ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- במדבר
סיון התשפ"ה
מפטיר וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (הושע ב)
פרקי אבות פרק ו'
פרשת במדבר – חג שבועות
עלון פרפראות בפרשה וחידושי תורה מ א' ועד ת' על פ רשת הש בוע עניינא דיומא מפרשי ומדרשי חז"ל
התשובות מסודרות לפי סדר א-ב
בפרשת במדבר 159 פסוקים = הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה. (שה"ש ב ד)
אֲמַרַת כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל אַעֵיל יָתִי יְיָ לְבֵית מְתִיבַת מִדְרָשָׁא דְּסִינַי לְמֵילַף אוֹרַיְתָא מִפּוּם מֹשֶׁה סָפְרָא רַבָּא וְטֵיקַס פִּקּוֹדוֹי קַבֵּילִית עֲלַי בְּחִבְּתָא וַאֲמַרִית כָּל דְּפַקֵּיד יְיָ אַעֲבֵיד וְאֶשְׁמַע.(תרגום) חיבה גדולה חיבבן הקב״ה שעשאם דגלים כמלאכי השרת כדי שיהיו ניכרין. ומנין שהוא אהבה לישראל? שכן שלמה אומר (שה"ש ב ד) הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן זה סיני שניתנה בו התורה שנמשלה ליין וְדִגְלוֹ היינו דגלים עָלַי אַהֲבָה . (במדבר רבה ב ג)
הטעם שחג השבועות לא מפורש בתורה באיזה תאריך יחול כמו בשאר החגים אלא רק תלוי בספירה. דהנה נצטווינו במצות לימוד התורה: וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה יהושע א ח, כתב בעל גור אריה, היות והתורה היא למעלה מן הזמן, על כן אין זמן מיוחד ללימודה כשאר המצוות שיש להם זמן, ע"ש. ולפי זה יונח לנו גם כן מה שנאמר: וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה , הנה הוא שלא כסדר הזמן הנברא מששת ימי בראשית, לילה קודם ליום. אבל הוא להורות, עניין התורה הוא דבר שאינו תחת הזמן, רק למעלה מן הזמן. ותתבונן בזה, מה דההוא מרבנן יזיף ביממא ופרע בלילה. פירוש - היה לו חוק קבוע ללמוד כך וכך ליום, ופעמים שהיה טרוד ביום ולא היה יכול להשלימו, והיה משלימו מיד בלילה.) ערובין סה א .(ואם כן, לפי זה יש לומר גם כן הטעם, דמשום הכי לא תלה זמן נתינת התורה בימי החודש, כי ימי החודש המה זמניים, רק תלה קביעתו במספר שסופרין ישראל עד יום החמשים, מספר חמשים מורה על למעלה מן הזמן. ותתבונן עוד, שזהו שדרשו חז"ל על פי קבלתם וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם הנאמר אצל העבדים) שמות כא ו( הכוונה עד היובל הוא שנת החמשים )קידושין טו א( הוא ממקום שאינו נגבל בזמן, על כן אפקיה בלשון לְעֹלָם , שהוא מבלי הגבלת הזמן. ועל כן לא ביארה התורה בפירוש 'ועבדו עד היובל', רק אפקיה בלשון 'לעולם', להורות הטעם, דהנה 'אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים', לעבדו יתברך שמו בעסק התורה ביום ובלילה שהתורה היא למעלה מן הזמן, 'והלך זה וקנה אדון לעצמו', על כן 'תרצע') קידושין כב ב'), 'ועבדו לעולם', עד בא היובל נקרא 'לעולם', שהוא למעלה מן הזמן. הנה ניתקן העבד הישראלי ששב לאחוזתו למעלה מן הזמן, הבן. ממילא תתבונן סוד היובל, למעלה מן הזמן. על כן יום נתינת התורה שהוא למעלה מן הזמן, לא נקבע לימי החודש זמניים, רק במספר חמשים, סוד היובל, למעלה מן הזמן. (בני יששכר – סיון)
• חג השבועות אינו חל אלא בימי אבד"ו, רמז אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ (תהלים י טז) על שלא קבלו התורה.
• ישתדל לחדש חידושי תורה בחג הקדוש הזה כי הוא סימנא טבא לכל השנה, ואם לאו בר הכי הוא נקוט מיהא ללמוד או לשמוע איזה חידוש אשר לא ידעו מקודם כמו שכתב בספר כף אחת סימן כ"ב אות ח'.
• לימוד התהילים בשבועות יעלו לרצון ביותר כי ביום הזה נח נפשיה דדוד מלך ישראל והוא הילולא דיליה.
• נוהגים לשטוח עשבים, היינו עשבי בשמים דהן מיני שושנים כמו שכתב הבאר היטב שם, והטעם פשוט זכר למה שאמרו בשבת דף פ"ח דעל כל דיבור נתמלא כל העולם כולו בשמים, וטעם זה הביאו בקמח סולת מפי השמועה, ורמז לדבר וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁ"ן .
• במנהג שנוהגים לאכול חלב בשבועות ואחר כך בשר, כדי להורות דאנו מבדילים והמלאכים לא הבדילו ולכך לא זכו לתורה וזכינו אנחנו.
• מי שאינו ישן בלילה הזאת יהיה לו לסימנא טבא דלא ינום ולא ישן מזלו ומובטח לו דישלים שנתו, וזוכה לבנים ובני בנים תלמידי חכמים, ועושה תיקון לשכינה, ומתקן פגם הראות. (מועד לכל חי סימן ח' חודש סיון)
רמז בפרשה לחג מתן תורה - בשני מקומות בתורה נרמזו בסופי התיבות המילים 'מתן תורה'. (כפתור ופרח)
בפרשתנו: וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת . (א יז) ס"ת'מתן תורה' . פרשת במדבר נקראת בערב חג מתן תורה. וכן בפרשת יתרו (שמות יט יז) שכתוב בה את פרשת מתן תורה בעצמה, כתיב: וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱ-לֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר . ס"ת'מתן תורה' .
