ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב שמואל אליהו
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- ואתחנן
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
ארבעים שנה של תלונות
בסוף ארבעים השנה אומר משה לישראל כי אע"פ שנעשו להם ניסים גדולים מאז יציאת מצרים, והם בתוך הגאולה. הם לא מודים על כך ולהפך, כל הזמן מתלוננים על חסרון הדגים הקישואים והבצלים. רוצים לחזור כל הזמן למצרים ולא מרגישים את כל הטוב שאלוקים עושה להם.
ארבעים שנה לקח להם להבין שכאשר היו במצרים השליכו את הבנים שלהם ליאור והמלך שיעבד אותם ככל העולה על רוחו. הכביד את העבודה כשדרשו חרות, העביד בעבודת פרך בשביל לשבור את רוחם ולדכא את רצונם. ביציאה ממצרים הם ניצלו מניצול ודיכוי לחיים של חרות וחופש. הם יצאו מתרבות אלילית לאמונה באל אחד שעתידה לשנות את העולם לטובה.
פתיחת הלב בסוף הארבעים – פתיחת שערי ארץ ישראל
קול צופיך - הרב שמואל אליהו (710)
הרב שמואל אליהו
703 - פרשת ואתחנן תשפ"ה – שבת נחמו – לחיות את הגאולה
704 - פרשת ואתחנן תשפ"ה – שבת נחמו – לחיות את הגאולה
705 - פרשת עקב תשפ"ה – זהירות מעבודה זרה בימינו
טען עוד
פתיחת האוזניים - בפרשת ואתחנן
תהליך ההתפכחות מתחיל בפרשת ואתחנן. בפרשה הזו משה מלמד את ישראל לפתוח את האוזניים "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם". שמיעה שפותחת את שערי ארץ ישראל (דברים ד א). צריך לשים לב שהמילים 'שמע ישראל' מופיעות רק בספר דברים שבע פעמים, ארבע מתוכן בפרשת ואתחנן. אין ספק שזו פרשה שבה משה מלמד אותנו להאזין היטב לקול ה' הנשמע במציאות
פתיחת העיניים לירושת הארץ
כל זה אחרי שבפרשת דברים לימד אותנו משה לפתוח את העיניים, לראות את הטובה של ארץ ישראל. להכיר את גבורתם של ישראל, את יכולתם לכבוש את שבעת העמים. " רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ וכו' " (א ח). וכן "רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת" (א כג). כך נאמר על סיחון פעמיים "רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ" (ב). וגם בפרשת ואתחנן " רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ ". (ד ה).
דברים – הספר לפתיחת הלב
הלימוד הגדול של ספר דברים הוא פתיחת הלב. ניתן לראות את דבר הזה באמצעות מספר הפעמים שהמילה "לבב" מופיעה בספר דברים (47 פעמים בדברים, 8 פעמים בארבעת החומשים האחרים). אין שום ספק שאנו לומדים מכך שספר דברים כולו נועד לפתיחת הלב של עם ישראל.
ארץ ישראל - הפיכת חול לקודש
על הפסוק "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ ". מפרש רש"י "בשני יצריך". ואכן מופיעה המילה "לבב" לפעמים בצורה שלילית. "וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם". והמטרה בארץ ישראל היא להפוך את החול הזה לקודש "כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים ל. וראה עוד לקמן על מצילות הסוס).
התפכחות – בפרשה ראשונה של קריאת שמע
בזכות פתיחת הלב העיניים והאזנים זכינו להיכנס לארץ אחרי שנדדנו במדבר ארבעים שנה. לכן אנחנו מזכירים לעצמנו כל יום בכל קריאת שמע " שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" – על השמיעה. "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" – על הלב. "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ " – על הראיה. כולנו מכירים את ההלכה שתפילין לא מונחות באמת בין העינים אלא על הראש. להזכיר שמדובר על פתיחות עיני השכל. שכאשר הן סגורות עיני הבשר לא רואות כלום. וכאשר הן פתוחות, עיני הבשר רואות הכל.
