עם ישראל כולו.
אנחנו אומרים בבוקר ובערב: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד). הראשונים שאמרו את הפסוק הזה, היו השבטים, הבנים של יעקב. כשיעקב רצה לספר להם מה יקרה באחרית הימים ופתאום נעלם ממנו הדבר, הוא חשב שאולי יש משהו לא תקין בין הבנים, וכולם ענו ואמרו לו: שמע ישראל, ישראל אבינו, אבא, ה' אלוקינו ה' אחד. כך הם אומרים לאביהם, ישראל הזקן. אנחנו אומרים היום 'שמע ישראל', ומתכוונים לכל האומה הישראלית שביחד מקבלת עליה עול מלכות שמיים. הכל מתחיל מיעקב אבינו.
יעקב יוצא לדרך, עוזב את משפחתו, בורח ולא יודע מתי יוכל לחזור. הבריחה הז לא כל כך פשוטה, והנה הוא מגיע לבית אל וחולם חלום: "וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" (בראשית כח, יב–יג) "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת" (שם פס' טו), ליעקב יש דאגות רבות, והנה הקב"ה ניצב עליו ואומר לו אתה לא לבד, אני איתך, ואני אשמור עליך ואחזיר אותך למקום הזה. יעקב מתעודד, "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ" (בראשית כט, א).
חלום יעקב – חיבור שמים לארץ
על מה יעקב חולם? הוא רואה חיבור בין הארץ ובין השמיים. זה עניינו של יעקב. חז"ל אומרים (ע"פ פסחים פח.) שאברהם הוא הר, קרוב לשמיים והוא משפיע מלמעלה. יצחק שדה, "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" (בראשית כד, סג) משפיע מהארץ, ויעקב בית. בית זה גג ורצפה וקרקע, בית מחבר עליונים ותחתונים. מידתו של אברהם אבינו היא מידת האהבה. יצחק, מידת היראה. יעקב - תפארת, מחבר את שתי המדרגות האלה גם יחד. הסולם הזה עניינו לחבר שמיים וארץ, הר ושדה.
החיבור בין שמים לארץ על ידי תורה ותפילה
חז"ל דורשים במדרש (בראשית רבה פרשה סח, יב): "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה", "מֻצָּב אַרְצָה" - זה מזבח, 'מזבח אדמה תעשה לי', ' וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה' - אלו הקורבנות שריחם עולה לשמיים. 'וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים' - אלו כוהנים גדולים. 'עֹלִים וְיֹרְדִים' - שהם עולים ויורדים בכבש. 'וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו' – 'רָאִיתִי אֶת ה' נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ'" (עמוס ט, א). יעקב אבינו רואה את עבודת הקורבנות, ואת התפילה, שמחברים בין עם ישראל והעולם לריבונו של עולם, העולם פונה לריבונו של עולם ומתבטל אליו להיות עובד ה'.
ממשיך המדרש: "רבנן פתרי ליה בסיני. 'וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם'". סולם זה סיני - האותיות סמ"ך למ"ד מ"ם מספרם בדיוק כמספר סיני. "'מוצב ארצה' – "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (שמות יט, טז). "וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" – "וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם" (דברים ד, יא). "וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים" - אלו משה ואהרן, ומנין שהנביאים נקראו מלאכים דכתיב: "וַיֹּאמֶר חַגַּי מַלְאַךְ ה' בְּמַלְאֲכוּת ה' לָעָם" (חגי א, יג). 'עולים' - זה משה "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים" (שמות יט, ג), ו'יורדים' זה משה, וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר (שמות יט, יד) וכו' וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו - "וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי" (שמות יט, כ).
