מגמת האחדות | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש | אתר ישיבה

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט

לימוד יומי מוצ"ש ה' תמוז ה'תשפ"ו

הקדשת הלימוד באתר

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
חומש בראשית
וישב

קטגוריה משנית

שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם

לחץ להקדשת שיעור זה

17 דק' קריאה • 54 דק' צפיה

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

האם צריך למסור הנפש כדי לא להלבין פנים
הגמרא במסכת ברכות (מג:) אומרת: "אמר רבי זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה: אמר רב חנן בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנלן? מתמר שנאמר: 'והיא מוצאת'".
ראשית כל, יש מקום להתבונן שיש כאן כמה דעות מי אמר את המאמר הזה, וכנראה שכולם אמרו את המאמר הזה.
בעל ה'ערוך לנר' בספר תשובותיו בניין ציון (סימן קע"ב), אומר שלכאורה אלו דברי אגדה ולא הלכה למעשה, כי זה נראה מוגזם, שאדם באמת ימסור את עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים. אבל למסקנה הוא אומר שכן צריך למסור את עצמו, והוא מביא מקורות מרש"י במסכת בבא מציעא (דף נט: ד"ה והיא מוצאת): "אף על פי שהיו מוציאים אותה לשריפה לא אמרה להם ליהודה נבעלתי אלא שלחה לו: למי שאלה לו אני הרה, ואם יודה הוא מעצמו יודה". התוספות (שם) אומר: המילה מוצאת כתובה בלי א', כמו "ויצת אש בציון", שהייתה קרובה לאש. כלומר שהיא כבר הייתה ממש ליד המדורה, וממש עמדו להכניס אותה לתוך המדורה 'הוציאוה ותישרף' ואף על פי כן היא רק שלחה לו ברמז: אם יודה - יודה, ואם לא היא תישרף. הפני יהושע שואל: מה הייתה החשיבות להדגיש שהיא מוצאת בלא א', אלא ללמדך שכבר עמדה להישרף ממש ובכל זאת לא רצתה להלבין את יהודה. כלומר, למרות שבדרך כלל כשכתוב "כאילו שופך דמים", הכוונה שזו עבירה חמורה מאוד - "כאילו" אבל לא ממש, כאן באמת כפשוטו המלבין פני חברו ברבים נחשב כמו שפיכות דמים. לרש"י זה לא לגמרי מוכח, אבל לתוספות זה מוכח.
ראיה נוספת מביא ה'ערוך לנר' ממסכת סוטה מתוספות דף י ע"ב. התוספות שואל: כתוב שעל שלושה דברים האדם צריך למסור את הנפש: על גילוי עריות, על שפיכות דמים, ועל עבודה זרה, ולמה לא מזכירים את המלבין פני חברו ברבים, הרי כתוב שנוח לו לאדם שימסור את עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, זאת אומרת, שזה גם אחד מהדברים שצריכים למסור עליהם את הנפש, והיה צריך לומר שעל ארבעה דברים צריכים למסור את הנפש?
מתרץ התוספות, שזה לא מפורש בתורה. כאילו התוספות רוצה לומר: בעצם נכון שצריך למסור על זה את הנפש, אבל אמרו רק על שלושה דברים, כי הם כתובים מפורש בתורה. יוצא שגם מדברי התוספות אנחנו לכאורה שומעים שעד כדי כך זה חמור מלבין פני חברו ברבים, שנוח לו שימסור עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים.

מסירות נפש על אביזרייהו של העבירות החמורות
רבינו יונה בשערי תשובה (שער שלישי קל"ז–קל"ט), אומר שבשלוש עבירות החמורות צריך למסור את הנפש, גם על אביזרייהו - על האבק שלהם. בגילוי עריות למשל, אם אדם אוהב מאד אישה אפילו פנויה וכל שכן אשת איש, הוא מאוד מתאווה לה וממש הוא ימות אם לא יהיה לו קשר איתה, ואם הוא יספר איתה מאחורי הגדר, זה ירגיע אותו, אמרו חכמים (סנהדרין עה.): ימות ואל יספר עמה מאחורי הגדר, כי זה אביזרייהו דעריות, אבק של עריות. כך גם בעבודה זרה, אדם חולה, והוא יכול להתרפא מעצים של עבודה זרה או מפירות של עצים אלה, וזה פיקוח נפש שאם הוא לא יתרפא הוא ימות, אף על פי כן אסור לו. למרות שהוא לא עובד עבודה זרה, רק משתמש בעבודה זרה, זה נקרא אביזרייהו, אבק של עבודה זרה וצריך למסור את הנפש.
אומר רבינו יונה שאותו דבר לגבי שפיכות דמים, המלבין פני חברו ברבים, זה האבק של רציחה וצריך למסור על זה את הנפש, עד כדי כך חמור מלבין פני חברו ברבים.
מתמר אנחנו לומדים כאן לימוד יותר עמוק. לא הייתה כאן סתם הלבנת פנים, אלא הרי יהודה הוא האשם, הוא גרם את כל זה, ואף על פי כן תמר הייתה מוכנה למסור את הנפש ולא להלבין פנים. זאת מדרגה יותר גבוהה.