התפכחות – בפרשה שניה ובפרשת ויאמר
התפכחות הזו נמצאת גם בפרשת שניה "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ " שאנו אומרים פעמיים ביום "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם ". ואומרים גם " וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם " (דברים יא). גם בפרשת ויאמר העוסקת בציצית אנו מזכירים את פקיחת העינים והלב " וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם " שלא יטעו ישראל בהמשך המסע כמו שטעו המרגלים בלב אטום שמונע מאדם לראות ולשמוע את האמת על ברכת הארץ וברכת ה'.
נחמו – פקיחת העיניים, האזנים והלב
פקיחת העינים בעת הגאולה העתידית
ההתפקחות הזו חיונית מאוד לתהליך הגאולה. ועל כל כותב לנו ישעיהו הנביא את נבואות הגאולה ואומר לנו "הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת: מִי עִוֵּר כִּי אִם עַבְדִּי וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח מִי עִוֵּר כִּמְשֻׁלָּם וְעִוֵּר כְּעֶבֶד ה': רָאוֹת רַבּוֹת וְלֹא תִשְׁמֹר פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע" (ישעיהו מב).
בשבת ואתחנן אנחנו קוראים את הפטרת "נחמו" ועל שמה נקראת כל השבת. גם ההפטרה הזו עוסקת בפתיחה חיונית זו לנו ולכל העולם. אומר לנו ישעיהו "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר" (מ כו) תראו את גודלו העצום של היקום. תראו את העוצמה האדירה שנדרשת כדי להניע את מיליארדי הגלקסיות בחלל העצום של השמים. תתבוננו בחכמה האין סופית שעל פיה מתנהלת כל המערכת המופלאה הזו בסדר במשך אלפי אלפי שנים.
אלוקים גדול – ואין מי שיכול לעמוד מולו
תבינו שאלוקים באמת גדול מאוד. ש"כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ". "הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי (כמו טיפת מים מדלי) וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ, הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל". (ישעיהו מ) כשיבינו את הפער האדיר בין גודל הבריאה אל מול האפסיות שלהם הם לא ינסו כלל להתנגד לגאולה שאלוקים הבטיח ומקיים. "הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱ-לֹהֵי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ".
לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע – באמצע הגאולה
ההתבוננות תגרום לאנשים להבין שחוקי הבריאה לא מפסיקים באמצע. לא מתבטל חוק המשיכה ולא זריחת השמש גם הגאולה לא מתבטלת ולא נעצרת. "כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל: כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו (ישעיהו נה).
יודע ישעיהו כי יהיו אנשים מישראל שישאלו מה יהיה. האם קיבוץ גלויות ימשיך. האם ישראל תמשיך לנצח. האם יבנה בית המקדש. האם כל נבואות הגאולה ימשיכו להתקיים?. עונה לנו ישעיהו ואומר "הִנֵּה ה' אלוקים בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ משְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו: כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל". הוא לא מתעייף באמצע קיבוץ הגלויות. " לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ ". (ישעיהו מ) "לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן" (תהילים קכא).
אלוקים הגדול נותן כח ועוצמה לעם ישראל
מהכח האין סופי שלו הוא נותן כח לישראל אחרי אלפיים שנה של עייפות וחולשה "נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה" –"והוא יתן כשירצה כח ועצמה לישראל שהם בגלות יעפים ויגעים מאין אונים". לעומתם הוא מחליש את הגויים שהם למודי מלחמות מנעוריהם. "וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ" - רשעי העולם שמוסיפים כח בכל יום כמו הנערים יעפו כשיהיה רצון האל, ייגעו ויפסיק כחם ולא יהיה להם אפילו כח נערים ובחורים" (רד"ק). ואת קיום הנבואה הזו אנחנו רואים מול עינינו כבר 75 שנה.
מטרת הגאולה – קידוש השם
הכבישים בישראל – לצורך ה' יתברך
מטרת כל הגאולה היא שיכירו וידעו כל יושבי תבל כי ה' הוא האלוקים. ה' מלך עולם ועד. וזה חשוב כי בעת הגאולה אנחנו עלולים לחשוב שכל הדרכים החדשות שנפרצות, כל הסלעים המפונים וכל הכבישים הנסללים הם כדי שאנחנו נוכל לנוע במדינת ישראל בקלות ובנוחות. ישעיהו מגלה לנו בפרק הזה סוד גדול. כל הדרכים נפרצות ונסללות בשביל ה'.
" קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה' יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵא-לֹהֵינוּ ". הדרכים הללו נסללו לכבוד ה' יתברך. אנחנו נוסעים בהם, ובאמצעות חיי עם ישראל ונסיעותיו בדרכים, מתגלה כבוד ה' בעולם. "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר".
הקדושה של יהודי הנכנס לארץ תהיה כמו ארון הברית
גם ירמיהו מתנבא נבואה פלאית שאומרת כי בעת הגאולה הקדושה של כל יהודי שנכנס לארץ תהיה כמו של ארון ברית ה' "כי כל כניסתכם תהא קדושה, ואשכון בה כאלו הוא ארון" (רש"י) . לכן "לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית ה' וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד" (ירמיהו ג). כי כל ירושלים הופכת לקודש בזכות קדושת הארון בבית המקדש. "בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם כִּסֵּא ה' וְנִקְוּוּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה' לִירוּשָׁלִָם וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע" –"שהשראת השכינה יהיה בכל ירושלים ושמה יקובל תפלת המתפללים" (מצודות).
כל מצילות שתולין לסוס בין עיניו יהיה קדש לה'
כך מלמד אותנו גם הנביא זכריה (יד כ) כי הקדושה תהיה בירושלים גם על הכרכרות והסוסים "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס קֹדֶשׁ לַה'". והגמרא (פסחים נ.) "כל מצילות שתולין לסוס בין עיניו - יהיה קדש לה'". בעת הגאולה קדושת הציץ שכתוב עליו "קודש לה'" תתפשט גם על התכשיטים של הסוסים שהם הדברים הכי חומריים בעולם. גם על הסירים שבבית, שלכאורה אין חומרי יותר מהם. "וְהָיָה כָּל סִיר בִּירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה - קֹדֶשׁ לַה' צְבָאוֹת". ומפרש הרב קוק זצוק"ל "הרמת כל החול כולו אל הקודש. זאת היא מדת המעולים שבצדיקים, והמדה הצפויה לעולם בעתידו הנשגב" (שמונה קבצים ד לט).
הקדושה שמתפשטת על החולין, היא הקדושה שהזכרנו בתחילת השיעור, על קדושת הלבבות שבהם אנחנו עובדים את ה' ולא נותנים ללב החומרי לתור ולהסיט את מבטנו מארון ברית ה' שהולך לפנינו. מה' שהולך בקרב מחנותינו. "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם". אלא לעובדו בכל לבבכם ובכל נפשכם.
הכוונה שעושה את המצווה
גלות - כשמקיימים תורה בלי כוונת הלב
הכוונה שבתפילה, בברכה ובעשית המצווה – היא המחברת אותנו את הקודש. ולכן אומר ה' לישעיהו שהגלות באה בגלל קיום מצוות בלי כוונת הלב. "וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה: לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (ישעיהו כט). "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל: וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ וכו'" (דברים כח).
האר"י ז"ל מעורר על כוונת הלב
האר"י ז"ל שחי בארץ ישראל בתחילת הגאולה וקיבוץ גלויות דיבר הרבה על חשיבות הכוונה והשמחה. כאמור בגמרא "רבי אליעזר בר רבי צדוק אומר: עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמם. אל תעשם עטרה להתגדל בהם ואל תעשם קרדום להיות עודר בו". (נדרים סב) ויש מצוות שהכוונה בהם הכרחית ואם לא כיוון - צריך לחזור ולקיים את המצווה. ויש מצוות שלא צריך בהן כוונה כלל. ויש מצוות שצריך בהן כוונה כללית (משנה ברורה ס) כדלקמן.
מחלוקת בגמרא בין אמוראים
המשנה שאומרת "הָיָה קוֹרֵא בַתּוֹרָה, וְהִגִּיעַ זְמַן הַמִּקְרָא, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ, יָצָא. וְאִם לָאו, לֹא יָצָא" (ברכות פרק ב א). וכן כתוב בברייתא "וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה. אם כוון לבו – יצא, ואם לאו - לא יצא. אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כוון לבו וזה לא כוון לבו" (ראש השנה כז:). ולכן היה אומר רבי זירא לחזן שלו "איכוין ותקע לי" - התכוין להוציאני ידי חובה בתקיעת השופר. שלדעתו מצוות צריכות כוונה.