יש כאן שני צדדים שמשלימים אחד את השני. דעה אחת אומרת שהסולם רמז לעבודת הקורבנות ולמזבח. דעה שנייה אומרת, שהסולם רמז להר סיני ולמתן תורה. התורה יורדת מהשמיים אל הארץ. על התורה נאמר: "מסיר אזנו משמוע תורה" לתורה אנחנו מקשיבים, התורה מופיעה עלינו מריבונו של עולם כביכול מהשמיים. הקורבנות זו עבודה מן הארץ אל השמיים, 'מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו' יש כאן את שני הצדדים, יש שפע שיורד מן השמיים אלינו, ויש פנייה שאנחנו פונים לריבונו של עולם. בשני אופנים אלו אנחנו מחברים שמיים וארץ, על ידי הפנייה שלנו אליו יתברך, ועל ידי זה שאנחנו מקבלים את דבר ה' מן השמיים. הסולם מבטא את הקשר בין הבריאה לריבונו של עולם. אנחנו קשורים אליו והוא קשור אלינו. וזה עניינם של ישראל בכל הדורות לחבר שמיים וארץ בשני האופנים, לחבר את העולם לריבונו של העולם, על ידי שהעולם שואף ומכוון לריבונו של עולם, ולהמשיך את השפע מריבונו של עולם אל כל העולם כולו.
מעלת בית אל
וחז"ל אומרים לנו שהמקום שבו אנו נמצאים הוא מקום מיוחד. "וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה" (בראשית כח, יח – יט).
ובמדרש (בראשית רבה פרשה סט, ח): "ואולם לוז" - היא לוז שצובעים בה את התכלת. היא לוז שעלה סנחריב ולא החריבה, נבוכדנצר ולא החריבה. היא לוז שלא שלט בה מלאך המוות מעולם. והזקנים שבה מה היו עושים להם? כיוון שהם זקנים הרבה מוציאים אותם חוץ לחומה והם מתים".
פעם פגשתי דודה זקנה שהגיעה קרוב לגיל מאה, והיא אמרה: הקב"ה שכח לקחת אותי... אבל בבית אל בלוז אי אפשר למות, זה מקום של חיים שנמשכים, אז מה היו עושים עם הזקנים שכבר שבעו מהחיים? היו מוציאים אותם מחוץ לחומה.
נמשיך במדרש: "אמר רבי אבא בר כהנא למה נקרא שמה לוז? כל מי שנכנס בה - הטריף מצוות ומעשים טובים כלוז".
בית אל זה מקום שיש בו אווירה כזאת של יראת שמיים ושל קיום המצוות. כל מי שיש לו חוש ונכנס לבית אל מרגיש את המעלה הזו. הסביבה הזאת היא מקום של לוז. אנחנו אימצנו את השם הזה של המקום. יש כאן איזו ייחודיות. אשרינו שאנחנו זוכים להיות במקום הזה. דורות על דורות דיברו על בית אל, וזה היה משהו מופשט. לבתי כנסיות בכל העולם קוראים בית אל, אבל זה משהו שמנותק מהמציאות הממשית. ואנחנו ברוך ה' זוכים להיות כאן בארץ ישראל וליישב את המקום הזה, ולחזור לקיום ההבטחה שהקב"ה הבטיח ליעקב אבינו. זו לא הבטחה פרטית ליעקב, זו הבטחה כלל ישראלית.
האם להסתמך על הקב"ה או על כוחות עצמנו
על הפסוק "אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ הזה וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וגו" (בראשית כח, כ – כא) מביא רבי לוי יצחק מברדיטשב את קושיית הרמב"ן: הרי הקב"ה הבטיח ליעקב שיהיה עימו, כשאמר לו "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ" (בראשית כח, טו). אז למה יעקב אומר "אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי" (בראשית כח, כ). אחרי שהקב"ה הבטיח האם יש בזה ספק? מסביר רבי לוי יצחק מברדיטשב שההבטחה האלוקית הייתה שעכשיו שהוא יוצא לחרן, למקום זר, הקב"ה יהיה אתו כל התקופה הזאת עד שהוא יחזיר אותו לארץ ישראל, כמו שאמר: "כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת" (בראשית כח, טו). אבל אחרי שהוא יחזור למקום הזה, הקב"ה רוצה שמכאן והלאה הוא יעבוד בכוחות עצמו, כי רצון ה' הוא שהצדיקים יתקיימו בזכות עצמם ולא במתנת חסד, ועל ידי שהם מתפללים ועובדים את ה' הם זוכים במעשיהם. למה האמהות היו עקרות, כי הקב"ה רצה שיתפללו ויתקיימו בזכות עצמם. וכמו שדרשו חכמים (ברכות יז:) "שִׁמְעוּ אֵלַי אַבִּירֵי לֵב הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה" (ישעיהו מו, יב). אלו בני אדם שניזונים בזרוע בזכות מעשיהם ואינם זקוקים ליזון מצדקה, הם אנשים חזקים שחיים בזכות עצמם. ואחרים שלא ראויים לזה, וצריכים לסעד, הקב"ה שומר עליהם כמו שכתוב "שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה'" (תהילים קטז, ו).
