ה'צער' של 'עיר התמרים' | הרב מרדכי הוכמן | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
ארץ אגדה
עסקי גוג ומגוג

קטגוריה משנית

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

במשנה בסוף מסכת יבמות מובא, שחכמים הקלו להאמין לעדות של איש אחד על מיתת אדם, כדי להתיר לאשת המת להינשא לאיש אחר. במשך הזמן הוסיפו הקלו להאמין גם לעדות של אשה, ואף רבי עקיבא הסכים לכך. במשנה מובא דיון שהיה בשלב שרבי עקיבא התנגד לכך. וזו לשון המשנה (יבמות דף קכב, א):

"אמרו לו: מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים, וחלה אחד מהם והביאוהו בפונדק, ובחזרתם אמרו לפונדקית: איה חברנו? נומית (=אמרה) להם: מת וקברתיו, והשיאו את אשתו; ולא תהא כהנת כפונדקית? אמר להם: לכשתהא כפונדקית - נאמנת, הפונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו וספר תורה שהיה בידו."

במעשה הזה השיאו את האשה העגונה על פי דברי הפונדקית, וחכמים רצו ללמוד משם בקל-וחומר ש'כהנת' (=אשה ישראלית חשובה) תהא נאמנת בעדותה להתיר עגונה. סוגיות התלמוד הבבלי והירושלמי הסבירו שהגריעות של אותה פונדקית היתה מפני שהיתה גויה, שפסולה לכל עדות. והסבירו שהאמינו לה מפני שהיתה 'מסיחה לפי תומה' בלא כוונה להעיד, ולכן סמכו על דבריה. אך אין להוכיח משם להקל להאמין גם לאשה שמתכוונת להעיד עדות, ואפילו תהיה האשה המעידה יהודיה. ולכן דחה רבי עקיבא את שיטת חכמים. במעשה וגם באופן שהובא ברי"ף יש כמה קשיים, וכדלקמן.

שיטת הרי"ף
בכתבי היד של הרי"ף מסיימת המשנה בדברי רבי עקיבא: "אמר להם כשתהא הפונדקית נאמנת", והרי"ף משמיט את הספור על חפצי הנפטר שאותם הוציאה הפונדקית. השמטה שכזו אינה מדרכו של הרי"ף, ולכן בשלב מאוחר הוסיפו אותה בדפוסים, וצריך להבין את סברת הרי"ף בהשמטה זו.
בסוגיית התלמוד נאמר: "מאי גריעותא דפונדקית? אמר רב כהנא פונדקית גויה היתה ומסיחה לפי פי תומה היתה זה מקלו וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו בו". ודברי רב כהנא מצריכים בירור. במשנה מסופר שהפונדקית הוציאה להם גם את ספר התורה שהיה בידו, ואילו רב כהנא חולק ולשיטתו לאותו נפטר בכלל לא היה ספר תורה. מדוע חשוב לרב כהנא לחלוק על פרטי הספור שבמשנה. וענין זה יתבאר לקמן.

צער עיר התמרים
האריכות שבספור שבמשנה על בני לוי והפונדקית מצריך עיון:
א. מדוע המעשה מאריך ומספר שאותם אנשים היו "בני לוי", מדוע אי אפשר לומר שמדובר באנשים סתם כפי שמצאנו לפני כן בסוגיה שם 1 ?
ב. מדוע להאריך ולספר שהלכו ל"צער עיר התמרים"?
ב. חכמים רצו להאמין לכל אשה ישראלית ואם כך מדוע הם נקטו בלשונם "כהנת"?
קשיים אלו היו צריכים להיות נידונים בסוגיית הגמרא, אך הסוגיה לא דנה בם. נראה שברור היה לסוגיה שבספור המעשה יש שני פנים. פן אחד גלוי שמתייחס לפן הלכתי של נאמנות כדי להתיר 'אשה רגילה' להינשא. אך יש בו פן נוסף נסתר שמתייחס לפן השקפתי של נאמנות כדי להתיר 'אשה סמלית' להינשא; והפרטים המיותרים שהובאו במעשה נצרכים להבנת הפן הסמלי, וכדלקמן.

יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר
בסיום התורה בפטירת משה נאמר (דברים לד, א-ג):

"... וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן: וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן: וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר:"

וכך כתוב שם בתרגום יונתן בתרגום 2 חוזר לעברית: "...ואת גלות תלמידי אליהו שגלו מִבִּקְעַת יְרֵחוֹ ואת גלות תלמידי אלישע שגלו מֵעִיר הַתְּמָרִים על ידי אחיהם בית ישׂראל מאתים אלף איש ואת צרת כל דור ודור ופורענות ארמלגוס הרשע ומערכי המלחמה של גוג ובזמן הצער הגדול ההוא מיכאל יקום בזרוע להושיע". מסתבר ש'ארמלגוס' הוא טעות כתיב והכוונה ל'ארמילוס' הרשע, וכפי שהוא נקרא במקורות נוספים. ובכל אופן דברי התרגום צריכים ביאור, שהרי לא ידוע לנו שבית ישראל הגלו את תלמידי אליהו ואלישע מבקעת יריחו. כדי לעמוד על עומק דברי התרגום צריך לעמוד על הקשיים המצויים בתחילת ספר שופטים ובתרגום יונתן שם, וכדלקמן.

הסתירות שבין ספר יהושע לספר שופטים
במאמר הקודם "הנצחון על ארמילוס הרשע" התוודענו לסתירות שבספור כבוש אזור חברון ודרום יהודה בכניסת ישראל לארצם. בספר יהושע (י; יא; יד; טו) מסופר שנעשו בחיי יהושע,ואילו בספר שופטים מסופר שנעשו "אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ". והתבאר שתרגום יונתן לספר שופטים והסוגיה במסכת תמורה (דף טז, א) מרמזים לפתרון הסתירה. ומרומז שם שספר שופטים ליקט לתוכו קטעים מתוך ספר נבואה שכתב עתניאל שתיאר את המאורעות לפי האיספקלריא ('המשקפת') הרוחנית הנבואית שלו. והתבאר שעתניאל שנקרא גם בשם "יהודה" ובשם "יעבץ" פתח ב"יריחו עיר התמרים" ישיבה, שאליה התלקטו תלמידים שקבלו את השקפתו הרוחנית, ולאחר זמן עברה הישיבה לדרום יהודה, ותלמידים נוספים התלקטו אליה. אך השקפת הישיבה נשארה כפי שנוסדה לראשונה ב"יריחו עיר התמרים". ולפי השקפתה, מי שהצטרפו לישיבה שלהם נחשבים ל'לויים חדשים' שהם צאצאים רוחניים של משה רבנו שזכותו טובה מרכב ופרשים, ולכן הם פטורים מגיוס לצבא של יהושע. כאשר שבט יהודה נחל את נחלתו בדרום הארץ, עקרה הישיבה של עתניאל את מקומה מ"עיר התמרים" וגם "הַקִּינִים" שהיו גֵּרִים ממשפחת יתרו עברו יחד עימה לנחלת יהודה, והוגדרו יחד עם שאר התלמידים בתור 'לויים חדשים' 3 . לשיטת עתניאל, הכיבושים הצבאיים של אזור חברון הצליחו עקב עמל התורה שלו ושל תלמידיו (ה'לויים חדשים'). כיבושים אלו נעשו אמנם בחייו הגשמיים של יהושע, אך לאחר מה שלפי ראייתם נראה כ'מותו הרוחני', ולכן הם מתוארים כאילו נעשו "אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ".

המלחמות הרוחניות של עתניאל (=יהודה)
והתבאר, שתרגום יונתן מרמז שהספור שבתחילת ספר שופטים על הנצחון של 'יהודה' ושמעון אחיו על אֲדֹנִי בֶזֶק שתחתיו כנועים שבעים מלכים, הוא חזון נבואי. אֲדֹנִי בֶזֶק הוא דמות סמלית שמולכת על הגויים שהם שבעים עמים. יש קרב רוחני בין עם ישראל לבין שבעים בני נוח מי יזכה להיות האדם העליון שיהיה בבית של ה' שבשמים. ו'יהודה' (=עתניאל) ושמעון אחיו שלמדו תורה יחד בחברותא זכו להגיע למדרגת האדם העליון, וזכו לגרש מ'ירושלים של מעלה' את 'אֲדֹנִי בֶזֶק'. מלחמה זו מתוארת בנביא יחזקאל בתור מלחמה עתידית כנגד 'גוג והמונו', והיא התרחשה לראשונה בימי עתניאל.