לדעת רבא – מצוות לא צריכות כוונה
בגמרא בראש השנה (כח/א) מובאת דעת רבא כי אם אדם לא כוון – יצא ידי חובה. " שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה – יצא. וכו' אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר – יצא. פשיטא היינו הך? מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל. אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא. קא משמע לן (שגם מי שתקע לשיר - יוצא ידי חובה). אלמא קסבר רבא מצות אין צריכות כוונה". (הכוונה צריכות אבל בדיעבד לא מעכבות). מקשה הגמרא על רבא מהמשנה והברייתא שכתובה לעיל. ותירצה הגמרא שמדובר בקורא להגיה ולכן צריך כוונה מיוחדת. וכן בתקיעה צריך כוונה מיוחדת כי אולי השומע חושב שזו לא תקיעת שופר אלא חמור נוער.
הלכה – מצוות צריכות כוונה
הרמב"ם בהלכות שופר פסק "לא נתכוון התוקע - לא יצא". וכן פסק בהלכות קריאת שמע (ב א) "הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל - לא יצא ידי חובתו. והשאר אם לא כיון לבו – יצא. אפילו היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו בעונת קריאה - יצא והוא שכיון לבו בפסוק ראשון". וכך פסק בשו"ע (או"ח סימן ס ד) "יש אומרים שאין מצות צריכות כוונה, ויש אומרים שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה, וכן הלכה ".
כוונה כללית וכוונה מיוחדת
רוב המצוות -די בכוונה כללית
לכאורה יש סתירה בין ההלכה שאומרת שמצוות צריכות כוונה לבין ההלכה שאומרת כי חוץ מהפסוק הראשון של קריאת שמע. אם לא כוון ליבו – יצא. משמע שלא חייבים כוונה בשאר קריאת שמע? והתשובה היא שבשאר קריאת שמע מספיקה כוונה כללית של קיום מצווה. אע"פ שהוא לא מכוון בכל מילה ומשמעותה. אבל בפסוק ראשון הוא חייב לכוון לכל מילה ומשמעותה.
על כן כתב במשנה ברורה (או"ח סימן ס) "אם קורא ק"ש כדרך שאנו קורין בסדר תפילה וכן שאכל מצה או תקע ונטל לולב אע"פ שלא כיון לצאת – יצא. שהרי משום זה עושה כדי לצאת אע"פ שאינו מכווין. ורוצה לומר כי בכל מקום שמוכח לפי הענין שעשייתו הוא כדי לצאת, אע"פ שלא כיון בפירוש – יצא".
כוונה מיוחדת בפסוק ראשון ובברכה ראשונה של י"ח
אמנם בפסוק הראשון של קריאת שמע יש מצווה להבין היטב את המילים ולכוון בהן, שהרי התורה הדגישה שהדברים צריכים להיות על לבבנו. וכן בתפילה כתב השו"ע שחייבים לכוון כוונה מיוחדת בברכה ראשונה של התפילה "המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוין בכולם, לפחות יכוין באבות; אם לא כיון באבות, אף על פי שכיון בכל השאר, יחזור ויתפלל (קא סעיף א). כי הברכה הראשונה היא סידור שבחו של מקום. על כן אינו בדין שיהא אז פונה לבבו לדברים אחרים.
ציצית – למען תזכרו
כתב הב"ח (סי' ח' והובא במשנ"ב כה טו) כי גם ציצית צריכה כוונה מיוחדת. שהרי כתוב בה "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם" (במדבר טו) וכן בתפילין דכתיב בה "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם" (שמות יג) הרי שה' רוצה כי בקיום מצוות תפילין יזכור אדם את מעשה ה' ביציאת מצרים ואת תורתו.
כן גם בסוכה צריך כוונה מיוחדת דכתיב בה "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הושַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כג). "משא"כ שאר המצוות דיוצא י"ח אף על פי שלא יכוין בה דבר, כי אם שעושה המצוות לשם ה' שציוה אותו לעשותם".