לכתחילה רצון הקב"ה שהצדיקים יתקיימו בזכות מעשיהם, ולא ממתנת חסד. וכך נוהג בעולם שהבן כל עוד שהוא חלש הוא סמוך על שולחן אביו, ואחרי שהוא גדל, הוא נהיה עצמאי ומתקיים בעצמו. וזו המגמה שכל אחד יהיו לו זכויות, ועל זכויותיו הוא יחיה. אבל יעקב אבינו מבקש 'אם יהיה אלקים עמדי', שהוא רוצה שתמיד הקב"ה יעזור לו. מסביר ר' לוי יצחק מברדיטשוב שהצדיקים לא סומכים על הזכויות שלהם, והם מבקשים שהקב"ה יגן עליהם, כי אם הכול יקבע רק על ידי הזכויות שלהם, השפע האלוקי יהיה כל כך מצומצם, לכן הם מבקשים מריבונו של עולם את חסדי ה'.
ההבדל בין החסידות לגר"א ביחס לעזר האלוקי
השיטה של החסידות אומרת שכמה שמעשינו יהיו טובים ומשובחים, אלה מעשים קטנים אנושיים ואנחנו רוצים שאור ה' יאיר בעולם מעל ומעבר ולכן אנחנו מבקשים את חסדי ה'. כדי להגיע לחסדי ה', אנחנו מתנהגים גם כן לפנים משורת הדין בדרך של חסידות, על מנת שתהיה מידה כנגד מידה, והקב"ה ישפיע עלינו שפע מעל ומעבר למעשינו. אבל לגאון מוילנא הייתה דרך אחרת. הוא אמר שעבודת ה' לא צריכה להיות על ידי מתנות. המצב השלם והמתוקן שהעולם יהיה קיים במידת הדין. זאת אומרת, שיהיה צודק ונכון לתת לעולם את כל השפע. זה התפקיד של האדם ושל ישראל להיות בעלי זכויות כאלה שהעולם כולו יתקיים על ידי מעשיהם. ובתורה צריכים לעמול ולא לקבל מתנות. זה ענייננו בעולם לעמול על התורה עוד ועוד ולהגיע על ידי העמל לקניית התורה והצלחה בתורה.
קניין התורה בעמל ולא במתנה
ר' ז'למלא מוולוז'ין, אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, היה גאון מלידה. בן שנה כבר בירך ברכות, ובן תשע כבר ידע את התורה. מספרים שהגאון מוילנא אמר לו יום אחד: תדע לך שעומד להתגלות אליך מגיד והוא רוצה ללמד אותך בבת אחת הרבה תורה, ואתה תהיה תלמיד חכם בלי להתאמץ. אבל אל תקבל אותו, כי תורה צריכים לקנות בעמל ולא לקבל במתנה. המגמה שלנו היא לקנות את התורה דווקא בעמל. סיבה נוספת שאמר לו, מכיוון שמגידים של היום, כלומר בתקופה של הגאון מוילנא, הם לא מגידים כל כך מדויקים, ומעורבב אצלם טוב ולא טוב ונכון ולא נכון. ועוד אמר: אל תסתכל על מה הבית יוסף, שהיה לו מגיד ומדבריו הוא הוציא את הספר 'מגיד מישרים'. כי זה היה בדורות קודמים שהיו במדרגה אחרת, וזה גם היה בארץ ישראל. רוב הפעמים שהגיע המגיד לבית יוסף, היה אחרי שהוא עלה לארץ ישראל, לאחר שבהתחלה הוא התגלה לו במצרים. ארץ ישראל זו מדרגה אחרת, היא ארץ טהורה.
הסיבה הראשונה שאמר הגר"א היא העיקר, שצריך לעמול על התורה כדי לקנות את התורה ולא לבקש מתנות. צריך לרצות לעמול, שהתורה תהיה שלנו ולא תהיה כאדם שמקבל מתנה, "וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה" (משלי טו, כז) גם ברוחניות. זו הייתה שיטת הגאון מוילנא.
