ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- משפטים
- משפחה חברה ומדינה
- מאמרים אקטואליים
- מלחמת "חרבות הברזל"
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחׇפְשִׁי חִנָּם" (שמות כא, א–ב).
הרב נשאל באיגרת (אגרות ראיה ח"א איגרת פט) איך להסביר את העובדה שהתורה מסכימה שתהיה מציאות של עבדים? אמנם התורה מגבילה את העבדות, אך עדיין איך התורה מאפשרת מציאות כזאת?
הרב משיב על כך בהרחבה ואומר, שצריכים להתבונן שיש עבדות שהיא חוקית ויש עבדות טבעית. עבדות חוקית - אלו החוקים שהתורה אמרה לגבי חוקי העבדים, ועבדות טבעית - היא המציאות בפועל שיש עשירים גדולים שלוקחים להם פועלים ומשעבדים אותם בשעבוד גדול, כמו הפועלים במכרות של פחם או של כסף או זהב, והתנאים שם איומים ונוראים, ולא אכפת לבעלים אם אנשים ימותו, כי הם יכולים לקחת פועלים אחרים במקומם. אמנם לא קוראים לזה בשם 'עבדות', אבל זה שעבוד יותר גרוע מעבדות. בעבדות של התורה - כאשר אדם קונה עבד עברי הוא נעשה קניינו. רצונו של האדם לשמור על הרכוש שלו ולכן הוא דואג לו. אם הפועלים לא שלו הוא ייקח אחרים במקומם, אבל אם הוא קונה עבד למספר שנים, הוא צריך אותו לכל השנים האלה שהוא יעבוד, וממילא יתייחס אליו וישמור עליו שירגיש טוב, שיהיה בריא, ושיוכל לתת את התמורה בעד הכסף שהוא נקנה.
ממשיך הרב ואומר, שהתורה מתייחסת למציאות שקיימת בעולם. אמנם רוב האנשים יכולים לקחת אחריות על עצמם, ולהם החירות הכרחית ונכונה, אבל יש אנשים שאם הם יהיו בני חורין הם לא ידעו לנהל את עצמם נכון, והם יכולים להתגלגל לדברים שליליים ולפגיעה בציבור. אם מישהו לוקח עליהם אחריות ומנהל אותם, זה לא רק לטובת מי שמנהל אותם אלא זה לטובתם, כי הם עצמם לא יודעים להתנהל ונוח להם שמישהו אחר ייקח עליהם אחריות ויטפל בהם.
תנאי עבד עברי
הגמרא במסכת קידושין בדף כ' שעוסקת בדינים של עבד עברי אומרת:
"תניא "כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ" (דברים טו, טז). "עמך" – במאכל, "עמך" - במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקייה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן, והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין, והוא ישן על גבי התבן. "כי טוב לו עמך"" - באותה רמה שהאדון חי, כך צריך לחיות גם העבד. אתה שותה יין ישן, יקר ומיוחד, גם העבד צריך לקבל את אותו היין. העבד צריך לקבל את אותם המאכלים שהאדון אוכל.
על כך אומרת הגמרא: "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו". שואל הירושלמי: מה פירוש "קונה אדון", הרי לכאורה הוא שווה לו, הוא צריך לתת לו אותם המאכלים שהאדון אוכל, ולא שהעבד יקבל יותר? אלא שאם יש מציאות שלאדון יש רק כר אחד, אסור לו לשכב על הכר והעבד ישכב על הרצפה, אלא הוא צריך לתת את הכר לעבד, ואם הוא לא נותן, זו מדת סדום. יוצא שיש מצבים שהעבד חי בתנאים יותר טובים מאשר האדון. כשלאדון אין אפשרות לתת גם לו וגם לעבד, העבד מקבל. זאת אומרת, שהתורה יוצרת מצב שלעבד יהיה טוב ונוח.
אחר כך התפתחה העבדות בעולם בצורה מאוד שלילית, ובאה התנגדות גדולה מאוד בעולם לעבדות, ולכן עבדות נראית כדבר חמור, אבל זו לא העבדות של התורה. לכן גם במצב ההווה באופן מתוקן ומסודר כמו שהתורה אומרת, יכולים להיות אנשים שזה לטובתם להיות בעבדות כזו.
למרות התנאים הטובים – התורה מגבילה את העבדות
אחרי שהתורה אומרת שצריך לתת לעבד את כל התנאים הטובים, יש מצב שהעבד רוצה להישאר אצל אדונו: "וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חׇפְשִׁי" (משפטים כא, ה). "אשתי" הכוונה לאשה שהאדון נתן לו, שפחה כנענית. עבד עברי יכול לשאת שפחה כנענית, אבל מי שלא היה נשוי לאשה יהודייה כשהיה עבד, אסור לתת לו שפחה כנענית על פי ההלכה. הגדר של שפחה כנענית הוא שהיא חצי יהודייה והיא צריכה לקיים מצוות כמו עבד. עבד כנעני חייב לקיים מצוות כאישה, השפחה כנענית היא לא ממש יהודייה אבל היא כבר לא גויה. היא מצב ביניים כזה. ואם העבד טוב לו, ויש לו תנאים מצוינים, נמצא אצל אדם עשיר והוא שותה יין ישן, והוא ישן במיטה מצוינת, ומקבל אוכל מצוין, הוא אומר "אהבתי את אדוני", ואם אני אצא לחופשי, יהיה לי פחות טוב. לכן אני לא רוצה לצאת חופשי. התורה אומרת שמי שאומר דבר כזה צריך להירצע: "וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אׇזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ" (שם פסו' ו).