הפגיעה בכבוד – פגיעה בעצמיות
מרן הרב במסכת ברכות בעין אי"ה (פרק שישי, מז), מבאר שאם מלבינים פני אדם, אז יש לו בושה שנפגע כבודו. לכאורה אדם צריך לברוח מן הכבוד, הוא לא צריך לרדוף אחרי הכבוד, אז מה קורה אם מעליבים אותו? אבל יש כבוד ויש כבוד. חז"ל אומרים שאין כבוד אלא תורה. על ריבונו של עולם נאמר שכבודו מלא עולם. כבוד בעיקרו הוא לא דבר שלילי. תלוי באיזה כבוד מדובר. כבוד חיצוני שאדם רודף אחריו ורוצה שיכבדו אותו, זה לא טוב. אבל נכון שאדם יהיה מכובד כפי שחז"ל אומרים: "איזהו מכובד - המכבד את הבריות". זאת אומרת, זה נכון להיות מכובד, אבל איך נכון לזכות לכבוד זה, על ידי שמכבד את הבריות. לכאורה המכובד זה מי שמכבדים אותו, מי שמכבד את הבריות אז הם המכובדים! הרי הוא המכבד, הוא לא המכובד. אבל באמת חז"ל מלמדים אותנו שהוא המכובד.
המהר"ל (דרך חיים אבות שם) מסביר שמי שמחלק כבוד, זאת אומרת שיש לו כבוד והוא מחלק אותו לאחרים. ומי שרודף אחרי הכבוד, חסר לו כבוד.
כבוד אמיתי, זה לא משהו חיצוני, אלא זה אדם שהוא ערכי ומלא. לכן חז"ל אמרו שאין כבוד אלא תורה, אדם שמלא בתורה זה הכבוד. כבוד זה תוכן, כבוד זה משמעות, כבוד זה לא דבר חיצוני. אדם מכובד גם בלי שמכבדים אותו. אם הוא ערכי ובעל מעלה, הוא מכובד. כשפוגעים בכבוד, באמת פוגעים בעצמיות של האדם, כאילו מוחקים אותו. וכמו במקרה שלנו, אם תמר הייתה מספרת על יהודה, שהיה אדם מאוד מכובד במשפחה ובכל הסביבה, דברים כאלה שהורסים את המעמד החשוב שלו, זה יכול להרוס את המקום הרוחני שלו.
לשונו של הרב (שם בעין אי"ה):
"כשם שרדיפת הכבוד המדומה היא ממידות הרעות המוציאות את האדם מן העולם, כך ההכרה האמיתית של חיי כבוד אנושי, והגועל לחיי ביזיון היא יסוד העולם, כי היא מרוממת את רוח האדם להכיר את נעם הכבוד האמיתי של שלימות וכישרון אמת בחכמה בדעת האלוקים וכבודו ודרכיו" - זאת אומרת, הכבוד זה התוכן של החיים הערכיים.
"רק בהיותם מחוברים עם רגש הכבוד האנושי" – יש כבוד חיצוני שממנו צריך לברוח, ויש מציאות שאדם הוא מכובד. אנחנו יכולים להגיד האדם הזה מכובד לא בגלל שאנחנו רואים שמכבדים אותו, אלא מפני שהוא אדם עם ערכים, מלא בתוכן, וכשפוגעים במקום הזה, זו פגיעה בתוכן הרוחני הפנימי שלו, זה יותר פגיעה מאשר בגוף. לכן צריך למסור את הגוף בשביל לא לפגוע בנפשו של אדם.
ממשיך הרב ואומר שבאמת במבט הפשוט התורה לא אומרת לאדם למסור את הנפש ולא להלבין פני חברו ברבים, אבל המוסר אומר את זה. מבחינת המוסר בלתי אפשרי להלבין פני חברו ברבים כשזה פוגע פגיעה אנושה באדם. הרב כותב: "אמנם בספר החרדים הבין הדבר גם כן למעשה". על זה אומר הרב שצריכים להתבונן שיש כמה סוגי עלבונות, יש עלבונות גדולים ויש עלבונות פחות גדולים, וספר חרדים מדבר על עלבון מאוד גדול שפוגע בערכו של הנעלב לתמיד. מכל זה אנחנו לומדים עד כמה האדם צריך להיזהר בכבוד הבריות.

כאב המריבה בין האחים ליוסף
בפרשה שלנו כתוב סיפור כואב מאוד. שנאת האחים את יוסף. גם ליוסף היה חלק בדבר הזה, אולי מתוך תמימות. אנחנו מסתכלים על הסיפור הזה ולא מבינים איך זה יכול לקרות. גם אם לפי דעת האחים, יוסף לא היה בסדר, וחשבו שהוא מתגאה עליהם בחלומות שחולם ובדברים שאמר, איך יכול להיות שהם שונאים אותו ממש שנאת מוות ורוצים להרוג אותו? איך יכול להיות שהבנים של יעקב אבינו, שבטי י-ה, נשיאי עם ישראל, המדרגה אחרי האבות התנהגו כך?
לדאבוננו הרוח הזו של המחלוקת נמשכת הרבה דורות.