בתחילת ספר שופטים מסופר גם על מלחמה של עתניאל כנגד כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרָם, ותרגום יונתן מרמז שמלחמה זו היתה בחזון נבואי. והתבאר שהשם 'ארמילוס' משלב בתוכו שני שמות, את השם 'ארמי' שמזכיר את הדמות הסמלית של "אֲרַמִּי" (שאותו הכניע עתניאל), ואת השם 'רומולוס' שבאותה העת התפרסמה אגדה כאילו הוא מייסד האומה הרומאית, ומשילוב שני השמות נוצר השם 'ארמילוס'.
בכל דור ודור יש עניינים גשמיים שמכונים בדברי חז"ל בשם "עול דרך ארץ ועול מלכות". 'עול דרך ארץ' משמש בדרך כלל ככינוי לעול הפרנסה וריבוי הממון, ואילו 'עול מלכות' משמש בין השאר גם ככינוי לצורך להתגייס לצבא. 'גוג מלך המגוג' שמוזכר בנבואת יחזקאל משמש ככינוי לשר הרוחני הגוי שממונה על ריבוי הממון שקשור ל'עול דרך ארץ', ואילו 'ארמילוס הרשע' משמש ככינוי לשר הרוחני שממונה על גיוס חיילים שקשור ל'עול מלכות'. וכך הדמות הרוחנית של 'ארמילוס רשיעא' הוא ממשיכת דרכו הרוחנית של 'כושן רשעתיים מלך ארם' (='הארמי הרשע'), והיא רוצה לגייס חיילים לצבא גשמי.

לפי השקפתו של עתניאל, מי שמתגייס לצבא גשמי ואפילו יהיה זה צבא ישראלי שנלחם באויבי ה', מוגדר בתור 'חייל בצבא משיח בן יוסף'. וכשם שיהושע בן נון שנלחם את מלחמות ה' באופן גשמי הוגדר אצלו בתור 'מת', כך גם בעתיד חיילים יהודיים שמתגייסים לצבא ישראלי ונלחמים באופן גשמי יוגדרו אצלו בתור 'משיח בן יוסף', ש'מת' כביכול משום שנכנע להשקפת העולם של 'ארמילוס רשיעא' שמחשיבה את הצורך בגיוס לצבא.