הסתפקות במועט עבור הנתינה
הרב זצ"ל מסביר, שיעקב אבינו מבקש מריבונו של עולם, לחם לאכול ובגד ללבוש. הוא לא מבקש הרבה, הוא לא רוצה ליהנות הרבה מהעולם. אפילו כשהוא רוצה לתת משהו לריבונו של עולם, הוא לא רוצה להיות תלוי בעולם. אז הוא לוקח את המינימום, את האבן הזאת אשר ישן עליה עושה אותה מצבה כי הוא לא רוצה טובות. מי שרוצה להשפיע, צריך להיות אדם עצמאי ולא תלותי. מי שמקבל הוא מושפע, והמושפע הוא לא משפיע. לכן יעקב אבינו שמרגיש את האחריות בתפקיד שלו, הוא מסתפק במועט ולא רוצה להיות תלוי.
הרב מוסיף שמה שקורה ליעקב אבינו שעשיו רוצה להורגו, מזכיר את מה שקרה בין קין להבל. יעקב אבינו הוא המשך של אדם הראשון. חז"ל אומרים ששופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון (בבא בתרא נח.) כלומר יעקב אבינו הוא זה שמתקן את המדרגה של אדם הראשון. אדם הראשון חטא והעולם נפל וירד, ומאברהם אבינו התחיל התיקון של חטא אדם הראשון, ויצחק המשיך את התיקון, ויעקב כבר הגיע לאיזה תיקון מסוים. אדם הראשון היה יפה מאוד, היה שלם, כי הקב"ה ברא אותו בלי שותפות של בני אדם בבריאה שלו. אין יופי כיופי של אדם הראשון, ויעקב אבינו שהוא מעין שופריה דאדם הראשון, הוא מתקן את חטא אדם הראשון. הוא נפגש עם ההתמודדות הזאת, שעוד פעם הנחש שבא בדמות עשו, מנסה להתנכל, וכמו שקין רצה להרוג את הבל, גם עשו רוצה להרוג את יעקב.
כיוון שיעקב מרגיש אחריות כלל עולמית, הוא לא רוצה ליהנות מן העולם, הוא רוצה לתת. וכיוון שהוא מתנהג כך. הקב"ה אומר לו: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" (בראשית כח, יג). אתה תהיה משפיע על כל הארץ. חז"ל אומרים שהארץ כאילו התקפלה תחתיו. התקפלה במובן זה שאתה שוכב במקום הכי קדוש, כי בית המקדש קפץ לבית אל כמו שחז"ל אומרים. וזה מקום הקודש, המקום של שיא הקדושה שבעולם, זה התמצית של העולם. מי שיש לו המקום הזה יש לו את כל העולם. והקב"ה אומר ליעקב: בגלל ההתנהגות שלך, שאתה עצמאי ומסתפק במועט, ולא מקבל, אתה תהיה נותן ומשפיע ואתה תרומם את כל העולם.
אחרי העמל אפשר לזכות במתנות
באורות התורה, הרב אומר, שראשית כל אדם צריך לעמול על התורה ולהתאמץ ככל יכותו, אבל אם הוא מיצה את היכולות שלו, אז גם הוא יכול לרכב על סוסים. זאת אומרת, לקבל מתנות רוחניות. גם על הגר"א אומרים שאומנם הוא אמר תמיד שצריך לעמול, אבל מי שקורא את ההקדמה של ר' חיים מוולוז'ין על ספרא דצניעותא, רואה שהוא מספר על הגאון מוילנא, שכל לילה שהגאון היה ישן, הוא לא היה ישן אלא היה חולם חלומות והיו מתגלים לו גילויים עליונים. ומצד שני הוא אמר שצריך לעמול על התורה. אז ראשית כל לעמול, ומתוך שאדם עמל ועמל, אז אחר כך בעזרת ה' מגיעים לו גם מתנות.