מחלוקות – קטרוג על ישראל
המהר"ל בנצח ישראל (פרק כ"ה) מספר שהיה לו מפגש עם חכם אחד מחכמי הגויים, והוא שאל אותו: אתם אומרים שאתם עם מיוחד, נבחר, אבל אתם עם של מחלוקות! אומר לו המהר"ל שזה בגלל הגלות. עונה לו הגוי: אבל גם כשהייתם משפחה אחת, בני יעקב, גם כן היו ביניכם מחלוקת! אומר לו המהר"ל זה מפני שאנחנו אנשים מאוד ערכיים, עם אידיאולוגיה, עם ערכים ואיכפת לנו. בגלל העוצמות הגדולות האלה, גם המתחים בין הדעות חזקים מאד. זה בגלל המעלה שלנו, בגלל הגדלות שלנו, גם הקלקולים הם בגדלות, כמו שלפעמים עם ישראל נולים בעבודה זרה. אומר לו הגוי: אתה רוצה להסביר את הגדלות שלכם, ואתה אומר שיש לכם עוד חיסרון, לא רק מחלוקות גם לפעמים נופלים בעבודה זרה...
המהר"ל רוצה לומר לנו, איך אנחנו נראים בעיני הגויים, ושאנחנו צריכים לתקן את הדבר הזה. אמנם יש לזה סיבה, אבל התירוץ לא מספק. עם ישראל הוא באמת עם של אנשים לא אדישים, מי שלא אכפת לו שום דבר, לא יעשה מחלוקת. אין מחלוקות בין אנשים שאין להם אידיאולוגיות. אבל מי שדבק בהשקפה שלו והוא מאוד מאמין בה, אם יש מי שחושב קצת אחרת זה מאוד מפריע לו. בין אנשים מאוד ערכיים, המחלוקות יכולות להיות מאוד חריפות וחזקות. יש תירוצים, אבל לא צריכים תירוצים, צריכים לתקן.

מגמת אחדות ישראל
זה התפקיד של עם ישראל. המגמה הכי גדולה של עם ישראל היא להיות מאוחדים. השלום זה שמו של הקב"ה, והאחדות היא בעצם המטרה של "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט). האחדות האלוקית תופיע כשעם ישראל יופיע באחדותו ויופיע את האחדות האלוקית. איך ריבונו של עולם יהיה למלך על כל הארץ, איך יהיה 'ה' אחד ושמו אחד'? הקב"ה נעלם, ואנחנו מופיעים את הקב"ה. אנחנו מספרים על הקב"ה. עם ישראל הוא נושא את שם ה' בעולם. הוא כיסא ה' בעולם. עם ישראל יכריז שה' אחד, ואיך הוא יכריז - על ידי שהוא יהיה מאוחד, והאחדות הזאת של עם ישראל היא תגלה את האחדות האלוקית. כשעם ישראל יאחד את כל העולם כולו, יופיע ה' אחד ושמו אחד. העולם יגלה את המציאות הזאת, כשעם ישראל יהיה מאוחד. זו המטרה הכי גדולה של העולם שיופיע שם ה' אחד בעולם, וזה יקרה על ידי שעם ישראל יהיה אחד והעולם יתאחד.

אוהב שלום ורודף שלום
בפרקי אבות אמרו לנו חכמים: "הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". מה זה 'אוהב שלום ורודף שלום'? אוהב שלום - לכתחילה מונע מחלוקות. 'רודף שלום' - לאחר שנוצרת מחלוקת, צריך לרדוף אחרי השלום. צריך לחבר בין הדעות השונות בין החולקים, וזה לא כל כך פשוט. כל אחד מתעקש ומבקר את השני ובגלל זה אולי שונא את השני, וצריך לעשות שלום, וצריך לרדוף, צריך בכוח לדבר עם זה ולדבר עם זה עד שיהיה שלום. "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (תהילים כט, יא), בשביל שלום צריך עוז. לפעמים צריך להכריח את שני הצדדים לדבר ולתקשר ואז פתאום מתברר שאפשר להיות ביחד. צריך עוז כדי לרדוף אחרי השלום.