גלות תלמידי אליהו ותלמידי אלישע
התרגום מספר על 'מאתיים אלף תלמידים' של אליהו ושל אלישע שהוגלו על ידי אחיהם מ'בקעת התמרים'. מספר זה מופיע קודם לכן בתרגום יונתן (שמות יג,יז) בתור מספר החיילים של 'שבט אפרים' שיצאו קודם הקץ ממצרים. זו היתה גאולה בכוח הזרוע שכשלה משום שבאו לארץ ישראל מסיבות כלכליות כדי לבוז את הצאן של הפלישתים. אותם 'מאתיים אלף' הפכו למספר סמלי של חיילים של 'משיח בן אפרים' שלא מתלווה אליו סיוע תורני. אולם כאשר מתלווה אליהם סיוע תורני שמאשר את התגייסותם לצבא, כמו היותם 'תלמידי אליהו' או 'תלמידי אלישע', הרי אלו 'מאתיים אלף' רצויים. וכפי שהיו רצויים החיילים של יהושע בן נון שעסקו בכיבוש הגשמי הראשוני של ארץ ישראל.
תרגום יונתן מגלה, שכנגד השקפת העולם של ישיבת 'בקעת התמרים' שהתייחסה ליהושע כמו ל'מת בחייו', היו נביאים שהתייחסו בכבוד למוסד המלוכה, ואפילו למוסד המלוכה של ממלכת אפרים שהיתה בשכנות לממלכת יהודה. כאשר אחאב קיבץ את נביאי הבעל להר הכרמל ונתן לאליהו את האפשרות להרוג אותם, אליהו נהג כבוד באחאב, ומסופר "וְיַד ה' הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה" (מלכים א יח,מו). הריצה של אליהו לפני מרכבתו של אחאב - התנהגות שמתאימה לחייל פשוט - הראתה שבזמן שהמלך אינו נלחם נגד חוקי התורה, אפשר לכבד אותו, וממילא גם להצטרף אליו ואל צבאו, ומשום שיש צורך במלך ובצבא רגילים ואי אפשר לכבוש את ארץ ישראל ולהגן עליה רק באמצעות הבל פה של תורה.
ובדומה, אלישע הנביא הצטרף אל החיילים שיצאו אל מעבר לגבול למלחמה, כדי לסייע להם בתפילותיו. וכפי שמסופר: "וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מַה לִּי וָלָךְ לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ ... וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה':" (מלכים ב ג-יג-טו). ולמרות הביקורת שהיתה לאלישע הנביא כלפי מלך ישראל, היו לו קשרים טובים איתו ועם שר הצבא, וכפי שהוא אומר לאשה השונמית: "מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא". ובכל אופן, ההצטרפות של אלישע אל צבא ישראל שיוצא למלחמות והקשרים הטובים שהיו לו עם המלך ועם שר הצבא הראתה שיש צורך בצבא ובחיילים, ומי שמתגייס לצבאם נוהג כשורה.
אך בעיני ממשיכי הדרך של 'ישיבת בקעת התמרים' אלו שנותרים ללמוד בישיבה הם כביכול 'בני ישראל (האמיתיים)', ואילו תלמידים שעזבו את הישיבה והתגייסו לצבא גלו כביכול 'מירושלים של מעלה', והם נחשבים כביכול ל'מתים' (בדומה ל'יהושע בן נון'). ותרגום יונתן מרמז לכך בכותבו על אותם 'מאתיים אלף תלמידים' "שגלו מֵעִיר הַתְּמָרִים על ידי אחיהם בית ישׂראל". התרגום מרמז, שהתלמידים שנותרו ללמוד בישיבה היו צריכים לחוש אחווה כלפי אחיהם שהתגייסו, שהרי אליהו הנביא ואלישע הנביא אישרו והצדיקו את התגייסותם, אלא שממשיכי הדרך של 'ישיבת עיר התמרים' לא מתייחסים אל המתגייסים באחווה, אלא כאל מי ש'גלו ממקומם' שהוא 'ירושלים של מעלה'.

הפרטים המיותרים ו'הנשים הסמליות'
ה'מעשה' שבמשנה דן בהיתר אשה עגונה. אך ל'מעשה' נוספו פרטים מיותרים, שמדובר ב'בני לוי' שהלכו ל'צער עיר התמרים', ומרומז בכך שהמעשה מתייחס גם לרמזי תרגום יונתן בענין ה'צער' הגדול שיש לפי השקפת ישיבת 'עיר התמרים', והיא שאלת הגיוס של 'הלויים החדשים' (תלמידי ישיבות) לצבא ישראל. שאלה זו נוגעת גם להיתר 'אשה עגונה סמלית', משום שחז"ל מרמזים שלכל אדם מישראל יש שתי 'נשים סמליות', 'אשה סמלית' אחת היא 'חלק התורה' שבה הוא צריך לעמול, ו'אשה סמלית' נוספת היא 'הפרנסה' שבה הוא צריך לעמול. 4
המעשה מתאר אחד מ'בני לוי' שהפך ל'חולה', כלומר הוא כבר אינו מתפקד כראוי בתור 'לוי סמלי' והוא כבר אינו עוסק בתורה כל היום כלו, ולבסוף הוא מוגדר כ'מת'. מי שמעיד על 'מותו' היא 'הפונדקית' שמוציאה בפני שאר 'בני לוי' את החפצים שבידי ה'מת', שלפי גרסת המשנה הם "מקלו ותרמילו וספר תורה שהיו בידו". 'המקל והתרמיל' מסמלים תכונות נפש של גוי. וכן מצאנו במסכת שבת (דף לא, א): "גר הקל שבא במקלו ובתרמילו". וכי לא היו גויים עשירים שהתגיירו?! אלא שהמקל והתרמיל מופיעים שם במשמעות סמלית, וכדלקמן.
ה'מקל' משמש כ'כלי נשק' ובמלחמת גוג-ומגוג הוא מוזכר בין כלי המלחמה 5 ; וה'תרמיל' משמש ככלי אחסון. כאשר גוי מצטרף לעם-ישראל הוא מביא עמו את תכונות הנפש שהוא ניחן בם בהיותו גוי. תכונה אחת היא 'עזות ויצר מלחמה' שאותה מייצג ה'מקל', והיא מיוחסת בעיקר ל'ארמילוס הרשע'. והתכונה השניה היא 'יצר איסוף הרכוש' שאותה מייצג ה'תרמיל', והיא מיוחסת בעיקר ל'גוג והמונו'. גם עם ישראל זקוק להשתמש ביצרים אלו כדי להתקיים, ובדרך כלל מי שהשתמש בם היו שאר השבטים; הם היו הלוחמים והם היו גם עמלים בקרקע ומפרנסים ממנה את כולם ובכלל זה את הלויים והכהנים שעסקו בתורה. 'מקל ותרמיל' הם סמל שמשותף גם לגויים וגם לשבטים הרגילים של בני ישראל.
מאידך, שבט לוי והכהנים השתמשו בעיקר בנטייה לרוחניות שהיא 'יצר' שקיים באופן מיוחד בעם ישראל, והסמל שמייחד אותו הוא 'ספר התורה'. מלך ישראל הצטווה להתבטל בפני הלויים ולקבל דווקא מידם את ספר התורה (דברים יז, יח): "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם:".