מצוות שעצם המעשה הוא המצווה
מְאַבֵּד סֶלַע וּמְצָאָהּ עָנִי וְנִתְפַּרְנַס בָּהּ –זָכָה
בספרי "אָמַר ר’ אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מִנַּיִן לְמְאַבֵּד סֶלַע מִתּוֹךְ כִּיסוֹ וּמְצָאָהּ עָנִי וְנִתְפַּרְנַס בָּהּ – שֶׁמַּעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ זָכָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: " לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה". כן הדין במצוות שכחה - העני נתפרנס והאדם קיים מצווה בלי כוונה. וכן "האומר סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני - צדיק גמור (ב"ב י' ע"ב). אע"פ שלא כיוון למצווה אלא שיחיה בנו. כיון שבסופו של דבר התפרנסו העניים, הרי קיים האדם את המצווה.
וכן הוא במקיים מצוות "ואהבת לרעך כמוך" באופן טבעי. אדם שאוהב את כל אחד מישראל, ונותן ומחלק ממונו לאחרים מרוב אהבת ישראל. הרי זה קיים את כוונת התורה וקיים את המצווה בהידור. ויש אומרים שלכן לא מברכים על צדקה או על אהבת ישראל שזה יראה כאילו אמר לו איני אוהב אותך באמת אלא רק בכפיית הר כגיגית. והתורה דורשת אהבת אמת.
פריה ורביה בלי כוונת מצווה – יצא
כן הדין בתשלום חוב שנעשה בכפיה ובוודאי בלי שום כוונה. ולכן בית-דין רשאי לכפות את הלווה לשלם "מפני שפריעת בעל-חוב מצוה" (כתובות פו א). וכן הדין במצוות פריה ורביה שאדם קיים את המצווה אם יש לו בן ובת, אע"פ שבשעת קיום המצווה לא חשב על המצווה שבדבר אלא על הנאת עצמו. וכן כתב הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה: "אכל מצה בלא כוונה - יצא". והטעם שהתורה אמרה לאכול מצה בפסח והרי אכל. שעצם המצווה היא כוונת התורה.
ישוב ארץ ישראל – המצווה נעשתה
כן הדין במצוות ישוב ארץ ישראל שהגמרא אומרת (סנהדרין דף קב/ב) "אמר רבי יוחנן מפני מה זכה עמרי למלכות? מפני שהוסיף כרך אחד בארץ ישראל. שנאמר 'ויקן את ההר שמרון מאת שמר בככרים כסף ויבן את ההר ויקרא את שם העיר אשר בנה על שם שמר אדני ההר שמרון". הרי שעמרי בנה את העיר על שם עבודה זרה. אבל כיון שבסופו של דבר יישב את ארץ ישראל. הרי קיים את המצווה וזכה לשכר כל כך גדול.
חייל שלא כיון להציל והציל
כן הדין בחיילים שמגינים על אחיהם בארץ ישראל בלי כונה כלל, הריהם במעלה גדולה מאוד. ולומדים זאת מההלכה שאומרת כי מי שרצה לחלל שבת ולדוג דגים, ובטעות עלה לו ברשת תינוק שטבע בים – לא חילל שבת וזכותו גדולה כמציל נפש אחת מישראל. כך מובא בגמרא וכך ברמב"ם "שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלותו והעלה דגים בלבד - פטור מכלום. נתכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק – פטור. אפילו לא שמע שטבע הואיל והעלה תינוק עם הדגים – פטור" (רמב"ם שבת ב טז).
אם הבנים שמחה בישוב ארץ ישראל – אפילו בלא כוונת מצווה
כך כתב הרה"ג יששכר טייכטל הי"ד בספרו אם הבנים שמחה כי מיישבי ארץ ישראל בימינו מתקנים במה שבונים בפועל ללא כוונה לשם שמים יותר ממה שהצדיקים מתקנים עם כל כוונותיהם לשם שמים בבכיות על השכינה והגלות בתיקון חצות. "שאף שמתקנים בזה תיקון גדול, לא הגיעו למה שמתקנים בוני הארץ במה שבונים בידיהם בפועל". ומכאן זכות עצומה לכל אחד שבונה ומיישב את ארץ ישראל, בין אם הוא אומר לשם יחוד לפני כל בנין ונטיעה ובין אם הוא מתעלם מנוכחות ה'. המעשה שלו הוא הקובע לזכות אותו במצווה עצומה של גאולת ישראל.