אהרן במהותו מאחד את ישראל
נתבונן בלשון שאמרו חז"ל :הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן", למה היו צריכים לומר "הוי מתלמידיו של אהרן", למה לא אמרו כמו בשאר המשניות "הוי אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", הרי בפרקי אבות כתובות הרבה מידות, ולא הזכירו הוי כמו פלוני שהוא היה כך, הוי כמו משה רבינו, שהיה עניו מכל אדם, הוי כפלוני שהיה לו מידת הגבורה, למה רק במקרה אחד ויחיד אמרו "הוי מתלמידיו של אהרן"? אמנם יש עוד פעם שאמרו (פרק ה, משנה י"ט) מי נחשב מתלמידיו של אברהם אבינו ומי מתלמידיו של בלעם הרשע, אבל לא כתוב "הוי", אלא מי שיש לו מידות אלה הוא כמו תלמידיו של אברהם אבינו.
המהר"ל מסביר שאהרן במהות שלו היה מחבר את הבריות כי הוא כהן גדול, וכל עם ישראל על ידו עובד את ה'. הוא הנציג של כולם. אז בתפקיד שלו הוא כזה, וכמובן התפקיד שלו כזה כי זו הייתה המהות שלו. אהרן מאחד ומחבר את כולם, וגם מחבר את ישראל לאבינו שבשמיים, וזה מפני שהוא כהן, והכהן הוא שליחא דרחמנא ושליחא דידן, אז הוא מחבר בין ישראל לאבינו שבשמיים. אם כן בפועל הוא היה אוהב שלום ורודף שלום מפני שהוא המאחד את כל ישראל.
במסכת דרך ארץ באבות דרבי נתן, מובא שבכל מקום שאהרן היה רואה שיש חילוקי דעות ויש מחלוקת, היה הולך לאחד ואומר לו תראה השני נורא מצטער שנפלתם למריבה והוא מחכה מתי תשלימו, ואחר כך הולך לשני ואומר לו גם כן את הדברים הללו, הולך מזה לזה ומזה לזה עד שליבם של האנשים היה מתרכך והיו משלימים ביניהם. זה היה עושה אהרן בפועל, היה אוהב שלום ורודף שלום משכין שלום בין הבריות.

אהבת הבריות לשמה
'אוהב את הבריות' - מפני שהן בריותיו של הקב"ה. לא אמרו 'אוהב חכמים' 'אוהב חשובים' אלא לשון בריות שזה אומר כל הבריות כולם, כי כולם בריותיו של הקב"ה. ומי שאוהב את הקב"ה, אוהב את בריותיו. אדם אוהב מישהו, אז הוא גם אוהב את הילדים שלו, כי הם בני אהובו, הוא אוהב את הסביבה שלו. כשאוהבים את הקב"ה אהבה גדולה מאוד. אהבה שממלאת את כל הלב, כמו שאנחנו אומרים "בכל לבבך", אז ממילא אנחנו אוהבים את בריותיו, לא ייתכן אחרת. כשאוהבים את הקב"ה, אוהבים את בריותיו.

ההשפעה לקירוב מתוך אהבת הבריות
אהרן היה אוהב את הבריות 'ומקרבן לתורה' - אדם יכול באופן חיצוני לחשוב, שיש לאדם שאיפה לקרב אל התורה אז הוא אוהב את הבריות ועל ידי זה הוא ישפיע עליהם להיות תורניים להתקרב לתורה. אבל זה לא הפשט. הפשט הוא, שהוא גם אוהב את הבריות וגם מקרבן לתורה. התוצאה הייתה לא מפני שזה היה אמצעי, אלא מפני שזה נמשך מזה. אדם אוהב את הבריות בפני עצמם. זה מה שמבואר בדברי חכמים במסכת אבות דרבי נתן, שאהרן היה אוהב את הבריות כפשוטו, הולך ומפרגן לכל אחד שהוא פוגש ברחוב. רואה אנשים, מחייך אליהם, מתעניין בהם, וגם אנשים שלא התנהגו כשורה, גם עם רשעים, הוא פוגש ומתעניין בהם, נותן להם הרגשה טובה ומכבד אותם. ואז הם חושבים אילו היה אהרן יודע איך הם מתנהגים, היה נורא מצטער, זה היה מפריע לו. והנה הוא כל כך מקרב אותנו האיש הצדיק הזה, אנחנו לא יכולים להמשיך להיות רשעים ולהתנהג רע.
יש סיפור על ר' אריה לוין, שגם כן הלך בדרכו של אהרן. הוא היה הולך כל שבת לבית הסוהר היכן שהיו עצורים אנשים מהאצ"ל והיה קורא להם בתורה את פרשת השבוע. ר' אריה לוין נעשה הרב של האסירים בהתנדבות, וכל שבת בא לשם. שבת אחת, ר' אריה עומד לבוא, והגיע לשם אסיר חדש, והוא עישן בשבת. אמרו לו החבר'ה, עוד מעט ר' אריה לוין בא, אז תפסיק לעשן. הוא אמר: אז מה? מה אכפת לי ממנו? כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה, מה פתאום שאפסיק? ולא כיבה את הסיגריה. כשהגיע ר' אריה לוין וראה פנים חדשות בבית הסוהר, התעניין בו: שלום מי אתה, אולי אני יכול למסור דרישת שלום להורים שלך, והוא מתעניין בו. פתאום לא היה נעים לאסיר שהוא מעשן בשבת, אז הוא החזיק את הסיגריה מאחורי הגב, וזה כבר שרף לו שם את האצבעות, ור' אריה לא אומר לו שום דבר על הסיגריה, רק מתעניין בו. אחר כך ר' אריה קרא בתורה והלך. אותו בחור אמר אחרי זה: מהיום אני לא מעשן יותר בשבת. ר' אריה לא אמר לו שום דבר, רק התנהג אליו באהבה. זו הכוונה שאהרן אוהב את הבריות וממילא היו מתקרבים לתורה. הוא לא עשה את זה בשביל לקרב, אלא הוא אוהב את הבריות כי הם בריותיו של הקב"ה, ועל אחת כמה וכמה יהודים, ועל אחת כמה וכמה אסירים שנלחמים על כבודם של ישראל, אז ר' אריה אהב אותם, והתוצאות - מקרבן לתורה.

