ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- בשלח
- משפחה חברה ומדינה
- מאמרים אקטואליים
- מלחמת "חרבות הברזל"
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה... וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ, כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם" (שמות יג, יז-יט).
על פסוקים אלו נאמר במדרש (שמות רבה כ, יט) שכל אחד מישראל עסק בביזת מצרים, ומשה רבינו לא שכח את ההבטחה של השבטים ליוסף והוא לקח את עצמות יוסף עמו.
הדברים עמוקים יותר: לקחת את עצמות יוסף זה לא רק לקיים את המצווה של קבורת יוסף בארץ ישראל כפי שהובטח, כמובן שצריך לקיים הבטחות. לקחת את עצמות יוסף, זה לצאת עם הכוח של יוסף. עם המסירות נפש וקידוש ה' של יוסף, זה מה שנותן כוח לישראל ללכת. חז"ל אומרים שבזכות יוסף נקרע הים. "וינס יוסף" ומתוך כך: "הים ראה וינס". ביאור העניין, שהמאמץ של יוסף להתגבר על יצרו היה מאמץ על טבעי. זה כמו נס. זה ממשיך אחריו נס נוסף. יוסף ניצח את החולשות ואת הגירויים והתגבר על הטבע, כתוצאה מזה, כשעם ישראל הולך ופוגש את הים, והטבע עוצר בעדו מללכת ולהתקדם לארץ ישראל, בזכות שעם ישראל נושא את התוכן ואת הגדלות של יוסף, את קידוש ה' של יוסף, את הכוח להתגבר על הטבע - בזכות זה הים נקרע לפני ישראל.
אז ישראל הולכים עם עצמות יוסף. ולאחר שניתנו לוחות הברית, היו שני ארונות הולכים לפני ישראל במדבר, ארון הברית וארונו של יוסף (סוטה יד.).
מתוך ההתגברות על הטבע – נבקע הים
יש מאמרי חז"ל נוספים שאומרים בזכות מי נקרע הים: בזכות אברהם שנאמר עליו 'ויבקע עצי עולה' (שמות רבה כא, ח). אברהם הולך להקריב את בנו יצחק. הטבע של האדם לא יכול להסכים עם זה, ואברהם אבינו מתגבר ומתעלה לאהבת ה' עליונה שעולה על אהבת בנו. לא שהוא שוכח מאהבת בנו וכאילו מוחק את אהבת בנו בשביל המצווה הזאת, הוא אוהב מאוד את יצחק, ואהבתו מתגברת יותר ויותר, אבל עוד יותר עולה אהבת ה' על אהבת בנו, והוא מנצח את הטבע. איך אברהם עושה את זה? עוד לפני שהוא יוצא לדרך הוא מכין כבר את העצים. אפשר היה להגיד שאברהם אבינו היה מוכרח לקיים את מצוות בוראו, אך הוא לא צריך לסחוב שלושה ימים עצים, הוא יכול למצוא עצים שם במקום, אבל אברהם לא רוצה שיהיה שום סיכון שמא לא ימצא עצים, שמא העצים לא יהיו מתאימים, והוא מבקע את העצים והולך איתם עד למקום. זו התגברות מעל הטבע. התגברות על הטבע מביאה התגברות של ניסים, והים נקרע - בזכות "וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה" (בראשית כב, ג) "וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם" (שמות יד, כא).
להתקרב לה' לכתחילה ולא בגלל צרה
לאחר שמתברר לפרעה שעם ישראל ברח והוא רודף אחרי ישראל, התורה אומרת: "וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' (שמות יד, י). אומר רש"י: הם אחזו במעשה אבותיהם אברהם יצחק ויעקב, והתפללו לריבונו של עולם. חז"ל (זוהר שמות מ"ז ע"א) דורשים: 'ופרעה הקריב' שקרב את ישראל לאביהם שבשמים. על הפסוק 'ויצעקו בני ישראל', אומר אור המאיר, מגדולי תלמידי המגיד ממזריטש, שישראל ראו שפרעה רודף אחריהם, זה הביא אותם להתעורר להתפלל לריבונו של עולם. כלומר ההתעוררות היא מתוך הצרה. אז הם מתבוננים ואומרים לעצמם, האם הסדר צריך להיות שכדי להתפלל ולהתקרב לקב"ה צריכה להיות צרה? האם רק הצרות הן שגורמות להתעוררות של אמונה? זו לא הדרך! צריך לעבוד, להתפלל, לאהוב ולהתקרב אל ה', לא על ידי פרעה שמקריב את ישראל לאביהם שבשמים. צריך להתקרב אל ה' מעצמנו. זה מה שהם צעקו אל ה': למה אנחנו במצב כזה שרק כאשר יש צרות אנו מתעוררים אל ה'? הם אחזו מעשי אבותיהם בידיהם, מעשי אברהם, יצחק ויעקב שהתפללו מעצמם, בלי צרה.