לכתחילה – כוונה בכל מצווה
מצווה שהיא בלא כוונה כגוף בלא נשמה
אעפ"כ כתב כף החיים (או"ח סימן ס) בשם האריז"ל "הרי ידעת כי על ידי עשיית המצות בין אם היא על ידי מעשה כגון סוכה ולולב וכו' בין אם היא על ידי הדיבור כגון תפלה ותלמוד תורה וכו', על ידי עשיית גוף המצוה נעשה בחינת הגוף וכלי שהוא בחינת 'מעשה', ועל ידי כוונת המחשבה נעשה בחינת 'נשמה'. אבל אם לא יכוין במחשבה - הויא עשיית המצוה כגוף בלא נשמה".
כוונה במצווה – זכות גדולה
וכתב בספר התיקונים (תיקון ו') "דְּוַדַּאי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ אוֹרַיְיתָא, וּשְׁכִינְתָּא הִיא מִצְוָה, זַכָּאָה מָאן דְּמִתְעַסֵּק בְּהוֹן לְיַחֲדָא לוֹן". לכן כתב מהרח"ו בשער רוח הקודש דף י"ב בשם האר"י כי קודם שהאדם יעשה איזה מצוה או צדקה יאמר לייחדא שמא דקודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו בשם כל ישראל, ויכוין לחבר שם י"ה שהם דחילו ורחימו עם ו"ה שהם קודשא בריך הוא ושכינתיה עכ"ל.
וכתב כף החיים שם "אמנם צריך ליזהר מאד לומר הלשם יחוד בכוונה גדולה כי הוא מיחד השם הנכבד והנורא, ולא ח"ו אחר שיתרגל בה יבא לאומרה בלא דעת ותבונה כמו שכתבתי שם, והחי יתן אל לבו ליזהר מאד ולא יעבור עליו תמיד".
כוונה במצווה מצילה את ישראל
וממשיך שם בספר התיקונים "דִּבְזִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּדְלִין בְּאוֹרַיְיתָא דְבִכְתָב וּבְאוֹרַיְיתָא דִבְעַל פֶּה, בִּרְחִימוּ וּדְחִילוּ, אִתְּמַר בְּהוֹן לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים, וּבְזִמְנָא דְלָא מִשְׁתַּדְלִין בְּהוֹן בִּרְחִימוּ וּדְחִילוּ, אִתְּמַר בְּהוֹן שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם". שבזמן שישראל לומדים תורה שבכתב ובעל פה באהבה וביראה נאמר בהם לא תקח האם על הבנים, והם שמורים מגלות ומכל רע. אבל כאשר ישראל לא משתדלים לקיים את התורה באהבה ויראה נאמר בהם "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם ואת הבנים תקח לך". שמרחקים את השכינה מישראל ואינם מוגנים על ידה.
דעת הבן איש חי
לכן כתב הבן איש חי בשו"ת תורה לשמה (ת"ע). והחיד"א כתב בקונטרס שמחת הרגל (לימוד ב') ובשו"ת רב פעלים (או"ח ח"א סימן א' וח"ג כב). ובסוד ישרים (ח"א סימן י"ז). כדעת הרש"ש ז"ל לומר "לשם יחוד" על כל מצווה ומצווה שעושה, ואפילו לפני שיצא לטייל לרפואת גופו אמר "לשם יחוד", כפי שכתב ב"לשון חכמים" (ח"ב סי' כ') נוסח מיוחד לזה, ע"ש. ויזכנו הקב"ה לקיים את כל מצוותיו באהבה וביראה ובכוונה אכי"ר.