ההסתכלות הנכונה על רשעים
אפשר לחשוב שמי שאוהב שלום ורודף שלום, קשה לו להיות צדיק גדול. אם הוא צדיק גדול כואב לו שאחרים מחללים את התורה, מחללים את השבת, והוא לא יכול להיות איתם ביחד. אם אדם צדיק וכואב לו משמירת המצוות הוא מדקדק בקלה כבחמורה והוא מחמיר מאוד, איך הוא יכול לחייך ולהתחבר עם אנשים שפוגעים בכבוד שמיים? ואם הוא מדבר איתם הוא נותן לגיטימציה להתנהגות שלהם וזה נגד כבוד שמיים. הוא צריך להיות מנותק מהם, לבזות אותם ולהרחיק אותם כי הם פוגעים בכבוד שמיים. איך אפשר לאהוב עוברי עבירה? מי שלא אכפת לו כל כך מהמציאות הזאת, יכול להיות חבר שלהם, אבל מי שאכפת לו מאוד מהמציאות, איך הוא יכול לאהוב אנשים שמחללים שם שמיים, ועושים עבירות חמורות ביותר, אוכלים ביום הכיפורים, מזלזלים בכל המצוות, איך אפשר להיות איתם בקשר? זו באמת תמיהה על אהרן הכהן, איך הוא נהג כך.
התשובה שיש מדרגות בצדיקים. יש צדיקים קטנים, ויש צדיקים בינוניים, ויש צדיקים גדולים. צדיק קטן, הוא מפחד שכבוד שמיים לא מופיע מספיק, וכשהוא רואה שמחללים את שם שמיים, זה מאוד מפריע לו. מישהו יותר גדול, זה לא פחות מפריע לו, זה יותר מפריע לו, אבל הוא מסתכל במבט יותר רחב ויותר כללי, והוא יודע לראות לא רק את הצדדים השליליים שיש באנשים אלו, אלא גם את הצדדים הטובים, יש אנשים שעושים המון חסדים בין אדם לחברו, מצטיינים בזה, אבל בין אדם למקום, מקולקלים לגמרי. אז אדם גדול רואה את שני הצדדים, ורואה שיש לו טבע יהודי, טבע של מעלות בין אדם לחברו, וצדדים אלו הוא מעריך ונותן להם מקום, ואת הצדדים השליליים הוא מרחיק. יש כאן שני צדדים, אני מבחין שיש מעלות, ומסתכל על זה בשמחה. אני יודע לראות גם את הטוב. ככל שאדם יותר טוב ויותר צדיק הוא יותר רואה את הטוב שיש באחרים. אפילו שיש שם הרבה קלקולים. הוא רואה את הצד הטוב. על ידי שהוא מסתכל על הצד הטוב שלהם, הצד הטוב מתפתח ומתקדם והם יותר מתקרבים. כמובן את הרע צריך תמיד לבקר ולהרחיק, אבל יש להתבונן בצדדים הטובים, ואפשר לפתח את הצדדים הטובים ולהרחיב אותם עד שהם משתלטים גם על הצדדים הלא טובים.