השקפת העולם של הפונדקית
לפי השקפת עולמה של הפונדקית 'בן לוי' ראוי להיקרא רק מי שעוסק בתורה כל היום כולו. ומי שמשלב התגייסות לצבא (=מקל) ועיסוק בפרנסה (=תרמיל) יחד עם עמל בתורה (=ספר תורה) אינו 'בן לוי חי', ויש להגדירו כ'מת'. ולפיכך, יש להקל ולהתיר להשיא את 'אשתו' (=חלקו בתורה) למישהו אחר, שיעמול בתורה כל היום כולו.
'הפונדקית' נבחרה לייצג את השקפת העולם הזו, משום שהיא מרמזת לרחב הזונה שהיתה ב'יריחו עיר התמרים', וזונה' מתורגמת בתרגום יונתן "פּוּנְדְקִיתָא". בספר יהושע (ו,כה) נאמר: "וְאֶת רָחָב הַזּוֹנָה וְאֶת בֵּית אָבִיהָ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ הֶחֱיָה יְהוֹשֻׁעַ וַתֵּשֶׁב בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה...". ובתלמוד (מגילה דף יד,ב) אמרו "שמונה נביאים והם כהנים יצאו מרחב הזונה". הצאצאים של רחב הפונדקית זכו לקבל 'חלקים בתורה' שהיו אמורים להיות אצל שבטי ישראל. והמעשה מסביר כיצד התהליך התרחש. רחב 'הפונדקית' סיפרה 'לפי תומה' את שהיא רואה לפי 'עיניה הרוחניות' שהיו תואמות להשקפתו של עתניאל. לפי השקפתה מי שמשלב התגייסות לצבא (=מקל) ועיסוק בפרנסה (=תרמיל) יחד עם עמל בתורה (=ספר תורה), נחשב באופן סמלי ל'מת'. וממילא, אפשר להתיר את 'אשתו' (את חלקו בתורה) ולתת אותה למישהו אחר. ובחלק זה בתורה זכו צאצאיה שהיו בינם גם נביאים.