'והיה' – גאולה בזכות ולא בחסד
רבי יעקב מליסא בעל הנתיבות (כתב הרבה ספרים: 'חוות דעת' על יורה דעה, 'תורת גיטין' על גיטין, 'בית יעקב' על כתובות, 'מעשה ניסים' פירוש על ההגדה של פסח, ויש בסידורים 'דרך החיים' - פסקי הלכה שלו) כותב בספרו 'נחלת יעקב' על פרשת השבוע:
כתוב במדרש (בראשית רבה פרשה ע' ו): "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים" (בראשית כח, כא). ר' יהושע בשם רבי לוי: נטל הקב"ה שיחתן של אבות 'והיה ה' לאלוקים' ועשאן מפתח לגאולתן של בנים. אמר הקב"ה: אתה אמרת 'והיה לי ה' לאלוקים', חייך כל טובות ונחמות שאני נותן לבניך איני נותן אלא בלשון הזה שנאמר "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלים" (זכריה יד, ח). והמדרש מביא כמה וכמה פסוקים שמתחילים כהבטחות לעתיד עם המילה 'והיה' כי כך אמר יעקב אבינו.
בין יציאת מצרים לקריעת ים סוף
מסביר ר' יעקב מליסא: "ביאור הדברים על פי מדרש רבה בספר שמות. שנו רבותינו: הקורא את שמע צריך להזכיר יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומכת בכורות ואמת ויציב, ואם לא הזכיר אין מחזירים אותו, אבל לא הזכיר יציאת מצרים מחזירים אותו שנאמר: "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז, ג) שיציאת מצרים קשה" - היה קשה להוציא את ישראל ממצרים –"שנאמר "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי" (דברים ד, לד). 'ואתכם לקח ה'" תדע שביציאת מצרים כתוב "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ, ב) זה כתוב דווקא לגבי יציאת מצרים ולא לגבי קריעת ים סוף, כי ה' אלוקיך לא מזכיר ה' בקריעת ים סוף. למה צריך בכל זאת להזכיר קריעת ים סוף באמת ויציב, לפי שקרע הקב"ה להם את הים, וזה היה נס גדול מאוד, והביא לאמונה גדולה של ישראל "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא) שראו שהקב"ה שולט בעולם שליטה מוחלטת.
שואל ר' יעקב מליסא: מדוע המדרש אומר שדווקא יציאת מצרים הייתה קשה, אנחנו יודעים שקריעת ים סוף הייתה קשה, וכפי שחז"ל אומרים לנו שקשה זיווגם של בני אדם כמו קריעת ים סוף. כשרוצים להזכיר משהו קשה, מביאים דוגמה מקריעת ים סוף. קשים מזונותיו של אדם כמו קריעת ים סוף, אז למה המדרש אומר שדווקא קשה היה להוציא את ישראל ממצרים? מסביר בעל הנתיבות שיש קשה לנו ויש קשה כביכול לקב"ה. המלאכים אמרו לקב"ה למה אתה מציל את ישראל והורג את המצרים, אלו ואלו עובדי עבודה זרה, הרי ישראל הגיעו במצרים למ"ט שערי טומאה! כלומר לפי ההתנהגות של ישראל לא היה מגיע להם לצאת ממצרים, והיה קשה להוציא אותם! משל למה הדבר דומה? לאבא שצריך לזון את בניו, יש בנים שעושים את רצונו של האבא, והאבא מאוד שמח לתת להם מה שצריך ולעזור להם, ויש ילדים שלא מתנהגים יפה, אבל כאבא הוא חייב לעזור להם. הוא לא יכול שלא לעזור, אבל הוא עושה את זה בקושי, לא עושה את זה בחשק, הוא נאלץ לתת להם. כך היה כשישראל יצאו ממצרים, בשלב הראשון של היציאה, הקטרוג היה שלא מגיע להם לצאת, והיה כביכול קשה לקב"ה להוציאם אבל הוא התגבר.
חשבתי שיכול להיות שזה מה שאנחנו אומרים בתפילה, "ראה נא בעניינו וריבה ריבנו וגאלנו גאולה שלמה למען שמך כי אל גואל חזק אתה". אנחנו מבקשים גאולה שלמה, אבל אולי אנחנו לא ראויים לה, וזה לא מגיע לנו, לכן אנחנו אומרים 'כי אל גואל חזק אתה' שתהיה חזק ותתגבר על הקושי הזה שקשה לך לעזור לנו. זה מתאים למה שר' יעקב מליסא אומר כאן.