סיפור
"לשם ייחוד" קודם השירות בצבא
פעם העביר הרב זצ"ל שיעור על מצות "לשם ייחוד" לדעת ה'בן איש חי' וסיפר:
שני אנשים הגיעו לבית הכנסת בראש-השנה. האחד מתפלל כל יום, בבחינת "מצות אנשים מלומדה", וגם בראש-השנה הוא בא לבית הכנסת כי הוא בא כל יום. יחד איתו בא אדם שלא קם כל השנה לתפילה, אך בראש-השנה אשתו דחקה בו ואמרה לו: "משה, קום, יש היום תקיעת שופר". הוא קם והגיע לבית הכנסת כדי לשמוע תקיעת שופר.
הרב אמר בשיעור, כי לדעתו השני יצא ידי חובה של תקיעת שופר כי הוא בא לבית הכנסת בשביל זה. אך הראשון, יכול להיות שלא יצא ידי חובה כי הוא לא התכוון במיוחד לקיים את המצווה של תקיעת שופר, ומצוות, כידוע, צריכות כוונה.
אני משרת בצבא כסגן אלוף כבר הרבה מאוד שנים. אחרי השיעור אמרתי לרב שאני מרגיש כמו האדם הראשון, שבא לבית הכנסת ולא מקיים את המצווה כי הוא לא אומר "לשם ייחוד". "אני משרת כל כך הרבה שנים בצבא אך לא שם לב למצווה שאני מקיים בכל רגע. האם יש 'לשם ייחוד' שצריך לומר?", שאלתי את הרב, "חיפשתי בכל ספרי התפילות ולא מצאתי בשום מקום 'לשם ייחוד' לפני השירות בצבא".
הרב נענה ואמר לי: "תכתוב בעצמך!"
שאלתי את הרב האם לכתוב ב"לשם ייחוד" מצות עשה מדרבנן או מצות עשה סתם או מצות עשה דאורייתא, והוא השיב לי: "בוודאי מצות עשה מהתורה. ולא רק מצווה אחת אלא שלוש מצוות".
וכך הוא הכתיב לי:
לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ, לְיַחֲדָא שֵׁם יוֹ"ד הֵ"א בְּאוֹתִיּוֹת וָא"ו הֵ"א בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל. הֲרֵינִי מוּכָן לְקַיֵּים מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לִכְבּוֹשׁ אֶת הָאָרֶץ וְלֵישֵׁב בָּהּ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ", וּמִצְוַת אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'", וּמִצְוָה לְהָגֵן וּלְהַצִיל יְהוּדִים כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהֹוָה". כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרֵנוּ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאֵנוּ. וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ. וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ.
את ה"לשם ייחוד" הזה אני שם בכיסי כל הימים ואומר אותו בכל בוקר כדי לחזור ולזכור את המצוות שאני מקיים בכל רגע ורגע בתפקידי בצבא, שלא אקיים את המצווה הזו בלי מחשבה, "מצות אנשים מלומדה".
חבריי לצבא, שראו אותי אומר את ה"לשם ייחוד" הזה כל בוקר, ביקשו ממני העתק מהתפילה הזאת, וכך מדי יום חיילים רבים ביחידה שלי אומרים אותה בכוונה רבה.
(סא"ל שמואל בן עזרא, ירושלים)
שאלות
כמו אב לבנים . שמירה על קיום המצוות היא כדי שנעבוד את הקב"ה ונהפוך להיות בני-אדם יותר טובים. אבל מה זה יתרום לקב"ה שנהיה בני-אדם יותר טובים?
משל למה הדבר דומה? לאבא שבניו הולכים בדרך טובה. זה לא נותן לו משהו, אבל זה הדבר הכי משמח שיש לו. כך ה' כלפינו כמו אב לבנים.
חינוך כהוגן . האם אפשר להגיד שם השם כשאני אומרת עם הילדים הקטנים קריאת שמע?
כן, ודאי, כי הם צריכים להגיד כהוגן ויש מצוות חינוך. פסוקים שלמים אפשר תמיד לומר עם שם ה'.
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
כאב הגלות ותקוות הגאולה
מה הקשר בין נעמי שמר, האו"ם ובית המקדש?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
טעינה למחשבה
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
איך עושים קידוש?
במה נעבוד כשהבינה המלאכותית תחליף את כולנו?
איך זוכים לראות את אליהו הנביא?
איך ללמוד גמרא?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