אומרת הגמרא במסכת קידושין (כב:): ""ורצע אדוניו את אוזנו במרצע" - רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר. מה נשתנה אוזן מכל האיברים שבגוף? אמר הקב"ה: אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים" (ויקרא כה, נה), ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע. רבי שמעון ברבי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר, מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב"ה: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל המזוזות ואמרתי "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים והוצאתים מעבדות לחירות, והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע".
האיש הזה אומר: אני אוכל לעבוד את ה' יותר טוב כשאני אשאר עבד של האדון העשיר הזה. הוא מכר את עצמו לשש שנים להיות עבד אצלו, ועכשיו הוא רוצה להישאר. העבד יודע שאם הוא יצא, הוא לא יתנהל טוב, וחייו יהיו יותר גרועים ממצבו כעת כעבד, ודווקא עם התנאים הטובים שיש לו אצל האדון, הוא יוכל לעבוד את ה' יותר טוב. אמנם צריך לעבוד קשה אצל האדון, אבל עדיין זה משתלם לו, כי הוא מקבל את כל התנאים הטובים. גם במצב כזה, התורה לא רוצה שהוא יישאר עבד, ואומרת שיש לרצוע את אזנו במרצע. כי גם להיות עבד של אדון מצוין, זו עבדות. "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים.
חירות מעול הגויים – תנאי לקבלת מלכות שמים
מכאן אנחנו יכולים להרחיב את הדיבור על כלל ישראל. הקב"ה הוציא אותנו ממצרים כדי שנהיה עבדים שלו ולא עבדים לעבדים. יש כאלה שאומרים שצריך להישאר בחוץ לארץ, כי שם יש לנו תנאים יותר טובים לעבודת ה'. אין בעיה של שמיטה, תרומות ומעשרות, שבת, הכול הגויים עושים ושם אפשר פשוט לעבוד את ה'. אפשר לקבל שם גם מלגות מהמדינה, וכך לעבוד את ה' יותר טוב. כאן בארץ התנאים פחות טובים, יש גם מלחמות, וכל מיני צרות אחרות. הם אומרים "אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי... לֹא אֵצֵא חׇפְשִׁי" (משפטים כא, ה) - אני אוהב את הגלות, זה ממש טוב, יש לנו כל התנאים הטובים, כמו שהעבד אומר. התורה אומרת 'ורצע אדוניו את אזנו במרצע'. זה אדם ששוכח מה זה גדר של עבדות. אדם שהוא משועבד למישהו אחר, אפילו אם זה אדם שיש לו את כל התנאים הטובים בתור עבד, לא יכול להיות עבד ה'. עבד ה' זה לא עבד של מישהו אחר. "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים, לא נאמר רק על עבד שרע לו אצל האדון, זה נאמר על כל עבד, אפילו שהכי טוב לו, והוא אומר אני כך אעבוד את ה' עוד יותר טוב. לא! אתה משועבד לבן אדם! וכשאתה משועבד לבן אדם אתה לא יכול להיות עבד ה' לגמרי. אתה עבד לשני אדונים.
אותו דבר בחוץ לארץ, מי שנמצא תחת ממשלה של גויים בחוץ לארץ, זו עבדות, זה שיעבוד. אתה משועבד לחוקים ולתנאים שלהם, אתה לא יכול להיות עבד ה' ממש, ומי שנשאר שם הוא בבחינת "אהבתי את אדוני... לא אצא חופשי, ורצע אדוניו את אזנו במרצע".
הקמת מדינת ישראל, מאפשרת לנו לגור בארץ ישראל, להיות חופשיים ולעבוד את ה', באופן כזה שאנחנו רק עובדי ה' ולא שייכים ומשועבדים לשום מסגרת אחרת. יכולים לתרץ שהחיים במדינה אחרת זו לא ממש עבדות, אבל אין זה נכון. אדם שחי במדינה אחרת, משועבד לכל החוקים ולכל התנאים של המסגרת המדינית שבה הוא נמצא. הוא לא אדם חופשי, בתור יהודי הוא משועבד. יש שם חוקים ותנאים של גויים והוא נמצא שם, אז הוא עבד למדינה אחרת. אנחנו חוזרים לארץ ישראל וגרים בארץ ישראל ויש לנו שלטון עצמי. השלטון העצמי, זה שלטון של מלכות ה' בארץ ישראל. פה אנחנו יכולים לעבוד את ה' באופן מלא.