קריעת ים סוף, מבחינתנו זה קשה, לא מבחינת הקב"ה. עבור הקב"ה, כל מה שהוא רוצה עושה. אחרי שהלכנו אחריו במדבר, "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב, ב), זה כבר לא קשה לו. בעל הנתיבות מסביר שזה הביאור למה שאנו אומרים 'אתה בחרתנו מכל העמים'. בהתחלה 'אתה בחרתנו' ועוד לא 'אהבת אותנו', אתה החלטת לבחור בנו והוצאתנו ממצרים. זו החלטה אלוקית, לא בגלל הזכויות שלנו. ואחרי שהוצאתנו ממצרים, ואנחנו הלכנו אחריך במדבר, 'אהבת אותנו'. וכשקיבלנו את התורה, אז 'ורצית בנו'.
וזה מה שאומר המדרש (בראשית רבה, פרשה ע', ו): "אמר לו הקב"ה: אתה אמרת "וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים" אז כל הגאולות שאני אגאל את בניך יהיו בעניין הזה". והיה זה לשון של שמחה. היה זה לשון עבר, והיה זה לשון עתיד יהיה, כלומר להפוך העבר לעתיד, להפוך את הלא טוב לטוב. לשון 'ויהי' הופך את העתיד לעבר, ויהי זה לשון של צער, 'והיה' הופך את העבר לעתיד, זה לשון של שמחה. הקב"ה מבטיח לנו שאגאל אתכם בעתיד, וזה יהיה מתוך שמחה. לא יהיה קשה להוציא אתכם כמו שהיה קשה בגאולת מצרים, אלא בעתיד תהיה גאולה בשמחה. הקב"ה ייטיב איתנו מפני שאנחנו טובים, מפני שמגיע לנו כי אנחנו נהיה במצב של שלמות.
הרב חרל"פ – גאון בצדקות
היום ז' בכסלו, יום השנה של הרב חרל"פ. הרצי"ה היה אומר על הרב חרל"פ שהיה גאון בצדיקות, וצדיק בגאונות. צדיקות זה מקצוע, צריך להיות גאון בו, זו אומנות. הרב זצ"ל אומר לגבי מידת החסד, שיש גאונות של חסד. יש גאונות של צדיקות, זאת אומרת, לדעת לעשות את הדברים בצורה הכי נכונה והכי שלמה והכי מתוקנת. צריך להשקיע המון מחשבה בגאונות של צדיקות.
דבקות בארץ ישראל
הרב חרל"פ לא רצה לצאת מארץ ישראל. הוא הלך בדרכו של יצחק, שהקב"ה אומר ליצחק "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת" (בראשית כו, ג), יצחק לא יוצא מארץ ישראל. יצחק הוא טהור, הוא שייך רק לארץ ישראל. הרב חרל"פ כשהיה בסיור של הרבנים שהלכו אל היישובים בגליל הם הגיעו לעכו, והרב חרל"פ הקפיד שלא לצאת מארץ ישראל אפילו מהארץ של כיבוש עולי בבל.
הוא היה אומר: "כל הדר בארץ ישראל, לא כל אחד שגר בארץ ישראל ארץ ישראל קולטת אותו. צריך זכויות רבות כדי לזכות לאווירה של ארץ ישראל שמחכים. מעלתה של ארץ ישראל כל כך גדולה שלא בכדי אמר אברהם אבינו "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (בראשית טו, ח). לפני כן כשהקב"ה מבטיח לאברהם שהוא כבר זקן מופלג ושרה גם כן זקנה, שיהיה להם בן, אברהם לא מפקפק. אם הקב"ה מבטיח, אז וודאי שזה יתקיים. וכשהקב"ה מבטיח לאברהם את ארץ ישראל, אז אברהם שואל 'במה אדע כי אירשנה? ארץ ישראל היא סגולה כזאת גדולה, האם יהיו לי די זכויות, במה אדע שההבטחה הזאת שהקב"ה מבטיח תעמוד לי כל השנים. והקב"ה עונה לו 'קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת וגו'. מסביר המהר"ל שעבודת הקורבנות מגלה שעם ישראל הוא עם סגולה. בשורש הוא קדוש, ומגיע לעם לישראל את ארץ ישראל. ואם יש קשיים ולכלוכים אפשר לשטוף אותם ולנקות, אפשר להתפלל, ואפשר להביא קורבנות שהם מתקנים את הקלקולים. זה מה שהקב"ה אומר לאברהם שבשורש עם ישראל שייך לארץ ישראל, ואם יש איזה צורך יש דרך להתנקות על ידי עבודת הקורבנות. ואם לא עבודת הקורבנות אז האמירה של הקורבנות שקולה כנגד הקרבת הקורבנות.