כך גם היה בסנה שעורר את משה רבינו להתבונן. משה רבינו שואל מדוע האש בוערת והסנה איננו אוכל? הסנה כל הזמן בוער, הסנה מעורר את תשומת הלב, הוא תמיד צריך לבעור, כי אחרת ישראל לא מתעוררים לעבודת ה'. צריכים משהו חיצוני שמעורר אותם, וזה לא טוב. ההתעוררות לעבודת ה' צריכה להיות בטבע של האדם, כי זו האמת. כי זה מה שצריך להיות, להתעורר לפני ה' לא רק מתוך צרה.
מעלת עולי הים
אנחנו מגיעים לקריעת ים סוף ולשירת הים. המדרש (שמות רבה, כג, טו) אומר:
"אמר רבי ברכיה: בוא ראה כמה גדולים יורדי הים. משה, כמה נתחבט ונתחנן לפני המקום עד שראה את הדמות, שנאמר "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות לג, יח), ואמר לו הקב"ה: לא תוכל לראות את פני, ובסוף הראה לו בסימן שנאמר "וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי" (שם פס' כב). החיות נושאות את הכיסא אינן מכירות את הדמות, ובשעה שמגיע זמנן לומר שירות הם אומרים באיזה מקום הוא, אין אנו יודעות אם כאן הוא ואם במקום אחר, אלא בכל מקום שהוא "בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ" (יחזקאל ג, יב), ועולי הים, כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר: "זה אלי ואנוהו".
יורדי הים כאילו גדולים באותה שעה ממשה רבינו, גדולים מחיות הקודש, והמלאכים. ממשיך המדרש:
"אמר להם הקב"ה: בעולם הזה אמרתם לפניי פעם אחת "זה אלי" אבל לעתיד לבוא אתם אומרים אותו דבר ב' פעמים, שנאמר "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ, זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ" (ישעיהו כה, ט).
המדרש רוצה להגיד לנו, שהמעמד הזה של קריעת ים סוף, היה מעמד אדיר. הם ראו את הנס הגדול של שינוי הטבע ואיך המצרים כולם טובעים בים.
גודל הנס של קריעת ים סוף
נסביר את גודל העניין של קריעת ים סוף. ישראל עומדים על יד הים ומצרים רודפים אחריהם ואין להם לאן לברוח. הים לפניהם ופרעה מאחוריהם, ומהצדדים חיות ונחשים ואין שום מוצא. הם נמצאים במצב כזה שמבינים שהולכת להיות כאן שואה מוחלטת וכליה גמורה. במצב של ייאוש גמור. נצייר לעצמנו את התחושה הזאת עומדים במצב כזה של סוף, אומרים כבר 'שמע ישראל', לא יודעים אם ימשיכו להתקיים, ואז קורה הנס הגדול הזה, ובבת אחת מהפכה מוחלטת. האויב נמחה לחלוטין. אין אויב. אין מצרים. לא שיש כאן איזו הצלה מסוימת ואחר כך תבוא התקפה חדשה, אלא אין מצרים יותר. היה כאן מאורע של מבירא עמיקתא לאיגרא רמה. בבת אחת נעשה השינוי הזה, זו מין מכת חשמל כזאת, טיפול רוחני מיוחד שהקב"ה עשה לעם ישראל. אמנם כל מכה בעשר מכות שהקב"ה נתן במצרים הייתה שיעור באמונה, ישראל התקדמו שלב אחר שלב וראו את יד ה', את ה'אצבע אלוקים' שהייתה במצרים. ישראל מגיעים אל הים, ואז באה קריעת ים סוף והמכה הזאת גדולה פי חמישה או פי יותר מכל המכות ביחד שהיו במצרים.
מדרגה חדשה באמונה
ישראל מקבלים כאן אמונה חזקה חדשה: "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא). יש מדרגות באמונה. בהתחלה כשעם ישראל היו במצרים, כשמשה בא להגיד להם שהקב"ה בא לגאול את ישראל, הם גם כן האמינו - אבל זו הייתה מדרגה אחת. אפשר לעלות עוד מדרגה, יש עוד עוצמה פנימית של הכרה, ואפשר להגיע לעוד מדרגה. מדרגות מדרגות באמונה. ישראל בקריעת ים סוף הגיעו לגודל עצום של אמונה. "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו, ב). מגיעים למצב כזה שהם רואים כביכול את ריבונו של עולם.
'ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי'
חז"ל אומרים (מכילתא פרשת שירה, ג): מה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי. איך אפשר להבין את זה? הרי אומרים שיחזקאל ראה הופעה עליונה של מעשה מרכבה?
הזוהר (שמות ב' ע"ב) מסביר שיחזקאל זכה לראות מראות כאלה גדולים, יותר משאר הנביאים לא דיברו על כך, בגלל שישראל בתקופת יחזקאל גלו והלכו לבבל. הם היו בצרה מאוד קשה, בייאוש מאד גדול. בית המקדש חרב והם נמצאים עכשיו בבבל. הקב"ה רצה לחזק את עם ישראל שנמצאים עכשיו בגלות, והוא מראה ליחזקאל הופעה אלוקית גדולה מאוד כדי לעודד את ישראל שיבינו שריבונו של עולם נמצא איתם גם עכשיו, גם על נהר כבר בגולה. הקב"ה נמצא עם ישראל תמיד, בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם.
שפחה על הים ראתה יותר ממה שראה יחזקאל. שפחה זו המדרגה הכי נמוכה בישראל. אנשים במדרגה יותר גבוהה ראו יותר, ובמדרגה עוד יותר גדולה ראו עוד יותר, כל אחד ראה לפי הגודל של ההסתכלות שלו. המינימום שבמינימום זו הייתה שפחה והיא ראתה יותר ממה שראה יחזקאל. מה הכוונה?
נסביר את הדברים באופן פשוט. עם ישראל נמצא בבבל בגלות וסובל, אמנם מקבל עידוד שריבונו של עולם נמצא איתם, אבל הוא נמצא בגלות. לא רואים את הגאולה. בקריעת ים סוף ראו את הגאולה ממש, רואים בפועל שה' איתנו.
בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה, פירושו של דבר שיש שכינה גם בגלות, אבל בארץ ישראל הופעת השכינה יותר גדולה, כמו שחז"ל אומרים לנו במסכת ראש השנה (לא.): כשחרב בית המקדש עשר גליות גלתה שכינה ואחר כך עלתה למעלה. מה הכוונה עלתה למעלה? הרי בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, אז היא עלתה למעלה, או שהיא הלכה עם ישראל לגלות? אלא חלק מהשכינה עלה למעלה, וחלק מהשכינה נשאר עם ישראל בגלות. גם בגלות יש הופעה של שכינה, אבל היא הופעה מצומצמת.
מדרגות בהופעת השכינה
בארץ ישראל השכינה מופיעה בגדלות עצומה. אמנם בבבל גם כן יש שכינה, בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה, אבל יש מדרגות מדרגות בהופעת השכינה. שפחה ראתה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, כי במעמד קריעת ים סוף, הייתה נוכחות של הגדלות האלוקית בפועל. לא איזה משהו מופשט, איזה חלום, איזה רעיון, אלא מציאות של גאולה אדירה שאין כמותה! עם ישראל רואה את כל מצרים טובעים בים, כל סוס ורכב פרעה, ועם ישראל ניצל, ומקבל המון רכוש מביזת הים. המהפך הזה בין המצב הקודם שהיו בסכנה גדולה מאוד, לבין המצב החדש הזה שהיה בבת אחת, זה עשה מהפכה בעם ישראל, והייתה מציאות של אמונה אדירה. אני רוצה לומר שזה הא בהא תליא. מתוך הצרה הופיעה גאולה, והגאולה מתעצמת כשרואים את גודל הצרה וגודל הגאולה. זו ההופעה העליונה שמה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי.
המקור לעבודת ה' בשירה ומעלתה
נעמוד על עניינה של השירה בכלל. הגמרא במסכת ערכין בדף יא. אומרת:
"אמר רב יהודה אמר שמואל: מנין לעיקר שירה מן התורה?", כלומר שאלת הגמרא: מניין אנחנו יודעים שיש מהתורה עבודת ה' בשירה? תשובת הגמרא: "שנאמר "וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה' אֱלֹהָיו" (דברים יח, ז) איזה שירות שהוא בשם ה', הוי אומר זו שירה" – כלומר שירות שמזכירים בו את שם ה' זו שירה. רב מתנא אמר מהכא: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב" (דברים כח, מז) איזו היא עבודת ה' בשמחה ובטוב לבב? הוי אומר זו שירה".
הפסוק אומר שצריך לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב, וכשיש לאדם שמחה וטוב לבב, אז הוא שר. מכאן אנחנו לומדים מקור שהשירה זו עבודת ה'. רש"י אומר: אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה. לא שרים סתם, אלא כשאדם מלא שמחה בלב, אז הוא מתפרץ בשירה. אבל הגמרא שואלת: מי אמר לך שהכוונה לשירה ממש, אולי הכוונה לדברי תורה, שנאמר: "פִּקּוּדֵי ה' ישָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהילים יט, ט)? הרי גם לימוד תורה משמח את הלב, כשאדם לומד תורה הוא שמח, הוא עוסק בדבר הכי משמח שיש בעולם. עונה הגמרא שכתוב אצל לימוד תורה רק 'משמחי לב' אבל לא כתוב 'טוב' וכאן הפסוק אומר: 'בשמחה ובטוב לבב'. שואל תוספות הרי כתוב: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (משלי ד, ב), אז גם על התורה כתוב גם טוב וגם משמחי לב? מתרץ תוספות: "טוב דסמיך ללב לא נקרא". כלומר יש פסוקים שמדברים על 'טוב': "טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ" (תהילים קיט, עב), "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם" ויש פסוק מדבר על שמחה, אבל הם לא מוזכרים ביחד באותו פסוק כמו בפסוק: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". אנחנו לומדים מכאן מקור בתורה לעבודת ה' בשירה.
כל הבריאה כולה אומרת שירה
הגמרא בסנהדרין (צא:) אומרת:
"אמר רבי יהושע בן לוי: כל האומר שירה בעולם הזה זוכה ואומרה לעולם הבא". זאת אומרת, יש עניין לשיר. לכן תיקנו פרק שירה, שמשמעותו שכל בריה בעולם אומרת שירה. "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ: יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת" (תהילים יט, ב–ג) - הימים מדברים, השמיים מדברים. שמעתם פעם את השירה והסיפור של השמיים? מי שומע את הסיפור הזה? הם מדברים ואף אחד לא שומע? איך הם מספרים? אלא שאפשר לספר בדיבור, ואפשר לספר בהופעה מציאותית. רואים שמיים, רואים את כבוד אל, זה סיפור. האדם רואה את השמיים, מסתכל לשמיים ומתפעל, רואה את כל המערכות של הכוכבים, את הגודל הזה של הבריאה, ואתה מתפעל ממעשה ידיו של הקב"ה, וזה סיפור. " יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת". מתחלפים הימים. כל הסדר האלוקי הזה שיש יום ויש לילה, ויום ולילה לא ישבותו, זה סיפור. המציאות מספרת, כל בריה ובריה יש לה איזו מעלה מיוחדת, זה פלא גדול של הבריאה, איך הקב"ה ברא את הבריאה הזאת, עם כל המורכבות של כל בריה ובריה. יש בריות גדולות והפלא שלהם בגודל שלהם, ויש בריות קטנטנות והפלא הוא שבתוך הבריה הקטנטנה הזאת יש כוחות כאלה שהיא יכולה ללכת ולזוז. בקושי רואים אותה והיא נעה, איפה המוח שלה נמצא? איזה גודל מוח יש לה? מה מכוון אותה? זה פלאי פלאים. זה סיפור. זאת אומרת, כל בריה ובריה מספרת, ולכן תיקנו פרק שירה, כל בריה מה היא שרה ואיזה פסוק מתאים לבריה הזאת, לסיפור שלה.
זה עניינם של ישראל, לשיר ולספר את הסיפור של כל הבריאה כולה, איך כל בריה ובריה מספרת את הסיפור המיוחד שלה, זאת מספרת כך, וזאת מספרת כך. המלאכים שרים שירה. לכל עם יש שר של מעלה, וחז"ל אומרים לנו שהם עומדים למעלה והם שרים. מה הם שרים? אנחנו יכולים לומר שהם שרים על כל עם, על הכוחות שלו, על המיוחדות שלו, איך הוא מספר כבוד אל. הסיפור הזה, זו בעצם הבעה רוחנית. מלאכים מספרים ושרים שירה, ועם ישראל הוא המרכז של הכול.
מובא בספר 'מעבר יבוק' שעם ישראל יכול להתגבר על כל העמים כולם, כי כל עם, זכות הקיום שלו, בגלל שהוא מספר סיפור על ריבונו של עולם, וזה השר ששר את השירה. אם עם ישראל, ישיר את השירה הזאת של אותו עם, על ידי זה הוא יכול להתגבר עליו, כי לא צריכים את השירה שלו. עם ישראל שר יותר יפה, והוא שר במקומו, ועל ידי זה אפשר להתגבר. זה היה מרדכי שהיה יודע שבעים לשון, הוא ידע כל שירה ושירה של כל עם ועם, ועל ידי זה הוא ניצח את אחשוורוש שהיה מעל כל השרים וכל המדינות. מתוך כך שהוא התגבר בצורה רוחנית, והוא שר את השירה שכוללת את כל השירות, הוא גרם לניצחון. כל עניינו של העולם, זו שירה אחת גדולה לריבונו של עולם. גילוי הופעתו וגדלותו של ריבונו של עולם.
הופעת השירה מכוח השבת
נסיים ב"מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת טוֹב לְהֹדוֹת לַה' (תהילים צב, א–ב).
מסופר שבחתונה חסידית אחת מאוד מפורסמת שהתקיימה באוסטילא, השתתפו הרבה אדמו"רים ובראשם היה רבי יהושע אשל מאופטא בעל האוהב ישראל. האוהב ישראל דרש באותה שבת כמה דרשות. אחת הדרשות הוא דרש על מה שאנחנו אומרים בתפילת שחרית בברכת יוצר: "לאל אשר שבת מכל המעשים... זה שיר שבח של יום השביעי שבו שבת אל מכל מלאכתו ויום השביעי משבח ואומר: מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה', לפיכך יפארו ויברכו לאל כל יצוריו". שאל האוהב ישראל מה זה הלפיכך? בגלל מזמור שיר כל היצורים מברכים? מה הקשר? והוא מסביר שלכל היצורים לא היה העוז והכוח לשבח להודות לה' ולפתוח פיהם בפני ריבונו של עולם ויוצר הכול, ורק אחרי שיום השבת התחיל לשבח "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'", הצטרפו אליו.
המיוחד בשבת משאר הימים הוא שעיקר עבודת ה' בשבת היא בשמירת השבת, בשב ואל תעשה. כלומר, ישראל בשבת הם פסיביים, ונזהרים שלא לקלקל את הגודל של קדושת השבת. התפקיד שלהם לשמור על קדושת השבת. בשבת יש הופעה אלוקית עליונה, נהדרת, וכדי שההופעה הזאת תופיע בשלמותה צריך לא לעשות שום פעולה גשמית ממשית או איזו מלאכה שמורידה את הגובה העליון שמעל כל המעשים, מעל כל המציאות. זה עניינה של השבת. בשבת הכול שב למקורו, העולם מתעלה אל המקור העליון שלו. כיון שהשבת במדרגה כל כך גדולה ועליונה, היא התחילה את השיר "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת" (תהילים צב, א) ומתוך כך 'לפיכך' יפארו ויברכו כל יצוריו, עכשיו יכולים מתוך כך להתחבר אל השבת, ולהעיז לשבח, כל היצורים.
השירה על ידי ישראל
אנחנו חוזרים על הנקודה הזאת שכל הבריאה כולה שרה לריבונו של עולם. המציאות מראה את הגדולה האלוקית. המציאות שרה את הגודל האלוקי, את הטוב האלוקי, ובמרכז המציאות הזו, זה עם ישראל, ועניינו של עם ישראל, לשיר ולבטא את הגודל האלוקי: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא). כגודל ההשגה, כך גודל השירה. וזו המעלה הגדולה של 'אז ישיר' שמתפרצת השירה. חז"ל אומרים (סוטה ל:) שאפילו עוברים במעי אמם אמרו שירה, ומתארים איך השירה הזאת נאמרה, שירה כל כך גדולה, שירה כל כך עליונה שבאה מתוך המראה והמפגש הגדול הזה עם השליטה המוחלטת על הבריאה ועל הטבע, הפיכת הטבע באופן כזה - זה מה שרומם את ישראל למדרגה הגדולה של שירה.
שירה תמידית
מכאן נמשכת השירה. "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה', בלשון עתיד. מכאן למדו חכמים שיש תחיית המתים לעתיד לבוא. כתוב אז ישיר, משה 'ישיר' לעתיד לבוא, והפשט הוא שתמיד מאז השירה הזאת נמשכת. כל יום ויום אנחנו שרים, גם בבוקר וגם בערב, וגם בלילה, אנחנו אומרים את הפסוק האחרון של השירה "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שמות טו, יח) זה השיא, זה ענייננו, שירת ישראל.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן המצטער מחמת החום או שהיה איסטניס הרגיל לרחוץ בכל יום רשאי להתקלח במים פושרים
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן אישה בימי נידתה רשאית לרחוץ ביחד עם בעלה בבריכה ובים, ובתנאי שלא יבואו לקלות ראש