ממלכת כהנים גוי קדוש לפי השקפת יהושע ורוב ישראל
יהושע ורוב ישראל חלקו על השקפת עולמו של עתניאל, לפי השקפתם הרוחנית כאשר ה' אמר לבני ישראל "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" כוונתו היתה שלעם ישראל יהיה צבא רגיל וכלכלה רגילה, אלא שבעיסוקם זה הם ישלבו גם עיסוק בתורה, ותהיה להם ברכה גדולה, והגויים יכירו בכך שה' שוכן בתוכם.
חכמים שבמשנה מייצגים את שיטת יהושע, שבעם ישראל יש 'כהנים' מכמה סוגים; 'כהנים' שמחוברים לרוחניות ועוסקים 'בתורה ובתפילה', ו'כהנים' שמחוברים לגשמיות ועוסקים 'בצבא ובפרנסה', ו'כהנים' שמשלבים באופנים שונים בין העיסוק 'בצבא ובפרנסה' ובין העיסוק 'בתורה' וכולם 'כהנים סמליים'. לפי שיטתם, אם אחד מבני הישיבות 'נחלש' ו'חלה' ואינו יכול עוד להתמיד בעיסוקו בתורה, הוא צריך להתגייס לצבא ולהתחתן עם תפקיד של 'לוחם'. התפקיד הזה הוא תפקיד נצרך גם ב"מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ", והוא תפקיד חשוב שמוגדר כ'כהנת', שמצפה לו כדי ש'יתחתן' איתה, ואז הוא ירגיש 'חי' בתפקידו החדש. וצריך להקל ולהתיר את 'אשתו' גם על סמך עדות של 'אשה כהנת', שקוראת לתלמידים שכאלו לצאת מהישיבה, ולהתחתן עם תפקיד של 'לוחם' (=כהנת). חכמים שבמשנה רוצים להקל בדיני 'היתר עגונה סמלית' גם עבור 'כהנת' זו, כפי שמצאנו שהקלו אצל רחב הזונה (=פונדקית). אך רבי עקיבא מתנגד לכך.

המחלקת בענין השקפת רבי עקיבא
כאמור לעיל, בצד ההלכתי הפשוט של המעשה עולה מדברי רבי עקיבא שהפונדקית נאמנת משום שהסיחה לפי תומה. אך מהפרטים המיותרים שנוספו למעשה: "הפונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו וספר תורה שהיה בידו" מרומז, שלהשקפת רבי עקיבא מי שמשלב התגייסות לצבא (=מקל) ועיסוק בפרנסה (=תרמיל) יחד עם עמל בתורה (=ספר תורה), נחשב באופן סמלי ל'מת'. מנוסח 'המעשה' שבמשנה משמע ,שרבי עקיבא התנגד לכל אופן שבו יתגייסו תלמידי ישיבה לצבאו של בר כוכבא, שהיה הצבא הישראלי בזמנו.
אך רב כהנא מתנגד להשקפה שכזו, ולכן מתאר את פרטי המעשה באופן אחר: "אמר רב כהנא: פונדקית גויה היתה, ומסיחה לפי תומה היתה: זה מקלו וזה תרמילו, וזה קבר שקברתיו בו". לפי המעשה של רב כהנא הפונדקית הוציאה רק את 'מקלו ותרמילו'. לענין ההלכה אין זה חשוב אילו חפצים היא הוציאה, שהרי נאמנותה היתה משום שהיתה 'מסיחה לפי תומה'. אלא שרב כהנא מרמז, שלהשקפת רבי עקיבא מי שבנוסף ל'מקל ותרמיל' אוחז בידו גם 'ספר תורה', אינו נחשב באופן סמלי ל'מת'. לשיטת רב כהנא, רבי עקיבא סבור שמי שהתגייס לצבא בר כוכבא ושילב את העיסוק בתורה (="ספר תורה שבידו") יחד עם עיסוקו בצבא ובכלכלה (="מקלו ותרמילו") נחשב ל'חי'.

שיטת הרי"ף
ואמנם, מהמנוסח 'המתוקן' של רב כהנא משמע שרבי עקיבא מודה, שמי שהתגייס לצבא בר כוכבא ואינו משלב בכך גם עיסוק בתורה, ובאופן סמלי הוא אוחז רק ב'מקל' (כלי נשק) ואינו אוחז גם ב'ספר תורה', נחשב כביכול ל'מת'. אולם יש שיטה ולפיה רבי עקיבא הסכים שגם מי שאוחז רק ב'מקל' ונלחם נגד אויבי ישראל נחשב ל'חי'. שיטה זו מוכרת יותר בתור שיטת רבי שמעון בר יוחאי בדעת רבי עקיבא וכפי שהיא מופיעה בירושלמי (תענית פ"ד ה"ה), ובעז"ה נרחיב בה במאמרים הבאים. אך כבר כאן בסוגיית הבבלי בסוף מסכת יבמות היא מרומזת בתור שיטת רבי טרפון. וז"ל הסוגיה שם:

