ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- ויגש
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
על הפסוק "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" (בראשית מד, יח), אומר השפת אמת (תרל"ה):
"בעניין מחלוקת השבטים עם יוסף, נתקיים בהם המשנה 'כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים', כי בוודאי הייתה המחלוקת על פי דרכים מיוחדים שהיה לכל אחד מהם בעבודת הבורא יתברך". כלומר מסתמא, שהמחלוקת בין בני יעקב שהם שבטי י-ה, הייתה לשם שמיים.
ממשיך השפת אמת ואומר:
"ומצינו שהתורה נקראת אש "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ" (ירמיהו כג, כט). ומצינו שנקראת גם מים שכתוב "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" (ישעיהו נה, א). ויוסף הצדיק היה בבחינת אש דכתיב "וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה" (עובדיה א, יח), הוא בבחינת התלהבות כעניין "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'" (דברי הימים ב, יז, ו) - עבודת ה' של יוסף הייתה התלהבות, כאש בוערת. "ויהודה הוא בבחינת מים, שהוא הכנעה ותפילה לשפוך לב כמים, כמו שכתוב שהמים יורדים למקום נמוך, ובאמת בכלל ישראל צריך להיות כל הכוחות האלו" - כשיש מחלוקת ויש שתי דרכים בעבודת ה', זה לא אומר שיש סתירה בין הדרכים, אלא יש דרכים שונות, וצריכים את כל הדרכים כדי להופיע את עבודת ה' בשלמות.
"השלמות באה על ידי כל המידות, כאשר ברא ה' יתברך כן האדם להיות בו מידות משונות זו מזו" - הקב"ה ברא את האנשים עם אופיים שונים ותכונות שונות על מנת שכל אחד באופי שלו ובתכונות המיוחדות שלו יעבוד את ה' בצורה המיוחדת שלו. השלמות באה על ידי כל המידות. "וצריכים להתנהג בשמחה ובהכנעה ובהתחזקות, להתנהג פעם בזה ופעם בזה" – אדם צריך לעבוד את ה' בכל הכוחות. פעם עבודת ה' שלו בשמחה ובהתלהבות, ופעם בהתבוננות בעמקות, בענווה בהתבטלות. "גם המלאכים יש להם דרכים שונות, וצריך לעשות שלום ביניהם. 'עושה שלום במרומיו', מיכאל הוא שר של מים, וגבריאל הוא שר של אש, והקב"ה עושה שלום. כמו כן היו השבטים למטה, ושוב מצאתי במדרש תנחומא בפרשה זו, יוסף הוא בחינה של שור, ויהודה אריה, אריה לימין ושור לשמאל".
השפת אמת מסביר שהמחלוקות בין יוסף לאחיו, הן מחלוקות עמוקות מאוד בדרכים בעבודת ה'.
יוסף ואחיו – המתנחלים והשמאל
כהמשך לדברי השפת אמת, אביא דברים שאמרתי לפני שלושים שנה בפינות יש שואלים בערוץ 7 ('יש שואלים', עמ' פג), בתקופת הסכמי אוסלו:
"נדמה לי שהיחסים בין השמאל ובין המתנחלים דומים ליחסים שהיו בבני יעקב בין יוסף ואחיו. יוסף חולם חלומות. הוא חולם על מלכות, על הגאולה, חלומות משיחיים. הוא חולם: "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה" (בראשית לז, ז) וזה מזכיר את מזמור הגאולה: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהילים קכו, א). וגם שם נזכר "בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו" (שם פס' ו). מאלמים אלומים. יוסף חולם שיש לו תפקיד מיוחד, תפקיד בכיר וזה גורם לאחים לקנא בו ולשנוא אותו. גם המתנחלים חולמים על גאולת ישראל, חולמים חלומות משיחיים, ויש אנשים בשמאל ששונאים אותם ואת חלומותיהם. יוסף מבקר את אחיו. יש לו דרישות מוסריות גבוהות, הוא מביא דיבתם רעה אל אביהם, והוא אהוב על אביו, והאחים שונאים אותו. גם המתנחלים הינם חלוצים, אידיאליסטים, מוכנים להקרבה למען העם והארץ, אנשים ערכיים, וזה מעורר קנאת אחים ושנאה. זו שנאה עמוקה כל כך, עד כדי מצב של "ולא יכלו לדברו לשלום" (בראשית לז, א), זה היה עם האחים. וגם השמאל לא מסוגל לפתוח ערוצי הידברות עם המתנחלים, עד כדי כך השנאה גדולה". כך הייתה ההרגשה לפני שלושים שנה.
"השנאה אל יוסף הייתה כל כך גדולה עד שהאחים רוצים להיפטר ממנו, ומשליכים אותו לאחד הבורות, אף על פי שיש בו נחשים ועקרבים, ולבסוף מוכרים אותו לישמעאלים, ואומרים נראה כעת מה יהיו חלומותיו. כך גם היום נוהג השמאל".
זה היה בזמן הסכמי אוסלו שרצו לעשות הסכם על הקמת מדינה פלסטינית בשטחי יהודה ושומרון. הרי בשטחי יהודה ושומרון יש הרבה התנחלויות, ואם ניסוג, מה יהיה עם ההתנחלויות? אז אמרו בשמאל, שהם יפתרו לעצמם את הבעיה. אנחנו ניסוג משם ונעשה שם מדינה פלסטינית, אם המתנחלים רוצים להישאר שם שיהיו בידי הישמעאלים. "השמאל מוכן לסכן את המתנחלים, מוכר אותם לישמעאלים שיהיו תחת שלטונם ואומר נראה מה יהיו חלומותיכם. וכאז כן עתה "והאלוקים חשבה לטובה" אז התקיימו חלומותיו של יוסף, וגם עכשיו יתקיימו לבסוף חלומותיהם של המתנחלים".
בכל הדורות לא מכירים בתפקידו של יוסף
"הגאון מווילנא אומר שיוסף מבטא את המהלך של משיח בן יוסף בכל הדורות ובדור הגאולה. על יוסף נאמר: "וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ" (בראשית מב, ח). זו תכונתו בכל הדורות שלא מכירים בתפקידו של יוסף, זה מעשה שטן שמסתיר את תפקידו של משיח בן יוסף שגורם לזלזל בו ובתפקידו. מוסיף הגאון ואומר: "אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ" (תהילים פט, נב) כידוע אויבי ה' ואויבי ישראל צוררים את הפעולות של אתחלתא דגאולה שהן בניין הארץ ויישובה וקיום המצוות התלויות בה. ואנו אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים, שרצונו שאנו נעשה איתערותא דלתתא" - שהגאולה לא תבוא מלמעלה אלא אנחנו צריכים להשתדל עליה – "התעוררות מלמטה שנעמוד איתן נגד כל ההפרעות והגידופים. אלו דברי הגאון מווילנא. על כן חזק ונתחזק והכול יהיה לטובה, כמו שהיה אצל יוסף".
המחלוקת בין יוסף ואחיו – אם להיבדל מהעמים או להתחבר אליהם
בפינה אחרת ב"יש שואלים", יש בחינה אחרת של מחלוקת יוסף ואחיו (יש שואלים עמ' פד):
"בקוראי את פרשת יוסף ואחיו, עולים בי הרהורים, האם הקרע היום בין חלקי העם, חמור יותר מהקרע שהיה בין יוסף ואחיו? האם השנאה היום בין חלקי העם גדולה יותר מאשר השנאה ששנאו האחים את יוסף? קשה להחליט לכאן או לכאן". אנחנו עומדים ושואלים את עצמנו איך קרה דבר כזה בתוך המשפחה? קוראים את הפרשיות הללו ולא מבינים אותן. אבל מה שהיום קורה זה מובן? עוד כמה דורות יקראו את הדברים שאמרו אלו עלינו, ולא יאמינו! איך בתקופה כזאת של התמודדות מול אויבים, רבים בתוך המשפחה? אז לפני שלושים שנה בזמן הסכמי אוסלו, מאוד בלט המתח בין חלקי הציבור, בין אלה שהיו בעד ואלה שהיו נגד, היה ממש קרע בעם. אבל גם היום זה לא שונה בהרבה. היום המציאות מורכבת מאוד, בצבא מאוחדים מאוד, מצד שני בתוך התקשורת יש התלהמות אחד על השני בצורה חריפה מאוד.
"אולי אפשר לומר כי כאז כן עתה. גדולי הדורות הסבירו שהשנאה בין יוסף לאחיו נבעה מחילוקי דעות אידיאולוגיים ולא מרוע לב סתמי, הייתה זו מחלוקת שנבעה מפערים בהשקפות עולם תהומיים".
עכשיו אני מתבונן בצורה אחרת על המחלוקת בין יוסף לאחיו – על פי מה שהרב אומר ב'שמועות ראיה'.
"אחי יוסף חשבו שיוסף נוטה לדרך זרה ומסוכנת, דרך המנוגדת לדרך האמת, וצריך להרחיק אותו מהמשפחה כדי שלא יסית את האחרים. ליוסף יש נטיות כלפי חוץ, הוא מדגיש את הערך של הקשר עם עמים אחרים, הוא אומר: עלינו לפעול בתוך העמים האחרים, כך נשפיע יותר, אסור לנו להתבודד ולהסתגר. האחים ראו בדרך זו סכנה. דרך זו יכולה להביא להתבוללות, היא מטשטשת את הייחוד הלאומי הרוחני, היא מבליטה מדי את המשותף שיש בין עם ישראל לבין כל העמים".
"וכך אמנם דברי הנביא על אפרים מזרעו של יוסף "אֶפְרַיִם בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל" (הושע ז, ח) וכך יוסף מתבטא בפגישה עם אחיו "שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם" (בראשית מה, ט), לאמר, הנה בדרך זו אני יכול להשפיע על המצרים, לתקן אותם, ולשפר את כל העמים".
"אבל האחים, ובראשם יהודה, חלקו על יוסף: הם סברו שלעם ישראל דרך מיוחדת ועליו לחיות את חייו המיוחדים לבדו. התואר של עם ישראל "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן" (במדבר כג, ט) אינו תואר שלילי אלא חיובי, זו לא בדידות של בדיעבד, אלא בדידות של לכתחילה, לא צריך לשאוף לברוח מהבדידות, אי אפשר גם לברוח ממנה. עלינו לשמור עליה, לשמור על הדרך המיוחדת, העצמאית, העליונה, האלוקית, לשמור על המסגרת, ובכך להיות אור לגויים. לא נהיה אור לגויים על ידי עירוב איתם".
מזרעו של יוסף, מאפרים, יצא ירבעם שהעמיד עגלים לעבודה זרה, כתוצאה מהקשר עם הגויים. במקום להשפיע עליהם, הוא הושפע מהם. אבל יוסף חשב: אסור להישאר במצב של בדידות לאומית, כולם יהיו נגדנו לא נוכל להחזיק מעמד זו לא דרך נכונה להיות נגד כולם, צריך לסלק את השנאה כלפי ישראל והקנאה שבין ישראל לעמים, רק כך נוכל להתקיים, רק כך נוכל להשפיע ולתרום לעולם כולו נוכל להרים את כולם לגובה הרוחני שלנו".
"לעומתו אומר יהודה: דרך זו מסוכנת, היא מביאה להתבוללות, עלינו לשמור על המסגרת הרוחנית המיוחדת 'להיות עם לבדד' ואחר שנתגבש ונגבש את הכוחות שלנו ונעלה לפסגת הדרך שלנו, מתוך כך נמלא את ייעודנו הכלל אנושי".
"כך שולטות שתי השיטות שיטת יוסף ושיטת יהודה עד ביאת הגואל. בתחילה קם משיח בן יוסף ואחר כך קם משיח בן דוד ומנצח את ניצחונם של ישראל. כשם שהמחלוקת בין האחים הסתיימה באיחוד לבבות כך בעזרת ה' יאוחדו הלבבות בקרוב, האומה כולה תתאחד ותדגול בשם ה' אלוקינו ה' אחד".
יש מחלוקת בתוך הציבור, יש ליברלים ויש לאומיים, יש כאלה שחושבים שאנחנו צריכים להיות פתוחים, אנחנו עם סגולה, אנחנו עם מיוחד, התפקיד שלנו להיות משפיעים על כל העולם כולו, אבל זה מסוכן. והתפיסה השנייה אומרת קודם נתגבש נתבודד נחזק את עצמנו בתוכנו, ואחר כך נשפיע, מחלוקת לשם שמיים.
יוסף ויהודה - להסתדר בהווה או שאיפה לעתיד השלם
הסתכלות שלישית על ההנהגה של יוסף וההנהגה של יהודה (ספר 'יש שואלים', עמ' פה):
"ישנם אנשים שיש להם כישרון להסתדר בכל מקום. גם במצבים קשים, הם משתדלים למצוא את הטוב שבכל מצב ולהשיג אותו. לעומתם, יש אחרים שמחפשים את השלמות, לאלה אין כל עניין בשיפור מצבי ביניים חולפים, פניהם אל השלמות המלאה. תכונתו של יוסף הצדיק הייתה שבכל מקום שהיה, הוא מיצה את כל מה שהיה צריך למצות באותו מקום ובאותה השעה. הוא הורד למצרים ונעשה עבד לפוטיפר שם הוא מצליח ונעשה מנהל ומופקד על כל ביתו. אחר כך אוסרים אותו בבית האסורים, גם שם הוא מצליח ונעשה אחראי על כל בית הסוהר. אחר כך הוא מתמנה לשליט על כל מצרים".
"בנטייה הזו של מיצוי כל מה שאפשר בכל מקום, גם בגלות, גם בעבדות, גם בבית הסוהר, יש מעלה, אבל יש בה גם סכנה. אפשר להיות מרוצים מהמצב הקיים ולשכוח את השאיפות, את שאיפת השלמות, לכן כאשר יוסף הצליח בבית פוטיפר, חז"ל אומרים שהחל לסלסל בשערו (מדרש תנחומא ח'), להיות מרוצה מעצמו, הוא מצליח, וקצת שוכח את ייעודו את עברו ואת עתידו, על כן העמידו הקב"ה בניסיון עם אשת פוטיפר. יש בדרך זו סכנה, הנה יוסף נעשה שליט על כל ארץ מצרים והוא מזמין את אביו לבוא לרדת מארץ ישראל למצרים, באופן זמני כמובן, אבל הזמניות הזאת מסוכנת כי היא יכולה להימשך, ואכן זה מה שקרה, ישראל השתעבדו למצרים זמן רב".
"ליהודה לעומת זאת, דרך אחרת, הוא שואף לשלמות מלאה, לגאולה שלמה. אינו מסתפק בגאולה זמנית ובהקלה מצרות השעה, אלא מצפה הוא אל הגאולה השלמה. אכן שני הכוחות הללו משלימים זה את זה, אי אפשר שלא להזדקק לשיפור עכשווי בכל מצב, שכן בלי זה אפשר להתמוטט ולהאבד, כי אם לתקן את הכול אי אפשר, ולשפר קצת אין חפץ, אז אפשר ליפול לגמרי. יש הכרח לשמור על גובה בכל מצב, מאידך אסור לשקוע בעכשוויזם עד כדי שכחה של השאיפות הגדולות העתידיות. כך במשך כל הדורות, שלטו שתי התכונות הללו המנוגדות והמשלימות זו את זו".
"מאז התעוררות התחייה הלאומית, מאז התעוררות הציונות, נמשך הוויכוח בין שתי הגישות, בין הגישה הפרגמטית הריאליסטית ובין בעלי החזון השלם. בתחילה התנהל הוויכוח על תוכנית אוגנדה, מקלט לילה, פתרון מוצלח זמני לעם היהודי. הצעה פרגמטית מציאותית אבל מסוכנת. הסכנה פן תישכח המטרה, והייעוד התכליתי, שלא תישכח ירושלים. במחלוקת הזאת ניצחו בעלי החזון. אחר כך באה הצעת החלוקה בארץ ישראל שם ניצחו הפרגמטיים. אלה ששאפו לשלמות, התנגדו מאוד לחלוקת ארץ ישראל. ועכשיו הוויכוח בין אנשי ארץ ישראל השלמה ובין הנוטים לוויתורים ולחלוקת ארץ ישראל מחדש, בין בעלי החזון ובין הריאליסטים כביכול".
פורצי הדרך והמשלימים
"יש כאלה שיש להם כוח פריצה התחלתי אבל אינם בנויים להשגת השלמות, ויש כאלה שיש להם יכולת להשלים אבל אין להם כוח פריצה התחלתי. אלו תכונות שונות, יש כאלה שיש להם כוח ללכת נגד הזרם לפרוץ אבל הם לא יסודיים, ההתחלות קשות, יש הרבה טעויות, ההישגים אינם שלמים, יש הרבה בוסריות בתחילת הדרך, אבל זה בדיוק כוחם של הפורצים: לפרוץ בלי שלמות ולספוג את הקשיים ההתחלתיים. בלעדי הפורצים לא תהיה התחלה, וממילא לא יהיה המשך, הם יכולים רק להתחיל ואחריהם יבואו הממשיכים אנשי החזון השלם שיביאו את המהלך לשלמותו המלאה".
"בתחילה משיח בן יוסף, ואחר כך משיח בן דוד. כך היה בכל הדורות. יוסף הכוח שדוחף תמיד קדימה לא נרתע מהתמודדויות ולפעמים הוא מושך את העם לשלבים קשים שאותם צריך לעבור ולהמשיך, על ידו יורדים מצרימה, הוא מתחיל את כיבוש הארץ ויהודה הוא המשלים".
זאת אומרת, מעשה אבות סימן לבנים. המחלוקות שאנחנו פוגשים בין יוסף ויהודה, זה השורש של חילוקי הדעות, אלו מחלוקות אידיאולוגיות, והיחד זו המגמה השלמה.
חיבור בין יוסף ליהודה – חיבור ואחדות העולמות
הזוהר (בראשית דף ר"ו ע"א מתורגם) אומר על הפסוק "הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ" (תהילים מח, ה): "אמר רבי יהודה: סוד האמונה כאן. כאשר נמצא רצון, יש חיבור יחד. "כי הנה המלכים נועדו" הכוונה ליהודה ויוסף, הם שני המלכים, יש חיבור יחד, שני עולמות מתקשרים כאחד זה פותח אוצרו וזה מקבל" – לכל אחד משני המלכים יש את התפקיד שלו, אחד הוא משפיע ואחד הוא מקבל. אומר הזוהר שהמידות הגדולות הללו, מבטאות מידות רוחניות אלוקיות שהם השורש של כל מה שמופיע במציאות. לכאורה הם מנוגדים מבחינה מסוימת אבל משלימים מבחינה אחרת. כאשר מתחברים הכוחות האלה יחד, "אז החיבור הזה מסלק עוונות וכל החובות מתכפרים וכל הפנים מאירות. זה רמוז בפסוק "כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו" (תהילים מח, ה). עברו מלשון עבירות, העבירות מסתלקות, הן עוברות ונעלמות". בהמשך הפסוק כתוב "הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ" (תהילים מח, ו), אומר הזוהר "הכוונה היא אלו בעלי הדינים השמחים לעשות דין", כלומר לתת עונשים למי שמגיע להם, אבל הם ראו שהמלכים מתאחדים אז בעלי הדינים לא יכולים עכשיו לעשות את הדין, כי כשיש איחוד, יש אור, יש שפע ומסתלקים כל הדינים. מה שכתוב, 'נבהלו' הם נבהלים ועוברים מן העולם. ממשיך הזוהר: "רבי אליעזר אמר: יוסף צדיק, יהודה מלך". אלו שתי בחינות של אישיות. צדיק הוא בחינה אחת, ויהודה בחינה אחרת, אבל הם משלימים אחד את השני. יוסף הוא המשפיע כמו שאמרנו, "הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מה, כו). המידה של יוסף היא מידה שמשפיעה, שופעת, והמידה של מלך הוא איסוף של כל הכוחות ואחר כך לחלק אותם בצורה נכונה בין כל חלקי הציבור. יש בחינה של צדיק ויש בחינה של מלך, בחינה של יסוד ובחינה של מלכות. והקירבה ביניהם מביאה כמה טובות לעולם, מביאה שלום, ובגלל זה, כשיש אחדות, שבה רוחו של יעקב.
מוסיף הזוהר, שהאיחוד הזה הוא עמוק מאד, ולכן כשהוא קורה, זה צריך להיות באופן מאוד פנימי. "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו" (בראשית מה, א). יוסף אומר: "הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי". עכשיו יוסף מתייחד ומתאחד עם האחים שלו, נפגש איתם ומתגלה שהם אחים. זה רומז לזמן שהקב"ה מתחבר עם כנסת ישראל, הם נמצאים לבדם. בשביל זה יש יום מיוחד, שמיני עצרת, עליו נאמר: "תִּהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, לה) רק הקב"ה וכנסת ישראל. אומר הזוהר שכך לעתיד כאשר הקב"ה יקים את כנסת ישראל מעפר וינקום בעמים, וכמו שאתה אומר: "וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם" (ישעיהו סג, ט), אז כתוב גם "וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי" (ישעיהו סג, ג), וכמו שכתוב כאן 'ולא עמד איש אתו', כי אז יהיה הייחוד בין קודשא בריך הוא וישראל.
כנראה שזה סדרו של עולם, שיש גוונים בעולם ובציבור, ועד שמתבררים כל הגוונים, עדיין נמצא מתח בין החלקים. כל אחד רוצה להוציא את הכוח שלו לפועל בצורה מושלמת, אבל בסופו של דבר כולם צריכים להתאחד ולהיות לאחד. זה מה שקרה אז, ובעזרת ה' זה מה שיהיה גם בימינו אנו.
מדוע שמעון נשא את דינה, ומדוע יעקב נשא שתי אחיות
בהמשך הפרשה, התורה מספרת לנו על בני שמעון: "וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית" (בראשית מו, י), ודורשים חז"ל (מובא ברש"י שם ד"ה בן הכנענית) שזו הייתה דינה. דינה לא רצתה לצאת מבית שכם בן חמור, ואמרה: מי ייקח אותי לאישה אחרי מה שקרה? עד ששמעון הבטיח לה שיישא אותה לאישה. נשאלת השאלה, כיצד היה מותר לשמעון לישא את אחותו? וכך גם נשאלת השאלה, איך יעקב נשא שתי אחיות? הרי אומרים חז"ל שהאבות קיימו את כל התורה (קידושין פב.)!
גר שהתגייר כקטן שנולד
המהר"ל בפירוש גור אריה על הפרשה, מתרץ תירוץ ראשון - שכל מי שנולד אז היה בעצם בן נח. כשמחליט לעבוד את ה' ולקבל מלכות שמים, כמו אברהם אבינו, יצחק, ויעקב, ואחר כך בני יעקב, הם כמו גרים, ולמדנו במסכת יבמות (כב.), שאח ואחות שמתגיירים יכולים להתחתן זה עם זה, כי גר שנתגייר כתינוק שנולד דמי. אמנם גר שהתגייר והיה חייב חובות גדולים, הוא לא נפטר מהחובות, אבל בעניין המשפחתי הוא כאילו בן אדם חדש, ולכן מהתורה הוא יכול להתחתן עם אחותו. חכמים גזרו שאסור. לכן יעקב אבינו התחתן עם בנות לבן - לאה ורחל, כי הן בעצם מתגיירות, אמנם הן שתי אחיות אבל כתינוק שנולד דמי. זה גם קרה עם עמרם שנושא דודתו, ומזה נולדים שלושה מנהיגי ישראל: משה רבינו, אהרון, ומרים. זה מה שקרה עד מתן תורה.
המהר"ל מתייחס לדברי חז"ל לאחר חטא העגל שבני ישראל "בכו למשפחותיהם", כי הצטערו שפתאום הם צריכים לשמור על דיני העריות ולא להתחתן עם קרובים. אמנם במתן תורה כולם התגיירו, אבל כאן לא היה דין של תינוק שנולד, כי שכשכל עם ישראל מתגייר, על כרחם הסדר הוא שזה לא כתינוק שנולד. רק שמישהו עוזב את המסגרת שלו ויוצא למסגרת אחרת זה כתינוק שנולד, אבל אם כל המסגרת כולה מתגיירת אין את הדין הזה של כתינוק שנולד. זו ההסבר למה יעקב נשא שתי אחיות, אף על פי שכתוב שהאבות קיימו את כל התורה כולה (קידושין פב.).
קודם מתן תורה ועל פי רוח הקודש
תשובה שניה של המהר"ל - יעקב נשא שתי אחיות ברוח הקודש, כמו שידעו את התורה מרוח הקודש, למרות שעדיין לא קיבלו את התורה. מה הכוונה שידעו מרוח הקודש? אלא שטיהרו את עצמם והזדככו כל כך וחיפשו מה הקב"ה רוצה, הגיעו לעומק כזה של התבוננות, שידעו באמת מה הקב"ה רוצה. אז בהבנה עמוקה זו יעקב הבין שהתפקיד שלו זה לשאת את שתי האחיות הללו, וכך לבנות את בית ישראל. רוח הקודש שאמרה להם לקיים את המצוות, היא אמרה שאפשר לשאת שתי אחיות - "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", אבל זה במצב שעוד לא ניתנה התורה. אחרי מתן תורה, אין דבר כזה שרוח הקודש תגיד למישהו לשאת שתי אחיות חלילה וחס. לומר כך אחרי מתן תורה זה קלקול. כך גם שמעון שנשא את דינה.
התירוץ השלישי - יש הבדל בין עשה לבין לא תעשה. מי שמקיים מצוות עשה הוא מתעלה, יש מהות של מצווה, שהיא מעלה אותו, גם אם עדיין לא מצווים. אף שהאבות לא היו מצווים, הם עשו כי רצו להיות במדרגה רוחנית גבוהה של קיום כל התורה והמצוות. לעומת זאת לגבי מצוות לא תעשה, אם אדם לא עובר בלא תעשה, הוא לא מתעלה, הוא רק לא יורד. אבל אם זה לא נאסר עליו, נגיד על דרך הדוגמה, לאישה אין איסור "בל תשחית" לפאות שלה, אם היא תרצה להדר ולמנוע מלהשחית לא תרוויח שום דבר מזה, כי זה לא נאסר עליה. או נגיד לכוהנות לא נאסר להיטמא, אז אם הן לא נטמאות, הן לא מקבלות מזה דבר. אם כן במצוות לא תעשה מי שאינו מצווה, גם אם הוא יעבור, זה לא יוריד אותו. ובמצוות עשה, גם מי שהוא לא מצווה, אם הוא עושה אז הוא מתעלה.
זה מה שאומר המהר"ל. אפשר לדון בסברא של זה, אפשר לומר שעבירות הן במהות משהו מקלקל, אבל בכל זאת מצד שני כמו שאמרנו מי שלא מצווה בלא תעשה לא חייב בזה. אמנם כתוב שאברהם אבינו קיים תרי"ג מצוות, ואז קיים גם את הלא תעשה, אבל אין חיסרון בלעשות לא תעשה אם לא נצטוו. לכן איסורי העריות, הם איסורים של לא תעשה, וזה לא פגע בעבודת ה' שלהם, מכיוון שהם לא היו מצווים.
אלו שלושת התירוצים שמתרץ המהר"ל מדוע יעקב אבינו נשא שתי אחיות ושמעון נשא את דינה ועוד.
ההסבר לקריאת שמע של יעקב במפגש עם יוסף
כאשר יעקב פגש את יוסף הוא לא נפל על צווארי יוסף כמו שיוסף נפל על צווארי יעקב. מסבירים חז"ל שבאותו הזמן יעקב קרא קריאת שמע. האם זה היה בדיוק זמן קריאת שמע, שיעקב היה חייב להגיד באותה שעה ממש קריאת שמע ולא להתרגש מהמפגש עם יוסף? אומרים החסידים, ומתברר שהמהר"ל הוא המקור של הדברים, שכאשר יעקב ראה את יוסף "ותחי רוח יעקב", הוא כל כך שמח וכל כך התרומם, והוא לקח את כל השמחה הגדולה והעצומה הזו לקבלת עול מלכות שמיים. הוא הרים את הרגע הזה למעלה על ידי קבלת מלכות שמים.
אומר השפת אמת (תרל"ז):
"נודע דברי מהר"ל ז"ל בספר גור אריה על מה שאמרו חז"ל יעקב לא נשקו, שקרא קריאת שמע. וביאר כי בעת בוא אל הצדיק איזה אהבה ושמחה מכניסו לשמים לאהבת הבורא, לכן קרא אז קריאת שמע, ועל פי הפשוט, טעם הדבר, כי ירא לנפשו שעל ידי זה האהבה, יישכח ממנו אהבת הבורא"
יעקב כל כך אהב את יוסף, במיוחד עכשיו אחרי הציפייה הארוכה שלא ידע מה קורה עם יוסף, אז אהבת יוסף יכולה להשכיח ממנו את אהבת ה', אז יעקב רצה להיזהר מזה, וקשר את עצמו בחזרה לאהבת ה'. ממשיך השפת אמת:
"לכן הוא מידבק קודם בו יתברך, ועל ידי זה נשכח ממנו אהבת הגשמיות. וזה עניין מה שאמרו "בכל לבבך" בב' יצריך. היתכן לאהוב את ה' ביצר הרע? רק שעל ידי היצר הרע מתקשר האדם באהבת הבורא בעבור יראת היצר הרע".
יעקב פחד שהוא יאהב את יוסף יותר מדי וזה יכול לפגוע בשלמות אהבת ה' שלו. זה כאילו יצר הרע. איך עובדים את ה' עם היצר הרע? כשנלחמים אתו ועל ידי זה מתגברת אהבת ה' כי היצר מושך לדברים אחרים, אז באופן כזה נקרא מבחינה מסוימת לאהוב את ה' בשני יצריך. והוא מוסיף: "אבל על ידי זה הדרך, יוכל אחר כך להפוך גם את כל יצר הרע לעבודת הבורא. כי על ידי זה הדרך נמצא נולד טוב מהיצר, ועל ידי זה מתהפך לטוב". כלומר בהתחלה האדם נלחם עם היצר, ואז היצר הרע גורם לו התחזקות כי הצורך להילחם איתו גורם שהוא צריך להמציא כוחות חדשים כדי לנצח, ועל ידי זה מתגברת בו אהבת ה'. אחר כך, כיוון שיצר הרע כבר פועל ועוזר לו לאהוב את ה' על ידי ההתנגדות שלו, בסוף הוא מתהפך ליצר הטוב בעצמו ואפשר לעבוד את ה' בשני יצריך ממש.
השפת אמת מסביר על ידי זה את מאמר חז"ל, שמצד אחד כתוב "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" (תהילים כד, א). וכתוב "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהילים קטז, טז). הגמרא שואלת סתירה, הארץ נתן לבני אדם, או לריבונו של עולם? אומרת הגמרא (ברכות לה.) כאן לפני ברכה כאן לאחר ברכה. לפני ברכה, הכול לה', לה' הארץ ומלואה, ואחרי ברכה אז השמיים שמיים לה' והארץ נתן לבני אדם, מותר לנו ליהנות ממנה. אבל מה פירוש הדבר, וכי אחרי הברכה הארץ לא שייכת לה'? אלא השפת אמת מסביר, שמקודם צריך להתנתק מכל הגשמיות והכול לבורא עולם, ואחרי שאדם מברך הוא מרומם את הגשמיות ואז גם נתן לבני אדם. לאחר הברכה, הארץ שייכת לה', אבל היא נתונה גם לבני אדם שמברכים ומקדשים את המציאות, והם מרוממים את המציאות שהכול יהיה לה'.
זה גם עניין הברכה שלאחר האכילה. שהגמרא עושה קל וחומר, שהרי יש הרי מצווה דאורייתא לברך ברכת המזון אחרי האוכל, והגמרא עושה קל וחומר שלפני שאוכלים בוודאי צריכים לברך. הרעיון הוא שלפני האוכל האדם מכוון שכל האוכל שייך לה'. בהתחלה, הכול רוחניות כדי שלא ייפרד על ידי הנאה הגשמית, ואחרי שהאדם מברך ומרומם את הגשמיות, אז באה הברכה שאחרי האוכל, לבטא שכל מה ששבעת ונהנית וחיית חיים גשמיים, זה הכול הופעה אלוקית.
להוסיף ולגדול לאור התקופה
אנחנו מתחילים עכשיו תקופה חדשה. ימי החנוכה רוממו אותנו ועלינו להיות בבחינת מוסיף והולך, נהגנו כמנהג בית הלל להיות מוסיפים והולכים והוספנו, וכל עם ישראל נוהג למהדרין מן המהדרין. בדרך כלל בכל המצוות כולן לא כולם נוהגים מהדרין מן המהדרין, יש מהדרים ויש אנשים שמקיימים את עיקר ההלכה. חנוכה זה משהו מיוחד. חנוכה אלו ימים מיוחדים כאלה של התרוממות, של קישור עם הניצחון הגדול שהיה לנו אז.
אנחנו עוברים את אותם הימים כמו ימי המכבים, אותן המלחמות ואותם הניסיונות. גם בימי המכבים הניצחון לא קרה ביום אחד, אלא זה לקח שנים, במלחמות היו ניצחונות והיו גם נפילות. אנחנו במצב ממש דומה לזה, והמלחמה כמובן היא מלחמה רוחנית. מה שהגויים נלחמים איתנו, זה מפני שהם רוצים את ארץ ישראל כי זו ארץ ה', הם רוצים את ירושלים, הם רוצים את הר הבית, ועל זה המלחמה.
אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמת המכבים השנייה. יש מלחמת המכבים הראשונה, ויש מלחמת המכבים השנייה, בדורנו. הקב"ה עוזר לנו ואנחנו הולכים ומנצחים וכל הזמן מתקדמים. אנחנו במהלך גדול. בימים גדולים צריכים להיות גדולים, זה מחייב אותנו להיות גדולים. אי אפשר בימים האלה להתנהג כאילו לא קרה כלום. אנחנו מרגישים את הגדולה של הימים האלה, את ההתמודדויות הגדולות של הימים האלה, מפעם לפעם אנחנו שומעים על ההרוגים הנופלים. גם להיפצע זה לא פחות נורא. הפצועים סובלים וסובלים, ויש כאלה שלא יודעים אם יצאו מהסבל במשך כל החיים.
אלו ימים מאוד מיוחדים, ואנחנו צריכים להגיד לעצמנו כל פעם מחדש, שאנחנו חייבים בימים האלה להיות אנשים גדולים, שעבודת ה' שלנו תהיה יותר עמוקה, יותר גדולה, גם הלימוד, גם התפילה, גם החסד בין אדם לחברו. כל מה שאנחנו עושים - לעשות יותר טוב, ולהיות שותפים במהלך הגדול הזה של מהלך הגאול, וככל מה שאנחנו מתאמצים הקב"ה הוא מוסיף על זה עוד שפע וסייעתא דשמיא. לא לזלזל בשום מעשה שאנחנו עושים. כל מעשה קטן של חסד, כל מעשה קטן של מצווה, של עבודת ה', יש לו ערך גדול. בעזרת ה' נעלה ונצליח ונתקדם בזמן הזה ונעלה במעלות הקודש.
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
איך ללמוד אמונה?
אנחנו קודש למענך
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
איך עושים קידוש?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
חידוש כוחות העולם
הקשר בין ניצבים לראש השנה
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