אמת וענוה - מדוע נפסקה הלכה כבית הלל
חז"ל אומרים (עירובין יג:) שהייתה מחלוקת בין בית הלל ובין בית שמאי שנתיים וחצי עד שהוכרעה הלכה כבית הלל. למה הוכרעה הלכה כבית הלל? הגמרא אומרת מפני שהם היו ענווים. לכאורה זו לא סיבה להכריע הלכה כמותם! יותר מזה, אומרים שבית שמאי היו חריפים יותר מבית הלל, אז בעצם הם יותר צודקים, כי הם יותר מעמיקים ויותר חריפים והייתה צריכה להיות הלכה כמותם! אבל הוכרעה הלכה כבית הלל בגלל שהם היו ענווים והיו מזכירים את דברי בית שמאי לפני דבריהם. היו אומרים: בית שמאי אומרים ככה אבל אנחנו אומרים אחרת, לכן נפסקה הלכה כבית הלל.
אפשר להסביר שנפסקה הלכה כבית הלל בגלל שהם צדקו. למה - כי מי שעניו הוא מקשיב לשני, לא מחפש לנצח את השני, הוא רוצה לחפש את האמת אז הוא שומע את השני. בית הלל שומעים את בית שמאי ונכנסים לראש שלהם - למה הם אומרים אחרת, מה הם חושבים, מאיזו סיבה הם חושבים שצריכה להיות הלכה באופן אחר ממה שאנחנו חושבים? הם מתבוננים ומתבוננים ורואים שיש בזה סברה, אבל הם בכל זאת חושבים שהם צודקים. אז מי שהוא עניו, כיוון שהוא בודק את דברי השני, ורק אחרי שהוא בטוח שבאמת הוא הבין את השני לגמרי, ובכל זאת הוא לא מסכים אתו, אז יש סבירות גדולה שהוא צודק. אני מתאר לעצמי שגם בית שמאי היו ענווים, אבל יש מדרגות בענווה, מי שפחות עניו, הוא פחות מקשיב לשני, פחות בוחן את דעתו, וכיוון שהוא פחות בוחן את הדעה של השני, אז יכול להיות שהוא לא צודק, כי אם הוא היה בוחן את הדעה של השני יכול להיות שהיה משתכנע. זה ההסבר של דברי הגמרא.
הלל היה שיא של ענווה. כמו שהגמרא מספרת במסכת שבת (לא:) שהלל מתכונן לשבת חופף את ראשו ואז הוא שומע מישהו בחוץ שקורא איפה גר הלל? הוא לא אומר אפילו 'הרב', הוא לא אומר 'הנשיא', הוא אומר 'הלל'. ואז הלל יוצא באמצע חפיפת הראש וההוא שואל אותו שאלות מגוחכות למה פרסיים יש להם רגליים כאלה, כל מיני שאלות, והלל עונה לו בסבלנות ועוד פעם בסבלנות. אני חושב שאם יצלצלו לרב בערב שבת ויגידו לו אנחנו עכשיו רוצים לדבר על איזה נושא, הרב יגיד אני מאוד שמח, אני רוצה באמת לדבר איתך אבל לא עכשיו, אולי אחרי שבת, אם זה לא דחוף, וזו לא הלכה שקשורה ממש להלכות שבת או משהו כזה, אולי נדבר אחר כך. הלל לא כזה, הלל הוא עניו, אם יש למישהו משהו שמכביד עליו, אני צריך לעזור לו, יש לו קושיות הוא לא יכול כנראה להיכנס לשבת בלי לתרץ את הקושיות האלה... הלל הוא נשיא ישראל, הוא לא עוד תלמיד חכם בין תלמידי חכמים. זה הא בהא תליא, ככל שאדם יותר עניו הוא יותר גדול, וככל שהוא יותר גדול הוא יכול להיות יותר עניו.
זה מה שחז"ל אומרים: "גדול השלום שניתן לענווים, שנאמר: 'וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְהִתְעַנְּגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם'" (תהילים לז, יא). זה קשור אחד לשני, אם אדם עניו אז הוא מסתכל בחיוב על כולם, והוא לומד מכל אדם ולהיפך מזה הם בעלי מחלוקת.

גנות המחלוקת
הגר"א אומר יש חמישה מיני ערב רב בישראל, כלומר תכונות לא טובות שמתאים שהם יהיו בערב רב. בעלי מחלוקת ולשון הרע, בעלי תאוה, צבועים, רודפים אחר הכבוד, רודפים אחר הממון, ובעלי מחלוקות גרועים מכולם והם נקראים עמלקים והם מעכבים את הגאולה. המחלוקות הם הדבר הגרוע מכולם וצריך לברוח מהמחלוקת.

השלום - יצירת חיבור בין שני צדדים
המהר"ל בנתיב השלום (פרק א') אומר על המילה 'שלום' של'שי"ן' של המילה שלום יש שלושה ראשים אחד בקצה אחד, ואחד בקצה השני, ואחד באמצע, והאמצע הוא המחבר בין שני הקצוות והוא עושה שלום. תמיד כשאנחנו מדברים על שלום אנחנו מדברים על שני צדדים שהם שונים זה מזה, וצריך עכשיו לעשות ביניהם שלום, כי אדם אחד לא צריך לעשות שלום עם עצמו, אבל כשיש אנשים שהם שונים זה מזה ואף על פי כן צריכים לחבר אותם ביחד זה נקרא שלום. שלום זה לחבר בין דעות שונות בין קצוות שונים. מוסיף המהר"ל ואומר שהראש האמצעי נוטה לצד שמאל כי אם יטה לצד הימין, תגדל המחלוקת שהגדול שזה הימין יאמר הנה זה הקטן חולק עליי, לכן האמצעי צריך להיות נוטה לצד שמאל ללמד עליו זכות ובזה יבוא שלום. המהר"ל כאן מדריך אותנו שיש במחלוקות שני צדדים, יש ימין ויש שמאל. הימין הוא היותר חזק והשמאל זה הפחות, האמצע האמצעי צריך לתת מקום לצד שמאל כדי לפשר ולאחד בין הצדדים, צריך ללמד זכות על השמאל כדי שהימין יהיה מסכים להתחבר עם השמאל. לראש יש שלושה ראשים, בהם תלוי השלום של הציבור, אם הראשים מחוברים, הם יכולים לחבר. כי הציבור הולך אחרי הראשים, ולכן שלושת הראשים של השי"ן יש להם אמצע שמחבר אותם כדי להיות ביחד.
הלמ"ד של המילה שלום באה להראות שכשיש שלום עולים למעלה אל הדבקות העליונה. והמ"ם היא מם סופית שהיא סגורה מכל הצדדים מאחדת את כולם, יש מסגרת שכולם מאוחדים. האותיות של המילה שלום, מבטאות את העניין של השלום.
מה שדיברנו קשור מאוד בפרשה. וצריך מאוד לעבוד על הדבר הזה, להתבונן ששלום זה לא טשטוש הדעות. שלום זה לא ויתור על ערכים. שלום זו הכרה שהיסוד של כולנו הוא חזק ומשותף. והירידות והנפילות וחילוקי הדעות הם חמורים מאוד, אבל היסוד הוא משותף. לכל אחד יש גם צד של טוב, לא רק צד שלילי שמכסה על הכול, ועל ידי החיבור של הטוב שבכל הצדדים ביחד יוצרים את השלום.