וַיְדַבֵּר יְ-הוָה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי (במדבר א, א), לָמָּה בְּמִדְבַּר סִינַי, מִכָּאן שָׁנוּ חֲכָמִים בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים נִתְּנָה הַתּוֹרָה, בָּאֵשׁ, וּבַמַּיִם, וּבַמִּדְבָּר. בָּאֵשׁ מִנַּיִן (שמות יט, יח): וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ וגו'. וּבַמַּיִם מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה, ד): גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם . וּבַמִּדְבָּר מִנַּיִן וַיְדַבֵּר יְ-הוָה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי , וְלָמָּה נִתְּנָה בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, אֶלָּא מָה אֵלּוּ חִנָּם לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה חִנָּם הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה, א): הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם , דָּבָר אַחֵר, וַיְדַבֵּר יְ-הוָה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי , אֶלָּא כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה עַצְמוֹ כַּמִּדְבָּר, הֶפְקֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לִקְנוֹת אֶת הַחָכְמָה וְהַתּוֹרָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: בְּמִדְבַּר סִינָי. (מדרש רבה)
שלושת הדברים הללו המוזכרים במדרש, כל אחד מהם מורה על דבר אחר. 'ניתנה במים' להורות על מה שאמרו חז"ל (תענית ז.) 'למה נמשלו דברי תורה למים? דכתיב (ישעיה נה א): הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם – לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. וכן נתן הקב"ה את התורה בסיני שהוא קטן שבהרים, להורות על זה שאין התורה מתקיימת רק בענוים. וכן 'ניתנה באש' כי התורה נמשלה לאש, כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר (משלי ו כג), שמאירה לאדם ומדריכתו את הדרך אשר ילך בה, ואמרו חז"ל (יומא עב:) זָכָה - נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים, לֹא זָכָה - נַעֲשֵׂית לוֹ סַם מִיתָה. וכתיב (ירמיה כג כט) הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם יְ-הוָה . וזה גם מה שאמרו חז"ל (ירושלמי שקלים פ"ו ה"א) התורה שנתן לו הקב"ה למשה נתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה היא אש מובללת באש חצובה מאש ונתונה מאש דכתיב (דברים לג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ . משום שהאש בעצמותה נותנת חיים והצלחה לאדם, וזה ה'אש לבנה', ולובן מראה על טוב והצלחה, אבל מי שאינו לומד על מנת לעשות היא מתהפכת לרעה ח"ו ואז הוי 'אש שחורה'. וזה גם כונת חז"ל (דברים רבה ד ב) 'הסייף והספר ירדו כרוכים מן השמים' היינו הספר בעצמו כשאינם מקיימים התורה הוא בעצמו הסייף להזיק את האדם, ולכן נתן ה' את התורה ב'אש' לרמז על כי היא לטובה להאיר, ולרעה לחושך. ומה שאמרו חז"ל 'ניתנה במדבר' יש לפרש על דרך שאמרו חז"ל (מכילתא בשלח יז) 'לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן' היינו שאינם מבקשים מותרות אלא רק כדי להחיות נפשם, וכדאמרו חז"ל (אבות פ"ו מ"ד) כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא. וגם הקב"ה מפרנס לעוסקי התורה על דרך נס כמו רשב"י וחבריו (שבת לג:) וכן בכל זמן רואים את ניסי השי"ת שמעמיד מחזיקים בה, והיינו 'במדבר' 'ארץ לא זרועה' ו'מאין יבוא עזרם' אם לא ע"י נס. ('כתב סופר' עה"ת)
בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים נִתְּנָה הַתּוֹרָה, בָּאֵשׁ, וּבַמַּיִם, וּבַמִּדְבָּר (במ"ר) – כשם שטבע האש להתפשט ולהתרחב, כך צריך התלמיד חכם להפיץ תורה. וכשם שהמים הולכים למטה, כך אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה, וכשם שהמדבר אין בו שינוי, כך התורה נצחית ואינה משתנית. (ברכת יצחק)
פרשת במדבר נקראת תמיד לפני חג השבועות – יש להשתדל לשים שלום בין אדם לחבירו קודם החג כמו שעושים לפני ראש השנה ויום הכיפורים.
דתנן: בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים הָעוֹלָם נִידּוֹן בַּפֶּסַח - עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת - עַל פֵּירוֹת הָאִילָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה - כׇּל בָּאֵי עוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: 'הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כׇּל מַעֲשֵׂיהֶם', וּבֶחָג נִידּוֹנִין עַל הַמַּיִם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הָבִיאוּ לְפָנַי שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּעֲצֶרֶת, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם פֵּירוֹת הָאִילָן. (ר"ה טז.)
בְּמִדְבַּר סִינַי בגימטריא בַשָּׁלוֹם (378). שכן לפני מתן תורה היו כולם מאוחדים כדכתיב (שמות יט ב) וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֵב אֶחָד. (החיד"א)
בני לוי נקראו על שם עינוי ישראל בעבודת פרך במצרים .
בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי לְמִשְׁפְּחֹתָם. (שמות ו ז) גֵּרְשׁוֹן גר בשינוי עבודה, שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים. לִבְנִי בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים (שמות א יד). וְשִׁמְעִי וַיִּשְׁמַע אֱ-לֹהִים אֶת נַאֲקָתָם (שם ב). בְּנֵי קְהָת על שם קהיון שיניים שהיה להם. עַמְרָם עם רם כדאמרינן (סוטה יב.) עַמְרָם גְּדוֹל הַדּוֹר הָיָה. וְיִצְהָר עתיד למשחן בשמן יצהר. וְחֶבְרוֹן שיתחברו עם השם. וְעֻזִּיאֵל שיהיה להם עז. בְּנֵי מְרָרִי על שם וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה (שם א). מַחְלִי על שם חלאי ישראל נמחלו עוונותיהם. וּמוּשִׁי מש כוחם ומשה אותם מן הגלות. הַ לִּבְנִי הַ שִּׁמְעִי הַ גֵּרְשֻׁנִּי ה' בתחילת שמותם וי' בסופם, זהו שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם יְ-הוָה (תהלים קכב ד) י"ה מעיד עליהם שהן בני אבותיהן אף כאן העיד. (ב"ר עט ז) ובזכותם עמד העולם, אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם (בראשית ב ד) בְּהֵ"א בְּרָאָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו כו,ד) בְּיָ"הּ יְ-הוָה צוּר עוֹלָמִים בִּשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ שֶׁל הַשֵּׁם יָצַר שְׁנֵי עוֹלָמִים. וְלִמֶּדְךָ כַאן שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה נִבְרָא בְּהֵ"א והעולם הבא נברא בי', 'אִישׁ וְאִשָּׁה זָכוּ - שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶן' פרש"י - שהרי חילק את שמו ושיכנו ביניהן יו"ד באיש וה"י באשה. (סוטה יז.) והעיד בין האנשים בין הנשים לא טמאו את עצמם. זהו (שיר השירים ד ז) כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ . כֻּלָּךְ יָפָה - זה אברהם שהיה בדור כ' לכך הפסוק מתחיל ומסיים בכ', כ' דורות. דבר אחר : כֻּלָּךְ יָפָה – מתחיל ומסיים בכ', הן מ' יום קידוש מתן תורה, וכתיב וּמוּם אֵין בָּךְ , לא היה בהן בעלי מומין. דבר אחר: כֻּלָּךְ גי' ע', ע' נפש – כלם צדיקים. כֻּלָּךְ –ע' זקנים, וּמוּם אֵין בָּךְ – בסנהדרין. כֻּלָּךְ - כ' דברות לך. כֻּלָּךְ יָפָה – מתחיל ומסיים בכ', מנייני ישראל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה .יָפָה ג י' דניאל – בתפילה. וּמוּם אֵין בָּךְ – ביעקב אבינו. כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ בגימטריא 'שני חיי אברהם' (175). רַ עְיָתִי וּ מוּם אֵ ין ר"ת אור – בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר יְ-הוָה . (ישעיה ב ה). רַ עְיָתִי וּ מוּם אֵ ין בָּ ךְ אותיות ראובן, לא היה חייב באותה מעשה – וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה. אין בך – נביא כולם צדיקים וּמוּם אֵין בָּךְ – יעקב ובניו , ויעקב היה בב"ך דורות. דבר אחר , וּמוּם אֵין בָּךְ – בתורתך ,כ"ב אותיות. דבר אחר, בס' ריבוא מעט יותר כמניין אין . וּמוּם אֵין בישראל שיקבלו כ' דברות אֵין בָּךְ – אותיות באנכי, שקבלתם אָנֹכִי . (הרוקח)
שאלות
א. וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם . וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת . (א נב נג) ארבעת הדגלים בפרשתנו ומחנה שכינה באמצע
רמוזים בפסוק (תהלים ח ב) יְ-הוָה אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ.
ב. בְּנֵי נַפְתָּלִי תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם . (א מב) מה הטעם שבכולן כתיב לִבְנֵי ובנפתלי כתיב בְּנֵי .
ב. וַיְהִי כָל בְּכוֹר זָכָר בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה לִפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף שְׁלֹשָׁה וְשִׁבְעִים וּמָאתָיִם . (ג מג) לעומת הלויים שפקודיהם מבן
חודש ומעלה היו (ג לט) שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף , כלומר מאתים שבעים ושלושה פחות מהבכורות. למה לא נמנו שלוש מאות לויים נוספים, שלפי החשבון
היו בני גרשון 7500 , בני קהת 8600, בני מררי 6200, סה"כ 22300.
ג. הימים בהם לא יכול לחול חג השבועות. וסימנך אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ .
ג. מַטֵּה זְבוּלֻן וְנָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן . (ב ז) מה הטעם דבכל השבטים נאמר וְמַטֵּה בו', ורק בזבולון נאמר מַטֵּה .
ד. וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם (ב ג) דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה לְצִבְאֹתָם (ב י) בשבטים הזכיר הרוח (הצד) ואח"כ לְצִבְאֹתָם , מה הטעם
שאצל אפרים הפך הסדר, דכתיב (ב יח) דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם יָמָּה ולא אמר ' יָמָּה לְצִבְאֹתָם '.
ה. וַיִּפְקֹד מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-הוָה אֹתוֹ אֶת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. (ג מב) מה בא להשמיע כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-הוָה אֹתוֹ . הול"ל וַיִּפְקֹד מֹשֶׁה (..) אֶת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי
יִשְׂרָאֵל . והא כתיב (ג מ) וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל מֹשֶׁה פְּקֹד כָּל בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל .
ו. ראיה בפרשה שמועילה שליחות בפדיון הבן.
ז. לִבְנֵי יוֹסֵף לִבְנֵי אֶפְרַיִם תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם . (א לב) מה הטעם דלא כתיב 'לִבְנֵי יוֹסֵף לאֶפְרַיִם' לִבְנֵי לִבְנֵי למה לי.
ח. נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם . (ד ב) מה הטעם שהקדים את בני קהת לבני גרשון, וכאשר נמנו לעיל בני לוי מבן חודש
כדי לדעת מניינם לפדות את הבכורות, גרשון נמנה תחילה ואחריו קהת ואחריו מררי. דכתיב (ג יז) וַיִּהְיוּ אֵלֶּה בְנֵי לֵוִי בִּשְׁמֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי .
ט. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: עַם הָאָרֶץ אָסוּר לֶאֱכוֹל בְּשַׂר, (בְּהֵמָה) שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא מו): זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף . כׇּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מוּתָּר לֶאֱכוֹל בְּשַׂר בְּהֵמָה
וָעוֹף, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה אָסוּר לֶאֱכוֹל בָּשָׂר בְּהֵמָה וָעוֹף. (פסחים מט:) מה הטעם שראוי לאסור לעם הארץ לאכול בשר ועוף. (ומדוע התירו לו דגים*)
י. וַיִּהְיוּ בְנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל (א כ) מה הטעם דכתיב בְּכֹר חסר.
כ. וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ תִּקָּח עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשָּׁקֶל.(ג מז) מה הטעם דכתיב ' וְלָקַחְתָּ ' ' תִּקָּח ', וכן חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת .
ל. וּמָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וגו' לְכֹל עֲבֹדָתוֹ . (ג כה) לכאורה מה היתה העבודה במסך פתח האוהל.
מ. וְאֵת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בְּבֶהֱמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל . (ג מא) מה הטעם שיש קדושה לבכורות של הבהמות מבני ישראל.
נ. לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת (א כ) מה הטעם דאצל כל השבטים כתיב שֵׁמֹת חסר חוץ מראובן שמעון גד ומנשה דכתיב שֵׁמוֹת מלא.
ס. יתרו בא ונתגייר והוצרך למול את עצמו והרי במדבר היה סכנה למול כי לא היה להם רוח צפונית וא"כ היאך נתגייר.
ע. לְגָד אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל . (א יד) מה הטעם דלקמן כתיב (ב יד) וְמַטֵּה גָּד וְנָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן רְעוּאֵל . [ר' במקום ד']
ע. וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים . (ד יט) לכאורה צריך ביאור כפל הלשון שהרי אם וְחָיוּ ממילא וְלֹא יָמֻתוּ .
פ. וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו שֹׁמְרִים מִשְׁמֶרֶת הַמִּקְדָּשׁ לְמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת. (ג לח) מה הטעם
דכתיב לִפְנֵי לִפְנֵי , קֵדְמָה מִזְרָחָה , בכפל לשון.
פ. כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי יְ-הוָה לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף . (ג לט) מה הטעם שבני שבט לוי היו
מיעוט לעומת בני שאר השבטים, הֲיַד יְ-הוָה תִּקְצָר ?
צ. וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן. (ד יג) פרש"י - מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת. מה הטעם שלא נאמר גם על מזבח הזהב וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ .
ק. וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וּמִנְחַת הַתָּמִיד וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה . (ד טז) שיעור שמן המאור לשנה שלימה במשכן של הנר
המערבי שהיה נושא אלעזר.
ר. וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת כֶּסֶף הַפְּדֻיִם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו עַל פִּי יְ-הוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-הוָה אֶת מֹשֶׁה . (ד נא) לכאורה קשה לאחר שאמר הכתוב עַל פִּי יְ-הוָה מדוע נאמר
שוב כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-הוָה אֶת מֹשֶׁה .
ש. כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי יְ-הוָה לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף . (ג לט) פרש"י - נָקוּד עַל אַהֲרֹן, לוֹמַר
שֶׁלֹּא הָיָה בְּמִנְיַן הַלְוִיִּם. מה ההכרח לומר שאהרן לא היה במנין הלויים. מדוע לא משמיענו הכתוב שגם משה רע"ה לא היה באותו מנין.
ש. לְדָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי. לְאָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן. לְגָד אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל. לְנַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָן. (א יב-טו) הכתוב מונה כאן את השבטים לפי סדר
לידתם מהאימהות והיה צריך לחשב את נפתלי אחרי דן בני בלהה, ואת אשר אחרי גד – בני זלפה. ובסדר הזה מונה אותם בפרשת שמות (א ד) דָּן
וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר .
ת. שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם . (א ב) בני ישראל נמנים לְבֵית אֲבֹתָם , וייחוסם נמשך
אחר האב – אם כהן הוא, לוי או ישראל, וכן לאיזה שבט משתייך. מה הטעם שאצל אומות העולם הם מתייחסים אחר האם ולא אחר האב.
תשובות
א. א 'פרים, ד 'ן, י 'הודה, ר 'אובן, ר"ת אַדִּיר . רמז למעלתם של ישראל, אשר אף בעודם בארץ הם בדוגמת מלאכים של מעלה , ארבע מחנות שכינה
והשכינה באמצע - כן ארבע דגלים של ישראל והארון באמצע. היינו: מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ . (שני לוחות הברית – מס' שבועות פרק תורה אור)
ב. בנות היו לשבט נפתלי יותר מבנים. לכך ברכו יעקב בלשון אישה, נַפְתָּלִי אַ יָּלָה שְׁ לֻחָה הַ נֹּתֵן (בראשית מט כא) ר"ת אשה , ותדע לך שהוא כן, שהרי כשמתו
במגיפה ס' ריבוא אנשים ולא נשים, נתרבו נשים יותר מאנשים לכך כתיב בפ' פנחס (במדבר פרק כו) בכולן בְּנֵי ולא לִבְנֵי , כי בנות נתרבו מבנים.(ר אפרים)*
ב. בכורות היו בעצמם, ודיו לבכור שיפקיע את קדושת עצמו. (בכורות ה.) והרמב"ן כתב - והנראה אלי כי הבכורים האלה כולם לא נולדו במדבר בשנה אחת
כי לא נתרבו העם שם כל כך רק כל הבכורים אשר היו בישראל נמנו כי כולם נתקדשו. *
ג. ג' ה' ז' לא יכול לחול חג השבועות. כדאמרינן לא בד'ו פסח, לא גה'ז עצרת , לא אד'ו ראש השנה וסוכה, לא אג'ו יום כיפורים ולא זב'ד פורים. (הלכות
פסוקות) יוצא שחג השבועות יכול לחול רק בימי אבד"ו, רמז אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ (תהלים י טז) על שלא קבלו התורה. (מועד לכל חי חודש סיון, ספר הקושיות)
ג. גדול מכולם היה ואפילו מיששכר עצמו – לפי שהיה עוסק במסחר ותומך ביששכר שהיה עוסק בתורה. ואמרו חז"ל (בב"ב ט א) 'גדול הַמְעַשֶה יותר מן
העושה', ולכן לא נאמר בו ו' הנסמך שלא היה זקוק למשען. (ר' שלמה קלוגר).
ד. דגים שבים אין עין הרע שולטת בהם, שנאמר (בראשית מח טז) וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ , אף זרעו של יוסף כאילו הם לְצִבְאֹתָם יָמָּה מכוסים בים. (הרוקח)
ה. הלך בכבודו ובעצמו כאשר צוה ה' אותו, ואע"ג דמשה יכל לשלוח שליח ובפרט שהיה מלך ישראל לא אמר דהליכתו הוי שלא לפי כבודו. (פרדס שמאי)
ו. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֵת כֶּסֶף הַפִּדְיוֹם מֵאֵת הָעֹדְפִים עַל פְּדוּיֵי הַלְוִיִּם . מֵאֵת בְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַח אֶת הַכָּסֶף . (ג מט-נ) משה היה שליח למסור את כסף הפדיון
לאהרן הכהן. מכאן ראיה שמועילה שליחות בפדיון הבן. (מלבי"ם) *
ז. זכות בני אפרים הוא בשביל שהם בני יוסף – שהרי אותם השבטים שדיבר עימם יעקב בלשון נוכח זכו להיות ראשי דגלים. רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה , יְהוּדָה
אַתָּה יוֹדוּךָ , בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף - מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ , יְהִי דָן נָחָשׁ - לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְ-הוָה . והנה ראש הדגל של יוסף הוא אפרים ועם אפרים לא דיבר
בלשון נוכח רק בלשון נסתר וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן , לכך אמר לִבְנֵי יוֹסֵף לִבְנֵי אֶפְרַיִם זכות בני אפרים בשביל שהם בני יוסף. (אגרא דכלה) *
ח. חשיבות עבודתם מנה – כיון שקהת היה ממונה על הארון ועל קדשי הקדשים, הוא נמנה תחילה. (מדרש רבה, חזקוני, רלב"ג) א"נ הקדים את בני קהת
בעבור משה ואהרן שהם מתולדותיו של קהת. (ראב"ע) א"נ לפי שהיו בעלי תורה, שהיה קהת מקהיל קהילות ברבים. ועוד שהיו הולכים יחפים מפני
כבוד הארון, וכן היו הולכים כשפניהם הפוכות משאר ישראל, אמר הקב"ה אחר שכל זה עושים לכבודי, אני עושה לכבדם בראש. (צרור המור) *
ט. טריפה ונבילה חיישינן שיאכל - מפני דאכילת הבשר תלויה בכמה הלכות של שחיטה וטרפות ואם עם הארץ יאכל בשר ויהיה רגיל בו אז כאשר יזדמן
במקום שאין שם שוחט ישראל כגון בספינה או במדבר הוא אינו יכול לכבוש תאוותו ורוצה הרגל שלו ואז אוכל בשר נבילה וטריפה של גוים דמאחר
שאין לו תורה אינו יכול לכבוש תאוותו , ולכך טוב לו שלא יאכל בשר גם במקום שמצוי לו בשר כשר כדי שלא ירגיל תאוותו בו. (בן יהוידע – שם) *
י. יוסף ניתנה לו הבכורה מראובן בנחלה בדגלים ובנשיאים. (הוריות ו:) לכך כתיב רְאוּבֵן בְּכֹר חסר. וכתיב: וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ
יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה. כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ וְהַבְּכֹרָה לְיוֹסֵף. (דה"י א ה) (הרוקח, רבינו אפרים)
כ. כפול הוא בשיעורו שקל הקודש, כדאמרינן (בכורות ה.) וּמָנֶה שֶׁל קוֹדֶשׁ כָּפוּל הָיָה. ודבר זה מעכב בפדיון. (אוה"ח)
ל. לויים עצמם בשעת המסעות היו משמשים כמחיצה, ואם היה יוצא קדשים חוץ ממחיצתם היה נפסל. (מנחות צה. רש"י) נמצא שהיו הלויים עובדים עבודת
המסך. (מאורה של תורה בשם רי"י טרונק)
מ. מכת בכורות הרג המקום את בכורי בהמות מצרים והציל את בהמות ישראל, ולכן הקדיש לשמו את בכורי בהמות ישראל. כדכתיב (לעיל יג) כִּי לִי כָּל
בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ . לפיכך גם בהמות ישראל צריכות פדיון. (מדרש רבה ד ה)
נ. נחלו ראובן גד ומנשה בעבר הירדן. ואמרינן (ברכות ח.) לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה בארץ ישראל כְּתִיב, לפי שעבר הירדן אינו בכלל
ברכות דארץ ישראל ולכן הוצרכו לברכה מיוחדת שיתרבו בבנים ולכך כתיב בהו שֵׁמוֹת מלא. ושמעון משום שנתמעט הרבה במעשה פעור, ועוד שהרי
נאמר בו (בראשית מט ז) וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל , אם כן היה חלק ממנו גם בעבר הירדן שהרי נתפזרו בכל השבטים לכך הוצרך ג"כ לברכה מיוחדת.(טעמא דקרא)*
ס. ספק סכנה הוא ובנכרים מותר להם להכניס את עצמם לספק סכנה, ורק על בני ישראל נאסר. מכיון שאי אפשר להתגייר בלא מילה לכן דחק את עצמו
יתרו והכניס עצמו לספק סכנה ומל עצמו. כי מי שרוצה לקבל את התורה ותנאי מילה וגירות הם מעיקר הגירות שרי לו להסתכן כי אין לו ברירה אחרת
אך בנים שנולדים מישראל הם ישראל וחיוב מילה עקב היותם יהודים ובכה"ג אונס וסכנה דוחים את המילה (אזנים לתורה, ילקוט סופר)*
ע. עתיד להיקבר בחלקו של מנשה, משה רבינו ע"ה שנקרא ריע לא-ל, שנאמר (תהלים קלט יז) וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵ-ל . היינו משה ואהרון שעשו במצרים
המכות בשותפות. (מושב זקנים בשם הרי"ח) וכל מי שיראת דעת ה' בלבו נעשה ריע לא-ל. (ר' יהודה החסיד) *
ע. עולם הזה יחיו - ולא ימותו לעולם הבא. כעין מה שפירש"י עה"פ (דברים לג ו) יְחִי רְאוּבֵן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאַל יָמֹת לָעוֹלָם הַבָּא. וכן בברכות (י.) מֵת אַתָּה –
בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא תִחְיֶה - לָעוֹלָם הַבָּא. וכן תרגם יונתן: וְיֵיחוֹן בְּחַיֵי דְצַדִיקֵי וְלָא יְמוּתוּן בְּאֵשָׁא מְצַלְהֲבָא וִיזוּחוֹן עֵינֵיהוֹן מִן בֵּית קוֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא. (פרדס יוסף)
פ. פעמים היו יושבים מחוץ למשכן, ופעמים היו יושבים בתוך חצר המשכן לפני אהל מועד, מה שאין כן שאר הלויים שישבו רק מחוץ למשכן. (העמק דבר)
יש שפירש שבא לומר שלא רק שחנו ' קֵדְמָה ' אלא אף חנו ' לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה ' כלומר בסמוך לאהל מועד, שלא כמו בני קהת שחנו במרחק אלף
אמה מהמשכן. והטעם כי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו שֹׁמְרִים מִשְׁמֶרֶת הַמִּקְדָּשׁ , שלא יקרב שם זר שחייב מיתה ועל כן חנו סמוך למשכן. (מלבי"ם) *
פ. פרנסתם היתה מוטלת על העם לפיכך סיבבו מן השמים ששבט לוי יהיה מועט מכל השבטים שלא יהיו למעמסה גדולה על העם. (ביאורי אגדות)
והרמב"ן פירש - לפי שלא היו בכלל עינוי מצרים ע"כ לא היו בכלל הריבוי כי כל מי שהיה בכלל (שמות א י) פֶּן יִרְבֶּה היה בברכת (שם א יב) כֵּן יִרְבֶּה .
העמק דבר פירש – כתיב (תהלים נ ג) וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד על כן נענשו על כל עון. והאוה"ח פירש – לפי שעמרם גרש את אשתו בשביל גזירת
כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד , וללמד על כל שבטו יצא, וזו היא סיבת מיעוטם כי אם אין גדיים אין תיישים, והגם שמצינו שעמרם החזיר גרושתו, אין ללמוד ממנו
שכולם החזירו כי הוא זה אשר בא אליו הדבר בנבואה.
צ. צבור היה הדשן על גגו של מזבח הנחושת – ומדי יום היו מרימים רק מלוא הקומץ. (יומא כד.) לעומת מזבח הזהב שהיו מדשנים בכל יום ונוטלים את כל
הדשן המונח עליו. (משנה תמיד פ"ג ה"ט) לפיכך בשעת המסעות היה צורך לדשן רק את מזבח הנחושת. (בנין שלמה)
ק. קפ"ג לוגין. שהרי לכל לילה צריך חצי לוג שמן. *
ר. רצונו היה רק לקיים את מאמר ה', מפני שיש במעשה זה הטבה לאהרן אחיו ובניו, היה מקום לומר שהיתה למשה נחת רוח להיטיב לאחיו, בא הכתוב
ושלל זאת, שלא חשב במעשה זה רצון הנתינה לאחיו אלא לקיים מאמר ה' וזהו כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-הוָה אֶת מֹשֶׁה . (אוה"ח)
ש. שקול אהרן כמשה ילפינן מדכתיב (ו כו) הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה , וכן משה היה שקול כנגד כל ישראל, דכתיב (שמות יח א) לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל פרש"י - שָׁקוּל
מֹשֶׁה כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל. ולכן אי אפשר למנותו עם כל הלויים דאז משמעו דנחשב רק לאחד והלא היה חשוב נגד כל ישראל. ומשה אנו יודעים שהיה
שקול נגד כל ישראל וקמ"ל דאף אהרן היה שקול נגד כל ישראל וע"כ לא היה במנין שאר הלויים. (פרדס שמאי) *
ש. שלום ואמת שרר ביניהם, לפיכך הקדים הכתוב למנות אותם בערבוביא להודיע שהיו בני השפחות כבני אם אחת. (אזנים לתורה)
ת. תחיית המתים יזכו לעתיד לבוא עם ישראל בלבד. ואמרו חז"ל (נדה לא.) שלושה שותפים באדם אביו אמו והקב"ה, העצמות באות מכח האב, והעור
והבשר באים מכח האם. לעתיד לבוא עצם הלוז אינה נרקבת לעולם – ממנה יקום האדם לתחיה. אבל אומות העולם שאין להם תחית המתים, כח האב
אינו נותר בבן, לכן אינם מתייחסים אחר האב. (פניני הגר"א)
מקורות / חידודון *
ב. בְּנֵי נַפְתָּלִי – הטעם שלא נאמר כמו בכולם לִבְנֵי לפי שבשעת המנין שמו את כל הפתקים בתיבה גדולה ואח"כ בררו משם הנשיאים כל אחד ואחד את הפתקים השייכים לשבטו, ונתנו אותם בתיבה מיוחדת. נפתלי שבא אחרון מצא את כל הפתקים שנשארו בתיבה, שהם בְּנֵי נַפְתָּלִי . (אזנים לתורה בשם האר"י זצ"ל)
כתב אגרא דכלה בשם ליקוטי תורה להאריז"ל דכולהו בנין ובנן הוו להו ונפתלי בנין הוה ליה ובנתיה לא הוו ליה. ובבעה"ט כתב להיפך שנפתלי היה לו בנות יותר. ויש לפרש עפ"י פשוטו דאות למ"ד מורה על ממשלה וגבהות וחשיבות והנה כל השבטים היה להם בחינת גבהות וממשלה על שלאחריו בדגלים משא"כ נפתלי הוא האחרון בדגלים לא נאמר בו למ"ד. וכן כתב רבינו בחיי – שבשבט נפתלי היו הבנות מרובות מן הבנים.
והטעם שלא נאמר כמו בכולם לִבְנֵי - ע"פ רש"י בכי תשא (שמות ל טז). שאומר שמנין בני ישראל היה שם וכאן אותו המספר בדיוק. לא נולדו ולא נפטרו מבנ"י כלום. ושם כתוב שבני ישראל מנו 603550 א"כ כדי לדעת את מנין כל השבטים היו צריכים לחדש לנו כמה הם היו, אז כתבה התורה בצורה של חידוש לשון. מאידך, נפתלי שהוא אחרון, אנו יכולים לחשבן לבד ולדעת כמה שנשאר מהמניין של כי תשא לכן נכתב בלשון בני דהיינו שהם כך וכך כלשון שמודיעים על דבר ידוע. (ספר הפלאה).
ב. כתב הבכור שור – יש שפירשו שאותם שלוש מאות לויים לא היו ראויים לשמש במקדש, ולכן לא יכלו לפדות את הבכורות. ובפענח רזא כתב – שלוש מאות הנותרים הם בני לוייה שנשאת לישראל, ואף שדינם כישראלים לכל דבר, מכל מקום מנה אותם הכתוב כם הלויים משום שהפ פטורים מפדיון הבן כמו שאר הלויים. וכן פירש ר"י מוינה. ובפענח רזא הוסיף – שלכן בחלק מבני לוי לא הוזכר 'לבית אבותם' משום שהיו במנין גם בני לויה שנשאת לישראל.
ו. כתב המלבי"ם - ואגב הודיע שהיה הפדיון ע"י משה וכדעת הש"ך ביור"ד [סי' ש"ה] שיכול לפדות ע"י שליח .
וכתב הרמ"א (שם) - ואין האב יכול לפדות על ידי שליח וגם אין ב"ד פודין אותו בלא האב (ריב"ש סי' קל"א).
הטעם שמשה לקח את הפדיון ונתן לאהרן – מתנות כהונה הם ממון שאין לו תובעים, ומצי למימר רצוני ליתן לכהן אחר. אבל בי"ד יכולים להוציא ממון הפדיון אפילו ממשועבדים. כאן אהרן לא יכול היה לקחת כי זה לא שלו והוי ממון שאין לו תובעים. מאידך משה רבינו היה לו דין של בי"ד ויכל לקחת הממון. (פנים יפות)
ז. לִבְנֵי יוֹסֵף לִבְנֵי אֶפְרַיִם . ולא אמר 'לבני יוסף לאפרים' לפי שיוסף לא נשא במיטת אביו משום כבוד מלכות לא רצה למנותו בדגלים ונקרא הדגל על שם בניו לכך אמר לבני אפרים כדרך שאומר בכולן. (בעה"ט)
ח. כמו שאמר המלאך יהושע (יהושע ה טו) שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא .
ט. רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות פרשת עקב, פירש הסיבה שראוי למנוע לעם הארץ מאכילת הבשר מפני שאינו יכול לתקן לברר ניצוצות קדושה מן הבשר באכילתו אותו. ועוד כתב טעם אחר כדי שלא ידבקו בו הסיגים שיש בבשר, ונפשות הרעות שמגולגלים בו מפני שאין לו תורה כדי שיוכל לדחותם יעיין שם. ולפי דברי רבינו האר"י ז"ל יובן בס"ד הטעם מה שלא נזכר בדברי רבי מניעה מבשר דגים , כי הדגים אין בהם סיגים הרבה דלכן אסיפתם מתירתן. ובדרך דרש נראה לי בס"ד הטעם ד'עַם הָאָרֶץ אָסוּר לֶאֱכֹל בָּשָׂר' כי יעקב ועשו חילקו העולמות ולכן אין לזרע יעקב בעולם הזה המותרות שהוא בשר אלא רק מאכל קיום הנפש, ברם הם זוכים בבשר ובכל מותרות מכח עסק התורה המקיים עולם הזה, והוה ליה כמציל מזוטו של ים, ועל כן עם הארץ שאין לו תורה אין לו זכיה בבשר שהוא מותרות, דנמצא אוכל מחלק עשו. (בן יהוידע - שם)
וכל שאינו עוסק בתורה בכל הני איסור והיתר דאכילת בשר אסור לאכול בשר דוודאי יכשל בו להתיר האיסור ועל כן נקט בשר בהמה ועוף דרבו דיניהם להבדיל בין איסור להיתר משא"כ בדגים דבקל יוכל להבדיל בין איסור להיתר כשידע סי' קשקשת. (חידושי אגדות – שם)
מתחיל בבהמה ומסיים בבהמה ועוף ותו דא"כ דגים נמי ? ונראה משום דכל הני דבעי שחיטה צריכין תיקון וע"ה אי אפשר לו לתקן שום מין אדרבא מקלקל לכן אסור לאוכלם והנה שחיטה ב' סימנים בושט וקנה הוא תיקון כפול אחד במעשים נגד הושט והשני בדבור התורה וברכה והוא הקנה והנה כל מי שקבל התורה גם שהוא ע"ה מכל מקום מלאים מצות כרמון ויכול לתקן חלק המעשיי אבל לא חלק הדיבור לכן אסור לו לאכול בשר בהמה דווקא שהכשירה בב' סימנים אבל עוף יוכשר בסי' אחד ומייתי מקרא מי שאינו עוסק בתורה כלל היינו אפילו בחלק המעשיי שבה לא יאכל אפי' עוף כנ"ל. (חידושי חת"ס)
לפי שאינו יודע לשחוט ולמלוח כראוי. (הריטב"א בשם מהרי"ט)
נ. אצל כל השבטים כתיב שֵׁמֹת חסר חוץ מראובן שמעון גד ומנשה דכתיב שֵׁמוֹת מלא – אות ו' הוא אות חיים כנודע והנה על אותן המנויין כאן נגזרה גזירה שימותו במדבר לבל יראו את הארץ אשר מאסו בה והנה אפשר לומר שכמה מן אותן השבטים לא היו בכלל הגזירה כי ר אובן גד מ נשה לא נטלו בארץ וגם ש מעון יש במדרש שלא נטל חלקו בארץ רק נוחל בתוך בני יהודה וכשנתרבו בני יהודה נטלו בחזרה חלק שלהם. והנה אפשר לומר מאלו הד' שבטים (סימנך שמג"ר ) מי שנשאר מעבר לירדן מזרחה לא היה בכלל הגזירה כיון שהגזירה לא היה רק מי שירצה ליטול חלק בארץ ולזה נכתב בהם אות ו' אות חיים. (אגרא דכלה)
ס. כיצד יתרו נתגייר במדבר ולא היה רוח צפונית – יתרו מבני קטורה היה ובני קטורה לדעת הרמב"ם נימולים הם, וצריך לומר שפריעה לא היה סכנה במדבר.
א"נ יתרו מל את עצמו לפני מתן תורה ואז היתה עדיין רוח צפונית. (עבודת משא)
וכיצד שבט לוי סיכנו עצמם ומלו במדבר ? אלא ע"כ אין בזה סכנה ממשית, אלא חשש רחוק של סכנה, ואע"פ שאין מורין לאדם שיכניס עצמו לסכנה כזו, מ"מ אם חשקה נפשו לקיים מצווה ולכן מסתכן בסכנה כ"כ רחוקה – אין איסור בדבר. (משיב כהלכה)
ע. כתבו הראשונים , שר' וד' מתחלפות מחמת הדמיון בצורתן. (ראב"ע קהלת ה א, רד"ק יחזקאל ו יד).
וכתב הרמב"ן ששני השמות שווים בטעמם, 'דעואל' שידע את האל, ו'רעואל' ששם רעיון לבו באל, והיו קוראים לו בשני שמות ולכן תזכירו התורה בשניהם.
מה הטעם שגד זכה שיקבר מרע"ה בחלקו לפי שכשמינה ראש דגל לדן היה יכול גד לומר אני בכור לזלפה ודן בכור לבלהה למה אני איני ראש דגל כמוהו ולא דיבר נגד מרע"ה לכך כתיב 'אליסף בן 'דעואל' וכתיב בריש 'רעואל' שעלה וזכה לריע אל שהוא מרע"ה שיקבר בחלקו, דבעבור הדגלים זכה לזה.(חומת אנך בשם אמרי נועם)
פ. פירש הראב"ע – 'מזרחה' הוא מקום זריחת השמש, ו'קדמה מזרחה' פירושו במקום המזרחי ביותר.
ק. וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁמֶן הַמָּאוֹר - כתב הרמב"ן ז"ל כי מה שאמר ופקודת אלעזר ולא אמר ומשא אלעזר כמו שאמר משא בני קהת, נראה מזה שלא היה אלעזר נושא אותם אבל היה פקיד עליהם, אבל מן הירושלמי מצינו שהיה אלעזר נושא אותם הוא בעצמו, ובוודאי היה משא גדול, שהרי הקטרת שס"ה מנה היה ושמן המאור לשנה שלמה היה קפ"ג לוגין , והיה בלי ספק מעשה נס, עד כאן לשון הרב ז"ל. ומצאתי בירושלמי בפרק המצניע, שמן המאור בימינו, מנחת קטורת הסמים בשמאלו, ומנחת התמיד של יום תלויה בזרועו, ושמן המשחה בימין צלוחית קטנה תלויה לו באפונדתו. (רבינו בחיי)
כתב הכלי חמדה – דבמדבר היו מדליקים רק הנר המערבי, שהיה עדות על כך שהשכינה שורה בבני ישראל, ולנר המערבי לבד היה צריך כמות שמן כזו.
כתב השפתי צדיק – שעל הדרך לא מעכב רק נר אחד ולצורך נר אחד היה מצמצם מידה זו. (פרדס יוסף)
ש. וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱ-לֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְ-הוָֹה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. (שמות יח א). דאם לא כן לא הל"ל רק לישראל שהרי משה בכלל ישראל הוא אלא לומר לך שקול וכו' והא דמהפך רש"י ומפרש שלא על סדר המקרא י"ל דק"ל דודאי את כל אשר עשה קאי על אשר הוציא אותן ממצרים ובהוצאה שייך להקדים ישראל דהא ההוצאה מהשעבוד היה לישראל ולא למשה ולשבטו דהא לא היו המצרים משעבדים בשבטו של לוי כמו שפרש"י בפרשת שמות בשלמא אי הוה אמרינן דמשה היה חשוב יותר מכל ישראל הוה אתי שפיר דהקדים משה לישראל אבל השתא דאמרת דהיה שקול כנגד כל ישראל ולא היה חשוב יותר א"כ היה לו להקדים ישראל להיות עיקר ההוצאה היתה לישראל כדפירשתי ואין לומר דאצטריך להקדים משה לישראל ללמד ששקול משה נגד כל ישראל דהא יש ללמוד זה מדהוציא את משה מכלל ישראל כדפירשתי לתירוץ ראשון ומתרץ רש"י דאת כל אשר עשה לא קאי אהוצאה אלא קאי אירידת המן וכו' דשייך לכולהו למשה כמו לישראל דהא בההיא טובה היו כלם שוים ולכך הקדים משה לישראל כי עיקר העשייה היה למשה שהסיר השם תלונת ישראל מעליו במן ובבאר ובעמלק שנצחו משה שהוא הי' בישורון מלך בתפלתו ובלבל לו השעות כדאיתא במדרש וק"ל. (שפתי חכמים)
אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן - נָקוּד עַל אַהֲרֹן ללמד שלא היה במנין. (בכורות ד.) הטעם שבחירת אהרן לא היה במקום הבכורות אלא ביום שנתקדש המשכן נבחר אהרן לשרת בו, לפי שהבכורות הוסרו על ידי חטא העגל. (רש"ר הירש)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
"בזאת התורה" - איזו תורה?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
איך עושים קידוש?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
מה אכפת לך?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
התשובות לשאלות הגדולות שבחיים
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