ארץ ישראל נקנית בייסורים, חז"ל אומרים (ברכות ה.) ש"שלוש מתנות הקב"ה נתן לישראל, תורה, ארץ ישראל ועולם הבא". אבל אם זה אם מקבלים ייסורים זה לכאורה לא מתנה! התשובה היא שהייסורים באופן יחסי למה שמקבלים הם לא משמעותיים. ארץ ישראל, היא מתנה כל כך גדולה שצריך להתמרק בשביל לקבל אותה. אבל המירוקים הם קטנטנים באופן יחסי לגדולה של ארץ ישראל, ולכן זה עדיין בגדר מתנה. אותו דבר התורה, התורה נקנית בייסורים, צריך להתייסר ולעמול על התורה, אבל השפע שמקבלים מהתורה זו מתנה, זה לא תשלום מדויק כנגד הייסורים, זה פי כמה וכמה ללא גבול. אותו דבר עולם הבא שהוא בלתי גבולי, כמה ייסורים שאדם יקבל בעולם הזה, לעומת העולם הבא זה לא באותו מישור בכלל. זה הסדר, שאלו מתנות כל כך עליונות שחייבים להתמרק כדי לקבל אותם.
מו"ר היה אומר על הרב חרל"פ, שהדבר המיוחד אצלו היה כבוד מרן הרב. איך הוא היה מתייחס לרב. הוא אמנם לא היה רחוק בגיל מהרב, אבל הסתכל על הגדלות של הרב שהיא למעלה למעלה. כשהרב חרל"פ היה ניגש לחדר הקטן של הרב ועומד להיכנס לחדר, היו ידיו רועדות מרוב התרגשות של יראת כבוד.
מרן הרב - מהגדלות לרגישות לפרטים הקטנים
נקרא מתוך דבריו. הרב חרל"פ אומר על הרב "כי המנגן הגדול הבקי בחוכמת הנגינה בכל פרטיה ודקדוקיה" - אדם שיש לו כישרון נגינה ופיתח את הכישרון הזה והוא יודע לנגן ובקיא "כשמרגיש אפילו פגימה דקה מן הדקה בנגינה" אם הוא שומע נגינה והוא שומע שמישהו ככה מזייף קצת, זה נראה לו קלקול נורא, מי שלא מבין כל כך בנגינה, לא מרגיש בכלל את הזיוף. אף שאחרים שאינם כל כך בקיאים כמותו בנגינה מתענגים עליה איזו מנגינה יפה, גומרים עליה את ההלל, וזה שמבין, זה נורא מפריע לו שיש כאו איזה זיוף קטן, רק אנשים עם רגישות מאוד גדולה שמים לב לזה.
הרב חרל"פ רוצה להגיד על מרן הרב שהיה ענק, ועם זה הוא היה זהיר בקלה כבחמורה בדקדוקי דקדוקים. כי אפשר לחשוב על הרב שהיה מופשט רוחני כזה ולא ירד לפרטי הפרטים של המציאות. הוא היה שט בעולמות עליונים. אבל לא זו בלבד אלא גם היה מדקדק בדקדוקי דקדוקים קטנים, ובכל דבר קטן - גם בהלכה ראה בזה דבר גדול. ידע לראות קטן כגדול, כשיש גדלות אז גם הדברים הקטנים שעושים, נעשים בגדלות. אנשים קטנים עושים את הדברים הגדולים בקטנות, ואנשים גדולים עושים את הדברים הקטנים בגדלות. אפילו אם אדם עושה חסד, אז אצל הרב מופיע כאן החסד העליון בפרט הזה, כל מעשה הוא עם כל הלב ועם כל הופעת המידה הזאת. אף על פי שהמעשה קטן, הוא חלק מדבר גדול, זה לא דבר שעומד בפני עצמו.
איסור החמור לוותר על חלקי ארץ ישראל
עוד נביא מדברים שכתב הרב חרל"פ לפני 85 שנה, כשהיה אז דיון על חלוקת ארץ ישראל:
"על דבר השאלה העומדת על הפרק בקשר עם הוועדה המלכותית אם שרי לוותר על חלק מארץ ישראל. הנה הדבר ברור ופשוט וחלילה לישראל לוותר דכל ויתור על משהו קדוש בקדושת ארץ ישראל חלק גדול או קטן הוא מבחינת 'לא הודה בארצו'".
המושג של 'לא הודה בארצו' נאמר על משה. כשהגיע למדין ובנות יתרו אמרו עליו, "אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ" (שמות ב, יט). משה לא אמר שהוא מארץ ישראל, והם הבינו שהוא בא ממצרים. לכאורה משה לא היה אף פעם בארץ ישראל, למה הוא היה צריך להגיד שהוא מארץ ישראל? אלא שכל יהודי בכל מקום שהוא נמצא, צריך להגיד שהוא מארץ ישראל. משה לא הודה בארצו, ויוסף הודה בארצו. יוסף אמרו עליו איש עברי הוא שייך לארץ ישראל אל העבריים. אז יוסף שהודה בארצו נקבר בארצו, עצמות יוסף הגיעו לארץ ישראל. משה שלא הודה בארצו, לא נקבר בארצו. בסופו של דבר, עבר הירדן היא גם ארץ ישראל, ואחרי שעם ישראל קידש את עבר הירדן המערבי גם עבר הירדן המזרחי נתקדש, משה רבינו שייך לארץ ישראל, אבל לא באותה השלמות כמו יוסף.
נמשיך בדברי הרב חרל"פ: "שמי שמוכן לוותר על חלק מארץ ישראל זה בחינת לא הודה בארצו, ואין שום הבדל בין לא הודה בכל הארץ או בחלק מן הארץ. ואין ספק שאם יגיעו הדברים ויצטרכו חלילה לחתום על כתב חוזה בינלאומי שמשמעו יהיה ויתור איזשהו מכל זכותנו על ארץ ישראל - נוח יותר לחותמים לקצץ בהונות ידיהם ולא יקצצו בנטיעת גן רווה מציון מכלל יופי אלקים הופיע". הרב חרל"פ כותב בחריפות שיותר טוב לקצוץ את הידיים בשביל שלא יהיה אפשר לחתום. "וגם אם יצילו איזה נפשות מישראל מכובד לחצם בגלות אין בזה משום היתר לבתר לבתרים ליבם ועינם של ישראל להציל עצמם בממון חברינו".
אין שום היתר לזה, "ארץ ישראל היא לא בעלת חלוקה", אי אפשר לחלק את ארץ ישראל וגם משהו מארץ ישראל, כי ויתור על משהו, זה כאילו ויתור על הכול. ארץ ישראל היא דבר אחד שלם. אלו דברי הרב חרל"פ.
ובאמת ברוך ה', העמידה הזאת על הזכויות שלנו על ארץ ישראל גורמת שלאט לאט אנחנו זוכים בכל חלקי ארץ ישראל. בעזרת ה' המלחמות שמתנהלות היום יהיו קשורות להתרחבות של ארץ ישראל. הקב"ה מראה לנו שבכל מקום שהוא שלנו, הנכרים שנמצאים שם, מתגרים בנו כדי שנגרש אותם. כל התהליך מאז קום המדינה הוא שהאויבים שלנו מנסים לפגוע בנו, לקחת אפילו את החלק הקטן מהארץ שקיבלנו, ואז אנחנו מתרחבים. התרחבנו במלחמת ששת הימים, ובעזרת ה' גם במציאות שלנו היום אולי נזכה לכבוש להתנחל במקומות נוספים שעדיין לא זכינו בהם, וכך ארץ ישראל תלך ותיבנה עד לגאולתנו השלמה בעזרת ה' יתברך.
למה אומרים "במה מדליקין" בערב שבת?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
איך ללמוד גמרא?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
האם עדיין צריך לצום בעשרה בטבת?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
איך עושים קידוש?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