להסתכל בחיוב על שני הצדדים החולקים שכוונתם לשם שמים
הגמרא במסכת חגיגה (ג:) אומרת: איך אנשים יכולים להיות בשלום או באחדות איך יכול להיות, זה מתיר וזה אוסר, זה מטמא וזה מטהר, זה פוסל וזה מכשיר. אנחנו מדברים על מחלוקות בעניינים של כריתות, זה מטמא וזה מטהר, מי שמיקל, הוא גורם לחילול שבת לפי הדעה השנייה, איך אפשר להתחבר אליו?! אומרת הגמרא: אף על פי כן הכול מפי רועה אחד ניתנו. אחד חושב לקולא ואחד חושב לחומרא ושניהם מפי רועה אחד. אל תחשוב שהאמת רק אצלך, יש דעות שונות. גם המקילים מתכוונים לפרש את התורה, לא מתכוונים לעוות את הדברים, וגם אין להם אינטרסים שבגללם הם מקילים. והגמרא חוזרת הרבה פעמים ואומרת "כוח דהיתרא עדיף". למחמיר אין בעיה, למה לא להחמיר? לא נכנס בספקות, אפילו אם זה ספק אני מחמיר. המקל לעומת זאת צריך לבסס את דבריו כי יכול להיות שמקל לא כדין, לכן כוח דהיתרא עדיף. רוב הפוסקים המפורסמים היו מקילים. אבל צריך להבין את התורה כפי מה שהתורה בעצמה רוצה, שאתה מחמיר זה לא תמיד התורה. אפשר לומר איך לנהוג לפנים משורת הדין, יפה, אבל לא להגיד שזה הדין. מי שרוצה להחמיר יכול להחמיר, אבל מי שרוצה לעשות בדיוק כמו התורה אז זה גם לפי התורה. לא שהוא מחפש איך לעקוף. אלו ואלו דברי אלוקים חיים. כך אנחנו צריכים להסתכל בעין חיובית.

'שמוע בין אחיכם' בין תלמידי חכמים
אם כבר נגעתי בעניין הזה, אתן לכם דוגמאות של מחלוקות. בא אדם לרב גדול, ואומר לו פלוני עשה כך והקל לאנשים באופן כזה. הרב הגדול שומע את הדבר הזה, והוא אומר אם כך, אי אפשר לסמוך על האדם הזה. למה הרב הגדול אומר כך? כי הוא סומך על האדם שבא אליו. אבל הרצי"ה לימד אותנו שבכל מקום שאתה שומע דעה, אתה צריך לשמוע גם את הצד השני. שמעת אותו, תשמע את הצד השני. "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם" (דברים א, טז) - בית דין חייב לשמוע את שני הצדדים, אפילו שהצד האחד צדיק והוא תלמיד חכם, הוא אברך חשוב, ובא להגיד לרב, פלוני עשה כך וכך, מראה לו הלכה מסוימת ולא מראה את הרקע ואת כל הצדדים וכל השיקולים, צריך לשאול גם את הצד השני. זה שיבוש שקורה לפעמים בין תלמידי חכמים, לצערנו הרב, שהם שומעים צד אחד ומביעים דעה שאם זה ככה אז אי אפשר לסמוך, אז זה לא בסדר, והאיש הזה הוא לא מוסמך, אז אי אפשר לסמוך עליו. זו לא דרכה של תורה, מה לעשות, דרכה של תורה היא שאתה חייב לשמוע את הצד השני. לאחר שתשמע את שני הצדדים אתה יכול להכריע זה צודק או זה צודק. משום מה השיבוש הזה הוא מצוי. ולכן הכלל הוא תמיד לא להביע דעה לפני שאתה מכיר את כל הצדדים, רק אחרי שאתה מכיר את כל הצדדים אתה יכול להחליט. אינך רשאי לפסול אחרים, כדי לפסול אחרים צריכים לשמוע את שני הצדדים. ואז בדרך כלל כשאתה שומע את שני הצדדים, אתה רואה שהם חלוקים אבל כל אחד מחפש את האמת.

התחזקות בעקבות המלחמה
אנחנו מתקרבים לימי החנוכה. עברנו מעלה שנה של מלחמה. ואני רוצה להגיד לכם שאני רואה שהמלחמה פעלה מאוד על הציבור. אני רואה את זה בישיבה. הישיבה הרבה יותר רצינית, נמצאת במקום הרבה יותר גבוה ממה שהייתה לפני המלחמה. לא רואים את זה במבט החיצוני, אבל אנחנו חיים את האווירה הזאת. אדם שואל את עצמו, מה עם המלחמה? זה עושה לנו משהו בנפש? זה פועל עלינו? התפילה היא אחרת, הלימוד אחר, הרצינות אחרת, מפני שאנחנו עוברים מלחמה שמבגרת אותנו ופועלת עלינו לטובה. מתוך הכאב על ההרוגים, על הפצועים, על ההרס, על כל הפשעים שהתרחשו, על כל האנשים שהיו מפונים מהמקומות שלהם, נעשה לנו משהו בנפש. זה עושה, זה פועל עלינו. אנחנו היום במקום חדש. אנחנו מתקרבים לחג החנוכה. אנחנו בעצם בתקופה שלנו חוזרים לאותם הימים של המכבים. אז נלחמו על מנת לחזור לבית המקדש. במלחמה הזאת הכוח הגדול שיש, הוא של אנשים שיוצאים למלחמה מבית המדרש. חלק מהציבור שיוצא מבית המדרש ונמצא במלחמה, הוא יוצר את האווירה, משפיע מאוד על האווירה של המלחמה שתהיה עם המון עוצמות פנימיות ועם המון דבקות ורצון לכבודם של ישראל ולכבודה של ארץ ישראל. אני חושב שזה כמו בימי המכבים.
אני רוצה לדבר על ימי החנוכה. הפעם השבת היא בימים הראשונים של חנוכה, בדרך כלל השבת היא בסוף ימי החנוכה, ואז התלמידים יוצאים וחוזרים אחרי חנוכה, היום זה הפוך, אבל אני בטוח שהשנה ימי החנוכה יהיו אצלנו ימים של התרוממות גדולים עוד יותר. כל השנים זה כך, אבל כל שנה עולים יותר, ואנחנו התבגרנו ואנחנו נהפוך את הימים האלה של חנוכה לימים של לימוד תורה, לפעמים יש כזאת אווירה של שמחה וחגיגיות, אבל נהפוך את כל הדבר הזה לעוד יותר שקידה של תורה ועוד יותר עבודת ה' של התרוממות נפש מתוך עוצמות של תורה.

חיזוק בלימוד מסכת יבמות
יש לנו אתגר מאוד גדול. מסכת יבמות היא מאתגרת. המסכת קשה, אפילו רק להבין את המשניות קשה, הם עושים לנו כל מיני חידות עם כל מיני מורכבויות של משפחות. מי שלמד את כל המשניות נוכח בזה בהרבה מקומות. אבל מי שלומד יבמות הוא עולה רמה בלימוד, אז זה מאתגר ואנחנו לא מפחדים מאתגרים, אנחנו מנצחים אותם. התחלנו ואנחנו עולים במעלות הקודש. אני רוצה לאחל לעצמנו שימי החנוכה יהיו ימים מרוממים ונמשיך מכאן והלאה ונזכה במהרה לגאולה שלמה.

וישב

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.

10 דק'
נתיבות עולם - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
נתיב העבודה - המשך פרק י"ז (4)
שיעור מס' 63
ב' אייר תשפ"ג
38 דק'
שלח לך
שמחת ארץ ישראל
שיחת מוצאי שבת שלח לך תשע"ו
סיון תשע"ז
11 דק'
נתיבות עולם - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
נתיב העבודה - המשך פרק י"ח (10)
שיעור מס' 74
י"ט אייר תשפ"ג
12 דק'
נתיבות עולם - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ט (3)
שיעור מס' 97
כ"ד סיון תשפ"ג

קרוב אליך
קרוב אליך – וישב
עלון מספר 582
רבנים שונים | כסלו תשפ"ו
6 דק'
וישב
וישב - איך מסבירים את שנאת האחים ליוסף?
הרב מאיר גולדויכט | כסלו תשפ"ו
44 דק'
וישב
שליטה על כוחות הנפש
שיחה לפרשת וישב
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | כ"ב כסליו תשס"ח
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש וישב
רבנים שונים | כסלו תשפ"ו

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

22 דק'
חקת
מדוע נענש משה שלא יכנס לארץ
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ה
חקת
רעיונות לפרשת חוקת
הרב עזריאל אריאל | תשנ"ח-תשס"א
הלכה יומית
תנור אחד לבשרי ולחלבי
בית מדרש ג. אסף | סיון תשע"ד
חקת
כשהבעש"ט היה דוקטור
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ה

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרה"ג דוב ליאור
הרב חגי לונדין
הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל
הרב דוב בערל ויין זצ"ל
הרב חיים כץ
הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל
הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל
הרב אליהו ברין

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו

עוד שיעורים

אזור אישי

מתחברים עכשיו לצפיה בשיעורים אחרונים שלך, השאלות שלך בשאל את הרב ולהמשך צפיה בסדרות שיעורים בדיוק מהרגע שבו עזבת אותן.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il