ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- שמות
תפקיד האותות לכאורה פשוט - שיאמינו בני ישראל למשה שהקב"ה התגלה אליו. ויותר בעומק, עיקר עניינה של יציאת מצרים הוא אכן גילוי שם ה', שלמעלה מהטבע, שיכול לשדד ולשנות כל מערכות הטבע. הגילוי שהקב"ה ברא את העולם, ולכן הוא יכול לשנות את טבעו ולעשות בו ניסים.
ואולם יש לשאול, מדוע דווקא אותות אלו? ומה הם מסמלים? בפשטות ניתן לומר שהאותות מסמלים את היכולת האלוקית להכות במצרים. האות השלישי של הפיכת מי היאור לדם אכן היה גם המכה הראשונה. כמו כן הנחש שבאות הראשון היה אחד מסמלי המלכות הקבועים בכתרו של מלך מצרים. עוד מצאנו ביחזקאל (כט, ג): "הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו אשר אמר לי יאורי ואני עשיתיני" (ועיין בישעיהו כז, א). אם הנחש הוא התנין, הרי שאכן נעשה מופת זה לפני פרעה: "וישלך אהרון את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו ויהי לתנין" (שמות ז, י). מה משמעותה של הצרעת לפי ביאור זה (האות השני)? אפשר שהיא רמז לנגעים שעתיד ה' לעשות במצרים. ואולם ביאור זה קשה. הרי האותות, כאמור לעיל, הם לא לפרעה ולמצרים (יש בידי להכותכם), אלא בעיקר לישראל עצמם. אומנם אפשר לומר, בדוחק מסוים, שהקב"ה רוצה להוכיח לבני ישראל עצמם – יש בכוחי להכות את המצרים.
קודם שנענה, יש להקשות עוד קושיה אחת: אם היה מדובר רק ביכולת להכות את המצרים, מדוע שב ונהפך הנחש למטה: "שלח ידך ואחוז בזנבו וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו"? וכן, מדוע ידו של משה חזרה להיות כבשרו: "ויאמר השב ידך אל חיקך וישב ידו אל חיקו ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו"? פשט הפסוקים ששלבים אלו הם חלק מהאותות עצמם, ולא נועדו רק כדי להחזיר למשה את ידו ואת מטהו. ועל כן נראה לומר שחלק מהאמונה בגאולת ה' את עמו, היא גם האמונה של עם ישראל בעצמו, דהיינו האמונה שעם ישראל יכול לחזור לעצמו, לייעודו וטהרתו.
לשוב אל ה' מכל מצב
הנחש והצרעת מבטאים חטא. הנחש הוא שורש כל החטאים, שהרי הוא המסית את אדם הראשון לחטא. והצרעת היא, מבחינה מסוימת, הטומאה הגדולה ביותר, שהרי טמא מת מסולק ממחנה שכינה בלבד, ואילו מצורע אף ממחנה ישראל. הדם הוא בוודאי ביטוי לטומאה, כטומאת הנידה והזבה.
משה חושש שבפיהם יאמרו עם ישראל "לא נראה אליך ה'", אולם בליבם פנימה יאמרו: האם ה' עדיין רוצה אותנו? האם אנו ראויים? לאחר השקיעה בתוך טומאת מצרים, הם עלולים לשקוע בייאוש מעצמם, ייאוש מלשוב אל ה', וממילא לא יאמינו שהקב"ה אכן רוצה לגואלם. לצורך כך ממש באו האותות, לאמור גם המטה אשר נהפך לנחש, שכאמור לעיל מבטא את המצריות, יכול לחזור להיות מטה (אפשר שיש בכך לרמוז שהאדם יכול להשתמש ולשלוט בכוח הזה עצמו, לטובה). כך גם טומאת הצרעת שפשתה יכולה להיעלם, והבשר יכול להיות בשר בריא וחי.
וכך אכן מצאנו מפורש בפרקי דרבי אליעזר (פרק לט): "ולמה הראה למשה בדבר טמא אות פרעה ולא הראהו בדבר טהור, אלא מה המצורע טמא ומטמא, כך היו פרעה ועמו טמאים ומטמאים את ישראל וחוזר ונטהר, אמ' לו כך יטהרו ישראל מטומאת המצריים, שנאמר ויאמר הבא נא ידך בחיקך".
ידועים דברי חז"ל הנוקבים על צרעת משה (שבת צז ע"א): "אמר ריש לקיש: החושד בכשרים לוקה בגופו, דכתיב והן לא יאמינו לי וגו', וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני ישראל... ממאי דלקה - דכתיב ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך וגו'". בפשטות, יש כאן תשובה אחרת לשאלתנו על פשר האותות. אומנם אין כאן תשובה אלא לאות השני, ואף לא לשאלה מדוע באות זה עצמו חזרה ידו של משה להיות כבשרו, וכחלק מהאות עצמו. ואולם אפשר להעמיק ולומר שעומק טענת משה הוא שעם ישראל לא יאמין ביכולתו לשוב ולהיטהר. הם יאמרו: איננו ראויים להיגאל, ולכן לא יאמינו לו. על כך אומר לו הקב"ה: בפנימיות נפשם הם מאמינים בני מאמינים, אף בעצמם, ואתה שאינך מאמין בהם וביכולתם לשוב. ועתה אראה לך אות שהם יכולים לשוב ולהיטהר.
ולדורות עולם יציאת מצרים נותנת לנו את התקווה שיש בידינו היכולת והאפשרות לשוב אל ה' מכל מצב, גם לאחר נפילה גדולה. שה' יתברך אוהב אותנו, ורוצה שנאמין בעצמנו וביכולתנו לחזור אליו. "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות". ואמונתך - האמונה שלך בנו.
לצאת מהמרירות במצרים
ובשולי הדברים נוסיף הערה מתוקה נוספת: מדוע באות האחרון לא חזר הדם להיות למים? יש לשים לב שבאות הזה מדובר ביאור עצמו, ולא בידו ומטהו של משה. אפשר שאם לא שוכנעו בשני האותות הללו, שהם העיקר, ישוכנעו בבחינת סור מרע, יראת העונש, שבכל מקרה אין להישאר במצרים, שכן הכול ייהפך לדם. צאו! משום שמצרים עתידה ללקות בעשר המכות ובקריעת ים סוף.
ואכן, לפני האות השלישי נאמר: "והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה ולא ישמעון לקולך ולקחת ממימי היאור", לאמור מהותם של שני האותות הראשונים שונה, ורק אם לא יאמינו בהם, תעשה לפניהם את האות האחרון. האות האחרון מבטא את היציאה מהגלות, לא מתוך אמונה ותקווה בטוב, אלא כבריחה מרעתה.
אלא שגם לכך יש תיקון. האבן עזרא (שמות טו, כו) כותב שיש קשר בין מכת דם לבין מעשה מרה שלאחר קריעת ים סוף: "והנה דבר מרה הפך המכה הראשונה, כי מימי היאור היו מתוקים ולא יכלו לשתות מהם. וכאן המים המרים שבו מתוקים".
בהמשך לדברי האבן עזרא, אפשר לומר שאכן במרה חזר ונתרפא גם האות השלישי, והמים המרים כדם נמתקו.
הדברים עוד יותר מכוונים, לאור ההבנה שהמים המרים הם בעצם סמל לישראל עצמם, הזקוקים לעץ התורה שתמתיק אותם ושתרפא אותם ממרירות מצרים (ראו שם בפירושי הכלי יקר, הרש"ר הירש והמלבי"ם).
וכך מבואר בהמשך הפסוק: "ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים, שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו: ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך". המרירות היא המחלה אשר שמתי במצרים, דהיינו ישראל שנשקעו בטומאת מצרים. כפי שראינו, במצרים עצמה לא יכלו המים הללו להתמתק, אך הם נטהרו במרה, באמצעות התורה. התורה הקדושה היא היא המרפאת וממתיקה אותנו.
הכותב הוא רב היישוב עמיחי ור"מ בישיבת מוריה
מתוך העיתון 'בשבע'
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
מה חשוב לשים לב כשמדליקים נרות שבת?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
קשה עליי פרידתכם
ט"ו בשבט - השקעה לטווח ארוך!
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