זה מה שאנחנו אומרים בברכת אהבת עולם, בעניין ברכת התורה, אנחנו מתפללים על לימוד התורה, ואז אנחנו מוסיפים תוספת שלכאורה לא שייכת לברכת התורה - שהקב"ה ישבור עול הגויים מעל צווארנו ויוליכנו מהרה קוממיות לארצנו. מה הקשר לברכת התורה? מפני שברכת התורה הזאת, היא הברכה שלפני קבלת עול מלכות שמיים, וכשנמצאים בגלות, אנחנו לא יכולים לקבל עול מלכות שמים שלמה, כי אנחנו בגלות, תחת מלכות אחרת, וזו לא מלכות שמים. לכן אנחנו מתחננים לריבונו של עולם שישבור עול הגויים מעל צווארנו ויוליכנו מהרה קוממיות לארצנו, כדי שנהיה בארץ ישראל ולא נהיה תחת מלכות אחרת, ואז נוכל לקבל מלכות שמיים במלואה.
רק בארץ ישראל - אפשר לקבל מלכות שמים שלמה
זה מה שאמרו חז"ל בסוף מסכת כתובות (קיא:) שכל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה. כי כל מי שגר בחוץ לארץ הוא שייך למסגרת של המדינה שהוא גר בה, שזו מסגרת של גויים עם השקפת עולם של גויים והוא שייך להם. זה כאילו עובד עבודה זרה, וכל הדר בארץ ישראל כאילו יש לו אלו-ה. כבר הזכרנו פעם את דברי ההפלאה, ששואל מדוע נאמר 'כל אדם שדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה', אבל בעצם הוא לא עובד עבודה זרה, 'וכל הדר בארץ ישראל כאילו יש לו אלו-ה' - אבל לכאורה באמת אין לו?
ומפרש בעל ההפלאה שכל הדר בארץ ישראל והוא לא מאמין, כאילו יש לו אלו-ה. אף על פי שאין לו כאילו יש לו, ואלה שנמצאים בארץ ישראל ויש להם ודאי שזו מעלה גדולה מאוד! אבל כל הדר בחוץ לארץ, זאת אומרת, אדם צדיק שהוא עובד ה', אבל הוא כאילו עובד עבודה זרה. זה פירושו של ההפלאה לפני שלוש מאות שנה. לגור בארץ ישראל תחת שלטון יהודי מאפשר לקבל עול מלכות שמיים שלמה.
כבר הרב בזמנו באיגרת אחרת, מדבר בצורה מאוד חריפה על כך שיש אנשים שנוח להם לגור בחוץ לארץ וללקט פירורים מעל שולחנם של גויים, במקום להיות אנשים חופשיים ולעבוד את ה' בצורה מלאה ושלמה בארץ ישראל. יש עוד מעלות כמובן למגורים בארץ ישראל, ואפילו בשעה שלא היה שלטון יהודי בארץ ישראל. ארץ ישראל במהות שלה, יש בה קדושה, זו ארץ ה'. ארץ שה' בחר בה גם כשיש בה שלטון אחר. כמובן כשיש שלטון אחר בארץ ישראל זה דבר איום ונורא. כשיש שלטון של יהודים בארץ ישראל זה קידוש ה'.
בארץ ישראל מופיע הכלל
המצב של עם ישראל בחוץ לארץ זה מצב של חילול ה'. המצב שעם ישראל חוזר לארץ ישראל, זה קידוש ה'. יש עוד מעלה גדולה שכשעם ישראל נמצא בארץ ישראל תחת שלטון יהודי, נוצרת כאן מציאות של כלל. כשעם ישראל בחוץ לארץ הוא פרטים. השטח שיש בו קהל הוא מלבוא חמת ועד הפרת ועד נחל מצרים (הוריות ג.), בשטח זה יש גדרי ציבור.
עבודת ה' בציבור, זו עבודת ה' העיקרית. המהר"ל (בנתיבות עולם א', נתיב העבודה פרק ז') שואל על קריאת שמע "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד), למה אנחנו לא פותחים 'ה' אלוקינו ה' אחד', למה אומרים שמע ישראל? מסביר המהר"ל שקבלת עול מלכות, היא על ידי ציבור, לא פרט, אלא כלל. לכן אנחנו פותחים ואומרים: 'שמע ישראל', כלל ישראל מקבל על עצמו עול מלכות שמיים בקבלה כללית. מתי יש מציאות של כלל ישראל? כאן בארץ ישראל.
על כן אומר הרמב"ם, שאם יתאספו כל תלמידי החכמים שבארץ ישראל, יוכלו לחדש את הסנהדרין. תלמידי חכמים שבחוץ לארץ לא יהיו שותפים בזה, הם לא חלק מהציבור, אפילו שיהיו שם גדולי הדור הם לא חלק מזכות ההצבעה בבחירת החכם הסמוך. רק בארץ ישראל אפשר לסמוך. רק בארץ ישראל אפשר לקדש את החודש. ארץ ישראל זה המקום של כלל ישראל. ככל שעם ישראל חוזר לארץ ישראל, כלל ישראל מופיע בגדלות. ככל שהוא חוזר יותר, השכינה חוזרת לארץ ישראל.
המצב היום הוא שקמה מדינת ישראל, נפתחו השערים, ובאים יהודים מכל קצווי הארץ, וממשיכים לזרום לארץ ישראל. עם ישראל הולך ומתבסס בארץ ישראל והשכינה חוזרת לארץ ישראל. לצערנו, יש תלמידי חכמים שלא רואים את כל התמונה הזאת. מתעלמים מכל ההופעה הגדולה הנפלאה הזאת של תקומת מדינת ישראל ושל תהליכי הגאולה, והם חושבים שלא קרה שום דבר. לא רואים את כל הגודל וכל השינוי שהיה כאן, וחושבים שכאילו כאן קרו דברים פרטיים, שיש הרבה תלמידי חכמים בארץ ישראל, ואולי זה דבר טוב, אבל לא רואים את התמונה בכללותה שהשכינה חוזרת לארץ ישראל. התורה חזרה למקומה. כשהתורה בחוץ לארץ, אין לך ביטול תורה גדול מזה (חגיגה ה:). בארץ ישראל, מופיעה התורה בגדולתה.
את כל הגודל הזה אנחנו זכינו לראות. אנחנו מבינים שכשעם ישראל זוקף את קומתו, זה כבוד שמיים. כשעם ישראל לא משועבד בחוץ לארץ, ולא תלוי באחרים, וסמוך על שולחנם של אחרים, זה קידוש ה'. המצב של עם ישראל המפוזר בחוץ לארץ זה היה חילול ה', וחזרת עם ישראל לארץ ישראל זה קידוש ה'. ההסתכלות הכוללת הזאת, שיש עבודת ה' ששייכת לכלל, לצבור, וההופעה של ריבונו של עולם מופיעה על עם ישראל, שבחר בנו מכל העמים, כל זה מתוך ההתבוננות שלנו שעבדיי הם ולא עבדים לעבדים. זכינו להיות עבדי ה'.
לימוד מוסרי מארבעה אבות נזיקין
'ארבעה אבות נזיקין - הם האבות של הנזק הכללי שיש במציאות. יש כל מיני מדרגות של נזק, ואנחנו צריכים להעמיק ולהתבונן בזה בהתבוננות מוסרית עמוקה.
בארבעה אבות נזיקין יש שור שהוא נוגח. אדם אחראי על כל ממונו, ואם השור שלו נוגח בכוונה זו קרן. זאת אומרת, יש נזק שהוא בא על ידי כוונה. ויש נזק שהוא לא בא מכוונה להזיק אלא מרצון ליהנות. זהו נזק של שן, כשהבהמה נכנסת לחצר חברו ואוכלת שם פירות. היא מבערת לא מתוך כוונה להזיק, אלא מתוך כוונה ליהנות. יש סוג נזק שהוא בלי כוונה בכלל, בהמה שהולכת ומזיקה, זה רגל. הבהמה הולכת, היא לא מתכוונת להזיק, אבל דרך אגב היא דורסת כלים, הורסת דברים שנמצאים ברשות היחיד. היא לא נהנית ולא מתכוונת לזה, אבל לא שמה לב ומזיקה.
גם אצל האדם יש את הדרגות האלה: יש אדם שמזיק בכוונה, הוא רוצה להזיק ולפגוע, הוא כועס והוא מזיק. יש כאלה שמזיקים מתוך שהם רוצים ליהנות. הם מרוויחים מזה, הם פוגעים בשני, והם יכולים ליהנות מזה. ויש כאלה שמזיקים בלי לשים לב.
מה שיש בעבירות שבין אדם לחברו, יש גם בעבירות שבין אדם למקום. יש אדם שבכוונה הוא עושה דברים נגד ריבונו של עולם, להכעיס, כאילו אפשר לפגוע, הוא מתכוון לחטוא. יש שאוכל לתאווה להנאה, הוא אוכל דברים אסורים, או עושה דברים אסורים, אבל הוא לא מתכוון נגד התורה, נגד המצוות, אלא הוא רוצה ליהנות. יש כאלה שעוברים עבירות בלי לשים לב. הם לא מתכוונים לעשות עבירות, הם גם לא נהנים מהן, הם לא שמים לב ונכשלים באיסורים.
בפנימיות מדברים שכל דבר שקורה בעולם, כל קלקול קטן, יש לו מקור עליון, גבוה. המקור הזה מתעצם על ידי מה שהאדם עושה בארץ. אם האדם עושה דברים טובים, אז המקור העליון מתחזק. אם להפך, חס וחלילה, אז גם להפך במקור העליון. אדם צריך לדעת שלכל מה שעושה, יש השלכות גדולות מאוד, לא רק מה שרואה, ולכן צריך זהירות גדולה במעשים שהאדם עושה.
מדרגות בעשיית הטוב
מצד שני, גם במצוות יש מדרגות. יש אדם שעושה מצווה בכוונה ולשם שמיים, לא לשם רווח אישי, או לומד תורה לשמה, ויש שכוונתם ליהנות, 'קרדום לחפור בה' הם רוצים להיות רבנים, אז הם לומדים תורה כדי להיות חשובים, אולי גם כדי להתפרנס, זה כמו 'מזיק שיש לו הנאה'. יש כאלה שעושים מצוות בלי כוונה ובלי רצון להנאה, כמו מצוות שכחה, אדם שכח עומר בשדה. הוא לא מתכוון לשכוח אבל הוא מקיים מצווה ומקבל על זה שכר. לפעמים השכר שלו מפני שהוא יכול היה לחזור ולקחת את העומר ואסור לו לחזור ולקחת אותו. חז"ל מביאים דוגמה כזאת שאדם איבד ארנק עם כסף ועני מצא את זה והתפרנס מזה, הוא לא יודע מי העני, הוא פשוט איבד ולא יודע איפה למצוא אותו - הוא מקבל על זה שכר.
הגמרא במסכת פסחים (נ:) אומרת שיש פסוק "כִּי גָדֹל עַד שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ" (תהילים נז, יא), ופסוק אחר אומר "כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ" (תהילים קח, ה). גדול עד שמיים חסדך זה כשאדם מקיים מצוות שלא לשמה אז החסד הוא עד השמיים, ואם אדם מקיים מצווה לשמה אז "מעל שמיים חסדך".
עוד דוגמה שהגמרא מביאה, היא מערב שבת. חז"ל אמרו שלא לעשות מלאכה ביום שישי אחרי חצות. אם אישה לא עושה שום מלאכה כל השבוע, לא רק ביום שישי, ולא עושה מלאכות גם ביום שישי, במצב זה היא מקבלת שכר רק עד השמיים. מי שלא עובד בערב שבת בגלל שחז"ל אמרו לנו שצריך להתכונן לשבת ולא לעשות מלאכות אחרות, אז עליו נאמר "גדול מעל השמיים חסדך". זאת אומרת, כל דבר שנעשה נכון אפילו שלא מתכוונים אליו, מקבלים עליו שכר, כי המציאות הייתה שנעשו דברים נכונים או לא נעשו דברים שאסור לעשות. אפילו באופן כזה שלא עשה כלום, רק נמנע מדברים לא נכונים, לא בכוונה, כבר יש על זה שכר. אם בכוונה לא עושים מלאכה, על אחת כמה וכמה.
מארבעה אבות נזיקין, אנחנו יכולים ללמוד הרבה על כל ההתנהגות שלנו בחיים. עוד אחד מאבות הנזיקין הוא הבור. בבור יש צד חיסרון וצד מעלה לעומת דברים אחרים. כל הפעולות האחרות הן פעולות שאדם עושה בכוונה או שלא בכוונה אבל יש בזה איזו פעילות. באותו רגע שאדם חפר את הבור הוא לא מזיק, אבל הוא יצר מזיק שיכולים ליפול בו אנשים. מצד אחד זה חמור יותר, כי הוא יצר כאן פעולה שמזיקה והיא יכולה להזיק הרבה בלי גבול. מצד שני הוא לא עשה את ההיזק עצמו, הוא עשה את החפצא שמזיק, יש בזה צדדים. אדם יכול לעשות פעולה כמין בור, ויש לזה אחר כך בהמשך השלכות.
גם באופן חיובי, אדם חפר בור וגילה מעיין, ועכשיו כולם נהנים ממנו. הוא עשה מעשה, יצר מציאות של מעלה, והמעלה הזאת הולכת ומתפשטת. מצד שני, יכול להיות שאדם כתב דבר שלילי ואחר כך כולם קוראים וזה מזיק. אז יש פעולות שאדם עושה, ויש להן השלכות מרובות, וצריך תמיד לשקול לא רק את המעשה שנעשה בהווה, אלא את כל ההשלכות הנמשכות מזה לחיוב וגם לשלילה.
יש עוד סוג של היזק - אש. אש זה כוח אחר. אדם הדליק אש, האש בעצמה לא מתפשטת, אבל הרוח גורמת שהאש תתפשט. אז האדם בעצמו לא עשה ממש את הנזק, אלא יש לו שותפים, הרוח מפיצה את האש והיא מתפשטת ושורפת. זאת אומרת, האדם עשה מעשה, ואחר כך יש לזה השלכות. האש יכולה להתפשט ולשרוף את הכול, כל מה שמוצאת בדרכה. זה יכול להיות נזק עצום. אדם יצר אש, הוא לא הלך ושרף את הכול, אבל נקרא שהוא שרף, כי הוא אחראי על כל מה שקרה.
אחריות הצדיקים על כולם
הגמרא במסכת בבא קמא (דף ס' ע"א) אומרת: ""כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים" (שמות כב, ה). אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: אין פורענות באה אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה". הוא לומד את זה מהפסוק " כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים" אלו הרשעים, ומתחלת בצדיקים שנאמר "וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ" שנאכל כבר. הגדיש זה דבר טוב ונאכל קודם שנאכלו הקוצים. כלומר הרשעים גורמים לפורענות, הם גורמים לצרות, אבל הסובל הראשון הם הצדיקים. לכאורה הרשעים הם האשמים, אז למה הצדיקים סובלים ראשונים? ההסבר הוא שלצדיקים יש אחריות גם על מה שקורה לרשעים, שהם היו צריכים למנוע את הרשעים מלעשות את הדבר הזה.
הסדר של האש שהיא מתפשטת ומזיקה לכולם, היא לא נעצרת בגבול של הרשעים, ולמה זה? הרי ריבונו של עולם מנהל את עולמו בצדק! הסיבה בגלל שציבור זה דבר אחד, ולצדיקים יש גם אחריות על מעשיהם של אחרים, ו"כל ישראל ערבים זה לזה". הצדיקים לא יכולים להגיד, אנחנו לא בעסק. אנחנו בסדר. זה לא הולך ככה. זה מה שדורשים לנו חכמים.
הגמרא שם במסכת בבא קמא (ס' ע"ב) מספרת: "יתיב רבי אמי ורבי אסי קמי דרבי יצחק נפחא, אמר: לימא מר שמעתתא. וחד אמר לימא מר מילי דאגדתא, פתח למימר אגדתא ולא שביק מר, פתח למימר שמעתא ולא שביק מר" - אחד רצה ללמוד משהו בהלכה או בעיון, והשני רצה לשמוע דברי אגדה, הוא התחיל להגיד דברי אגדה השני הפריע לו. התחיל להגיד דברי הלכה, הראשון הפריע. כל אחד רצה לשמוע משהו אחר. אתם מכירים כאן דבר כזה - אחד רוצה לשמוע אגדה ואחד רוצה לשמוע הלכה. אז רבי יצחק נפחא מצא פתרון. אמר להם: אני אגיד דבר שיש בו צד הלכה וגם צד אגדה. צד האגדה - "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים" תצא מעצמה. "שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת־הַבְּעֵרָה" (שמות כב, ה) כלומר, אמר הקב"ה: עלי לשלם את הבעירה שהבערתי, אני הצתי אש בציון שנאמר: "וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסֹדֹתֶיהָ" (איכה ד, יא). ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר: "וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ" (זכריה ב, ט). כלומר, הוא דרש את הפסוק: 'כי תצא אש ומצאה קוצים' האש הזאת ששרפה את בית המקדש כאילו היא יצאה מעצמה. הקב"ה לא יזם את האש הזאת. זה התחיל מהקלקול של ישראל שחטאו, אבל הקב"ה כאילו קיבל אחריות על עצמו, וכיוון שכביכול הקב"ה הבעיר את האש הזאת, אז הוא גם צריך לשלם. "שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה" (שמות כב, ה) זה היה צד הדרשה שלו. ומה צד ההלכה? פתח הכתוב בנזקי ממון 'כי תצא אש' וסיים בנזקי גופו 'שלם ישלם המבעיר את הבעירה'. למדנו מכאן, שאישו זה משום חיציו. כלומר יש מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש, מהו הגדר של מזיק האש. אדם הדליק אש והאש הזאת התפשטה, האם זה נקרא שהאיש עשה את ההתפשטות הזאת כאילו זרק חץ, או שממונו הזיק. הוא יצר ממון המזיק. הממון עכשיו מתפשט ומזיק, ואדם חייב על ממונו. כמו שאדם חייב על השור שלו הוא חייב גם על האש שלו. יש נפקא מינות לדינא מזה. מהפסוק הזה אפשר ללמוד שאישו משום חיציו. זאת אומרת, האש בעצם מתפשטת על ידי כוח אחר שמעורב בו. אז השאלה במצב ביניים כזה, מצד אחד האדם הדליק את האש, מצד שני לא רק הוא אשם אלא יש כאן גם רוח שגרמה את הדבר הזה. אז מחלוקת האם נקרא לזה אדם המזיק ממש כי הוא זרק חץ. או נקרא ממון המזיק. רבי יוחנן סובר שאישו משום חיציו, זאת אומרת אדם מדליק אש והיא מתפשטת ומתפשטת כאילו הוא בעצמו הלך עם היד ושרף כל שיבולת ושיבולת או כל בית ובית שנשרפו, אף על פי שהוא רק הדליק את האש אבל זה הגדר שלו, כי הוא עשה חץ שיורה והוא אשם על כל מה שמתפשט.
נפקא מינא לאחריות שלו. אם אדם הבעיר אש והוא נפטר והאש התפשטה אחרי שהוא נפטר והזיקה. אדם שמת לא חייב בנזיקין, רק אדם חי חייב בנזיקין. האם הוא חייב על מה שקרה אחרי שהוא מת? כן, כאילו בשעה שהוא עשה את האש, אז האש שרפה את הכול, האחריות היא של האדם הזה במקרה שהוא עשה שרפה. וגם לחיוב אם אדם עשה מצווה, הדליק נר מצווה, עשה אש, והאש הזו דולקת ודולקת הרבה זמן, אז זה נקרא אישו משום חיציו, כל מה שמתפשט אחר כך זה גם עומד לזכותו. נגיד אדם למד בחברותא והוא אמר סברא, והחברותא שמע את זה ואחר כך הוא משתמש בזה, אחר כך הוא יגיד את זה לאחרים, וזה מתפשט ומתפשט וזה התחיל ממנו. הוא אמר סברא, והסברא הזאת היא הולכת ומתפשטת בעולם. אז יש לו זכויות על כל זה, אישו משום חיציו. אדם מדליק לפני שבת נרות, והנרות דולקים בשבת, זה נקרא שהוא עושה אור כל השבת. הגם שבשבת אסור לעשות אור, אבל הוא הדליק קודם, ואישו משום חיציו.
זאת אומרת, בכל דבר צריך להתבונן מה התוצאות שלו. אדם צריך לשים לב למעשים שהוא עושה, יש להם הרבה השלכות. כשהוא עושה מעשים טובים, הזכויות נמשכים עוד ועוד. עושה מעשים חלילה להפך אותו דבר.
ישראל נקראים קודש
הזוהר (שמות קכ"א ע"ב) אומר: "זכאים ישראל שהקב"ה רוצה להוקיר אותם יותר משאר בני העולם. בהתחלה אמר להם: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים" (שמות יט, ו). לא הסיר אהבתו הגדולה עד שקרא להם 'גוי קדוש' - "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ", שזה יותר כמובן. הוסיף חיבתו עד שקרא להם "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יד, ב). עוד מדרגה. והוסיף וקרא להם: "אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" (שמות כב, ל) שזה יותר מהכול.
יש מדרגות. יש קדוש ויש קודש. ממשיך הזוהר: מנלן שקודש מדרגת החכמה שנאמר: "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ירמיהו ב, ג) ונאמר: "רֵאשִׁית חׇכְמָה יִרְאַת ה' (תהילים קיא, י). כלומר החכמה נקראת ראשית, וישראל נקראו ראשית, זו מדרגה מאוד מיוחדת.
אמר רבי שמעון: 'אנשי קודש תהיון לי' ונאמר 'כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך' יש כאן לדייק "אנשי קודש תהיו לי" ממש לי, ב'עם קדוש אתה לה' אלקיך', לא נאמר 'לי'. למה? אלא הקודש לעילא ולעילא, זה המקור של הקדושה. יש שם מקור ויש ממנו התפשטות והופעה, יש בזה מדרגות מדרגות, לעילא ולעילא כתוב לי. ועם קדוש זה מה שמופיע בפועל. שם נמצאת השכינה. כתוב: "וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלַ͏ִם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ" (ישעיהו ד, ג). לא קודש, כלומר ההופעה בתוך המציאות זו מדרגה של קדוש. אבל המקור היותר פנימי, השורש הפנימי, הנשמה, זו מדרגה של קודש, לעילא קודש.
לא לקרוא לישראל בתואר 'רשע'
אומר הזוהר, כיוון שישראל נקראים קודש, אסור לאדם לקרוא לחברו בשם גנאי ולא לכנותו בשם, ועונשו על כן גדול ועל זה נאמר: "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע" (תהילים לד, יד) מהביא רע לעולם. המכנה שם נתפס בעצמו בזה, ומי שקורא לחברו רשע מורידים אותו לגיהינום, חוץ מעזי פנים בתורה שמותר לקרוא להם רשע. אבל האומר לחברו שהוא 'כרשע' אין זה קורא לו רשע, אלא שמעשיו כמו של רשע. יש כאן הבחנה מאוד חשובה. ראייה לכך מהפסוק 'היה ה' כאויב' לא אויב, שאילולי כן לא נשאר מישראל חס ושלום. "הָיְתָה כְּאַלְמָנָה" (איכה א, א) ולא אלמנה. "וְהָיָה הַנִּכְשָׁל בָּהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּדָוִיד" (זכריה יב, ח) שוב כדוד ולא דוד. הזוהר מביא כמה וכמה דוגמאות.
צריכים להתבונן בהבחנה של הזוהר. אם אדם אומר למישהו שהתנהג באופן רע, שהוא רשע, זה אסור, הוא קדוש, עם ישראל קדוש. אז מה כן מותר להגיד? שהוא עשה מעשה רשע. המעשה באמת היה כזה, אבל לא האיש. האיש עושה הרבה מעשים, ולא רק את המעשה הזה. המעשה שאדם עושה, לא נותן לו את ההגדרה. זה לא כל המעשים שלו. אילו הוא היה עושה רק מעשים של רשע, יתכן שהיה אפשר לקרותו רשע. אולי לכן עזי פנים שאין להם שום מעצורים, מותר לקרוא להם רשע, כי הם חופשיים כאילו אין להם בושה, אז אין להם גבולות. אבל כל אדם אם הוא עשה מעשה אחד, שני מעשים, הרבה מעשים לא טובים, מעשים של רשעות, מעשים של חטא, אז אם אומרים לו שהוא מתנהג כרשע, זה נכון. אבל לא להגיד שהוא במהות שלו רשע. במהות שלו הוא לא רשע. צריך בזה זהירות גדולה מאוד. קוראים לאנשים רשעים, זה לא נכון. הם עושים הרבה מעשים של רשעים, נכון. זה הבדל גדול מאוד, אתה לא מדבר על האדם אלא על המעשים שלו. המעשים שלו זה לא הוא. זה מה שהזוהר מלמד אותנו יש קדוש ויש קודש, הקודש זה השורש, והקדוש זה ההופעה. ויש מדרגות בהופעה.