"תנו רבנן: מעשה באדם אחד שבא להעיד על האשה לפני רבי טרפון, אמר לו: בני, היאך אתה יודע בעדות אשה זו? אמר: אני והוא היינו הולכים בדרך ורדף אחרינו גייס, ונתלה בייחור של זית ופשחו והחזיר את הגייס לאחוריו, אמרתי לו: אריה, יישר כחך! אמר לי: מנין אתה יודע שאריה שמי? כך קורין אותי בעירי: יוחנן ברבי יהונתן אריה דמכפר שיחיא, לימים חלה ומת; והשיא רבי טרפון את אשתו."

הצד ההלכתי של הספור הוא ברור, רבי טרפון התיר אשה עגונה על סמך עד אחד בלבד. אך לשם מה האריכות והפרטים המיותרים, ומה זה משנה כיצד התוודע העד לשמו של הנפטר? אלא שהפרטים המיותרים נועדו כדי למסור לנו צד השקפתי לגבי מי שאוחז 'במקל' בלבד. המעשה מתאר אדם שחתך מעץ הזית ענף והפך אותו ל'מקל', ובאמצעותו יצא ללחום בגייס של הגויים והחזיר אותו לאחור. לא מסופר שהיה בידו גם 'ספר תורה', ובכל אופן נתנו לו ברכת 'יישר כוח' על מעשהו 6 .
ואמנם בברייתא שבבבלי זו שיטת רבי טרפון בלבד, אך בתוספתא השיטה הזו מובאת באופן סתמי. ולפי התוספתא לא מדובר באחיזת 'מקל' במלחמה שנועדה להצלה לאחר פלישת האויב וכדי להחזיר את הגייס לאחור, אלא אפילו במלחמת התקפה יזומה שנועדה למנוע התקפות עתידיות, וז"ל התוספתא (יבמות ליברמן, יד,ט):

"מעשה בשנים שהיו רצין אחר הגייס, ונתלה אחד בזית ופשחו ורדף את הגייס וחזר, ואמ' לו חבירו יישר כוחך אריא, אמ' לו מניין אתה מכיר בי שני אריא כך אני נקרא בעירי יוחנן בן יונתן אריא דמכפר שחרא, לאחר שלשה ימים חלה ומת והשיאו את אשתו"

ונראה שהרי"ף קיבל לעיקר הבנה זו בשיטת רבי עקיבא, ולפיה גם מי שהתגייס לצבא בר כוכבא ואוחז ב'מקל' בלבד, ועוסק כל זמנו במלחמות כך שלא נותר לו זמן לעסוק בתורה (=לאחוז בספר תורה), גם הוא נחשב ל'חי'. ולכן השמיט הרי"ף מלשון המשנה את כל החפצים שהציגה הפונדקית כדי להוכיח את ה'מיתה'. וכפי שמשמע מדברי רבי שמעון בר יוחאי בירושלמי, ובענין זה נרחיב בעז"ה במאמר הבא.