הקודש, המתגלה בקדושה
הרב זצ"ל נשאל על ידי הנזיר: מה זו קדושה? מה זה קודש? הוא ענה: 'המתגלה בקדושה'. זאת אומרת יש גילויים, יש דבר עמוק, הנשמה מתגלה בגוף. אנחנו לא רואים אותה אבל אנחנו יודעים שהיא קיימת. את כוחות החיים של האדם, אי אפשר לראות. אפשר לראות את התנועות הגשמיות של האדם, הבשר, הגוף, האיברים של האדם מתנועעים, סימן שיש לו כוחות חיים. אנחנו לא רואים את כוחות החיים בעצמם, אנחנו רואים את ההופעה, את הלבושים. אז גם קודש, יש קודש גבוה עליון מאוד, לא רואים אותו. מופיע בהתנהגות של קדושה, במעשים טובים, בירושלים שמופיעה את ההופעה האלוקית, יש בחינה של קדוש. אבל המקור קודש, כלומר השורש, וישראל המקור שלהם עליון מאוד "וקודש ישראל לה' ראשית תבואתה". והם קרויים לי, כלומר ממש שלי. יש מדרגות בשלי. יש אדם אומר שדבר שלו, ויש אדם שיש לו הרבה דברים אבל הוא לא משתמש בהם, הם מיועדים למכירה, לפעולות אחרות, לא בשביל השימוש האישי שלו.
כל העולם שייך לקב"ה, אבל יש כמה דברים ששייכים לקב"ה והם ממש שלו, כאילו הוא משתמש בהם באופן מיוחד, ואחד מהם הוא ישראל - עם ה'. לכן צריך זהירות גדולה מאוד בדיבור שאדם מדבר על יחיד כל שכן כשאדם מדבר על ציבור, כשמדברים על כלל, המשותף בכלל זה לא הקלקולים, המשותף שלו זה הטוב שבו. אז לדבר על כלל בצורה שלילית, זה חמור מאוד. על המעשים צריכים, יכולים וחייבים לדבר.
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
איך ללמוד אמונה?
אושפיזין לדורנו | משה רבינו
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
מי יושב במקום שלי?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
מה המשמעות הנחת תפילין?
הלכות שטיפת כלים בשבת
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בית המקדש מיקומו של הר הבית
בשיעור זה הרב מדבר על מיקומו המדויוק של הר הבית וגודלה המדויק של האמה לפי מקורות הלכתיים, ממצאים ארכיאולוגים ונתונים בשטח..
רביבים מברכת המזוזה ועד מנהגי העדות בתפילין
הנביאים והחכמים קבעו את התענית בט' באב, מפני שהכול הולך אחר ההתחלה | הואיל ובפועל רובו של בית המקדש נשרף בעשירי, נהגו ברוב קהילות ישראל שלא לאכול בו בשר ולא לשתות יין | כאשר חל י' באב ביום שישי, כבר בבוקר מותר להתכונן לשבת בתספורת, כביסה ורחיצה * הורו חכמים שכל אדם יבדוק את מזוזותיו פעמיים בשבע שנים | כאשר המזוזה עטופה בניילון, אין צורך לבדוק אותה, אלא אם אירע דבר שעלול לפוסלה | לכתחילה, נכון לכל אדם להמשיך במנהג אבותיו ולרכוש ספר תורה, תפילין ומזוזות כמנהגם
ואתחנן פרשת ואתחנן – איך בונים מקדש
מדוע מדגישה התורה שהארץ טובה וירושלים טובה? ואיך זה קשור לתהליך העמוק של בנין המקדש בישראל? הסוד הגנוז ברמב"ם
מאמר שלישי החסיד והמצוות בספר הכוזרי
מאמר שלישי המשך סיכום פסקאה י"א
השיעור עוסק בדמותו של החסיד על פי ספר הכוזרי, המנהל את חייו מתוך מודעות מתמדת לכך שהבורא רואה ובוחן כל מחשבה, דיבור ומעשה שלו. בנוסף, השיעור מסביר כיצד החסיד מושל בכל איבריו וכוחותיו, ומכוון אותם לשמש ככלים ייעודיים לעבודת השם ולחיבור אמיתי אל השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן זדונות נהפכות לזכויות
אורות התשובה פרק ו פסקה ה' - ו'
הרצון והמעשים קשורים אחד בשני, לכן כאשר האדם משנה את רצונו לטובה הוא נותן משמעות אחרת למעשה.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א לגלות את אלוקים כאבא אוהב
אורות התחיה -פסקה א'
השיעור מעמיק בפער שבין תפיסת אלוקים כשליט חיצוני הזר לנפש, לבין ההכרה האמיתית בו כנשמת העולם וכאבא אוהב המהווה את מקור החיים. מתוך עיון ב"אורות התחיה", נלמד כיצד התפתחות המידות הטובות והחיבור האורגני לכלל האומה מאפשרים לנו להתעלות מעבודת השם שמבוססת על פחד אל חיבור פנימי ועמוק של אהבה ויראת הרוממות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן מותר לבקר בגן חיות או בסאפרי כדי להתבונן בפלאי הבריאה, ובזה להכיר את גדולת הבורא