^ 1."מעשה בישראל וגוי שהלכו בדרך, ובא גוי ואמר: חבל על יהודי שהיה עמי בדרך, שמת בדרך וקברתיו, והשיאו אשתו. ושוב מעשה בקולר של בני אדם שהיו מהלכין לאנטוכיא, ובא גוי אחד ואמר: חבל על קולר של בני אדם, שמתו וקברתים, והשיאו את נשותיהם". וכן במקומות נוספים, ואכמ"ל.
^ 2."...וְיַת גַּלְוַות תַּלְמִידֵי אֵלִיָהוּ דְּגַלַן מִן בִּקְעָתָא דִירֵיחוֹ וְיַת גַּלְוַות תַּלְמִידֵי אֱלִישָׁע דְּגָלוּ מִן קִרְוַות דִּקְלַיָּא עַל יַד אֲחוּהוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל מָאתָן אַלְפִין גּוּבְרִין וְיַת עָקַת כָּל דָּר וְדָר וּפוּרְעָנוּת אַרְמַלְגּוֹס רְשּׁיעָא וְסִדְרֵי קְרָבָא דְגוֹג וּבְעִידַן צַעֲרָא רַבָּא הַהוּא מִיכָאֵל יְקוּם בִּדְרָעָא לְפָרוּקָא:".
^ 3.בספר דברי הימים נאמר (א ב, נה): "וּמִשְׁפְּחוֹת סוֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב:". וזו לשון התרגום המצוי שם לכתובים בתרגום חוזר לעברית: "ומשפחת רחביה בן אליעזר בן משה - תלמידי יַעְבֵּץ הוא עָתְנִיאֵל בן קנז. 'יַעְבֵּץ' היו מכנים אותו מפני שהקים בעצתו תרביץ (ישיבה) לתלמידים. ... 'שׂוּכָתִים' מפני שהיו בסוכת רוח נבואה. הם 'שָׁלְמָאֵי' ('הֵמָּה הַקִּינִים' =משפחת 'הַקֵּינִי') בני צפורה, שמתייחסים עם משפחת הלויים שבאו מצאצאי משה רבם - שזכותו טובה להם מרכב ופרשים".
^ 4.וכפי שמשמע במסכת קידושין (דף ל,ב): "אמר חזקיה, דאמר קרא: 'רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ', אם אשה ממש היא - כשם שחייב להשיאו אשה, כך חייב ללמדו 'אומנות', אם 'תורה' היא - כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות".
^ 5."וְיָצְאוּ יֹשְׁבֵי עָרֵי יִשְׂרָאֵל וּבִעֲרוּ וְהִשִּׂיקוּ בְּנֶשֶׁק וּמָגֵן וְצִנָּה בְּקֶשֶׁת וּבְחִצִּים וּבְמַקֵּל יָד ... כִּי בַנֶּשֶׁק יְבַעֲרוּ אֵשׁ". (יחזקאל לט, ט-י)
^ 6.ברכת 'יישר כוח' ניתנה לראשונה למשה רבנו ששבר את הלוחות, והורה בכך ש"פעמים שביטולה של התורה זהו יסודה" (מנחות דף צט,ב).

עסקי גוג ומגוג

הרב מרדכי הוכמן

עורך מדור אגדה במכון ארץ חמדה.

שכם וציפורי
הנביאה - והדבורה
אדר תש"ע
הכנה לחג השבועות
דויד המלך 'הכהן החדש'
סיוון תשע"ז
עסקי גוג ומגוג
המתנות של המירוני
כסליו תשפ"ו
פלגש בגבעה ופסל מיכה
אשת שאול - והמחוללות
כסלו תשע"ג

עסקי גוג ומגוג

עסקי גוג ומגוג
הנצחון על ארמילוס הרשע
הרב מרדכי הוכמן | אייר תשפ"ה
עסקי גוג ומגוג
בני רוכל – וה'קוצים' שב'כרם'
הרב מרדכי הוכמן | שבט תשפ"ו
עסקי גוג ומגוג
משמעות ייסורי גוג ומגוג
הרב מרדכי הוכמן | כ"ח אב תשס"ט
עסקי גוג ומגוג
מיהו ארמילוס הרשע?
הרב מרדכי הוכמן | ניסן תשפ"ה

עסקי גוג ומגוג

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

הלכות צומח ובעלי חיים
הלכות שילוח הקן
הרב אליעזר מלמד | תשנ"ד
שאר תפילות היום
זמני תפילת ערבית
הרב אליעזר מלמד | תשס"ה
הלכה יומית
תנור אחד לבשרי ולחלבי
בית מדרש ג. אסף | סיון תשע"ד
הלכות צומח ובעלי חיים
הלכות שילוח הקן
הרב אליעזר מלמד | תשנ"ד

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב חגי לונדין
הרב ש. יוסף וייצן
הרה"ג דוב ליאור
הרב הלל גפן
הרב חיים ירוחם סמוטריץ
הרב בני אלון
הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל
הרב יהודה לייב גרונר
הרב דוב בערל ויין זצ"ל

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו